ביאור:בבלי ברכות דף לו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ברכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אם כן - הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן [ברכות פ"ו מ"ז]: זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה?
הכא במאי עסקינן? - בחושש בגרונו [3], דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת [4], אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. ביאור אסור להכין את האניגרון לצורך רפואי בשבת, אבל כן מותר לבלוע כי יש בזה הנאה.
פשיטא!?
מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל ביאור אסור לברך על תרופה - קא משמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה [5] - בעי ברוכי צריך לברך.
קמחא דחיטי [7]: רב יהודה אמר "בורא פרי האדמה" [8], ורב נחמן אמר "שהכל נהיה בדברו". ביאור רב יהודה אומר שעל קמח חיטה מברכים "בורא פרי אדמה ורב נחמן אומר "שהכל נהיה בדברו"
אמר ליה רבא לרב נחמן: לא תפלוג עליה דרב יהודה, דרבי יוחנן ושמואל קיימי כוותיה, דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכין עליו "בורא פרי העץ" - אלמא אף על גב דאשתני ביאור הרי שנשתנה בערך שלו כשהוכן אניגרון ויש יותר שמן זית שזה העיקר ואז מברכים עליו "בורא פרי העץ" - במלתיה קאי, הכי נמי אף על גב דאשתני [9] - במלתיה קאי [10]. ביאור כיוון שקמח חיטה נשאר בערך שלו, מברכים עליו "בורא פרי אדמה"
מי דמי?: התם לית ליה עלויא אחרינא, הכא אית ליה עלויא אחרינא: בפת [11]!
וכי אית ליה עלויא אחרינא - לא מברכינן עליה "בורא פרי האדמה" אלא "שהכל" והאמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא [על דלעת חיה], וקמחא דשערי קמח שעורה - מברכינן עלייהו "שהכל נהיה בדברו" מאי לאו [12] דחיטי בורא פרי האדמה [13]!? ביאור האם לא מברכים על קמח חיטה "בורא פרי האדמה"?
לא! דחיטי נמי "שהכל נהיה בדברו".
ולשמעינן דחיטי וכל שכן דשערי? ביאור האם גם על שעורה מברכים "שהכל נהיה בדברו"?
אי אשמעינן דחיטי, הוה אמינא 'הני מילי דחיטי, אבל דשערי - לא לבריך עליה כלל' - קא משמע לן.
ומי גרע ממלח וזמית, דתניא [בברייתא ברכות מ,ב]: על המלח ועל הזמית [14] אומר "שהכל נהיה בדברו" [15]?
אצטריך: סלקא דעתך אמינא 'מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה, אבל קמחא דשערי, הואיל וקשה לקוקיאני לבלוע [16] - לא לבריך עליה כלל' קא משמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה [17] - בעי ברוכי. ביאור כשיש הנאה מאוכל – צריך לברך עליו
קורא [18]: רב יהודה אמר "בורא פרי האדמה" ושמואל אמר "שהכל נהיה בדברו": רב יהודה אמר "בורא פרי האדמה" - פירא הוא, ושמואל אמר "שהכל נהיה בדברו" - הואיל וסופו להקשות.
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! חריף! כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות [19], ומברכינן עליה "בורא פרי האדמה" - ולא היא: צנון נטעי אינשי אדעתא לשם דפוגלא [20], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ביאור לא נטעו את הדקל כדי לאכול ממנו את פירותיו
וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי - לא מברכינן עליה? ביאור היכן שלא נטעו עץ לאכילה מפירותיו ובכל זאת גדלו פירות שלא ציפו להם, האם צריך לברך על פירות אלה? והרי צלף [21], דנטעי אינשי אדעתא דפרחא [22], דתניא: 'על מיני נצפה [23]: על העלין ועל התמרות [24] אומר "בורא פרי האדמה", ועל האביונות [25] ועל הקפריסין [26] אומר "בורא פרי העץ"'!?
אמר רב נחמן בר יצחק: צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא [27], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [28].
ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה - הלכתא כותיה דשמואל. ביאור צריך לפעול על פי הלכת הרב שמואל, כאשר מקשה פרי – מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו"
אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה פרי לא למאכל בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין [29]; למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי? ורמינהו: על מיני נצפה: על העלים ועל התמרות אומר "בורא פרי האדמה" ועל האביונות ועל הקפריסין אומר "בורא פרי העץ"?
הוא דאמר כרבי עקיבא, דתנן [מעשרות פ"ד מ"ו]: רבי אליעזר אומר: צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין; רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי.
ונימא 'הלכה כרבי עקיבא'?
אי אמר 'הלכה כרבי עקיבא', הוה אמינא אפילו בארץ - קא משמע לן: כל המיקל בארץ [30] - הלכה כמותו בחוצה לארץ [31], אבל בארץ – לא!
ונימא 'הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ', דכל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ?
אי אמר הכי - הוה אמינא 'הני מילי גבי מעשר אילן [32], דבארץ גופא מדרבנן [33], אבל גבי ערלה - דבארץ מדאורייתא - אימא בחוצה לארץ נמי נגזור'? - קא משמע לן.
רבינא אשכחיה מצאו למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין, אמר ליה: מאי דעתך, כרבי עקיבא, דמיקל? ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי בנוסף, דתניא [תוספתא כלאים פ"ג מ"יד]: צלף - בית שמאי אומרים: כלאים בכרם [34], ובית הלל אומרים: אין כלאים בכרם; אלו ואלו מודים שחייב בערלה? ביאור כלומר חייב מעשר בחוצה לארץ?
[וממשיך רבינא להסביר את התוספתא כדי להגיע לקושיא על מר בר רב אשי:] הא - גופא קשיא: אמרת צלף - בית שמאי אומרים: כלאים בכרם, אלמא מין ירק הוא; והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה - אלמא מין אילן הוא! הא - לא קשיא: בית שמאי ספוקי מספקא להו ביאור בית שמאי אומרים שבכלאים צריך מעשר בחו"ל , ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא; ביאור כאן מחמירים ושם מחמירים
מכל מקום לבית שמאי הוה ליה ספק ערלה [35], ותנן 'ספק ערלה פרי אסור למאכל בארץ ישראל אסור ובסוריא [36] מותר, ובחוצה לארץ [37] - יורד
ולוקח [38], ובלבד שלא יראנו לוקט [39]'?
רבי עקיבא במקום רבי אליעזר - עבדינן כותיה ביאור רבי עקיבא ורבי אליעזר עושים כבית שמאי, ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה [40].
ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי [41], ורחמנא אמר (ויקרא יט כג) [וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל] וערלתם ערלתו את פריו [שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל] - את הטפל לפריו, ומאי ניהו? - שומר לפרי.
אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה שומר לפרי? - היכא דאיתיה בין בתלוש בין במחובר; הכא - במחובר איתיה, בתלוש ליתיה [42].
איתיביה אביי [עוקצין פ"ב מ"ג]: פיטמא של רמון [43] מצטרפת [44], והנץ שלו [45] אין מצטרף'; מדקאמר הנץ שלו אין מצטרף [46], אלמא דלאו אוכל הוא, ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה [47]'!?
אלא אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה להו שומר לפירי? - היכא דאיתיה בשעת גמר פירא, האי קפרס ליתיה בשעת גמר פירא [48].
איני! והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [49] דערלה אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי שהפרי נהיה חלק מהעץ ; ושומר לפירי אימת הוי? - בכופרא [50], וקא קרי ליה 'שומר לפירי'! ביאור גם לפני בשלות התמרים אסור לאוכלם
רב נחמן סבר לה כרבי יוסי [51], דתנן [ערלה פ"א מ"ז]: רבי יוסי אומר: סמדר אסור מפני שהוא פרי [52], ופליגי רבנן עליה [53].
מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני [54] מי פליגי רבנן עליה?: והתנן [שביעית פ"ד מ"י]: 'מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית [55]? - בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו [56]; ובית הלל אומרים: החרובין משישרשרו [57], והגפנים משיגרעו [58], והזיתים משיניצו כשיהיו ניצנים [59], ושאר כל האילנות משיוציאו', ואמר רב אסי: הוא 'בוסר' הוא 'גרוע' [60] הוא 'פול הלבן' –
'פול הלבן' סלקא דעתא [61]? - אלא אימא: שיעורו 'כפול הלבן';
מאן שמעת ליה דאמר [62] 'בוסר אִין, סמדר לא' [63]? – רבנן [64], וקתני 'שאר כל האילנות משיוציאו [65]'!?
אלא אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי - היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא מת הפרי; הכא - כי שקלת ליה - לא מיית פירא. ביאור איפה שקטפו את הפרי כשהוא כבר ערל, הוא נחשב מת אז אם לא קטפו אותו, הוא נשאר חי כי הוא חלק מהעץ.
הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא דביטיתא [66] - ואיקיים ביטיתא.
<והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין; ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו - לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו, ולא מברכינן עליה "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".>
פלפלי: רב ששת אמר "שהכל", רבא אמר לא כלום; ואזדא רבא לטעמיה הלך לפי שיטתו של רבא, דאמר רבא: כס פלפלי ביומי דכפורי [67] – פטור [68]; כס זנגבילא ביומא דכפורי – פטור.
מיתיבי: 'היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר (ויקרא יט כג) [וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל] וערלתם ערלתו את פריו [שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל] איני יודע שעץ מאכל הוא? אלא מה תלמוד לומר: 'עץ מאכל'? - להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזהו זה הפלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר (דברים ח ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה [ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת]’?
לא קשיא: הא ברטיבתא הא ביבשתא.
אמרי ליה רבנן למרימר: כס זנגבילא ביומא דכפורי – פטור.
והא אמר רבא 'האי המלתא [69] דאתיא מבי הנדואי [70] – שריא [71], ומברכין עליה "בורא פרי האדמה"'?
לא קשיא: הא ברטיבתא הא ביבשתא.
חביץ קדרה [72], וכן דייסא [73]: רב יהודה אמר "שהכל נהיה בדברו", רב כהנא אמר "בורא מיני מזונות"; בדייסא גרידא בדייסה בלבד כולי עלמא לא פליגי ד"בורא מיני מזונות"; כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה [74]: רב יהודה אמר "שהכל" - סבר דובשא דבש עיקר; רב כהנא אמר "בורא מיני מזונות" - סבר סמידא [75] עיקר.
אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין - מברכין עליו "בורא מיני מזונות".
גופא: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו "בורא מיני מזונות", ואיתמר נמי: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שהוא מחמשת המינין - מברכין עליו "בורא מיני מזונות" – וצריכא: דאי אשמעינן 'כל שהוא', הוה אמינא 'משום דאיתיה בעיניה, אבל על ידי תערובות – לא',
הערות
עריכה- ^ כל מיני ירק שלוק
- ^ לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו
- ^ וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל
- ^ בשבת, דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו, וכיון דלא בלע ליה - מוכחא מילתא דלרפואה הוא, וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים, שהיא מלאכה; 'תחלה' – כלומר: לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה, ואם בא להשהותו - ישהנו
- ^ לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה
- ^ 'והלכתא וכו' עד 'פטר להו' לא גרסינן ומהלכות גדולות הוא
- ^ אוכל קמח חטים כמות שהיא
- ^ כשאר כוסס חטין, דתניא לקמן (בפרקין דף לז.) שמברך "בורא פרי האדמה"
- ^ וגרע, הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא
- ^ והוה ליה ככוסס חטין
- ^ הלכך יצא מכלל פרי, ולכלל דרך אכילתו לא בא; אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו, ועיקר הפרי לכך נטעוהו - הלכך פרי הוא
- ^ מדאמר שערי - מכלל דסבירא ליה
- ^ דחשיב
- ^ שלמיר"א [מי מלח של שימורים]
