ביאור:בבלי ברכות דף נ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

'אף "ברכו" ^[1], ומכל מקום "נברך" עדיף ^[2], דאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב: תנינא ^[3]: [ברכות פ"ז מ"ד] ששה ^[4] נחלקין ^[5], עד עשרה ^[6]'; אי אמרת בשלמא "נברך" עדיף, משום הכי נחלקין, אלא אי אמרת "ברכו" עדיף, אמאי ^[7] נחלקין ^[8]? אלא לאו שמע מינה ^[9] "נברך" עדיף ^[10]?

שמע מינה.

תניא נמי הכי ^[11]: 'בין שאמר "ברכו" בין שאמר "נברך" - אין תופסין אותו על כך; והנקדנין ^[12] תופסין אותו על כך ^[13], ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו; כיצד? - רבי אומר: "ובטובו" - הרי זה תלמיד חכם; "ומטובו" הרי זה בור ^[14]'.

אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב (שמואל ב ז כט) [ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך כי אתה ד' ה' דברת] ומברכתך יברך בית עבדך לעולם?

בשאלה שאני ^[15].

בשאלה נמי, הכתיב (תהלים פא יא) [אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים] הרחב פיך ^[16] ואמלאהו?

ההוא - בדברי תורה כתיב.

תניא: 'רבי אומר: "בטובו חיינו" הרי זה תלמיד חכם; "חיים" - הרי זה בור ^[17].'

נהרבלאי מתני איפכא ^[18], ולית הלכתא כנהרבלאי.

אמר רבי יוחנן: "נברך שאכלנו משלו" - הרי זה תלמיד חכם ^[19]; "למי שאכלנו משלו" - הרי זה בור ^[20].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והא אמרינן "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו"?

אמר ליה: התם מוכחא מילתא ^[21]: מאן עביד ניסי? - קודשא בריך הוא.

אמר רבי יוחנן: "ברוך שאכלנו משלו" - הרי זה תלמיד חכם; "על המזון שאכלנו" ^[22] - הרי זה בור.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא אמרן אלא בשלשה, דליכא שם שמים, אבל בעשרה דאיכא שם שמים - מוכחא מילתא, כדתנן: כענין שהוא מברך - כך עונין אחריו "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".

אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

הא גופא קשיא: אמרת 'אחד עשרה ואחד עשרה רבוא', אלמא כי הדדי נינהו, והדר קתני 'במאה אומר... באלף אומר... ברבוא אומר...'?

אמר רב יוסף: לא קשיא: הא רבי יוסי הגלילי, הא רבי עקיבא, דתנן: 'רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר (תהלים סח כז) במקהלות ברכו אלהים [ה' ממקור ישראל]’.

אמר רבי עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת [אחד מרובים ואחד מועטים - אומר "ברכו את ה'"; רבי ישמעאל אומר" "ברכו את ה' המבורך"]:

ורבי עקיבא, האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדתניא [מכיתא בשלח מסכת דשירה פרשה א]: היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים? שנאמר '(תהלים סח כז) 'במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל;

ואידך?

^[23] מ'מקור' נפקא ^[24].

אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא ^[25].

רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא; קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה; אמר ליה רבינא: לא צריכת, הכי אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא.

אמר רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא, מברכינן שלשה שלשה ^[26]. ^[27]

וליברכו עשרה עשרה?

^[28] שמע ריש גלותא ואיקפד ^[29].

וניפקו בברכתא דריש גלותא?

איידי דאוושו כולי עלמא - לא שמעי.

אמר רבה תוספאה: הני שלשה דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה ^[30], אינון נפקין בזמון דידיה, איהו לא נפיק בזמון דידהו, לפי שאין זמון למפרע ^[31].

רבי ישמעאל אומר [ברכו את ה' המבורך]:

רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר, קם קרא בספרא ואמר "ברכו את ה'", ואשתיק ולא אמר "המבורך". אוושו כולי עלמא "ברכו את ה' המבורך".

אמר רבא: פתיא ^[32] אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ^[33]? ועוד, הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל!

משנה:

שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק ^[34], וכן ארבעה ^[35] וכן חמשה; ששה נחלקין ^[36], עד עשרה, ועשרה אין נחלקין ^[37] עד ^[38] עשרים ^[39];

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד: בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן;

אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: מברכין.

גמרא:

מאי קא משמע לן?: תנינא חדא זימנא: 'שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן'!?

הא קא משמע לן, כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו - אינן רשאין ליחלק.

לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל: הכי קתני: שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו - אינן רשאין ליחלק;

אי נמי כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא: שלשה שבאו משלש חבורות - אינן רשאין ליחלק. ^[40] אמר רב חסדא: והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם ^[41].

אמר רבא:

עמוד ב

ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ^[42] ואזמון עלייהו בדוכתייהו ^[43], אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו ^[44]- ^[45]פרח זימון מינייהו ^[46].

אמר רבא: מנא אמינא לה? – דתנן [כלים יח,ט]: מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה או שחלקוה אחין או שותפין – טהורה; החזירוה - מקבלת טומאה מכאן ולהבא; מכאן ולהבא – אִין, למפרע – לא; אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה ^[47]; הכא נמי: כיון דאזמון עלייהו - פרח זימון מינייהו ^[48].

ב' חבורות [שהיו אוכלות בבית אחד: בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן]:

תנא: אם יש שמש ביניהם ^[49]- שמש מצרפן ^[50].

אין מברכין על היין [עד שיתן לתוכו מים - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: מברכין]:

תנו רבנן [תוספתא ברכות פ"ד מ"ג]: 'יין, עד שלא נתן לתוכו מים - אין מברכין עליו "בורא פרי הגפן" ^[51] אלא ^[52] "בורא פרי העץ", ונוטלין ממנו לידים ^[53]; משנתן לתוכו מים ^[54] - מברכין עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין ממנו לידים ^[55] - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין הימנו לידים';

^[56]

כמאן אזלא הא דאמר שמואל 'עושה אדם כל צרכיו בפת'?

כמאן? כרבי אליעזר ^[57].

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים.

מאי טעמא?

אמר רב אושעיא: בעינן מצוה מן המובחר

ורבנן, למאי חזי ^[58]?

אמר רבי זירא: חזי לקורייטי ^[59].

תנו רבנן: ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת ^[60], ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי; אייתי לקמייהו תמרי ורמוני; שקל מר זוטרא, פתק ^[61] לקמיה דרב אשי דסתנא ^[62]; אמר ליה: לא סבר לה מר להא דתניא אין זורקין את האוכלין?

ההיא בפת תניא.

והתניא כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין? אמר ליה: והתניא אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את האוכלין? - אלא לא קשיא: הא במידי דממאיס ^[63], הא במידי דלא ממאיס ^[64].

תנו רבנן: 'ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה ^[65], וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה ^[66] אבל לא בימות הגשמים, אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ^[67].'

אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה - מסלקן לצד אחד ומברך.

תניא חדא 'בולען ^[68]', ותניא אידך 'פולטן ^[69]', ותניא אידך 'מסלקן'; לא קשיא: הא דתניא 'בולען' – במשקין ^[70]; והא דתניא 'פולטן' - במידי דלא ממאיס ^[71], והא דתניא 'מסלקן' - במידי דממאיס.

