פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/בבא מציעא/ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא מציעא פרק תשיעיעריכה

שוכר או קונה שדהעריכה

(א)

השוכר את השדה מחבירו, והיה בה תבואה לקצור, ענבים לבצור, זיתים למסוק

הרי אלו שמין אותה ושמין לו.


אם שכר שדה, והיו בה גידולים שהיו עדיין בוסר – משלם חלק מהיבול לבעלים. אם התבואה כבר מוכנה לקציר וכו' – הבעלים קוצר אותה והיא שלו.
וכן כשהשכיר מסיים את שכירותו ומחזיר את השדה לבעלים, ויש בה יבולים – משלם הבעלים לשוכר את דמיהם לפי שומה.
והשוו לדין המוכר, ב"ב ד, ח-ט.



תבואה קצורה, ענבים בצורות, זיתים מסוקין - אין שמין לו
הניחה ויצא, והיה בה תבואה לקצור, ענבים לבצור, זיתים למסוק - הרי אלו שמין לו
כיצד שמין לו? אם היה שכיר - נותנין לו לפי שכירותו, קבלן - לפי קבלנותו.

(ב)

השוכר שדה בית השלחין מחברו - אין פחות מי"ב חדש; שדה בית הבעל - כונס את גרנו ומסתלק

"שדה בית השלחין אני שוכר ממך", "שדה בית האילן אני שוכר ממך",


לבית הבעל יש עונה אחת בשנה ואחריה בשוכר צריך להסתלק. אבל בית השלחין מניבה פירות כל השנה.
וראו משנה ט, ב.
המאפיין את בית השלחין הוא אספקת המים הקבועה, והיא תנאי מהותי בביטוי "בית השלחין".
אם שכר שדה סתם והיו בו עצים – הכל כמנהג המדינה. וראו ב"ב, ה, ד.



יבש המעיין נקצץ האילן - חייב להעמיד לו מעיין אחר וחייב להעמיד לו אילן אחר
"שדה בית השלחין זה אני שוכר ממך", "שדה בית האילן זה אני שוכר ממך"
יבש המעיין נקצץ האילן - מנכה לו מן חכורו.
השוכר שדה מחבירו, והיו בו אילנות
מקום שנהגו להשכיר אילנות עם השדות - הרי הן של שוכר. בפני עצמן - הרי הן של משכיר.

(ג)

הלוקח שדה קיצה מטע תאנים מחברו, והיו בה תפוחין ורמונים
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שלא היה בכלל הקיץ תאנים - הרי הוא של מוכר
עשה ברך אחר עד שלא כלה הקיץ יבול נוסף לפני סוף העונה - הרי הוא של לוקח; משיכלה הקיץ - הרי הוא של מוכר.
השוכר שדה ירק מחבירו, והיה בו שורה של ירק אחר - הרי הוא של לוקח
ואם היה מוקצה בפני עצמו ע"י גדר - הרי הוא של מוכר.
החוכר שדה מחברו, לא יהא נרה שנה וזורעה שנה
אלא נר חציה וזורע חציה, כדי שיהא לו מאין לגבות.
החוכר שדה מחבירו, והיה נרה שנה וזורעה שנה אחת בהסכמת המחכיר
לא יאמר לו המחכיר לחוכר לגורן "תן לי חכירי של שתי שנים" אלא נותן לו של שנה שנה בפני עצמה. רק בעד שנת הזרע
השם קמתו של חברו בעשרת כורין חטין, ועשתה בפחות או ביותר שטעו בשומה - נותן לו שומו

ר' יהודה אומר: עשתה בפחות - נותן לו שומו; ביתר - נותן לו כל מה שהשדה עושה


ר' יהודה טוען שיד בעל הבית על העליונה.
ניתן לממש את החכירה או את שכירת השדה גם בכסף או בשטר.



ר' יוסי אומר: עולה ויורד עמו הן להוסיף הן לגרוע מהשומה
וכשם שהלקיחה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירה בכסף בשטר ובחזקה.

