ביאור:משנה נגעים פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת נגעים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

---

קיום בהרת וסימני טומאה אינו מטמא את המצורע אלא אם הכהן טימא אותו. בחטיבה I דנים במצורע טהור, בחטיבה II במצורע שמשתנה מול עיני הכהן, ובחטיבה III – במצורע שאין בו סימנים כי תלש אותם.

הכהן, הטומאה והבהרת

חטיבה I: בהרות שהיו טהורות מתחילתן

(א) אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת:

ראו ספרא נגעים פרק א א: נגעים שאינם מטמאים מייד עם היווצרותם – אינם מטמאים גם לאחר זמן.

לגבי הקמט וכו' – ראו לעיל ו, ח.

המחלוקת בסוף המשנה היא על נגעים שבשלב מסוים היו טהורים, ועבר השלב הזה. חכמים מטהרים – כנראה מתוך מגמה להקל.

שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בַּגּוֹי וְנִתְגַּיַּר, בַּקָּטָן וְנוֹלַד,

בַּקֶּמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹדְרִין.

חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרָחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנֶעֱשׁוּ צָרְבָה - טְהוֹרִין.

הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר,

הֶעֱלוּ שֵׂעָר - וְנִקְרָחוּ. הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נֶעֱשׂוּ צָרְבָה, נֶעֱשׂוּ צָרֶבֶת - וְחָיוּ,

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא, וַחֲכָמִין מְטַהֲרִין.

(ב) נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן לאחר הגיור וכו' - בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר;

לפי ר' אלעזר חסמא זו התוצאה ההלכתית היחידה של ההבחנה בין מראות הנגעים, וראו תוספתא א, א.

כֵּיצַד לְהָקֵל? - הָיְתָה כַשֶּׁלֶג, וְנֶעֱשֵׂית כְּסִיד הַהֵיכָל, כְּצֶמֶר לָבָן, וְכִקְרוּם בֵּיצָה,

וְנֶעֱשֵׁית מִסְפַּחַת שְׂאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה.

כֵּיצַד לְהַחֲמִיר? - הָיְתָה כִקְרוּם בֵּיצָה, וְנֶעֱשֵׂית כְּצֶמֶר לָבָן, כְּסִיד הַהֵיכָל, וְכַשֶּׁלֶג,

רְבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר,

רְבִּי אֶלְעָזָר חֲסָמָה אוֹמֵר: לְהָקֵל - טָהוֹר, וּלְהַחְמִיר - תֵּרָאֶה כַּתְּחִלָּה.

(רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בֵּין לְהָקֵל, בֵּין לְהַחֲמִיר - תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה.)

חטיבה II: סימני טומאה בזמן הראיה

(ג) בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם; כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן או בסוף שבוע ראשון של הסגר - מַסְגִּיר;

סימני הטומאה הנוצרים או הנעלמים תוך כדי הראיה – כאילו נוצרו בעבר, או לא היו כלל; הרחבה של הדין שהופיע לעיל ד ז: אם במשך תקופת ההסגר השתנו הנגעים, אבל חזרו למצבם הקודם - כאילו לא השתנו.

בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר - יִפְטֹר;

עוֹדֵהוּ מַסְגִּיר וּפוֹטְרוֹ, וְנוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה - יַחְלִיט.

בַּהֶרֶת וּבָהּ סִימָנֵי טֻמְאָה - יַחְלִיט.

עוֹדֵהוּ מַחֲלִיטוֹ, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה; כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן - יַסְגִּיר;

בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר - יִפְטֹר.

חטיבה III: איסור תלישת סימני טומאה ודין התולש

(ד) הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, עם עורו וְהִכְוָה אֶת הַמִּחְיָה – עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה'.

התולש עובר על "השמר בנגע הצרעת" דברים כד ח, וראו ספרי דברים רעד. בתוספתא ג, א הניסוח הוא "לוקה את הארבעים". אבל לעיתים התלישה משתלמת.

ר' עקיבא הוכיח לרבותיו שאפילו אם תלש את הסימנים בזמן שעומד לפני הכהן, ובודאי אם הוא בימי ההסגר או לפניהם – טהור, אלא אם החליט אותו הכהן לטומאה.

אם תלש סימנים לאחר שהוחלט – הוא טמא, ואינו נטהר בדרך הרגילה, שהרי תלש את הסימנים. ר' אליעזר ממתין עד שיוולד בו נגע אחר ויטהר ממנו, וחכמים ממתינים עד שהבהרת שממנה תלש את הסימנים תהיה קטנה מכגריס. אם פרחה הצרעת בכולו טהור לכל הדעות.

בתוספתא ג, ד, השיחה בין ר' עקיבא לרבותיו מסתיימת באישור שלהם לדבריו.

וּלְטַהֲרָה; עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן - טָהוֹר, לְאַחַר חֲלֵטוֹ - טָמֵא.

אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּהוֹלְכִים לַמֵּדְבַת:

בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ מַה הוּא?

אָמְרוּ לִי: לֹא שָׁמַעְנוּ, אֲבָל שָׁמַעְנוּ: עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן - טָהוֹר, לְאַחַר חֲלִיטוֹ - טָמֵא.

הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת.

אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן, וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ - טָהוֹר, עַד שֶׁיְּטַמֶּנּוּ הַכֹּהֵן.

מֵאֵמָתַי הִיא טַהֲרָתוֹ? - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד בּוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטָּהֵר מִמֶּנּוּ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהֶרְתּוֹ מִכַּגָּרִיס.

(ה) מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַהֶרֶת וְנִקְצָצָה - טְהוֹרָה.

נקצצה בלי כוונה – כאילו נרפאה.

קצצה במתכוון – ראו משנה ד.

לעניין מילת הבהרת ראו דברי ר' נחמיה בנדרים ג, יא, וראו לעיל ו, ז.

וראו תוספתא ג, ו, בשאלת חובת הקרבן של המצורע שמל.

קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן, רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד בּוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטָּהֵר מִמֶּנּוּ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ.

הָיְתָה בְרֹאשׁ הָעָרְלָה - יִמּוֹל.