- ^ והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי ברכה
- ^ תולעים שבמעיים
- ^ באכילה
- ^ רך של דקל, כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו – רך, ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ
- ^ שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ
- ^ לאכלו כשהוא רך, וּשְׁמוֹ 'פוגלא'
- ^ מין עץ
- ^ שם פריו
- ^ הוא צלף; לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה 'מיני'
- ^ בתוך העלים גדלים כמין תמרות, ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה
- ^ הוא הפרי
- ^ הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי, כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים
- ^ לאכול את העלים ואת התמרות, שאינן ממעטין את האילן בכך
- ^ לאכול את הקורא, שהאוכלו ממעט ענפי האילן
- ^ ערלה בחוצה לארץ - מדברי סופרים היא
- ^ בערלה
- ^ דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל
- ^ דהא דרבי עקיבא - לגבי מעשר איתמר
- ^ דמעשר פירות האילן דבארץ גופה דרבנן: שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר
- ^ קסבר מין ירק הוא
- ^ האי 'מכל מקום' - מסקנא דפירכא דרבינא הוא, ולמימר שאף הפרי עצמו מותר בחוצה לארץ, דהא בארץ ספק הוא
- ^ ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל
- ^ הלוקח מן החשוד על הערלה, ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות
- ^ הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות
- ^ שלא יראנו החבר כשהוא לוקט מן הנטיעות
- ^ ואין זה ספק, אלא ודאי
- ^ דאי נמי רבי עקיבא, דאמר לענין מעשר דלאו פירא נינהו - לענין ערלה אסירי קפריסין דהוה ליה 'שומר'
- ^ סופו שנופל הימנו כשמגיע להתבשל
- ^ הפרח שבראשו כעין שיש לתפוחים ולספרגלין
- ^ לכביצה לטומאת אוכלין
- ^ 'נץ' ברמון כ'קפרס' באביונות
- ^ אף על גב דקיימא לן ב'העור והרוטב' (חולין קיז:) שומרים מצטרפין לטומאה קלה, דהיינו טומאת אוכלין - הני מילי קליפת האגוז והרמון, אבל הנץ – 'שומר על גבי שומר' הוא, ואין מצטרף; והכי אמרינן ב'העור והרוטב' (קיט:)
- ^ דרחמנא רבינהו מאת 'פריו - הטפל לפריו' והא נץ ליתיה שומר בתלוש: שכשמתיבש נופל מעל הקליפה
- ^ כשמגיע סמוך לבשולו הוא נופל ממנו
- ^ מתחלי בתמרי - כקפרס בצלף
- ^ כשהתמרים קטנים קודם בשולם
- ^ דכופרא הוי פרי ואף על פי שלא נגמר, לפיכך שומר שלו חשוב שומר
- ^ ענבים, כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו - קרוי 'סמדר'; וקאמר רבי יוסי: כיון שבא לכלל סמדר - קרוי 'פרי', ואסור משום ערלה
- ^ והלכה כרבים; הלכך אביונות בעוד שהקפריסין בהן - לאו פירי נינהו, ולא מיקרו קפריסין 'שומר לפרי'
- ^ חוץ מן הענבים
- ^ דרחמנא אמר ’[ויקרא כה,ו: והיתה שבת הארץ לכם] לאכלה - ולא להפסד'
- ^ את הפרי
- ^ משיראו בהן כמין שרשרות של חרובין
- ^ שהענבים גסים כגרוע; ולקמן מפרש לה
- ^ משיגדל הנץ סביב
- ^ כל מקום שהזכירו בוסר הוא גרוע
- ^ הא בענבים קיימינן
- ^ גבי ענבים
- ^ בוסר הוא דהוי פרי אבל סמדר לא
- ^ רבנן הוא דפליגי עליה דרבי יוסי במסכת ערלה
- ^ הוי פרי הראוי
- ^ אביונות
- ^ כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסה
- ^ מכרת
- ^ ליטואר"יו בלע"ז [דייסא מעשבים ממותקים, לתרופה – אוצר הלעזים; שטיינזלץ: תבלין מזנגביל]
- ^ כושיים
- ^ אין בה לא משום בשול נכרים ולא משום געול נכרים
- ^ מין מאכל קפוי, כמו חלב שחבצוהו בקיבה - כך עושין מאכל קפוי בקדרה; ולקמן מפרש לה קמחא ודובשא ומשחא, וקרו ליה אברושד"י
- ^ של חטים כתושות במכתשת
- ^ לקמן מפרש לה: חטי דמתברי באשיתא, ויהבו בהו דובשא, ועביד להו בקדירה
- ^ סלת