ביאור:ספרא/מכילתא דמילואים/שמיני

מכילתא דמילואים – פרשת שמיני

א

על ויקרא ט א

השוו גם מכילתא בחדש ג, שקובעת 'ביום השלישי – זה יום ששי (בסיוון), שבו ניתנה תורה'. במונחים של הדרשה מפרשים גם שם שמדובר בשלישי למניין: היום, מחר וביום השלישי. גם כאן: לאחר שבעת ימי המילואים מגיע היום השמיני. וראו גם לקמן משנה יד.

"ויהי ביום השמיני קרא" - זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש.
נאמר כאן "ויהי ביום השמיני" ונאמר להלן (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי".
אין אנו יודעים אם שלישי לשבת אם שלישי למנין?
כשהוא אומר (שמות י"ט, י"א-ט"ז) "... וקדשתם היום ומחר,
כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ויהי ביום השלישי בהיות הבקר"
הוי אומר: שלישי למנין.
וכאן נאמר "ויהי ביום השמיני" - אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחדש?
כשהוא אומר (ויקרא ח, לג) "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" - הוה אומר שמיני למנין, ולא שמיני לחדש.

מעשה בראשית – לדעת ר' יהושע, שבניסן נברא העולם, ראו ראש השנה יא א; נשיאים – ראו במדבר ז יב ואילך; ראשון לראשי חדשים – ראו שמות יב ב; השראת שכינה וברכה – ראו לקמן משניות יד-טו. שאר העניינים נובעים מעניין ה'ראשון לכהונה'.

אותו היום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית; ראשון לנשיאים; ראשון לכהונה; ראשון לעבודה
ראשון לירידת האש; ראשון לאכילת קדשים; ראשון לאיסור הבמות; ראשון לראשי חדשים
ראשון לשכון שכינה בישראל; ראשון לברך את ישראל!

ב

על ויקרא ט א

משה כיבד את אהרון לא כנפוטיזם, אלא כיוון שהקב"ה כיבד את אהרון במתן התורה.

"קרא משה לאהרן ולבניו" - לפי שכבדו המקום תחלה לאהרן, אף משה כבדו בסוף.
ומנין שכבדו תחילה לאהרן? - שנאמר (שמות יט, כד) "ועלית אתה ואהרן עמך".
אף משה כבדו בסוף, שנאמר "קרא משה לאהרן ולבניו.." - ואחר כך "לזקני ישראל"

ג

על ויקרא ט ג

הכפרה היא נתינת תחליף לשטן במקום חיי המתכפר. השטן אינו מאפשר לקב"ה לכפר בלי שהוא יזכה במשהו, ולכן נדרש הקרבן – למרות שאהרון התקרב לקב"ה (ראו לעיל צו א.)

"ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" - מלמד שאמר לו משה לאהרן
"אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן.
שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש, שמא ישנאך בביאתך למקדש.

השעיר של ישראל מכפר על מכירת יוסף, ואילו עגל החטאת של אהרון (פס' ב) ועגל העולה של ישראל מכפרים על חטא העגל.

ושמא תאמר "אין צריך כפרה אלא אני" - והלא אף ישראל צריכים כפרה
שנאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת"
וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם "אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף"
יש בידכם תחלה, "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא),
ויש בידכם בסוף - "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח).
יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

ד

על ויקרא ט ד

העגל מופיע בתהלים כ"שור", ולכן היה צורך גם בעגל לחטאת (פס' ב) לכפר על אהרון, בעגל נוסף לעולה כדי לכפר לישראל על חטא העגל, וגם בשור לשלמים - כדי לכפר על חטא השור.
את הבקשה של ישראל לראות את פני המלך מקבל משה ומבטיח לעם שה' ייראה אליהם. ההבטחה אינה רק לאהרון ולבניו.

"ושור ואיל לשלמים". לפי שנדמית עבירה לשני מינים:
שנאמר "עשו להם עגל מסכה", ולהלן הוא אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב"
יבא שור ויכפר על מעשה שור; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם. עבירה שאתם מיראים ממנה - כבר נזבחה לפני המקום
שנאמר "לזבח לפני ה'".
אמרו ישראל "וכי היאך מקלסת מדינה את המלך, ואינה רואה פני המלך?'
אמר להם "על מנת כן! "כי היום ה' נראה עליכם""

ה

על ויקרא ט ה

דורש את עצם הקיצור בפסוק ואת הביטוי "כל ישראל", כסימנים לכך שישראל הכינו את הקרבנות בזריזות ועשו מאמצים בשמחה כדי להיות ראויים לחידוש הקשר עם הקב"ה.

"ויקחו את אשר צוה משה" - בזריזות.
"ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'" - קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו.
משל למלך שכעס על אשתו והוציאה. לאחר ימים נתרצה לה. מיד חגרה מתניה, קשרה כתיפיה,
והיתה משמשת אותו יותר מדאי. יותר מהרגיל
אף כך ישראל. כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם - קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו.
לכך נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'".

ו

על ויקרא ט ו

דורש את הפסוקים מדברים: בניגוד לעובדי העגל, שהתכוונו לעבוד באמצעותו את "אשר הוציאוך מארץ מצרים", עבודת ה' אינה דומה לעבודת אלילים, שהרי הקב"ה אינו דומה לאלילים, אלא הוא יחידי בעולם. לכן, עשיית רצונו היא קודם כל התנזרות מעבודת אלילים (ערלת הלב). הפסוק מדברים מצביע על ההבדל העיקרי: עבודת האלילים מיועדת לשחד אותם ולגרום להם להיטיב לעובד אותם; ואילו הקב"ה "לא יקח שוחד". דרכי עבודת ה' אינן יצירה אנושית, אלא הן "אשר ציווה ה'".
הדרשה סותרת את הגישה של הרמב"ם (מו"נ ג לב), שעבודת המקדש היא פשרה עם עבודת אלילים שהיתה מקובלת בזמן ההוא.

"ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו"
אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע - העבירו מלבכם
ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום.
כשם שהוא יחידי בעולם - כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו.
שנאמר (דברים י', ט"ז-י"ז) "ומלתם את ערלת לבבכם",
מפני מה? "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים".
עשיתם כן - "וירא אליכם כבוד ה'"!

ז

על ויקרא ט ז

משה היה כהן במשך שבעת ימי המילואים, וכאן הוא מסמיך גם את אהרון ככהן כמותו.

"ויאמר משה אל אהרן"
זהו שאמר הכתוב (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם בעמוד ענן ידבר אליהם"
מלמד ששלשתן שקולים זה כזה.

ח

על ויקרא ט ז

אהרון התבייש לעבוד את הקב"ה, ומשה עודד אותו והזמין אותו להעיז ולהתקרב אל המזבח.
לדעת היש אומרים אהרון ראה את המזבח ואת קרנותיו הבולטות והמזבח הזכיר לו את חטא העגל, והזכרון הזה הפחיד אותו וגרם לו לחשוש מהמזבח.

"קרב אל המזבח", משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא אשה, והיתה מתביישת מלפניו.
ונכנסה אחותה אצלה. אמרה לה "על מה נכנסת לדבר זה? אלא שתשמשי את המלך!
הגיסי דעתך ובואי ושמשי את המלך!"
כך אמר משה לאהרן "אהרן אחי, על מה נתבחרת להיות כהן גדול? אלא שתשרת לפני הקב"ה!
הגס דעתך ובא ועבד עבודתך!"
ויש אומרים: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור, והיה מתירא ממנו.
אמר לו משה "אחי, ממנו אתה מתירא? הגס דעתך וקרב אליו!" - לכך נאמר "קרב אל המזבח"!

ט

על ויקרא ט ח-טו

השוו לעיל משנה ה, אהרון מקריב תחילה את קרבנו ואחר כך את קרבנות הציבור, כי קרבנו מכפר יותר מאשר קרבן העם; והשוו סדר יום הכיפורים, יומא ג ח, ואחר כך יומא ד ב.
הקרבת שעיר החטאת של העם דומה להקרבת עגל החטאת של אהרון: שני הקרבנות מחייבים חיטוי (הזאת דם על המזבח) ודם שניהם ניתן על ארבע הקרנות.

"ויקרב אהרן אל המזבח" - בזריזות.
"וישחט את עגל החטאת אשר לו" (ויקרא ט, ח) - בקרבנו התחיל תחלה.
"ויקרב את קרבן העם" (שם, טו) - משנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם.
תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם; שקרבן העם אינו מכפר על הכהנים, וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם
שנאמר "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם".
"וישחטהו ויחטאהו כראשון". מה הראשון טעון חיטוי - אף זה טעון חיטוי.
מה הראשון טעון על ד' קרנות - אף זה טעון על ד' קרנות.

י

על ויקרא ט טז

"משפט" העולה של העם (עגל וכבש – לעיל פס' ג) הוא כדרך הקרבת עולה של יחיד

"ויקרב את העולה ויעשה כמשפט": מה עולה, טעונה הפשט ונתוח - אף זו טעונה הפשט ונתוח
מה עולה, כליל לאישים - אף זו כליל לאישים
מה עולה, עומד בצד המזבח וזורק - אף זו עומד בצד המזבח וזורק
מה עולה, פקעו אברים מעל המערכה, מחזירם למערכה - אף זו פקעו אברים מעל המערכה, מחזירם למערכה.

יא

על ויקרא ט יז

המנחה הוקרבה כדינה, מילוי כפו של אהרון מתפרש כ"מלוא קומצו" ולא יותר; וראו דיני הקומץ לעיל נדבה פרשה ט י, ובמנחות א ב.

"ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה", נאמר כאן 'מלוי' ונאמר להלן (ויקרא ב, ב) 'מילוי'.
מה מילוי האמור להלן, 'מלא קומצו' - אף 'מילוי' האמור כאן, מלא קומצו
ומה מילוי האמור להלן, קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה, פסול
אף 'מילוי' האמור כאן, קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה – פסול!

יב

על ויקרא ט יז

ההצעה הראשונה של הדרשה היא שלפנינו מצב שבו לא היתה לאהרון מנחת נסכים לעולת הבוקר, (היא הכבש של עולת הציבור – ראו פס' ג) ולכן הקריב אותה בלי נסכים, בניגוד לדעת ר' שמעון במנחות ד ב, אבל ההצעה הזאת נדחית, כי כבר נאמר "ויעשה כמשפט", כלומר הקריב את העולה על נסכיה.
ההצעה הסופית היא שלקרבן העולה הוסיף נסכים, וכן הקריב מנחה בפני עצמה; אבל לשלמים לא היו נסכים כי הם היו שלמי ציבור, והיו קודשים קלים (בניגוד לשלמי ציבור של חג השבועות, שהם קודשי קודשים). קרבן מיוחד כזה היה חד פעמי, ולכן לא היו לשלמים הללו נסכים.

"ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר" - מה זה בא ללמדנו?
אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה - כבר נאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט"!
אם כן למה נאמר "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר"? מלמד ששתי מנחות היו שם; ולא שלוש
אחת עם העולה - ואחת בפני עצמה.

יג

על ויקרא ט יח-כא

השלמים הללו הם כאמור לעיל, שלמי ציבור וקדשים קלים, אבל מהם למדו לשלמי ציבור שהם קודשי קדשים (כלומר לכבשי עצרת) - שהם טעונים תנופה לאחר שנשחטו. ראו מנחות ה ז.

"וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם" - מכאן למדו שלמים לצבור.

אמנם משה הדגים להם את העבודות במשך שבעה ימים (ראו לעיל מכילתא דמילואים צו משנה יד), אבל עדיין קשה ללמוד את כל העבודות בלי להתנסות בהן פיזית; ואהרון ובניו הצליחו לעשות את כל שבע העבודות בלי אף טעות.

"ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה" - להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו
שבשעה קלה למדו שבעה עבודות: שחיטה, פס' ח וקבלה, זריקה, והזאה,  פס' יב וחיטוי, פס' טו קמיצה, והקטרה. פס' יז

יד

על ויקרא ט א

השוו לעיל משנה א. כאן מתחילה סדרת דרשות מקבילה לזו שבמשניות א-יג.
בדרשה שלפנינו מודגשת זכותו של אהרון, שבה שרתה שכינה – בניגוד למשה, שלא הביא להשראת שכינה. אהרון מתואר במדרשים (למשל לקמן משנה לז, ובדברי הלל באבות א יב) כאדם עממי יותר ממשה, ונראה שבזכות קרבתו לציבור הוא הצליח להשרות שכינה על העם כולו.

"ויהי ביום השמיני" - הוא יום שמיני לקדושת אהרן ובניו.
או יכול שמיני בחדש?
כשהוא אומר (שמות מ, יז) "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן"
 מלמד שבראש חדש הוקם המשכן.
יכול הוקם בראש חדש, ושרתה שכינה בשמיני לחדש?
תלמוד לומר (במדבר ט, טו) "וביום הקים את המשכן כסה הענן"
מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן.
שכל שבעת ימי המלואים היה משה משמש - ולא שרתה שכינה על ידו.
עד שבא אהרן ושרת בבגדי כהונה גדולה, ושרתה שכינה על ידו שנאמר "כי היום ה' נראה אליכם"!

טו

על ויקרא ט א

הדרשה מבוססת על גזירה שווה "ויהי", ומסיקה ש'ויהי' - לשון שמחה; בניגוד לבראשית רבה מב ג, שם טוענים ש'ויהי' - לשון צרה, וראו שם את דברי ר' שמואל בר נחמן.
ההקבלה בין מעשה המשכן לבין מעשה בראשית מוכרת גם בימינו, ויש לה ראיות רבות נוספות, לדוגמא המילה "ותכל" (שמות לט לב) המרמזת ל"ויכולו" (בראשית ב א), "וירא משה" (שמות לט מג) המרמזת ל"וירא אלוהים" (בראשית א לא), ועוד.

מה תלמוד לומר "ויהי"? - מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ.
במעשה בראשית הוא אומר (בראשית א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר", וכאן הוא אומר "ויהי".

ראו גם תוספתא מנחות ז ג. ת"ק טוען שהברכה התקיימה בהשראת השכינה במשכן; ר' מאיר אינו קושר את הברכה למשכן אלא מוצא פסוק ברכה שאכן משה אמר; לפי התוספתא הנ"ל ר' מאיר דורש את הפסוק מדברים כברכה להשראת שכינה כם במקדש העתידי.

וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן - בא משה וברכן
שנאמר (שמות לט, מג) "וירא משה את כל המלאכה...ויברך אֹתם משה"
מה ברכה ברכן? - אמר להם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"!
רבי מאיר אומר כך ברכן: (דברים א, יא) "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים"
והם אמרו לו (תהילים צ, יז) "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו" וכו'.

דרשה על שיר השירים, המתארת את ישראל כאימו של הקב"ה בהכנת המשכן, ואת שמחת ישראל ביום חנוכת המשכן כשמחת נישואין!

ועל אותה שעה הוא אומר (שה"ש ג, יא) "צאנה וראנה בנות ציון" - בנים המצוינים,
"במלך שלמה" - במלך שהשלום שלו,
"בעטרה שעטרה לו אמו" - זה אהל מועד, שמצויר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש;
"אמו" - אין אמו אלא ישראל שנאמר (ישעיהו נא, ד) "וּלְאוּמִּי אלי האזינו".

טז

על ויקרא ט א

"ביום חתונתו" - ביום ששרתה שכינה,
"וביום שמחת לבו" - ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.

יז

על ויקרא ט כב

בזכות ברכת אהרון הוא זכה במצות הברכה ובמתנות כהונה; דרשה על דברים יח ג-ה, שם נזכרות מתנות הכהונה; הדרשה מפרשת "לשרת בשם ה'" – לברך ברכת כהנים בשם המפורש. "לו ולדורותיו" – שנאמר שם "הוא ובניו כל הימים".

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" באותה שעה זכה במתנות כהונה, וזכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו - עד שיחיו המתים.

יח

על ויקרא ט כב

על שמחת אהרון ראו לעיל מילואים צו כ.

"וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" - משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה.

יט

על ויקרא ט כג

אהרון מאשים את עצמו בכישלון השראת השכינה על המזבח, וכנראה שוב חוזר לאשמתו בעשיית העגל; כניסתם של משה ואהרון לאוהל לא היתה ברשימת המטלות בשמות כט, והיא מעידה על מבוכה. הוא מאשים את משה שגרם לו לבושה, ומשה מצטרף אליו ונכנס עימו לאוהל. בעקבות התפילה שלהם באוהל ירדה השכינה.

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד".
כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער.
אמר "יודע אני שכעס עלי המקום. בשבילי לא ירדה שכינה לישראל"!
אמר לו "משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי - ולא ירדה שכינה לישראל"!
מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל. לכך נאמר "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד".

כ

על ויקרא ט כד

דורש "וירא כל העם וירונו", ורומז גם להשוואה למעשה אליהו בכרמל, שנאמר שם (מלכים א יח לח "ואת המים... לחכה".

"ותצא אש מלפני ה'".
כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום, ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים - פתחו פיהם ואמרו שירה.
ועל אותה שעה הוא אומר (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה".

כא

על ויקרא י א

ראו ויקרא רבה כ, שם רוכזו תשובות שונות על הסיבה למות נדב ואביהו. לדברי "יש אומרים" ראו שם סימן י: החטא של הגאווה היה כבר בהר סיני, אבל העונש היה בחנוכת המשכן.

באותה שעה קפצה פרענות על נדב ואביהוא.
ויש אומרים: מסיני נטלו את שלהם; כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם
אמר לו נדב לאביהו "עוד שני זקנים הללו מתים - ואנו ננהוג את הקהל!"
אמר הקב"ה "מי קובר את מי? הם קוברים אתכם, ויהיו הם מנהיגים את הקהל".

כב

על ויקרא י א

כאן טוען הדרשן שנדב ואביהו מתו לא בגלל חטא אלא כיוון שרצו להציל את כבודו של אהרון אביהם, וראו לעיל משנה יט. הציניות המיוחסת לקב"ה מעצימה את שאלת האשמה, ומציגה את נדב ואביהו כמי שנענשו למרות כוונתם הטובה.

דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים - ולא ירדה שכינה לישראל
אמר לו נדב לאביהו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?"
מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש".
אמר להם הקב"ה "אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי! אתם הכנסתם לפני אש טמאה - אני אשרף אתכם באש טהורה!"

כג

על ויקרא י ב

מיתת בני אהרון לא שרפה את בגדיהם, שהרי את הגופות הוציאו "בכותנתם" (פס' ה); ולכן היא מתוארת כשריפה פנימית; וראו גם סנהדרין ז ב.
אהרון אינו בוכה רק על מות בניו אלא כיוון שהוא מניח שמותם נגרם מאשמתם או מאשמתו, ראו לעיל משנה יט. משה טוען בפניו "...בקרובי אקדש"; ומכאן שאהרון חשב שמות בניו הוא בגלל שהיו רחוקים מהקב"ה, כלומר חוטאים.

כיצד היתה מיתתן? שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה.
שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים
שנאמר "ותצא אש מלפני ה'". היה אהרן עומד ותוהא, אומר "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני!"

כד

על ויקרא י ג

קדושת הקב"ה וכבודו תלויים באווירת הסכנה האופפת את בית המקדש, והאיסור החל על הכניסה אליו. וראו כלים א ו-ט, שהקדושה תלויה באיסורי כניסה. וראו את התיאורים של החרדה בכניסת הכהן לקדש הקדשים ביום הכיפורים, ביומא ה סוף א.

נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי: עתיד אני לקדש את הבית הזה - באדם גדול אני מקדשו.
הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך, שבהם הבית נתקדש!
כיון ששמע אהרן כך - צדק עליו את הדין ושתק, שנאמר "וידם אהרן"!

כה

על ויקרא י ג

לפי הדוגמאות המובאות ל"צידוק הדין" הדגש בו הוא בעיקר על קטנות האדם, ואינו כרוך בהכרח בהצבעה על חטא כלשהו.

ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין.
אברהם צדק עליו את הדין, שנאמר (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר"
יעקב צדק עליו את הדין, שנאמר (בראשית לב, יא) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך"
דוד צדק עליו את הדין, שנאמר (תהלים לח, ו) "הִבְאישו נָמַקו חבּורֹתָי מפני אִוַּלתי".

כו

על ויקרא י ד

אמנם כהן הדיוט מטמא לקרוביו מדרגה ראשונה, אבל אלעזר ואיתמר קיבלו מעמד של כהנים גדולים ולא נטמאו למתים, ולכן הוצאת הגופות הוטלה על הלוויים.

"ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם"
מכאן אמרו: הכהנים אין מטמאין למתים; שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו, ולא נטמאו להם.
מי נטמאו להם? הלוים.

כז

על ויקרא י ה

ראו לעיל משנה כג, שמדובר בשריפה פנימית. יש כבוד לגופות יותר מהכבוד לנפשות ההרוגים, ולכן גם אם עבר אדם עבירה חמורה ונגזר דינו למות יש לכבד את גופו - שעשוי בצלם אלהים; וראו גם סנהדרין ו ד-ה.
הדרשה מניחה שנדב ואביהו מתו כי חטאו, וראו לעיל משנה כא-כד.

"ויקרבו וישָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם" - מלמד שחס המקום עליהם במיתתם יותר מבחיים.
שאילו נשרף גופם ואין בגדיהם קיימים - היו מפורסמים ומבוזים; אלא נשרף גופם ובגדיהם קיימים.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם שהכעיסו את המקום, שנכנסו לפניו שלא כרצונו, כך עשה להם
קל וחומר לשאר צדיקים!

כח

על ויקרא י ז

גם תחילת הדרשה הזאת מניחה שבני אהרון מתו בגלל חטאם, כהרוגי בית דין, וטוענת שחל איסור להתאבל עליהם, וראו סנהדרין ו ו.
בסופה מנמקת הדרשה את האיסור להתאבל בגלוי - בכבודם של הכהנים, כדין כהן גדול – ראו סנהדרין ב א. שוב מופיע צידוק הדין כתגובה המרכזית של הכהנים, ראו לעיל משנה כד-כה.

"ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר". מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עליהם לכל דבר.
שמא תאמרו "אנו הולכים לבתינו, ומתאבלים ואוננים ובוכים"?
הלא פקד המקום שלא תצאו מבית הקדש, שנאמר "ומפתח אהל מועד לא תצאו"!
מכאן אמרו: כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה. הם נכסים והוא נגלה, הם נגלים והוא נכסה.
"ויעשו כדבר משה" - צדקו עליהם את הדין ושתקו.

כט

על ויקרא ט כב

כאן מתחילה סדרת דרשות שלישית המשתרעת מפס' ט כב עד סוף פרק י. הדרשה הראשונה קוראת את פס' כב בסדר הפוך מהכתוב, שהרי אהרון בירך את העם לא ממרומי המזבח אלא לאחר שירד ממנו.

"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" - זה מקרא מסורס!
כן היה ראוי לומר "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם";
שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם.

ראו ספרי במדבר לט, וספרי דברים רח, וכן תוספתא תענית ג א, וראו גם לעיל משנה יז. כאן מובאת גם אסמכתא מדהי"ב. בסוף הדרשה טוענים שנשיאת הכפיים לבדה אינה מועילה אלא אם הציבור ראוי לברכה.

"ויברכם" - בעמידה. אתה אומר בעמידה, או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה?
תלמוד לומר (דברים י, ח) "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" - מקיש ברכה לשירות.
מה שירות בעמידה - אף ברכה בעמידה.
וכן הוא אומר (דה"ב ל, כז) "ויקמו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים".
בדורו של חזקיהו מלך יהודה, שהיו עוסקין בתורה, מה נאמר בהם? "ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים"
בדורות האחרים, שהיו עובדים עכו"ם, מה נאמר? (ישעיהו א, טו) "ובפרשכם כפיכם..."

ל

על ויקרא ט כב-כג

אהרון בירך את העם בברכת כהנים, שאינה מופיעה כאן אלא בספר במדבר.

"ויברכם" - זו ברכה סתומה, שאין אתה יודע.
וחזר הכתוב ופירשו להלן (במדבר ו', כ"ד-כ"ו) "יברכך ה' וישמרך" עד "וישם לך שלום".

הדרשה משווה שלוש פעולות: ירידה מהמזבח, שעליו הקריב אהרון את הזבחים, והיא צמודה לברכה (פס' כב, וראו לעיל משנה כט), יציאת משה ואהרון מהאוהל לחצר, שבסופה בירכו שוב את העם (פס' כג) – וכניסתם לאהל, המחייבת רחיצת ידיים ורגליים (ראו שמות ל כ), ומסיקה שגם כשנכנסו משה ואהרון לאוהל מועד ברכו את העם, ובתוך האוהל עסקו בעבודה – משה לימד את אהרון את הקטרת הקטורת על מזבח הקטורת.
והשוו לעיל משנה יט, המתארת אוירה של מבוכה ותחושת כישלון של אהרון, ושלפיה עסקו בתוך האוהל בתפילה.

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד", למה נכנס משה ואהרן ביחד? ללמדו על מעשה הקטרת.
או לא נכנס אלא לדבר אחר?
הריני דן: ירידה טעונה ברכה - וביאה טעונה ברכה. מה ירידה, מעין עבודה - אף ביאה, מעין עבודה!
מנין לביאה שהיא טעונה ברכה?
ודין הוא! ומה אם יציאה, שאינה טעונה רחיצה, טעונה ברכה,
ביאה, שטעונה רחיצה - אינו דין שטעונה ברכה?
או חילוף: ומה אם ביאה, שאינה טעונה ברכה, טעונה רחיצה, יציאה, שטעונה ברכה - אינו דין שתטעון רחיצה?
לא! אם אמרת בביאה, שכן יצא מחול אל הקדש, תאמר ביציאה, שכן יוצא מקדש לחול?
בטל החילוף וחזרנו אל לדין: ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה. מה ירידה, מעין עבודה, אף ביאה - מעין עבודה.
הא למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת.

לא

על ויקרא ט כד

הדרשה מדגישה את הדמיון בין חנוכת המשכן לבין חנוכת המקדש הראשון, ודורת על כך את הפסוק ממלאכי. רבי דורש את הפסוק כרומז לתקופות לפני אברהם אבינו, כאשר עבודת ה' היתה אוניברסלית ולא היתה ע"ז בכל העולם. לטעמו הגאולה לעתיד לבוא אינה מיוחדת רק לישראל אלא היא לכל העולם.

"ותצא אש מלפני ה'". כיון שראו אש חדשה שירדה מן השמים, ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים
נפלו על פניהם ושבחו לשמים.
וכן בימי שלמה נפלו על פניהם, שנאמר (דה"ב ז, ג)
"וכל בני ישראל רֹאים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
ועל אותה שעה הוא אומר (מלאכי ג, ד) "וערבה לה' מנחת יהודה וִירוּשָׁלָ‍ִם כימי עולם וכשנים קדמֹנִיּוֹת"
"כימי עולם" - כימי משה, "וכשנים קדמוניות" - כימי שלמה.
רבי אומר: "כימי עולם" - כימי נח, "וכשנים קדמוניות" - כשנות הבל, שלא היתה עכו"ם בעולם.

לב

על ויקרא י א

משווה את ה'לקיחה' של המחתות ע"י נדב ואביהו ל'לקיחה' דלעיל ויקרא ט ה, וראו משנה ה, שמדובר בזריזות ובשמחה על השראת השכינה באש שירדה מן השמים.

"ויקחו בני אהרן" - אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה.
"ויקחו" - אין 'קיחה' אלא שמחה.

נדב ואביהו לא שאלו את משה ואת אהרון, ואף לא זה את זה, אלא כל אחד מהם לקח מחתה באופן ספונטאני ונכנס למשכן. וראו לעיל משניות כא-כב, וכן ויקרא רבה כ ו-ח.

"נדב ואביהו", מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן.
"נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" - איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה זה מזה.

ר' ישמעאל מדגיש "אשר לא ציווה אותם", וטוען שחטאם הוא רק שעשו מה שלא נצטוו עליו, ואילו ר' עקיבא מדגיש "אש זרה", וטוען שחטאם הוא בהכנסת אש אנושית (אש כיריים) למקדש, למרות שיש אש אלוהית על המזבח. ר' אליעזר, בדומה לר' ישמעאל אבל קיצוני ממנו, טוען שלמרות שעשו כדין, שהרי לדעתו מצווה להביא אש אנושית – חטאו בעצם כך שלימדו את ההלכה לפני משה ואהרון.

"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם".
ר' ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" - הכניסוהו בלא עצה.
רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מן הכירים, שנאמר "ויקריבו לפני ה' אש זרה".
אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן.
רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

לג

על ויקרא י א

ראו ויקרא רבה כ ז. נראה שכאן המקור למימרא של ר' אליעזר גם בתלמודים, ראו למשל סנהדרין ה ב, ירושלמי שביעית ו א.

ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו. אמר לה לאימה-שלום אשתו "אינו מוציא שבתו", ומת.
לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו, אמרו לו "רבי נביא אתה?" אמר להם "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי,
אלא כך מקובלני מרבותי, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה"!

לד

על ויקרא י ב

ראו גם לעיל משנה כג, וכן סנהדרין ז ב.

"ותצא אש מלפני ה'", מלמד שיצא אש מבית קדש הקדשים ושרף נשמתם.
אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצא מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה.
"ותאכל אותם" - נשמתם נשרפת ולא בגדיהם, שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם" - בכתנות הנישָאִים.

הראיה מהמילה "בכותנתם" נדחית, כי יתכן שהיא עוסקת בכותנתם של מישאל ואלצפן; לכן חוזרים ודורשים "אותם" ולא בגדיהם; אבל לבסוף דוחים את האפשרות שמדובר בכותנתם של מישאל ואלצפן, שהרי לא היו להם כותנות כהונה.

או יכול בכתנות הנושאים? - תלמוד לומר "ותאכל אותם"; אותם ולא בגדיהם.
ואומר "ולבני אהרן תעשה כתנות" - כתנות לכהנים, ולא כותנות ללוים.