הערות

^ שפיר דמי
^ ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים
^ סיעתא לשמואל
^ אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן
^ רשאין הן, שהרי יש זימון כאן וכאן
^ כלומר: וכן שבעה וכן שמונה לשתי חבורות, וכן תשעה לשתי חבורות או לשלשה, עד עשרה; אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם, ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה - אין נחלקין, עד שיהיו שם עשרים
^ ששה
^ אם ירצו? הא מעיקרא יכולין לומר "ברכו" והשתא תו לא אמרי
^ 'אף "ברכו"' קאמר מתניתין
^ וכיון דמתניין 'אף "ברכו"' קאמר, מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים, וסייעתא דשמואל
^ דמתניתין – 'אף "ברכו"' קאמר
^ דווקנין
^ על שהוציא עצמו מן הכלל
^ שממעט בתגמוליו של מקום, דמשמע דבר מועט כדי חיים
^ שהשואל שואל כעני על פתח, שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה
^ לשאול כל תאותך
^ דהוציא עצמו מן הכלל
^ חיים עדיף: שכולל את כל באי עולם
^ "משלו" משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו
^ "למי שאכלנו משלו" משמע מרובים הן, זה זן את זה, וזה זן את זה, ולפי דבריו - מברך את בעל הבית
^ דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין
^ ולא קתני "משלו"
^ עוברים -
^ ואנן – מ'מקהלות' דרשינן
^ בברכת המזון: דאחד עשרה, ואחד עשרה רבוא
^ ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל שלשה ושלשה שגמרו סעודתן - מזמנין בקול נמוך, ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא, ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם
^ ולקמן פריך: וניפקו בברכה דריש גלותא?
^ אם היו מזמנין עשרה עשרה, היה צריך המברך להגביה קולו
^ וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אף על גב דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם, וכי הדר מזמן ריש גלותא - בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה, כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע - אפילו הכי ניחא להו בהכי, משום דאוושי כולי עלמא: שהיו שם מסובין רבים, ואין קול המברך נשמע
^ לעצמו בלא זימון
^ משבירך, וידי זמון לא יצא
^ כלי חרס, כדאמר (עבודה זרה לג:) 'הני פתיותא דבי מכסי'
^ טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל, שאף רבי עקיבא מודה דכי אמר "המבורך" טפי עדיף, אלא שאין צריך
^ דאיתחייבו להו בזמון
^ אין השלשה מזמנין והיחיד יחלק מהם, דאיהו נמי איקבע בחובת זמון
^ כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן
^ דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם
^ שיהא
^ ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות
^ וכדמסיים רב חסדא:
^ שלשה בני אדם בכל חבורה, ונתחייבו אלו בזמון, ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת - חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק, שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד: שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים
^ חבורות שפרשו אלו מהן
^ כגון אם היו ארבעה בכל חבורה, ונשאר בכל אחת כדי זימון, והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם
^ כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון, כדאמרינן לעיל: קורין לו ומזמנים עליו, וברכו החבורות, ואלו לא היו שם אלא כדי "נברך" ו"ברוך הוא", ועכשיו הם באים לברך
^ לא מזמני, ד
^ פרח מינייהו חובת זימון, ותו לא הדר עלייהו
^ כיון דפלגוה פקע שם מטה מינה, ושם טומאה – אף על גב דהדר הדרוה והרי היא מטה - לא הדרה טומאתה
^ כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם, ושם זימון על ידי שזימנו הראשונים עליהם, אף על גב דהדרי לכלל שם שלשה - לא הדרי לכלל זימון, אבל כי לא אזמון - לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם
^ שמשמש לשתיהם
^ אף על פי שאין אלו רואין את אלו, כגון יריעה פרוסה ביניהם
^ לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה
^ הרי הוא כענבים, וברכתו
^ דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי
^ שם 'יין' עליו
^ אין נוטלין אלא במים
^ לשון אחר הכי גרסינו: יין, עד שלא נתן לתוכו מים - מברכין עליו "בורא פרי העץ" ואין נוטלין הימנו לידים; משנתן לתוכו מים - מברכין עליו "בורא פרי הגפן" ונוטלין הימנו לידים - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים; וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין; כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה, ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים.
^ דאמר 'נוטלין הימנו לידים', ולא חייש להפסד אוכלין
^ לשתיה, דמברכין עליו ברכת היין
^ פיישו"ן בלע"ז [משקה לרפואה – אוצר לועזי רש"י], ובלשון חכמים: 'אנומלית' ו'אלונתית'
^ שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה
^ זרק
^ אמינישטרישו"ן בלע"ז מנה של בשר מבושל
^ שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים
^ רמון ואגוז וכל דבר קשה
^ משום סימן טוב, ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי
^ שאין טיט בדרכים
^ שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן
^ בלא ברכה
^ ומברך וחוזר ואוכלן
^ שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך, ולא לפולטם: שמפסידן
^ במה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו

[1] שפיר דמי

[2] ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים

[3] סיעתא לשמואל

[4] אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן

[5] רשאין הן, שהרי יש זימון כאן וכאן

[6] כלומר: וכן שבעה וכן שמונה לשתי חבורות, וכן תשעה לשתי חבורות או לשלשה, עד עשרה; אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם, ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה - אין נחלקין, עד שיהיו שם עשרים

[7] ששה

[8] אם ירצו? הא מעיקרא יכולין לומר "ברכו" והשתא תו לא אמרי

[9] 'אף "ברכו"' קאמר מתניתין

[10] וכיון דמתניין 'אף "ברכו"' קאמר, מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים, וסייעתא דשמואל

[11] דמתניתין – 'אף "ברכו"' קאמר

[12] דווקנין

[13] על שהוציא עצמו מן הכלל

[14] שממעט בתגמוליו של מקום, דמשמע דבר מועט כדי חיים

[15] שהשואל שואל כעני על פתח, שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה

[16] לשאול כל תאותך

[17] דהוציא עצמו מן הכלל

[18] חיים עדיף: שכולל את כל באי עולם

[19] "משלו" משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו

[20] "למי שאכלנו משלו" משמע מרובים הן, זה זן את זה, וזה זן את זה, ולפי דבריו - מברך את בעל הבית

[21] דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין

[22] ולא קתני "משלו"

[23] עוברים -

[24] ואנן – מ'מקהלות' דרשינן

[25] בברכת המזון: דאחד עשרה, ואחד עשרה רבוא

[26] ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל שלשה ושלשה שגמרו סעודתן - מזמנין בקול נמוך, ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא, ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם

[27] ולקמן פריך: וניפקו בברכה דריש גלותא?

[28] אם היו מזמנין עשרה עשרה, היה צריך המברך להגביה קולו

[29] וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אף על גב דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם, וכי הדר מזמן ריש גלותא - בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה, כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע - אפילו הכי ניחא להו בהכי, משום דאוושי כולי עלמא: שהיו שם מסובין רבים, ואין קול המברך נשמע

[30] לעצמו בלא זימון

[31] משבירך, וידי זמון לא יצא

[32] כלי חרס, כדאמר (עבודה זרה לג:) 'הני פתיותא דבי מכסי'

[33] טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל, שאף רבי עקיבא מודה דכי אמר "המבורך" טפי עדיף, אלא שאין צריך

[34] דאיתחייבו להו בזמון

[35] אין השלשה מזמנין והיחיד יחלק מהם, דאיהו נמי איקבע בחובת זמון

[36] כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן

[37] דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם

[38] שיהא

[39] ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות

[40] וכדמסיים רב חסדא:

[41] שלשה בני אדם בכל חבורה, ונתחייבו אלו בזמון, ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת - חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק, שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד: שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים

[42] חבורות שפרשו אלו מהן

[43] כגון אם היו ארבעה בכל חבורה, ונשאר בכל אחת כדי זימון, והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם

[44] כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון, כדאמרינן לעיל: קורין לו ומזמנים עליו, וברכו החבורות, ואלו לא היו שם אלא כדי "נברך" ו"ברוך הוא", ועכשיו הם באים לברך

[45] לא מזמני, ד

[46] פרח מינייהו חובת זימון, ותו לא הדר עלייהו

[47] כיון דפלגוה פקע שם מטה מינה, ושם טומאה – אף על גב דהדר הדרוה והרי היא מטה - לא הדרה טומאתה

[48] כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם, ושם זימון על ידי שזימנו הראשונים עליהם, אף על גב דהדרי לכלל שם שלשה - לא הדרי לכלל זימון, אבל כי לא אזמון - לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם

[49] שמשמש לשתיהם

[50] אף על פי שאין אלו רואין את אלו, כגון יריעה פרוסה ביניהם

[51] לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה

[52] הרי הוא כענבים, וברכתו

[53] דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי

[54] שם 'יין' עליו

[55] אין נוטלין אלא במים

[56] לשון אחר הכי גרסינו: יין, עד שלא נתן לתוכו מים - מברכין עליו "בורא פרי העץ" ואין נוטלין הימנו לידים; משנתן לתוכו מים - מברכין עליו "בורא פרי הגפן" ונוטלין הימנו לידים - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים; וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין; כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה, ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים.

[57] דאמר 'נוטלין הימנו לידים', ולא חייש להפסד אוכלין

[58] לשתיה, דמברכין עליו ברכת היין

[59] פיישו"ן בלע"ז [משקה לרפואה – אוצר לועזי רש"י], ובלשון חכמים: 'אנומלית' ו'אלונתית'

[60] שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה

[61] זרק

[62] אמינישטרישו"ן בלע"ז מנה של בשר מבושל

[63] שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים

[64] רמון ואגוז וכל דבר קשה

[65] משום סימן טוב, ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי

[66] שאין טיט בדרכים

[67] שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן

[68] בלא ברכה

[69] ומברך וחוזר ואוכלן

[70] שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך, ולא לפולטם: שמפסידן

[71] במה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]