מקבל שדה באריסות או בחכירהעריכה

(ד)
המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו ליתן פול בשעורין פול במקום שעורים - נותן פול בשעורין


ראו משנה ט, ח.
האם ניתן לשנות את המין שזורע? לדעת ת"ק הדבר תלוי במנהג המדינה, ולדעת ר' יהודה מותר לו לשנות אם המין שזרע מקובל כמין נזרע ע"י האוצר של המלך – רשות המיסים המקומית.



שעורים כפליים בחטים שעורים במקום חיטים בכמות כפולה - נותן כפליים בחטים
ר"י אומר: עדשים וכרשינין הרי הן כחטין, באותה כמות וכל דבר שמתקבל לאוצר המוכר ע"י אוצר המלך
מקום שנהגו להושיב שומר – יושיבו; ואין משנין ממנהג המדינה.

(ה)

המקבל שדה מחבירו, משזכה בה הובירה - שמין אותה כמה ראויה היא לעשות, ונותן לו

ואין שמין אותה כנגד שדות שבצדה, שמא זו נירה וזו אינה נירה


ראו משנה ט, ג-ה.
החוזה הסטנדרטי תופס גם אם לא כתב לו אותו.
ביילים וכו' גובים מכל אנשי הכפר בשווה, אבל הבייר וכו' עושים מלאכה מקומית לטובת הנכס.
בייר וכו' – ראו שביעית ח, ה.



זו מוזבלת וזו אינה מוזבלת, זו מטייבה וזו אינה מטייבה
אלא שמין אותה כמה היא ראויה לעשות - ונותן לו
שכותב לו "אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא."
המקבל שדה מחבירו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי - חייב ליטפל בה
שכך הוא כותב לו "אנא אניר ואזרע ואנכיש ואקצור ואוקים כריא
ואת תיתי ותיסב פלגא בעיבורא ובתבנא ואנא בעמלי ובנפקת ידי פלגא."
וכשם ששדה הזרע, אם יש בה כדי להעמיד כרי - מיטפל בה
כך שדה בית האילן, אם יש בה כדי להעמיד יציאותיו - מיטפל בה, ואם לאו - אין מיטפל בה.
המקבל שדה מחבירו - קוצר ומעמר ודש וזורה.
הביילין גובי מיסים והחפורות הסנטר מנהל האחוזה והאנקולמוס - באים ונוטלים מן האמצע
הבייר והבלן הספר וההפן, בזמן שבאין מכח בעל הבית - נוטלין מכח בעל הבית
מכח אריס - נוטלים מכח אריס. ואין משנין ממנהג המדינה.

(ו)
המקבל שדה מחבירו ומת - לא יאמר לבניו "תנו לי מה שאכל אביכם"


אם האב קיבל את שכרו מראש אין מחייבים את הבנים להחזיר חלק ממנו, וכן אם לא קיבל כלום אין הבנים יכולים לקבל את השדה במקומו, אלא שמים כמה הספיק לעבוד ובעה"ב משלם לפי השומה.
וראו משנה ט, ה.



וכן הן לא יאמרו לו "תן לנו מה שעשה אבינו", אלא שמין לו.
המקבל שדה מחבירו, זרעה שנה ראשונה ולא צמחה - כופין אותו לזרעה שניה
שניה ולא צמחה - אין כופין אותו לזרעה שלישית.

(ז)

המוכר זרעוני גנה לחבירו: זרעים שאינן נאכלין, זרען ולא צמחו - חייב באחריותן

זרעים הנאכלים, זרען ולא צמחו - אין חייבין באחריותן


ראו משנה ב"ב, ו, א.
עשרה שתילים מקולקלים ("ביראות") מבית סאה שבמשתלה – נספגים. יותר מזה – השותל צריך לפצות את בעל המטע.



ואם התנה עליו מתחלה לזרע - חייב באחריותן
מה נותן לו? דמי הזרע. ויש אומרים כל יציאותיו
המקבל שדה מחבירו ליטע שותל מקצועי - עשר ביראות לבית סאה. יתר על כן - מגלגלין עליו את הכל.