לה

על ויקרא י ב

נדב ואביהו נכנסו לקודש הקדשים ושם מתו. כיצד הוציאו מישאל ואלצפן את הגופות? ר' אליעזר טוען שבמלאכת פינוי הגופות התחיל מלאך, והוציא את הגופות לחצר המשכן – ומשם לקחו אותם הלוויים; ר' עקיבא טוען שמישאל ואלצפן הוצאו את הגופות מקודש הקודשים בעזרת מקלות ארוכים ממתכת, בלי להכנס למשכן בעצמם.

"וימותו לפני ה'". ר' אליעזר אומר: לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים לכנס לשם
שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם". אם כן למה נאמר "וימותו לפני ה'"? נגפן מלאך, ודחפן לחוץ והוציאן.
רבי עקיבא אומר: לא מתו אלא בפנים, שנאמר "וימותו לפני ה'".
אם כן למה נאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם"? מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.

לו

על ויקרא י ג

השוו לעיל משנה כג-כד: שם טוען משה שנדב ואביהו גדולים ממנו ומאהרון. כאן לא מרחיקים לכת עד כדי כך, ולא עוסקים בהערכת גדולתם של נדב ואביהו אלא בסיבת מותם – לקדש את ה'. אהרון אינו מצדיק את הדין אלא שותק ומקבל שכר על שתיקתו, שהיא המעשה הנכון בעת כזאת.

"ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש"
זה דבור נאמר בסיני למשה, ולא ידעו עד שבא מעשה לידו.
וכיון שבא מעשה לידו, אמר לו משה "אהרן אחי לא מתו בניך אלא על קדושת שמו של הקב"ה,
שנאמר (שמות כט, מג) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"".
כיון שידע אהרן שבניו ידועי המקום - שתק, וקבל שכר על שתיקתו.
מכאן אמרו כל המקבל עליו ושותק - סימן יפה לו. על ידי דוד הוא אומר (תהלים לז, ז) "דום לה' והתחולל לו"
ועל ידי שלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) "עת לחשות ועת לדבר"
עתים לכל; עתים שאדם שותק, עתים שאדם מדבר.

לז

על ויקרא י ד

אהרון מכונה "רודף שלום", וראו גם אבות א יב; וכמוהו גם עוזיאל דודו.

"ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן".
ממשמע שנאמר (שמות ו, יח) "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל", איני יודע שעוזיאל דוד אהרן?
מה תלמוד לומר "דוד אהרן"? מקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן: מה אהרן רודף שלום בישראל - אף עוזיאל רודף שלום בישראל.

ההוכחה לטענה שאהרון היה רודף שלום היא בכך שהאבל על מותו היה גדול מזה שעל מות משה, וכן מהפסוק במלאכי; וראו לעיל משנה יד.

ומנין שאהרן רודף שלום בישראל?
שנאמר (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל",
ובמשה הוא אומר (דברים לד, ח) "ויבכו בני ישראל את משה".
מפני מה בכו את אהרן "שלשים יום כל בית ישראל", ומשה לא בכו אלא בני ישראל, ולא כל בית ישראל?
שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה 'סרחת', אבל משה, מפני שהוכיחם - נאמר בו "ויבכו בני ישראל את משה".
וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה (מלאכי ב', ה'-ו') "בריתי היתה אתו החיים והשלום"
שהיה רודף שלום בישראל;

יראת ה' של אהרון גורמת לו לרטט. היא ניכרת בשתיקה שלו במות בניו, הדרשה מוסיפה שבזמן שמשח אותו משה הוא רטט ונפל מעוצמת היראה והחרדה שלו; אבל אין מעילה בשמן המשחה ולכן הוא לא נחשב מועל בקדשים.
וראו גם לעיל צו י, דרשה אחרת על אותו הפסוק מתהלים.

" וָאֶתְּנֵם לו מורא וַיִּירָאֵנִי" - שקבל עליו כל דברי התורה באימה וברתת ובזיע
מה תלמוד לומר "מפני שמי נִחַת הוא"? אמרו, בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן - נרתע ונפל לאחוריו.
אמר "אוי לי, שמעלתי בשמן המשחה"!
השיבתו רוח הקדש (תהלים, קלג) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד
כשמן הטוב על הראש, ירד על הזקן, זקן אהרן שירד על פי מדותיו, כטל חרמון שירד על הררי ציון"
מה הטל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה.

לח

על ויקרא י ד

המשך הדרשה על מלאכי: אהרון דן דין אמת, ושוב אנו שומעים שלא הרהר אחר המקום אלא שתק כשמתו בניו. הוא היה מוכיח את ישראל בדרך "מישרים", כלומר בנועם, ולכן "אהבוך", והוא זכה לאהבת הציבור.

"תורת אמת היתה בפיהו" - שלא טמא את הטהור, ולא טהר את הטמא;
"וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו" - שלא אסר את המותר, ולא התיר את האסור;
"בשלום ובמישור הלך אתי" - שלא הרהר אחר המקום, כדרך שלא הרהר אברהם;
"ורבים השיב מעון" - שהשיב פושעים לתורה, ואומר (שה"ש א, ד) "מישרים אהבוך".

לט

על ויקרא י ו

המצווה לא לגלות סימני אבל לכהן היא סימן לגדולתו ולכבודו של הכהן, ולכן היא נאמרה לאהרון ואחר כך לבניו. לעומת זאת הקללות בגן עדן נאמרו קודם לנחש ואחר כך לאשה ולאדם.

"ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו". רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן.
מנין? שנאמר "ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת... אל האשה אמר":
בתחלה נתקלל נחש, ואחר כך נתקללה חוה ואחר כך נתקלל אדם.

מ

על ויקרא י ו

מהי "פריעה"? באשה (במדבר ה יח) מדובר על עצם גילוי השיער והסרת הכובע, ובכהנים (יחזקאל מד כ) מדובר על גידול השיער. וראו הוריות ג ד, שם נראה שאיסור הפריעה חל רק על כהנים גדולים!

"ראשיכם אל תפרעו" - אל תגדלו פרע.
יכול אל תפרעו מן הכובע? הרי אתה דן: נאמר כאן 'פריעה', ונאמר להלן (יחזקאל מד, כ) 'פריעה'.
מה פריעה האמורה להלן - גידול שער, אף פריעה האמורה כאן - גידול שער.

מא

על ויקרא י ו

העונש על פריעה ופרימה הוא מוות (בידי שמים): אם לא תפרעו ותפרמו – לא תמותו, אל אם כן תעשו כך – תמותו!

"ובגדיכם לא תפרומו" - לא תקרעו בגדיכם.
"ולא תמותו" - ממשמע לאו אתה שומע הין.

הפסוק כצורתו אינו מובן, שהרי מדוע יקצוף הקב"ה על כל העדה אם הכהנים פרעו ופרמו? לכן טוענת הדרשה שיש להפוך את סדר הפסוק: אם לא יבכו ישראל על מות נדב ואביהו – יקצוף עליהם ה'.

"ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו" - זה מקרא מסורס
ואין ראוי לומר, אלא "אחיכם יבכו ועל כל העדה לא יקצוף" - הא אם אין אחיכם בוכים יקצוף על כל העדה.

הדרשה מדגישה את הקשר בין שריפת נדב ואביהו להמתה בשריפה של בת כהן שזינתה ושל הבא על אשה וביתה; וראו לעיל משנה כג ומשנה לד, וכן סנהדרין ז ב. ההדגשה היא כי בעיני הצדוקים שריפה היא ע"י הכנסת הנדון לאש בוערת השורפת אותו מבחוץ, והם טענו שדרך ה'שריפה' שבמשנה אינה נקראת שריפה; וראו עדותו של ר' אליעזר בן צדוק במשנה שם, ואמרו לו שלא היה בי"ד בקי!

מה תלמוד לומר "את השריפה"? הרי אתה דן: נאמר כאן 'שריפה' ונאמר להלן (ויקרא כ, יד) (ויקרא כא, ט) 'שריפה'.
מה שריפה האמורה כאן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף שריפה האמורה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים.
שריפה האמורה בבת כהן והאמורה באשה ובתה.

מב

על ויקרא י ז

הכהנים מוזהרים שלא לצאת מהמקדש בזמן שבית האב שלהם משרת ומקריב קרבנות; אבל בזמן שבית אב אחר עובד – מותר להם. על הכהן הגדול חל האיסור ביום הכיפורים, בשעות שבהן הוא עובד במקדש.
גם כאן לומדים מכלל לאו הן: אם יצאו מהעזרה – חייבים מיתה בידי שמים.

"ומפתח אהל מועד לא תצאו" - יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה?
תלמוד לומר "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" - אימתי אינו יוצא ולא יחלל? - הוי אומר בשעת עבודה.
"פן תמותו" - ממשמע לאו אתה שומע הין.

מג

על ויקרא י ז

דורש, כנראה "עליכם" – על בניכם, גם אלו שלא נמשחו אלא הם כהנים הדיוטים – אסור להם לצאת מן המקדש בשעת עבודה. יתכן שאיסור היציאה מן המקדש מכוון לכהנים המתיוונים שהיו יוצאים מן המקדש כדי להשתתף במשחקים האולימפיים, ראו ספר המקבים א א פס' יד.

"כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר?
יכול אין לי אלא אהרן ובניו, שנתרבו בשמן המשחה, אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה;
מנין לכהנים של כל הדורות? תלמוד לומר "כי שמן משחת ה' עליכם".

השוו לעיל צו לח: הכהנים, וכן יהושע, וכן כל ישראל נתנו אמון במשה ועשו כדבריו למרות שלא זכו לנבואה.

"ויעשו כדבר משה" - קיימו עליהם מצות משה רבן.
וכן הכתוב משבח את ישראל בפרשת שלוח טמאים
(במדבר ה, ד) "ויעשו כן בני ישראל ויְשַלחו אותם אל מחוץ למחנה".
וכן הכתוב משבח את יהושע –
(יהושע יא, טו) "כאשר צוה ה' את משה עבדו, כן צוה משה את יהושע, וכן עשה יהושע".