משנה בבא בתרא ד

המוכר את השדה, מכר את האבנים שהם לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהם לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט, ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה.

משנה ט

אבל לא מכר לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע.

בזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין.

בין כך ובין כך, לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה שהיא עשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה, ולא את הבור, ולא את הגת, ולא את השובך, בין חרבין בין ישובין.

וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים, אינו צריך.

ומודה רבי עקיבא, בזמן שאמר לו חוץ מאלו, שאינו צריך ליקח לו דרך.

מכרן לאחר, רבי עקיבא אומר, אינו צריך ליקח לו דרך.

וחכמים אומרים, צריך ליקח לו דרך.

במה דברים אמורים? במוכר.

אבל בנותן מתנה, נותן את כולם.

האחין שחלקו, זכו בשדה, זכו בכולם.

המחזיק בנכסי הגר, החזיק בשדה, החזיק בכולם.

המקדיש את השדה, הקדיש את כולם.

רבי שמעון אומר, המקדיש את השדה, לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה.

משנה מנוקדת

(א)

הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת,

לֹא מָכַר הַיָּצִיעַ,

וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פְּתוּחָה לְתוֹכוֹ;

וְלֹא אֶת הַחֶדֶר שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ;

וְלֹא אֶת הַגַּג,

בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲקֶה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת פֶּתַח,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים,

אֵינוֹ מָכוּר:

(ב)

לֹא אֶת הַבּוֹר,

וְלֹא אֶת הַדּוּת,

אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא.

וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ,

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,

אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא,

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: חוּץ מֵאֵלּוּ,

שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

מְכָרָן לְאַחֵר,

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

אֵינוֹ צָרִיך לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ:

(ג)

הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת,

מָכַר אֶת הַדֶּלֶת,

אֲבָל לֹא אֶת הַמַּפְתֵּחַ.

מָכַר אֶת הַמַּכְתֶּשֶׁת הַקְּבוּעָה,

אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטֶלֶת.

מָכַר אֶת הָאִצְטְרוֹבָּל,

אֲבָל לֹא אֶת הַקֶּלֶת,

וְלֹא אֶת הַתַּנּוּר,

וְלֹא אֶת הַכִּירַיִם.

מָכַר תַּנּוּר, מָכַר כִּירַיִם.

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ,

הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין:

(ד)

הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר,

מָכַר בָּתִּים,

בּוֹרוֹת, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת,

אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין.

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ,

הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,

לֹא מָכַר אֶת הַמֶּרְחָץ,

וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד שֶׁבְּתוֹכָהּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר,

לֹא מָכַר אֶלָּא אֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר:

(ה)

הַמּוֹכֵר אֶת בֵּית הַבַּד,

מָכַר אֶת הַיָּם וְאֶת הַמַּמָּל וְאֶת הַבְּתוּלוֹת,

אֲבָל לֹא מָכַר אֶת הָעֲכִירִין וְאֶת הַגַּלְגַּל וְאֶת הַקּוֹרָה.

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ,

הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

הַמּוֹכֵר בֵּית הַבַּד,

מָכַר אֶת הַקּוֹרָה:

(ו)

הַמּוֹכֵר אֶת הַמֶּרְחָץ,

לֹא מָכַר אֶת הַנְּסָרִים וְאֶת הַסַּפְסָלִים וְאֶת הַוִּילָאוֹת.

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ,

הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,

לֹא מָכַר אֶת הַמְּגוּרוֹת שֶׁל מַיִם,

וְלֹא אֶת הָאוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים:

(ז)

הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר,

מָכַר בָּתִּים,

בּוֹרוֹת, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת,

מֶרְחֲצָאוֹת וְשׁוֹבָכוֹת,

בֵּית הַבַּדִּין וּבֵית הַשְּׁלָחִין;

אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין.

וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ,

אֲפִלּוּ הָיוּ בָּהּ בְּהֵמָה וַעֲבָדִים,

הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר,

מָכַר אֶת הַסַּנְטֵר:

(ח)

הַמּוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה,

מָכַר אֶת הָאֲבָנִים שֶׁהֵם לְצָרְכָּהּ,

וְאֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁהֵם לְצָרְכּוֹ,

וְאֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא מְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע,

וְאֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִבֵּית רֹבַע,

וְאֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה בְּטִיט,

וְאֶת הֶחָרוּב שֶׁאֵינוֹ מֻרְכָּב,

וְאֶת בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה:

(ט)

אֲבָל לֹא מָכַר,

לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן לְצָרְכָּהּ,

וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ,

וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא תְּלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע.

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ,

הֲרֵי כֻּלָּן מְכוּרִין.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,

לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵּית רֹבַע,

וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה בְּטִיט,

וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב,

וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה,

וְלֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַגַּת, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ,

בֵּין חֲרֵבִין, בֵּין יְשׁוּבִין.

וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ,

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,

אֵינוֹ צָרִיךְ.

וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא,

בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: חוּץ מֵאֵלּוּ,

שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

מְכָרָן לְאַחֵר,

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמוֹכֵר;

אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה,

נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם.

הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ,

זָכוּ בַּשָּׂדֶה, זָכוּ בְּכֻלָּם.

הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר,

הֶחֱזִיק בַּשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה,

הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה,

לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה:

נוסח הרמב"ם

(א) המוכר את הבית -

לא מכר את היציע - אף על פי שהיא פתוחה לתוכו,

ולא את החדר - שהוא לפנים ממנו,

ולא את הגג - בזמן שיש לו מעקה גבוהה עשרה טפחים.

רבי יהודה אומר:

אם יש לו צורת פתח -

אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים - אינו מכור.

(ב) לא את הבור, ולא את החדות - אף על פי שכתב לו עומקא ורומא.

צריך ליקח לו דרך - דברי רבי עקיבה.

וחכמים אומרין: אינו צריך ליקח לו דרך.

מודה רבי עקיבה,

בזמן שאמר לו: חוץ מאלו - שאין צריך ליקח לו דרך.

מכרן לאחר -

רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך.

וחכמים אומרין: צריך ליקח לו דרך.

(ג) המוכר את הבית -

מכר את הדלת - אבל לא את המפתח.

מכר את המכתשת הקבועה - אבל לא את המיטלטלת.

מכר את האצטרובל - אבל לא את הקלת.

מכר תנור, וכירים.

ובזמן שאמר לו: הוא, וכל מה שבתוכו - הרי כולם מכורים.

(ד) המוכר את החצר -

מכר בתים, בורות, שיחים, ומערות - אבל לא את המיטלטלים.

בזמן שאמר לו: היא, וכל מה שבתוכה - הרי כולם מכורים.

בין כך ובין כך -

לא מכר - לא את המרחץ, ולא את בית הבד שבתוכה.

רבי אליעזר אומר:

המוכר את החצר -

לא מכר - אלא אווירה של חצר.

(ה) המוכר את בית הבד -

מכר את הים, ואת הממל, ואת הבתולות,

אבל לא מכר - לא את הכדין, ולא את הגלגל, ולא את הקורה.

ובזמן שאמר לו: הוא, וכל מה שבתוכו - הרי כולם מכורים.

רבי אליעזר אומר:

המוכר את בית הבד - מכר את הקורה.

(ו) המוכר את המרחץ -

לא מכר את הנסרים, ולא את הספסלים, ולא את הווילאות.

ובזמן שאמר לו: הוא, וכל מה שבתוכו - הרי כולם מכורים.

בין כך ובין כך -

לא מכר את המגורות של מים,

ולא את האוצרות של עצים.

(ז) המוכר את העיר -

מכר בתים, בורות, שיחין, ומערות,

מרחצאות, ושובכות, בית הבדים, ובית השלהים,

אבל לא את המיטלטלין.

ובזמן שאמר לו: היא, וכל מה שבתוכה -

אפילו היו בה בהמה, ועבדים - הרי כולם מכורים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

המוכר את העיר - מכר את הסנטר.

(ח) המוכר את השדה -

מכר את האבנים - שהן לצורכה,

ואת הקנים שבכרם - שהן לצורכו,

ואת התבואה - שהיא מחוברת לקרקע,

ואת מחיצת הקנים - שהיא פחותה מבית רובע,

ואת השומירה - שאינה עשויה בטיט,

ואת החרוב - שאינו מורכב,

ואת בתולת שקמה.

(ט) אבל לא מכר -

לא את האבנים - שאינן לצורכה,

ולא את הקנים שבכרם - שאינן לצורכו,

ולא את התבואה - שהיא תלושה מן הקרקע.

ובזמן שאמר לו: היא, וכל מה שבתוכה - הרי כולם מכורים.

בין כך ובין כך -

לא מכר, לא את מחיצת הקנים - שהיא בית רובע,

ולא את השומירה - העשויה בטיט,

ולא את החרוב המורכב,

ולא את סדן השקמה.

[ט] *הערה 1: לא את הבור, ולא את הגת, ולא את השובך -

בין חרבים - ובין שלמים.

וצריך ליקח לו דרך - דברי רבי עקיבה.

וחכמים אומרין: אינו צריך ליקח לו דרך.

מודה רבי עקיבה -

בזמן שאמר לו: חוץ מאלו - שאין צריך ליקח לו דרך.

מכרן לאחר -

רבי עקיבה אומר: אינו צריך ליקח לו דרך.

וחכמים אומרין: צריך ליקח לו דרך.

במה דברים אמורים? - במוכר,

אבל בנותן מתנה - נתן את כולם.

האחים שחלקו -

זכו בשדה - זכו בכולם.

המחזיק בנכסי הגר -

החזיק כל שהוא - החזיק בכולם.

המקדיש את השדה - הקדיש את כולם.

רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה -

לא הקדיש - אלא את החרוב המורכב, ואת סדן השקמה.

הערות

הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

פירושים

משנה בבא בתרא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב