פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת ברכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סדהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

כעבין [1] חייבין; כלמודין [2] – פטורים.'

אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא מין עוגה דארעא על הקרקע - מאי מברכין עלויה?

אמר ליה: מי סברת נהמא הוא? האם אתה סובר שזה לחם? גובלא בעלמא הוא מן הסתם זה נילוש, ומברכין עלויה "בורא מיני מזונות".

מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה "המוציא לחם מן הארץ" ושלש ברכות.

אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח; מאי טעמא? 'לחם עוני' קרינן ביה. דברים טז,ג לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך]

ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי האם דבש תמרים - מברכין עלויה "שהכל נהיה בדברו", מאי טעמא? - זיעה נוזלי בעלמא הוא [3].

כמאן?

כי האי תנא, דתנן [תרומות פ"יא מ"ב]: 'דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות [4] ושאר מי פירות של תרומה: רבי אליעזר מחייב קרן וחומש [5], ורבי יהושע פוטר [6]' [7].

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא [8] מהו [9]?

לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה [10]; יתיב רבינא קמיה דרבא, אמר ליה [11]: דשומשמי קא אמרת [12]? או דקורטמי [13] קא אמרת? או דפורצני [14] קא אמרת?

אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה [15], אמר ליה: חשילתא ודאי קא אמרת [16] ואדכרתן מלתא: הא דאמר רב אסי 'האי תמרי של תרומה - מותר לעשות מהן טרימא [17] ואסור לעשות מהן שכר' [18]!

והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא - מברכין עלוייהו "בורא פרי העץ"; מאי טעמא? - במלתייהו קיימי כדמעיקרא זה נכתש לשם תרומה.

שתיתא [19]: רב אמר "שהכל נהיה בדברו", ושמואל אמר "בורא מיני מזונות".

אמר רב חסדא: ולא פליגי: הא בעבה, הא ברכה: עבה - לאכילה עבדי לה [20], רכה - לרפואה קא עבדי לה.

מתיב רב יוסף: 'ושוין שבוחשין [21] את השתות [ה'שתיתא’] בשבת, ושותין זיתום המצרי [22]'; ואי סלקא דעתא לרפואה קא מכוין, רפואה בשבת מי שרי? ביאור האם מותר לאכול בשבת את המאכל לצורך רפואה?

אמר ליה אביי: ואת לא תסברא? והא תנן 'כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת, וכל המשקין שותה'? אלא מה אית לך למימר, גברא לאכילה קא מכוין [23]? הכא נמי גברא לאכילה קא מכוין!? האם אכן יאכל האדם את המאכל לשם האכילה?

לישנא אחרינא: אלא מה אית לך למימר, גברא לאכילה קא מכוין, ורפואה ממילא קא הויא? הכא נמי לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא?

וצריכא דרב ושמואל [24], דאי מהאי - הוה אמינא 'לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא, אבל הכא - כיון דלכתחלה לרפואה קא מכוין לא לבריך עלויה כלל' - קא משמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה [25] - בעי ברוכי.

[26]

שעל הפת הוא אומר "המוציא [לחם מן הארץ"]:

תנו רבנן: 'מה הוא אומר? – "המוציא לחם מן הארץ"; רבי נחמיה אומר: "מוציא לחם מן הארץ". אמר רבא: במוציא - כולי עלמא לא פליגי, דאפיק משמע, דכתיב (במדבר כג כב) אל מוציאם ממצרים [כתועפת ראם לו] [27]; כי פליגי ב"המוציא": רבנן סברי "המוציא" - "דאפיק" משמע [28], דכתיב (דברים ח טו) [המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים] המוציא לך מים מצור החלמיש [29], ורבי נחמיה סבר "המוציא" = "דמפיק" משמע [30], שנאמר (שמות ו ז) [ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם] המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים [31].

ורבנן?

ההוא - הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל: כד מפיקנא לכו - עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים [32], דכתיב 'וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא'.

משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמעון בר רב זביד, דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא; אמר להם: לכשיבא לידכם - הביאוהו לידי. זמנא חדא איקלע לגביה, אפיקו ליה ריפתא מוציא לו לחם, פתח ואמר "מוציא"; אמר: זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא? בשלמא אי אמר "המוציא",


עמוד ב

אשמעינן טעמא [33] ואשמעינן דהלכתא כרבנן [34], אלא דאמר "מוציא" מאי קא משמע לן [35]?

ואיהו דעבד - לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ומה שעשה – הוציא עצמו מהמחלוקת.

והלכתא "המוציא לחם מן הארץ", דקיימא לן כרבנן, דאמרי 'דאפיק משמע'.

ועל הירקות אומר ["בורא פרי האדמה"; רבי יהודה אומר "בורא מיני דשאים"]:

קתני ירקות דומיא דפת: מה פת שנשתנה על ידי האור - אף ירקות נמי שנשתנו על ידי האור [36].

אמר רבנאי משמיה דאביי: זאת אומרת: שלקות [37] - מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". <ממאי מדקתני ירקות דומיא דפת>

דרש רב חסדא [38] משום רבינו, ומנו? – רב: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו? - עולא משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות - מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו" [39]; ואני אומר [40]: [41] כל [42] שתחלתו "בורא פרי האדמה" - שלקו [43] "שהכל נהיה בדברו" [44], וכל [45] שתחלתו [46] "שהכל נהיה בדברו" - שלקו [47] "בורא פרי האדמה".

בשלמא 'כל שתחלתו "שהכל נהיה בדברו" שלקו בורא פרי האדמה' - משכחת לה בכרבא בחרישה וסלקא וקרא, אלא 'כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל' היכי משכחת לה?

אמר רב נחמן בר יצחק [48]: משכחת לה בתומי וכרתי.

דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו? – שמואל: שלקות - מברכין עליהם בורא פרי האדמה; וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו? - עולא [49] משמיה דרבי יוחנן אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו", ואני אומר במחלוקת שנויה [50], דתניא (תוספתא פסחים פ"ב הי"א): 'יוצאין [51] ברקיק השרוי [52] ובמבושל שלא נמוח [53] - דברי רבי מאיר; ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נמוח [54]'; ולא היא: דכולי עלמא שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה; ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא, אבל הכא אפילו רבי יוסי מודה [55].

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם "בורא פרי האדמה"; ורבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו"!

אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת [56].

תהי בה רבי זירא [57]: וכי מה ענין [58] רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא [59]? רבי חייא בר אבא דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא דייק! ועוד: רבי חייא בר אבא - כל תלתין יומין שלושים ימים מהדר תלמודיה קמיה דבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר! ועוד בר מן דין ובר מן דין [60]: דההוא תורמסא דשלקי ליה שבע זמנין בקדרה ואכלי ליה בקנוח סעודה, אתו ושאלו לרבי יוחנן, ואמר להו: מברכין עלויה "בורא פרי האדמה" [61]! ועוד אמר רבי חייא בר אבא: 'אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח [62] ובריך עליו תחלה וסוף': אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי - בתחלה מברך עליו "בורא פרי העץ" ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש; אלא אי אמרת שלקות לאו במילתייהו קיימי, בשלמא בתחלה מברך עליו "שהכל נהיה בדברו" אלא לבסוף מאי מברך? דילמא "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא".

מתיב רב יצחק בר שמואל: ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - יוצא בהן ובקלח שלהן, אבל לא כבושין [63] ולא שלוקין ולא מבושלין ואי סלקא דעתא במילתייהו קאי - שלוקין אמאי לא?

שאני התם דבעינן טעם מרור וליכא [64].

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח? כיון דשקילא לגרעיניה -

הערותעריכה

  1. ^ ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות - גלי דעתיה דללחם עשאה
  2. ^ כנסרים בעלמא: שלא הקפיד על עריסתם, ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ"ב דף יב.) 'עושה לו למודין': לוחין לבור של יין, לכסותו
  3. ^ ואינו פרי לברך עליו "בורא פרי העץ"
  4. ^ סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית, ועושים מהן חומץ
  5. ^ לשותה ממנו בשוגג
  6. ^ דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד
  7. ^ והיינו כמר בר רב אשי
  8. ^ ושם 'טרימא' כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק
  9. ^ מה מברכין עליו
  10. ^ לא היה מבין מהו שואל
  11. ^ רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל
  12. ^ להוציא שמנן
  13. ^ כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין
  14. ^ כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד
  15. ^ מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה
  16. ^ דבר מעוך שאלתני; כמו 'ביעי חשילתא' דשחיטת חולין (דף צג.)
  17. ^ שאינו מפסידה
  18. ^ אלמא דבמילתיה קאי, וכיון דהכי הוא - מברכין עליה "בורא פרי העץ"
  19. ^ מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים
  20. ^ ובמילתיה קיימא
  21. ^ מגיסין בכף לערבו יפה במימיו
  22. ^ מפורש במסכת פסחים (דף מב:)
  23. ^ אלמא לאכילה מכוין, ורפואה ממילא הויא
  24. ^ ואף על גב דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת - איצטריך למימר דטעון ברכה
  25. ^ שהרי מאכל הוא
  26. ^ 'והלכתא' לא גרסינן, ומהלכות גדולות הוא.
  27. ^ וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו
  28. ^ שהוציא כבר; והא ודאי ברכה הגונה, דלשעבר בעינן, שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו
  29. ^ וכבר הוציא
  30. ^ שעתיד להוציא
  31. ^ וכשנאמר פסוק זה למשה - עדיין לא יצאו; ו'המוציא לך מים' - עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר
  32. ^ שאני הוא שהוצאתי אתכם
  33. ^ פירושא דקרא כמו שפירשנוהו ולמדנו פירושו
  34. ^ ד'המוציא' = דאפיק הוא
  35. ^ הכל מודים בזו
  36. ^ ואפילו הכי במילתייהו קיימי, ומברכין עלייהו "בורא פרי האדמה"
  37. ^ כל ירק שלוק
  38. ^ כך
  39. ^ הרי הדבר במחלוקת
  40. ^ ליישב דבריהם שאינן חלוקין
  41. ^ יש מהן "פרי האדמה" ויש מהן "שהכל":
  42. ^ ירק הנאכל חי
  43. ^ אפקיה ממלתיה לגריעותא, ומברך
  44. ^ ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי
  45. ^ ירק שאין דרכו ליאכל חי
  46. ^ אם אכלו חי, מברך
  47. ^ והביאו לדרך אכילתו - הוא עיקר פריו, ומברך
  48. ^ כך
  49. ^ רב נחמן חשוב ולא קרי לעולא 'רבותינו'
  50. ^ שהם חלוקין בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי, ודברי שמואל ודברי רבי יוחנן בכל מיני ירקות הן, וחלוקין זה על זה: שמואל כרבי מאיר דאמר מבושל קאי במלתיה, ורבי יוחנן קאי כרבי יוסי
  51. ^ ידי אכילת מצה של מצוה
  52. ^ במים
  53. ^ וקרינן ביה לחם עוני
  54. ^ דתו לאו לחם איקרי
  55. ^ דלענין ברכה - במילתיה קאי
  56. ^ עולא שאמר משום רבי יוחנן לעיל "שהכל" למד וקבע שבושו כרבי בנימין עד שנתקעה בלבו, ועכשיו אומר בבית המדרש בשם רבי יוחנן
  57. ^ במחלוקת זו שהוזכרה בבית המדרש
  58. ^ להזכיר
  59. ^ במחלוקת בית המדרש? הרי אינו כדאי לחלוק עליו
  60. ^ לבר משתי ראיות הללו שאמרתי שאין רבי בנימין כלום אצל רבי חייא - יש לנו עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות "שהכל"
  61. ^ אלמא אף על גב דשלקיה - קאי במלתיה
  62. ^ שהיה מלוח זה כמה ימים, וקיימא לן (פסחים עו.) מליח כרותח
  63. ^ בירקות של מרור היא שנויה, בפרק 'כל שעה' (דף לט.) לומר שאין יוצאין בהן שלוקין משום מרור; אלמא לאו במלתייהו קיימי; שלוק הוי נימוח טפי ממבושל
  64. ^ אבל לענין ברכה שם פרי עליו