פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת עדיות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת עדיות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

עדויות על ר' עקיבא: מדיני מקדש לקץ היסורין הלאומייםעריכה

חטיבה I: ר' חנינא סגן הכהניםעריכה

(א) רבי חנינא סגן הכהנים העיד ארבעה דברים.

מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה

משנה זו נמצאת בפסחים א, ו.

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו הטומאה של הבשר שנטמא באב הטומאה חמורה מזו של הבשר שנטמא בולד, אבל מותר לערבב, כי ממילא שורפים הכל..
הוסיף רבי עקיבא: מימיהם של כהנים
לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום - בנר שנטמא בטמא מת

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו:


משנה זו נמצאת בזבחים יב, ד.

שיאותו בעורו – משחק מילים על "שיאותו לאורו" שנאמר על נר הבדלה. השוו ברכות ח, ו.

במשנה זו ובמשנה ג מסיקים מסקנות הלכתיות מהעדויות של ר' חנינא. בפסחים מסיק ר' מאיר מסקנה גם ממשנה א.

(ב) אמר רבי חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה.

אמר ר' עקיבא: מדבריו למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה,
שיאותו שישתמשו, שהרי אם העור אסור בשימוש היו שורפים אותו. הכהנים בעורו.
וחכמים אומרים: "לא ראינו" - אינו ראיה, אלא: יוצא לבית השריפה:


כנראה מדובר בכפר של אנאלפביתים, שהזקן היה היחיד שידע לכתוב.

וראו גיטין ב, ה, שם מופיעה המסקנה, ולא העדות.

העדויות של ר' חנינא אינן מלומדות, כי אינו איש הלכה. היכן הוא העיד ולפני מי? – לא ברור. הוא מעיד על מנהגי הכוהנים. היוצא מן הכלל הוא עדותו על הכפר, ואולי גם היא קשורה לכהונה, כי לפנינו זקן בעל אמצעים שיודע לכתוב בכפר ליד ירושלים. שמא הזקן היה כהן?

(ג) אף הוא העיד על כפר שהיה בצד ירושלים,

והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב בכתב ידו - ואחרים חותמים
ובא מעשה לפני חכמים והתירו.
לפי דרכך אתה למד, שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו,
שאין קיום הגט אלא בחותמיו,
ועל מחט טמאה שנמצאת בבשר הקדשים, שהסכין של השחיטה והידים - טהורות, והבשר - טמא.
ואם נמצאת בפרש - הכל טהור:

חטיבה II: ר' ישמעאלעריכה

(ד) שלושה דברים אמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה.

הביצה מופיעה בטבול יום ג, ב. וראו תוספתא טבו"י ב, ה, שר' יהודה חולק, ור' יוסי טוען שגם אם נוצר כובע היא חיבור.

השיבולת מופיעה בפאה ה, ב.

העריס מופיע בכלאים ו, ו, אבל שם המידה אינה בוצר וסלו, אלא ארבע אמות.

על ביצה טרופה, מקושקשת שהיא נתונה על גבי ירק של תרומה, שהיא חבור אם טמא נוגע בביצה גם הירק נטמא..
ואם היתה כמין כובע בטיגון הביצה נוצר כיס אויר - אינה חבור.
ועל שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה
אם נקצרה עם הקמה - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של עניים כמו פרט בגפנים כך גם בקמה..
ועל גינה קטנה שהיא מוקפת עריס שורת גפנים,
אם יש בה כמלא בוצר וסלו מכאן ומלא בוצר וסלו מכאן - תיזרע ואין בכך כלאים..
ואם לאו - לא תזרע כי הגינה כולה נחשבת כרם:


(ה) שלושה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל, ולא אמר בהם לא איסור והיתר, ופרשן רבי יהושע בן מתיא:

ר' יהושע בן מתיא ידע לחלק בין כוונותיו של מפיס המורסה ושל הצד נחש ובין סוגי הטומאה. ר' ישמעאל לא חילק ולכן לא היה יכול לפסוק.

המפיס מורסא פותח כיס של מוגלה בשבת
אם לעשות לה פה שתשאר פתוחה כדי לרפא - חייב, ואם להוציא ממנה ליחה בינתיים - פטור.
ועל הצד נחש בשבת
אם מתעסק שלא ישכנו - פטור, ואם לרפואה - חייב.
ועל לפסין אירוניות אילפסים כפולים, שמיוצרים ככדור סגור של חרס ואחר כך הופכים אותם לשני כלים, שהם טהורות באהל המת - וטמאות במשא הזב.
רבי אלעזר בן צדוק אומר: אף במשא הזב - טהורות, מפני שלא נגמרה מלאכתן:


חטיבה III: ר' עקיבאעריכה

ר' עקיבא צעיר מר' ישמעאל, אבל ר' ישמעאל כפוף לו. בתוספתא (א, ז) מובא שהכוהנים נהגו כר' ישמעאל.

השוו שבת כב א: גם שם מוטל איסור על המשך הסחיטה בשבת.

(ו) שלושה דברים אמר רבי ישמעאל, ולא הודה לו רבי עקיבא:

השום והבוסר והמלילות, שרסקן מבעוד יום לפני השבת,ולא הספיק לסחוט אותם.

שרבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך, ור' עקיבא אומר לא יגמור:


(ז) שלושה דברים אמרו לפני רבי עקיבא ולא הכריע בהם הלכה.: שניים משום רבי אליעזר, ואחד משום רבי יהושע.

ראו שבת ו, א וכן סנהדרין ג, ג. האם יש כאן מקור לאגדה שר' עקיבא עשה לאשתו ירושלים של זהב?

בתוספתא (א, ח) ר' אליעזר מכשיר את מפריחי היונים לעדות, ועל שתי ההלכות חולקים חכמים.

לגבי השרץ, בתוספתא (שם) ר' אליעזר מטהר ור' יהושע מטמא. וראו טהרות ד, ב, ולהלן ג, ז.

שניים משום רבי אליעזר: יוצאת אשה בעיר של זהב,
ומפריחי יונים פסולים לעדות.
ואחד משום רבי יהושע: השרץ בפי חולדה, ומהלכת על גבי ככרות של תרומה
ספק נגע ספק לא נגע - ספקו טהור:


(ח) שלושה דברים אמר רבי עקיבא: על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו.

לגבי הכסא, ר' עקיבא פסק בדומה לבית שמאי, לעיל א, יא, כי אמנם אי אפשר לשבת עליו, אבל ניתן להשתמש בו ככלי קיבול. וראו כלים כב, ז.

על סנדל של סיידים המיועד להגנה מפני הסיד, שהוא טמא מדרס כי לפעמים הולכים בו הסיידים, ולכן נחשב נעל.
ועל שיירי תנור - ארבעה, שהיו אומרים: שלושה כאן ר' עקיבא מיקל, כי אינו מטמא שבר תנור של שלושה טפחים. - והודו לו.
ועל אחד לא הודו לו: על כסא שנטלו שנים מחפוייו שני לוחות מהמושב או מהמשענת זה בצד זה,
שרבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין:


ראו תוספתא א, י: "…וחכמים אומרים: עד הפרק (שיתבגר) - זכה לו, מיכן ואילך - הוא זוכה לעצמו".

ר' עקיבא היה ללא זכות אבות, ולמרות זאת לדעתו אין הכל תלוי באדם עצמו אלא יש זכויות ויכולות הבאים מהאבות, ביניהן גם אורך החיים (השנים).

במחלוקות בין ר' עקיבא לחכמים מצדד ר' עקיבא בכוחו של הקב"ה לקבוע את העתיד, וחכמים מעדיפים לטעון שהעתיד תלוי במעשי האדם.

וראו בתוספתא שם יא, לעניין זמן הקץ: "אע"פ שהימים והשעות כחוט השערה לפני המקום, אינו מונה אלא דורות". לכן יכול אדם להנחיל לבנו אורך חיים, כי אינו פוגע בחשבון הדורות.

מחלוקת זו דומה וקשורה למחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר בשאלה הלאומית, האם יש קץ קבוע - או שהכל תלוי בתשובה (סנהדרין צז ב). ר' עקיבא מצדד בשיטת ר' יהושע, ויתכן שזו הסיבה לכך שתמך במרד בר כוכבא.

(ט) הוא היה אומר: האב זוכה לבן, בנוי ובכח, ובעשר, ובחכמה, ובשנים חמישה דברים אלו האב מעביר לבנו

ומספר הדורות לפניו - הוא הקץ הקב"ה מונה את הקץ על ידי הדורות, ולכן יכול האב להנחיל לבנו שנות חיים.
שנאמר (ישעיהו מא ד) "קורא הדורות מראש",
אף על פי שנאמר (בראשית טו יג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"
שנאמר (בראשית טו טז) "ודור רביעי ישובו הנה":


(י) אף הוא היה אומר חמישה דברים של שנים עשר חודש:

משפט דור המבול - שנים עשר חודש לכך יש ראיות מפורשות בכתוב..

שוב קובע ר' עקיבא קץ ליסורים של דורו על פי התקדימים בפסוקים. תלמידו ר' יוחנן מרחיק לכת עוד יותר.

הדרשות שעל פיהן קבע ר' עקיבא את דבריו, מלבד משפט המבול המפורש בכתוב, מופיעות בסדר עולם רבא פרק ג.

משפט איוב - שנים עשר חודש.
משפט המצריים - שנים עשר חודש.
משפט גוג ומגוג לעתיד לבוא - שנים עשר חודש.
משפט רשעים בגיהנום - שנים עשר חודש,
שנאמר (ישעיהו סו כג) "והיה מדי חודש בחדשו". לאחר שיחזור אותו חודש, כלומר לאחר שנה.
רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת, שנאמר "ומדי שבת בשבתו": ופסח נקרא שבת, בפסוק "ממחרת השבת".