משנה נגעים ו


נגעים פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת נגעיםפרק שישי ("גופה של")>>

פרקי מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


גופה של בהרת, כגריס הקלקי מרובע.

מקום הגריס, תשע עדשות.

מקום עדשה, ארבע שערות.

נמצאו שלשים ושש שערות.

בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה,
רבתה הבהרת -- טמאה. נתמעטה -- טהורה.
רבתה המחיה -- טמאה. נתמעטה -- טהורה.

בהרת כגריס ובה מחיה פחותה מכעדשה,
רבתה הבהרת, טמאה. נתמעטה, טהורה.
רבתה המחיה, טמאה.
נתמעטה, רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרים, שאין הנגע פושה לתוכה.

בהרת יתרה מכגריס ובה מחיה יתרה מכעדשה, רבו או שנתמעטו, טמאין, ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור.

בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת -- הפנימית להסגיר, והחיצונה להחליט.

אמר רבי יוסי, אין המחיה סימן טמאה לחיצונה, שהבהרת לתוכה.

נתמעטה והלכה לה,
רבן גמליאל אומר, אם מבפנים היא כלה -- סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טהורה. ואם מבחוץ -- החיצונה טהורה, והפנימית להסגיר.
רבי עקיבא אומר, בין כך ובין כך טהורה.

אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיא כעדשה מובאת. היתה יתרה מכעדשה -- המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה.

היה בוהק פחות מכעדשה -- סימן פשיון לפנימית, ואין סימן פשיון לחיצונה.

עשרים וארבעה ראשי איברין באדם שאינן מטמאין משום מחיה -- ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי הדדים שבאשה.

רבי יהודה אומר, אף של איש.

רבי אליעזר אומר, אף היבלות והדלדולין אינן מיטמאין משום מחיה.

אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת -- תוך העין, תוך האזן, תוך החוטם, תוך הפה, הקמטין, והקמטין שבצואר, תחת הדד, ובית השחי, כף הרגל, והצפורן. הראש, והזקן, השחין והמכוה והקדח המורדין -- אינן מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפים בנגעים, ואין הנגע פושה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן.

חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת -- הרי אלו מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפין בנגעים, ואין הנגע פושה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

הראש והזקן עד שלא העלו שער, והדלדולין שבראש ושבזקן -- נדונין כעור הבשר.

משנה נגעים ו ניקוד

נוסח הרמב"ם

(א) גופה של בהרת - כגריס הקלקי, מרובע.

מקום הגריס - תשע עדשות.
מקום עדשה - ארבע שערות.
נמצאו - שלשים ושש שערה.


(ב) בהרת כגריס,

ובה מחיה כעדשה -
רבת הבהרת - טמאה,
נתמעטה - טהורה.
רבת המחיה - טהורה,
נתמעטה - טהורה.


(ג) בהרת כגריס,

ובה מחיה פחותה מכעדשה -
רבת הבהרת - טמאה,
נתמעטה - טהורה.
רבת המחיה - טמאה,
נתמעטה -
רבי מאיר - מטמא.
וחכמים - מטהרין, שאין הנגע פוסה לתוכה.


(ד) בהרת יתרה מכגריס,

ובה מחיה יתרה מכעדשה -
רבו, או שנתמעטו - טמאין,
ובלבד - שלא יתמעטו מכשעור.


(ה) בהרת כגריס,

ומחיה כעדשה מקפתה,
וחוץ למחיה בהרת -
הפנימית - להסגיר,
והחיצונה - להחליט.
אמר רבי יוסי:
אין המחיה סימן טומאה לחיצונה,
שהבהרת לתוכה - נתמעטה והלכה לה.
רבן גמליאל אומר:
אם מבפנים היא כלת -
סימן פסיון לפנימית - והחיצונה טהורה.
ואם מבחוץ - החיצונה טהורה.
רבי עקיבה אומר:
בין כך, ובין כך - טהורה.


(ו) אמר רבי שמעון: אימתי?

בזמן שהיא כעדשה מובאת.
היתה יתרה מכעדשה -
המותר פסיון לפנימית - והחיצונה טמאה.
היה בה בוהק פחות מכעדשה -
סימן פסיון לפנימית - ואינו סימן פסיון לחיצונה.


(ז) עשרים וארבעה ראשי איברים באדם, שאינן מיטמאין משום מחיה -

ראשי אצבעות ידים ורגלים, ראשי אוזניים,
ראש החוטם, וראש הגויה,
וראשי הדדין שבאשה.
רבי יהודה אומר: אף של איש.
רבי אלעזר אומר:
אף היבולת, והדלדולין - אינן מיטמאין משום מחיה.


(ח) אלו מקומות באדם, שאינן מיטמאין בבהרת -

תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה,
והקמטים, והקמטים שבצוואר, תחת הדד, ובית השחי,
כף הרגל, והציפורן, הראש, והזקן,
השחין, והמכווה, והקדח המורדין -
אינן מיטמאין בנגעים,
ואינן מצטרפין בנגעים,
ואין הנגע פוסה לתוכן,
ואינן מיטמאין משום מחיה,
ואינן מעכבין את ההופך כולו לבן.
חזר הראש, והזקן ונקרחו,
השחין, והמכווה, והקדח ונעשו צרבה -
הרי אלו מיטמאין בנגעים,
ואינן מצטרפין בנגעים,
ואין הנגע פוסה לתוכן,
ואינן מיטמאין משום מחיה,
אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.
הראש והזקן שלא העלו שיער,
הדלדולין שבראש ושבזקן - נידונין כעור הבשר.