מגילת תענית ד

חודש תמוז

יד

בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזרתא נתבטל ספר הגזרות (של הצדוקים), דלא למספד.
מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות אלו שנסקלין, אלו שנשרפין, ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו כותבין אדם שואל והולך ורואה בספר, אומר להם מנין אתם יודעין שזה חייב סקילה וזה חייב שריפה וזה חייב הריגה וזה חייב חניקה, לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה. (דברים יז, יא): "אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וגו'", מלמד שאין כותבין הלכות בספר.

ועוד שהיו ביתוסין אומרים:
(שמות כא, כד): "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן". הפיל אדם שינו חבירו יפיל את שינו. סמא את עינו של חבירו יסמא את עינו. יהיו שוים כאחד.
(דברים כב, יז): "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" דברים ככתבן.
(דברים כה, ט): "וְיָרְקָה בְּפָנָיו" שתהא רוקקת בפניו.
אמרו להם חכמים והלא כתוב (שמות כד, יב): "הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". התורה אשר כתבתי והמצוה להורותם. וכתיב (דברים לא, יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ" זה מקרא. "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" אלו הלכות. ואותו היום שבטלוהו עשאוהו יום טוב.

סליק פרק רביעי