פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא בתרא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא בתרא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

דיני מסחר ושימושי הלשוןעריכה

חטיבה I: מספינה עד חמור – מכירת כלי תחבורהעריכה

ספינה היא מקרה גבול בין נדל"ן למטלטלין. לכן מסיימים כאן כמו בפרק הקודם "ובזמן שאמר לו..."

(א) המוכר את הספינה - מכר את התורן ואת הנס, ואת העוגין ואת כל המנהיגין אותה,

אבל לא מכר לא את העבדים, ולא את המרצופין, ולא את האנתיקי.
ובזמן שאמר לו "היא וכל מה שבתוכה" - הרי כולן מכורין.

מכר את הקרון - לא מכר את הפרדות.

מכר את הפרדות - לא מכר את הקרון.

מכר את הצמד העול הנישא ע"י שני שוורים - לא מכר את הבקר.

מכר את הבקר - לא מכר את הצמד.

רבי יהודה אומר: הדמים מודיעין.
כיצד? - אמר לו "מכור לי צמדך במאתים זוז" - הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז.
וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה:


(ב) המוכר את החמור - לא מכר כליו.

נחום המדי אומר: מכר כליו.
רבי יהודה אומר: פעמים מכורין ופעמים אינן מכורין.

ההבדל בין "זה" ל"הוא" הוא ההבדל בין החמור ככלי, ומכירתו כוללת את כליו – לבין החמור כבעל חיים, שאז לא מכר כליו; יתכן גם שהביטוי "זה" כולל את כל מה שנראה לעין, כולל הכלים, ואילו הביטוי "הוא" יותר ניטרלי.

התוספתא ד, ב, מציעה לשון פשוטה יותר: חמור וכליו אני מוכר לך - כליו (כלי הרכיבה) מכורים. חמור ומה שעליו - אפילו השקיים ושאר המתקנים מכורים.

כיצד? - היה חמור לפניו, וכליו עליו.
ואמר לו "מכור לי חמורך זה" - הרי כליו מכורין.
"חמורך הוא?" אין כליו מכורין:


חטיבה II: נספח המעניק משמעותעריכה

בתחילת המשנה הניסוח היה של מכירת הגוף העיקרי: האתון או הפרה, ודנים בשאלה מה מצטרף לגוף זה: האתון כמניקה אינה משמעותית בלי העיר, אבל הפרה שניתן לשתות את חלבה כן.

אין "אשפה" בלי זבל, ואין "בור" בלי מים וכו'.

בהמשך המשנה הניסוח הוא של מכירת הפירות, אבל שוב לא ניתן להפריד לחלוטין: אם יקח את כל הגוזלים - היונים לא ישארו בשובך: הגוזלים הראשונים נשארים כדי לגדל את הדור הבא, ואלו שאחריהם נלקחים, כי מכר את פירות השובך, ולמרות השובך החרב שהוזכר לעיל ד, ט, אין "שובך" בלי יונים. וראו גם תוספתא ד, ד: מכר שובך - מכר יונים; מכר יונים - מכר שובך!, וכן לעניין הכוורת.

גם בכוורת, משאיר את שתי החלות הראשונות ובזיתים משאיר שרשים משני עצים לפחות.

(ג) המוכר את החמור - מכר את הסיח. מכר את הפרה - לא מכר את בנה.

מכר אשפה - מכר זבלה. מכר בור - מכר מימיו.

מכר כוורת - מכר דבורים. מכר שובך - מכר יונים.

הלוקח פירות שובך מחברו - מפריח ברכה ראשונה. פירות כוורת - נוטל שלשה נחילין ומסרס. עוקר את שאר הנחילים
חלות דבש - מניח שתי חלות. כדי שיאכלו הדבורים זיתים לקוץ אבל לא לחסל אותם לגמרי - מניח שתי גרופיות:


(ד) הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו - הרי זה לא קנה קרקע.

רבי מאיר אומר: קנה קרקע.

לשון "קונה" ולא "לוקח", יתכן שלפנינו לשון מקרא, ראו בראשית כג יז-יח.

למרות האמור לעיל ב, יג, במקרה זה אין בעל השדה יכול לקצוץ את האילנות, כי שעבד לו את זכויות השימוש בקרקע לצרכם. וראו תוספתא ד, ז, שטוענת שגם מה שעולה מהשרשים בקרבת הגזע שייך לקונה.

אם לא מכר לו אלא השכיר את השדה - זכויות השוכר על האילנות תלויות במנהג המדינה, ראו תוספתא ב"מ ט, ב.

הגדילו - לא ישפה. המוכר אינו רשאי לקצוץ את הענפים הבולטים לשטחו.
והעולה מן הגזע - שלו, של הקונה ומן השרשים - של בעל הקרקע. ואם מתו - אין לו קרקע.

קנה שלושה - קנה קרקע.

הגדילו - ישפה. והעולה מן הגזע ומן השרשין - שלו. ואם מתו - יש לו קרקע:


ראו את דרך חלוקת הקרבנות, יומא ב, ג-ז: באיל (בהמה דקה) הראש והרגל הם יחידה אחת, וכך גם החזה והגרה, וראו גם תמיד ד, ג. בפר (בהמה גסה) הם מופרדים. אבל ראו תוספתא ד, ו, שתולה במנהג המדינה.

מדובר כאן אפילו אם מכר לפני השחיטה. אבל אם מכר ראש של בהמה טמאה או של עבד - מפרשים שהתכוון למכור חצי בהמה ומדובר בשותפות עם הקונה, וראו תוספתא ערכין ג, ז.

(ה) המוכר ראש בהמה גסה - לא מכר את הרגלים. מכר את הרגלים - לא מכר את הראש.

מכר את הקנה - לא מכר את הכבד. מכר את הכבד - לא מכר את הקנה.
אבל בדקה: מכר את הראש - מכר את הרגלים. הרגליים אינן חשובות כמו הראש. מכר את הרגלים - לא מכר את הראש.
מכר את הקנה הריאות - מכר את הכבד. מכר את הכבד - לא מכר את הקנה:

מתחילת פרק ד עד כאן עסקה המשנה בדיני מכירה הקשורים לשפה. מכאן עד סוף פרק ז עוסקת המשנה בדיני מכירה אחרים

חטיבה III: מקח טעותעריכה

(ו) ארבע מדות במוכרין:

מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות - הלוקח יכול לחזור בו.

טטראדרמה, ראו דוגמאות נוספות באבות פרק ה, ובתחילת פרק ח.

המשנה חוזרת לביטול מקח שנעשה בטעות, שכבר נדון בהקשר של אונאה בב"מ ד, ד. הדיון הזה מזכיר שגם לאחר שפורמלית הועברה הבעלות - אם יש טעות ניתן להחזיר את העיסקה.

רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו.
רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות - אין אחד מהם יכול לחזור בו.
שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית,
עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית,
יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין -
שניהם יכולין לחזור בהן:

חטיבה IV: רגע הקנין בפירות ובמידותעריכה

שכירת המקום של המטלטלין מקנה אותם לשוכר, ראו תוספתא ה, א. במשנה מדובר על כלי מידה של המוכר. התוספתא הנ"ל מעירה שאם מילא את הכלי של הקונה - קנה, וכן אם עמדו בחצר הקונה.

(ז) המוכר פירות לחברו, משך ולא מדד - קנה. מדד ולא משך - לא קנה.

אם היה פיקח ורוצה לזכות בפירות בלי למשכם - שוכר את מקומו.

הלוקח פשתן מחברו - הרי זה לא קנה, עד שיטלטלנו ממקום למקום.

ואם היה במחובר לקרקע ותלש כל שהוא - קנה:


בניגוד לפירות, כאן העברת הבעלות היא במילוי המידה.

אם נשברה המידה לפני שהתמלאה – השמן שנשפך על חשבון המוכר, ולאחר שהתמלאה – על חשבון הקונה (תוספתא ה, ב).

משה רבינו מתואר כסרסור בין הקב"ה לישראל. במקרה זה הלוחות הם החבית. לכן הוא המחוייב לפסול את הלוחות השניים, וראו דברים רבה ג יב.

אבא שאול עשה לפנים משורת הדין – עיינו ביצה ג, ח.

(ח) המוכר יין ושמן לחברו, והוקרו או שהוזלו,

אם עד שלא נתמלאה המדה - למוכר. משנתמלאה המדה - ללוקח.
ואם היה סרסור ביניהן, נשברה החבית לפני שהתמלאה - נשברה לסרסור. ולא למוכר

וחייב להטיף לו שלוש טיפין. מכלי המידה לכלי של הקונה.

הרכינה ומיצה אחרי שלוש הטיפות נשארו שיירי שמן בכלי המידה - הרי הוא של מוכר.

והחנווני שמוכר הרבה ואין לו זמן - אינו חייב להטיף שלש טיפין.

רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה - פטור: המוכר מלטפטף בגלל לחץ הזמן.


(ט) השולח את בנו אצל חנווני ופנדיון שני איסרים בידו, ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, עודף

ראו מקור למשנה בב"מ ח, ג: האם שליחת הבן מסמיכה אותו להחזיר את השמן, כאילו נאמרה בפירוש?

אם הצלוחית נשברה בידי התינוק, כשהחנווני רק מדד לתוכה - מודים חכמים לר' יהודה.

לדעת חכמים אין השולח מתכוון שהחנווני ישלח עם בנו את הצלוחית המלאה, אלא רק שימלא אותה - וישלח ביד אחר. לכן הם מודים שאם נשברה בחנות - החנווני פטור.

שבר הבן את הצלוחית ואבד את האיסר - חנווני חייב.
רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו.
ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה ונשברה - חנווני פטור:


חטיבה V: נקיון כפייםעריכה

השאריות שנשארו בכלי המידה, במיוחד לאחר יום ששי עמוס (משנה ח), מצטברות ומקטינות את הכלי. לכן חשוב לנקות אותו.

רשב"ג מחייב את בעל הבית לנקות בכל חודש, כי השאריות שלא נוקו הרבה זמן - מתקשות, אבל הסוחרים המקצועיים משתמשים הרבה פעמים בכלים, ולכן השאריות אינן מתיישנות.

החנווני, למרות שבסך הכל כמות המכירה שלו קטנה יותר - משתמש במידה פעמים רבות יותר, כי הוא מוכר להרבה לקוחות.

(י) הסיטון מקנח מדותיו מנקה את כלי המידה אחת לשלושים יום, ובעל הבית - אחת לשנים עשר חדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חילוף הדברים.

חנוני מקנח מדותיו פעמיים בשבת, בשבוע וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזניים על כל משקל ומשקל:


(יא) אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים? - בלח.

המוכר מקנח את מידת הלח, מוחה את המשקל ומוחק את מידת היבש. משחקי מילים הנובעים מהדמיון בפעלים.

"גירום" הוא מיצוי המאזניים עד הסוף, כמו "גירום עצמות".

וראו תוספתא ה, ג, דעות נוספות.

וראו בן סירא תרגום כהנא מב, ד: "ועל שחק מאזנים ופלס, ועל תמחות איפה ואבן".

אבל ביבש - אינו צריך לנקות את המאזניים..

וחייב להכריע לו טפח. למדוד כך שכף המאזניים תיטה לכיוון הקונה בשיעור טפח.

היה שוקל לו עין בעין בדיוק, בלי להכריע - נותן לו גרומיו: תוספת יחסית קבועה, בגלל השאריות על המאזניים אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש.

מקום שנהגו למוד בדקה במידה קטנה - לא ימוד בגסה. בגסה - לא ימוד בדקה.
למחוק - לא יגדוש. לגדוש - לא ימחוק: