ביאור:תוספתא/ברכות/ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ברכות פרק ד

ברכות כהיתר אכילה

(א)

לֹא יִטְעֹם אָדָם כְּלוּם עַד שֶׁיְּבָרֵךְ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כד, א)

"לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ".

בכל דבר נעשו מצוות, וביניהן גם הברכה, ורק קיום המצוות והברכה מתיר להשתמש בדבר המהנה.
הברייתא היא בשיטת ר' עקיבא, המגדיר את כל העוה"ז כקודש, שיש לברך עליו כדי לחללו ולהתיר ליהנות ממנו. וראו בביאור למשנה ו א.
בין ההנאות האסורות גם השימוש בגופו של האדם. גם הוא אינו רכוש האדם ולכן מותר להשתמש בו רק לאחר ברכה או לקיום מצווה.
וראו גם מכילתא פסחא טז, ניסוחים אחרים לאותו רעיון.

הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה, מָעַל,
עַד שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ כָּל הַמִּצְווֹת.
לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ אָדָם בְּפָנָיו, בּיָדָיו וּבְרַגְלָיו,
אֶלָּא לִכְבוֹד קוֹנֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי טז, ד)
"כֹּל פָּעַל יי לַמַּעֲנֵהוּ".

(ב)

דְּבַשׁ תְּמָרִים, וְיֵין תַּפּוּחִין,

וְחֹמֶץ סִפְוָנִיּוֹת, סִתְוָנִיּוֹת: ענבים ותאנים מאוחרים

הברייתא היא למשנה ו, ג, ומביאה עוד דוגמאות של דברים שהתקלקלו ועדיין מברכים עליהם, בניגוד לשיטת ר' יהודה.

מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַמּוּרְיָס. שהכל

(ג)

יַיִן חַי, שאינו מזוג מְבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא פְרִי הָעֵץ",
וְנוֹטְלִין הֵימֶנּוּ לפני שתייתו לַיָּדַיִם.
וְאִם נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם,
מְבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא פְרִי הַגֶּפֶן",

וְאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם.

ראו משנה ו, א.

דִּבְרֵי רַבִּי לִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,
מְבָרְכִין עָלָיו "בּוֹרֵא פְרִי הַגֶּפֶן",
וְאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם.

(ד)

הֵבִיאוּ לְפָנָיו מִינֵי תְּרָגֵימָה, כִּסָּנִין, קליות ופירות יבשים
מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא מִינֵי כִּסָּנִין.
עַל הַזְּרָעִים אוֹמֵר "בּוֹרֵא מִינֵי זְרָעִים",
וְעַל הַדְּשָׁאִים אוֹמֵר "בּוֹרֵא מִינֵי דְּשָׁאִים",
וְעַל יְרָקוֹת אוֹמֵר "בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ מַצְמִיחַ אֲדָמָה בִּדְבָרוֹ".
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ רָאָה אֶת הַפַּת וְאָמַר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַפַּת זוֹ, כַּמָּה הִיא נָאָה!"
זוֹ בִּרְכָתָהּ.

(ה)

רָאָה אֶת הַתְּאֵנִים וְאָמַר:
"בָּרוּךְ שֶׁבָּרָא אֶת הַתְּאֵנִים הַלָּלוּ, כַּמָּה נָאִין הֵן!",

זוֹ בִּרְכָתָן.

השוו למעשה בבנימין רעיא, המופיע בברכות מ ב.
שיטת ר' יהודה היא "כל שנשתנה מברייתו - ישנה ברכתו", ולכן הוא מציע מגוון רחב של ברכות. הנימוק שלו לברכות המזון הוא הודאה על המזון, בלי היסוד של קנייתו. לכן הוא אינו מברך על דברים מקולקלים. אין הלכה כמותו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
כָּל הַמְּשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכָה,
לֹא יָצָא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כָּל שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מִבִּרְיָתוֹ וְשִׁנָּה בִּרְכָתוֹ,
יָצָא.

(ו)

הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטִּין,

מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן "בּוֹרֵא מִינֵי זְרָעִים".

השוו לדין היין, הלכה ג לעיל, ולדין האורז בהלכה ז.

אֲפָאָן, בִּשְּׁלָן,
אִם הָיוּ פְּרוּסוֹת קַיָּמוֹת,
מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ",
וּמְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת;
אֵין הַפְּרוּסוֹת קַיָּמוֹת,
מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת",
וּמְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן בְּרָכָה אַחַת.

(ז)

הַכּוֹסֵס אֶת הָאֹרֶז,
מְבָרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה".
אֲפָאָן, בִּשְּׁלָן,
אַף עַל פִּי שֶׁהַפְּרוּסוֹת קַיָּמוֹת,
מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן "בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת",
וְאֵין מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן כְּלוּם.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ",
מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת.

סדר הסעודה

(ח)
כֵּיצַד סֵדֶר סְעוֹדָה?

סדר הסעודה המופיע כאן הוא סדר הסעודה ההלניסטי, שאומץ ע"י חכמים בשינויים מעטים. ארבעה הבדלים שנוצרו כשהתאימו אותו לסדר הפסח גררו ארבע קושיות, שבהן נרחיב במסכת פסחים.
נטילת הידים היא חלק מהטקס, והיתה מקובלת בסעודה ההלניסטית. חכמים קשרו אותה לדיני הטומאה כדי להפוך אותה לחלק מההלכה.
בתחילה שותים כוס יין ראשונה (מקבילה לכוס הקידוש), ונוטלים רק יד אחת - היד שבה יאכלו את הפרפראות - בעיקר ירקות ומתאבנים שונים, בדומה לכרפס שבליל הסדר.
לאחר הכניסה לטרקלין, שבו תתקיים עיקר הסעודה, נוטלים את שתי הידים ומסבים לאכול על הספות. כאן יש יסוד ציבורי של אכילה, ולכן אחד מברך לכולם וכו'.
הסעודה מבוססת על קיומם של משרתים או עבדים המביאים לפני המשתתפים את המים ואת המזון.

אוֹרְחִין נִכְנָסִין, לפרוזדור
וְיוֹשְׁבִין עַל סַפְסֵלִים וְעַל גַּבֵּי קָתֶדְרָאוֹת,
עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ.
עַד שֶׁנִּכְנְסוּ כֻלָּן, וְנָטְלוּ וְנָתְנוּ לָהֶם לַיָּדַיִם,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת.
מָזְגוּ לָהֶם אֶת הַכּוֹס,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פַּרְפְּרָאוֹת,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
עָלוּ וְהֵסַבּוּ, נכנסו לטרקלין והסבו על הספות, המכונות "מיטות". וְנָתְנוּ לָהֶם מים לנטילה לַיָּדַיִם,
אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל יָדוֹ אַחַת,
נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו.
מָזְגוּ לָהֶם אֶת הַכּוֹס,
אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹן,
מְבָרֵךְ עַל הַשֵּׁנִי.
הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פַּרְפְּרָאוֹת,
אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה,
מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁנִיָּה, וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.
הַבָּא אַחֵר שָׁלֹשׁ פַּרְפְּרָאוֹת,
אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס.

(ט)
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

סימן מוסכם, המיועד לסמן מתי אכלו שלוש פרפראות ונועלים את רשימת המוזמנים.

זֶה מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם:
פּוֹרְסִין מִטְפַּחַת עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח.
כָּל זְמַן שֶׁהַמִּטְפַּחַת פְּרוּסָה - אוֹרְחִין נִכְנָסִין;
נִסְתַּלְּקָה מִטְפַּחַת - אֵין רְשׁוּת לָאוֹרְחִין לִכָּנֵס.

(י)
וְעוֹד מִנְהָג אַחֵר הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם:

אחריות מקצועית של הטבח

מוֹסְרִין סְעוֹדָה לְטַבָּח.
אִם נִתְקַלְקַל דָּבָר בַּסְּעוֹדָה,
עוֹנָשִׁין אֶת הַטַּבָּח,
הַכֹּל לְפִי כְבוֹד הָאוֹרְחִין,
וְהַכֹּל לְפִי כְבוֹד בַּעַל הַבַּיִת.

(יא)

הֲלָכָה בַּסְּעוֹדָה:

הַיּוֹצֵא לָסוּךְ אֶת רַגְלָיו, להשתין

יציאה להשתין אינה כרוכה בהסחת דעת, למרות שיש בה טינופת. לעומת זאת שיחה עם חברו מחוץ לטרקלין מסיחה את הדעת. יתכן שיש כאן תגובה למנהגי האיסיים, שגזרו טומאה על ההפרשות.

נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת;
לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג, הסיח דעתו
נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו.
הֵיכָן הוּא נוֹטֵל?
בָּא וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְנוֹטֵל,
וְהַטָּפִיחַ צנצנת מְחַזֵּר עַל כָּל הָאוֹרְחִין.

(יב)

שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא:

מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ:

הברייתא מצטטת את המשנה ו, ו.

"בָּא לָהֶן יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ"?
אָמַר לָהֶם:
לְפִי שֶׁאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי.

(יג)

הֵבִיאוּ לְפָנָיו אֹרֶז וְיַיִן,

מְבָרֵךְ עַל הָאֹרֶז, וּפוֹטֵר אֶת הַיַּיִן.

האורז חשוב יותר מהיין, למרות שברכתו נחותה יותר. גם הצנון חשוב יותר מהנובלות, למרות שהוא פרי האדמה והם פרי העץ.

צְנוֹן וְנוֹבְלוֹת, זיתים או פירות בשלים ביותר
מְבָרֵךְ עַל הַצְּנוֹן, וּפוֹטֵר אֶת הַנּוֹבְלוֹת.

(יד)

מָלִיחַ מלוחים וּפְרוּסָה,

מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ, וּפוֹטֵר אֶת הַפְּרוּסָה.

בניגוד למשנה ו, ה, שברכה על הפרפרת אינה פוטרת את הפת, התוספתא מעדיפה את עיקר הסעודה. הפת היא רק להעביר את המליחות.
ר' חנינא בן גמליאל הוא בעל משנה ו, ז, המבחינה בין מליח לפני הסעודה לבין מליח שאחריה.
רשב"ג ממשיך בסימני הסעודה: כשם שהמטפחת הפרוסה על הפתח מסמנת עד מתי אפשר להכנס, הככר השלמה מסמנת את סיום הסעודה. משחק מילים פרוסה - פרוסה.

רַבִּי חֲנִינָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
מָלִיחַ הַבָּא בַּתְּחִלָּה לִפְנֵי הַמָּזוֹן.
וּפַת הַבָּאָה עִם הַמָּלִיחַ לְאַחַר הַמָּזוֹן -
טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
פְּרוּסוֹת - סִימָן גָּדוֹל לָאוֹרְחִין:
כָּל זְמַן שֶׁאוֹרְחִין רוֹאִין אֶת הַפְּרוּסוֹת,
יוֹדְעִין שֶׁדָּבָר אַחֵר בָּא אַחֲרֵיהֶן;
כִּכָּר שָׁלֵם, דָּגָה וְקִטְנִית,
יוֹדְעִין שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר בָּא אַחֲרֵיהֶן.

(טו)

מְבָרְכִין עַל הַדָּגָן שֶׁהוּא מִן הַמֻּבְחָר.
כֵּיצַד?
שְׁלֵמָה שֶׁלַּגְּלוֹסְקִין, kollíkios: עוגה אפויה מקמח חִטִּים לבנה מאוד
וּשְׁלֵמָה שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת,

מְבָרֵךְ עַל שְׁלֵמָה שֶׁלַּגְּלוֹסְקִין.

הברייתא חולקת על חכמים במשנה ו, ד, וקובעת סדר עדיפויות מוכתב שאינו תלוי בהעדפות האישיות: מין שבעה>דגן>יפה.
לגבי העדיפות של פת שלמה ראו תרומות ב, ה.
ראו בביאור להלכה יח למה ר' עקיבא קופץ דווקא כאן.

פְּרוּסָה שֶׁלַּגְּלוֹסְקִין וּשְׁלֵמָה שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת,
מְבָרֵךְ עַל שְׁלֵמָה שֶׁלְּבַעַל הַבַּיִת.
פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין,
מְבָרֵךְ עַל שֶׁלַּחִטִּין.
פְּרוּסָה שֶׁלַּחִטִּין וּשְׁלֵמָה שֶׁלַּשְּׂעוֹרִין,
מְבָרֵךְ עַל פְּרוּסָה שֶׁלַּחִטִּין.
פַּת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין,
מְבָרֵךְ עַל שֶׁלַּשְּׂעוֹרִין.
וַהֲלֹא כֻּסְּמִין יָפִין מִן הַשְּׂעוֹרִין?
אֶלָּא שֶׁהַשְּׂעוֹרִין מִמִּין שִׁבְעָה, משבעת המינים
וְכֻסְּמִין אֵינָן מִמִּין שִׁבְעָה.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁהוּא מִמִּין שִׁבְעָה וּמִמִּין דָּגָן,
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
בְּרָכָה אַחַת.
מַעֲשֶֹה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּירִיחוֹ.
הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹתָבוֹת וְאָכָלוּ.
קָפַץ רַבִּי עֲקִיבָה, בֵּרַךְ אַחֲרֵיהֶן אַחַת.
אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
עֲקִיבָה!
לָמָּה אַתָּה מַכְנִיס רֹאשָׁךְ לְבֵין הַמַּחְלְקוֹת?
אָמַר לוֹ:
לִמַּדְתָּנוּ, (שמות כג, ב) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".
אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כָּךְ, וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כָּךְ,
הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמְּרֻבִּין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ:
כָּל שֶׁהוּא מִמִּין שִׁבְעָה וְלֹא מִמִּין דָּגָן,
אוֹ דָּגָן וְלֹא עֲשָׂאוֹ פַת,
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת,
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
בְּרָכָה אַחַת.
וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא מִמִּין שִׁבְעָה וְלֹא מִמִּין דָּגָן,
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
מְבָרֵךְ אַחֲרָיו בְּרָכָה אַחַת,
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
וְלֹא כְלוּם.

ברכה על המים

(טז)

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי טַרְפוֹן,

שֶׁהָיָה מֵסֵב בְּצִלּוֹ שֶׁלַּשּׁוֹבָךְ בַּמִּנְחָה בַּשַּׁבָּת.

ר' טרפון בירך בורא נפשות, כנראה לפני שתיית המים.
שלושה קשרים בין דבר התורה של ר' טרפון לבין הסיטואציה של שתיית מים:

1. הוא יושב לאכול, כמו עשרת אחי יוסף.
   
2. הריח הטוב הוא חלק מחסרון הנפשות, שהקב"ה עוזר בו לצדיקים. ר' טרפון התגעגע למוגמר של סוף הסעודה.
   
3. יהודה קידש את שם הקב"ה על המים, כמו ר' טרפון שבירך עליהם.
   

הֵבִיאוּ לְפָנָיו דְּלִי שֶׁלְּצוֹנִין.
אוֹמֵר לָהֶם לְתַלְמִידָיו:
הַשּׁוֹתֶה מַיִם לְצִמְאוֹ, מָה מְבָרֵךְ?
אָמְרוּ לוֹ:
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ!
אָמַר לָהֶם:
"בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת וְחֶסְרוֹנָן".
אָמַר לָהֶם:
אֶשְׁאַל.
אָמְרוּ לוֹ:
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ!
אָמַר לָהֶם:
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (בראשית לז, כה)
"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ,
וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד,
וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט,
הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה."
וַהֲלֹא אֵין דַּרְכָּן שֶׁלָּעַרְבִיִּים לִהְיוֹת נוֹשְׂאִין
אֶלָּא עוֹרוֹת וְרֵיחַ רַע וְעִטְרָן?
אֶלָּא שֶׁנָּתְנוּ אוֹתוֹ צַדִּיק בֵּין דְּבָרִים חֲבִיבִין.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר?
וּמָה, אִם בְּשָׁעַת כַּעְסָן שֶׁלַּצַּדִּיקִים, שהמכירה היא עונש ליוסף על גאוותו
מְרַחֲמִין עֲלֵיהֶם,
בְּשָׁעַת הָרַחֲמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

(יז)

כַּיּוֹצֵא בוֹ: (ויקרא י, ה)
"וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר?
וּמָה, אִם בְּשָׁעַת כַּעְסָן שֶׁלַּצַּדִּיקִים כָּךְ, שנשארו גופותיהם של נדב ואביהו שלמות
בְּשָׁעַת הָרַחֲמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (מלכים א יג, כז)
"לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה,
וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר".
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר?
וּמָה, אִם בְּשָׁעַת כַּעְסָן שֶׁלַּצַּדִּיקִים,
מְרַחֲמִין עֲלֵיהֶם,
בְּשָׁעַת הָרַחֲמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
אָמַר לָהֶם:
אֶשְׁאַל?
אָמְרוּ לוֹ:
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ!
אָמַר לָהֶם:
מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת?
מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְתָמָר? ראו בהמשך, שתשובה זו נדחית.

(יח)

מַעֲשֶׂה בְּאַרְבָּעָה זְקֵנִים,
שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית שַׁעַר שֶׁלְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָה, וַחֲנַנְיָה בֶן חֲכִינַאי,
וְשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי, וְשִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי.
וְהָיוּ עֲסוּקִין בְּמַה שֶּׁשָּׁנָה לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָה:
מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת?
מִפְּנֵי שֶׁהוֹדָה בְתָמָר.
הוֹסִיפוּ הֵן מֵעַצְמָן: (איוב טו, יח)-יט)
"אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ, וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם. הרי שהודיה באמת ראויה לפרס, לא רק למודה אלא גם לזרעו
לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ, וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם".
אָמַר לָהֶם: ר' טרפון
וְכִי נוֹתְנִין שָׂכָר עַל הָעֲבֵרוֹת? שהרי עצם המעשה היה עבירה של יהודה
אֶלָּא מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת?
מִפְּנֵי שֶׁהִצִּיל אֶת אָחִיו מִן הַמִּיתָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לז, כו)
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו:
מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?"
אָמַר לָהֶם:
דַּיָּהּ לַהַצָּלָה שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַמְּכִירָה!
אֶלָּא מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת?
אָמְרוּ לוֹ:
מִפְּנֵי הָעֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מד, לג)
"וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר,
עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו".
אַף שָׁאוּל לֹא זָכָה לַמַּלְכוּת אֶלָּא מִפְּנֵי הָעֲנָוָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א ט, ה)
"פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ".
שָׁקַל עַבְדּוֹ בוֹ.
אֲבָל שְׁמוּאֵל לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא: (שמואל א י, ב)
"וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת,
וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי?"
כְּשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַסְּרָרָה,
מַהוּ אוֹמֵר? (שמואל א י, כב)
"וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּיי: הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ?
וַיֹּאמֶר יי: הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים."
אָמַר לָהֶם:
וַהֲלֹא עָרֵב הוּא, יהודה
וְסוֹפוֹ שֶׁלֶּעָרֵב לָצֵאת יְדֵי עַרְבוּתוֹ?
אֶלָּא מִפְּנֵי מָה זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת?
אָמְרוּ לוֹ:
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ!
אָמַר לָהֶם:

מִפְּנֵי שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם.

הנוסח שלפנינו קצת קשה: וכי מאחר ששבט יהודה ניצח בויכוח מי יזכה להכנס ראשון לים מגיע לו שכר? וראו מכילתא ויהי ה, שם הנוסח (של ר' יהודה) הוא שהשבטים חששו לרדת לים, ואמרו 'אין אני יורד לים'!

כנגד העיקרון של הברכות על המזון ניתן להקשות: האם מותר לנו להזכיר את שם הקב"ה מחוץ למקדש, בניגוד לכאורה למנהג הרווח בימי ביהמ"ק השני, ולאור ההבנה שהוא אינו זקוק לברכותינו?

קושיה זו יכולה להסביר את דברי ר' טרפון, על קפיצתו של שבט יהודה למי הים. המצווה שעומדת כאן היא קידוש ה', כלומר הפגנת האמונה בו בכל הזדמנות. מצווה זו מחייבת אותנו "לקפוץ" מעבר לקושיות, ולברך בלי לשאול שאלות של רשות וכו', וראו גם המעשה שר' עקיבא קפץ ובירך בהלכה טו.

כְּשֶׁבָּאוּ שְׁבָטִים וְעָמְדוּ עַל הַיָּם,
זֶה אוֹמֵר "אֲנִי אֵרֵד", וְזֶה אוֹמֵר "אֲנִי אֵרֵד".
קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁלִּיהוּדָה וְיָרַד תְּחִלָּה,
וְקִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם עַל הַיָּם.
וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: (תהלים, סט)ב-ג;טז)
"הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ.
טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד,
בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי."
"אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם,
וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה."
וְאוֹמֵר: (תהלים קיד, ב)
"הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ, יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו."
יְהוּדָה קִדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם,
לְפִיכָךְ "יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו".

הפסקה בסעודה

(יט)

עָקְרוּ לְהָבִיא אֶת הַכַּלָּה,

הִנִּיחוּ שָׁם אֲפִלּוּ זָקֵן, אֲפִלּוּ חוֹלֶה,

כולם חוץ מהזקן והחולה היו יוצאים לקראת הכלה. מדובר בסעודת חתונה: הפסקה של הסעודה אינה מחייבת לברך ברכת המזון אם נשאר אחד הסועדים במקום.

אֵין צְרִיכִין לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ, ברכת המזון
וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין, אֵין צְרִיכִין לְבָרֵךְ כַּתְּחִלָּה. ברכה לפני הסעודה
לֹא הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה,
צְרִיכִין לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ,
וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין, צְרִיכִין לְבָרֵךְ כַּתְּחִלָּה.

(כ)

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מֵסֵב וְאוֹכֵל,

קְרָאוֹ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ,

השוו לעיל הלכה יא: אם הפליג - חייב ליטול שוב ידיו ולברך ברכת תחילת הארוחה.
כאן מדובר בסעודת יחיד, ובהתאמתה לסטנדרט של הסעודות הציבוריות.

אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ,
וּכְשֶׁהוּא חוֹזֵר, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ כַּתְּחִלָּה.
הִפְלִיג, הסיח דעתו בשיחה ארוכה
צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ,
וּכְשֶׁהוּא חוֹזֵר, צָרִיךְ לְבָרֵךְ כַּתְּחִלָּה.

(כא)

פּוֹעֲלִין שֶׁהָיוּ עוֹדְרִין בַּתְּאֵנִים,

וְגוֹדְרִין בַּתְּמָרִים, וּמוֹסְקִין בַּזֵּיתִים,

השוו לעיל ב, ט: המשך הדינים הקשורים לביטול זמן העבודה. הדינים דומים לדיני בעל הבית והאורחים בחתונה, בהלכות הקודמות.

אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיקִין וְאוֹכְלִין, וּמַפְסִיקִין וְאוֹכְלִין,
אֵין צְרִיכִין לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ,
וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין, אֵין צְרִיכִין לְבָרֵךְ כַּתְּחִלָּה.
הִפְלִיגוּ - צְרִיכִין לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ, וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין - צְרִיכִין לְבָרֵךְ כַּתְּחִלָּה.