(ח)

המקבל שדה מחבירו ליטע, מקום שנהגו להיות נוטע על ד' ד', ועל ה' ה', ועל ו' ו'

ועל ז' ז' ואין משנה ממנהג המדינה.


לעניין מרחקי נטיעה ראו כלאים ה, ה.
האריסות אינה כוללת הובלת כל הסחורה לעיר.
החוכר שדה וכו', ראו לעיל הלכה ג, וראו גם בסוף הלכה ב, ומדובר במקום שנהגו להחכיר עצים אגב השדה.



המקבל שדה מחבירו ליטע, עד מתי חייב ליטפל בנטיעות? עד כדי שיחולו שיגיעו לשנה הרביעית ויפדו
רבי שמעון בן גמליאל אומר: בתאנים – משיעכבו המחרישה. שהשרשים יפריעו לחרוש שם.
המקבל כרם באריסות מחבירו, חייב ליטפל בו עד שיעשנה יין
זיתים - עד שיעשם צבור; פשתן - עד שיעשנו קורצין
חולק ונותן לו, זה מכניס חלקו לעיר וזה מכניס חלקו לעיר.
המקבל שדה תאנים מחבירו, מקום שנהגו לעשותן קציעות - עושה אותן קציעות
גרוגרות - עושה אותן גרוגרות; דבילה - עושה אותן דבילה. ואין משנין ממנהג המדינה.
המקבל שדה ירק מחבירו, מקום שנהגו למכור בשוק - מוכר בשוק; בשדה - מוכר בשדה
ואין משנין ממנהג המדינה.
החוכר שדה מחבירו, אפי' לא חכרו הימנו אלא לזיתים
לא יאמר לו "אין לך בה אלא זיתים בלבד", אלא כל הפירות שעושה - הרי אלו שלו.

(ט)
החוכר שדה מחבירו לזרע - אין לו באילן


אם אמר לו בפירוש שחוכר לזרע – גם אם המנהג הוא שמחכירים עצים אגב השדה (לעיל הלכה ב) – אינו מקבל את העצים. אבל אם היוזמה להחכרה היא של בעל השדה – זכותו לקבל גם את הפירות.
ראו לעיל הלכה ג. כאן יש כפילות חלקית, כי כאן הדגש הוא על החוכר לזמן מרובה, שיכול לעבור על הכללים הללו. וראו משנה ט, ט.
למרות האמור בהלכה א, שאם יש תבואה או פירות מוכנים בשדה הם של בעה"ב, אינו רשאי להתנות את ההחכרה ולדחות אותה עד שיאסוף את היבול שלו, אלא יהיו שם שניהם במקביל.



בין שיאמר לו "אחכור שדה זו", "אזרע שדה זו", "אעשה שדה זו"
אבל אם אמר לו "חכור שדה זו", "זרע שדה זו", "עשה שדה זו" - כל הפירות שעושה הרי אלו שלו.
החוכר שדה ניר מחבירו, והיה נרה שנה אחת וזורעה שנה אחת
עמד עליו בשעת הניר ואמר לו "תן לי חכירות של שתי שנים" - אין שומעין לו
אלא ימתין עד שתגיע גורן.
החוכר שדה מחבירו לא יהא נרה שנה אחר שנה
חכרה הימנו לזמן מרובה לפחות שבע שנים - נרה שנה אחר שנה, וזורעה שנה אחר שנה.
החוכר שדה מחבירו לא יהא נר חציה וזורעה חציה, בניגוד להלכה ג. ולא זורעה שני מינין.
החוכר ממנו שתי שדות - נר אחת וזורע שני מינין.
החוכר ניר מחבירו - נר חציה וזורע חציה, וזורעה מינין הרבה.
החוכר שדה תבואה מחבירו, לא יאמר לו "אני בא עד שתכלה", ואינו רשאי לזורעה פעמים.
החוכר שדה אילן מחבירו, לא יאמר לו "אני בא עד שיכלו פירות מתוכה", ואינו רשאי לאכלה פעמים.

(י)
המקבל שדה מחבירו, נרה ולא זרעה - נותן לו חכורו


כאן מדובר שחרש את השדה לניר אבל לא זרע אותו. מצד שני גם חסך לבעל הבית חריש להוצאת השלפים. לכן מקבל תשלום על החריש אבל משלם את דמי החכירה.
 אם חכר את השדה לשחת יכול לקחת גם את מה שעלה בשדה אחרי הקציר לשחת, וכן לזרוע ולקצור לשחת כמה פעמים בשנה. אבל אם חכר אותו לזרע גם אם החליט לקצרו לשחת חייב מיד לאחר עונת הקציר לפנות את השדה, אבל מה שיעלה בה עד אז מאליו הוא שלו.



אף על פי כן שמין לו, שאינו דומה מניחה נרה למניחה שלף.
החוכר שדה מחבירו לשחת וגזזה - כל הפירות שעושה הרי אלו שלו
חכרה לזרע וגזזה לשחת, לא יאמר "הריני ממתין עד שיכלה אותו המין מתוכה"
אלא כל הפירות העושה הרי אלו שלו.

(יא)

המקבל שדה מחבירו, שנים מועטות - אין לו בקורות שקמה

לפיכך הזמורות והקנים שלו


ראו משנה ט, ט. לפיכך – מתיחס למקרה שקבל את השדה לזמן מרובה (שבע שנים), ואז יש לו קורות, זמורות וקנים.
אם נהגו לזרוע פשתן פעם בחמש שנים והוא קיבל את השדה לשבע שנים – יכול לזרוע פשתן גם בשנה שניה.
ראו משנה ט, ח, לעניין ההיררכיה של הגידולים. והשוו לעיל הלכה ד, שם מדובר שבעה"ב הסכים לשינוי.



קבלה ממנו ז' שנים, מקום שנהגו לזרעה פשתן, אפילו ה' שנים
זורעה שנה שניה פשתן, ויש לו בקורות שקמה.
המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורין - לא יזרענה תלתן; תלתן - לא יעשנה מקשה
מקשה - יזרענה תלתן; תלתן - יזרענה שעורין
חטים - לא יזרענה פשתן; פשתן - יזרענה חטים.
המקבל שדה מחבירו לזרעה חטין - לא יזרענה שעורין; שעורין - לא יזרענה פשתן
פשתן - יזרענה שעורין; שעורין - יזרענה חטין.

(יב)
השוכר שדה מחבירו, ועמד השוכר והשכירה לאחר


בעל הבית יכול לומר למשכיר – המו"מ שלי הוא רק אתך.
גם השוכר יכול לומר לבעל הבית שהשכיר את השדה לאדם נוסף שהוא נושא ונותן רק איתו, ולקבל פיצוי על ההנאה שמקבל מהשדה האריס השני.
ואף אם מכר בעל הבית את השדה או הקדיש אותו יכול השוכר לדרוש לשאת ולתת רק איתו, והשוו לעיל ח, יג.
אם הקדיש השוכר את השדה – ההקדש חל רק עד סוף השכירות ואינו מחייב את הבעלים. השוכר גם אינו מפסיק לשלם לבעלים על השדה, ובנוסף עליו לשלם גם להקדש.



רשאי בעל הבית שיאמר לו "אין לי חשבון עם כל אדם, אלא עמך"
עמד בעל הבית והשכירה לאחר - רשאי השוכר שיאמר לו "אין לי חשבון עם כל אדם, אלא עמך"
עמד בעל הבית ומכרה, מחשבין עם בעל הבית
וכדרך שהעריס השני נהנה - כך משלם לראשון
עמד בעל הבית והקדישה - אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו
וכל מה שנהנה הימנה - הרי הוא הקדש
עמד השוכר והקדישה - הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו
ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש.