משנה נגעים יד
נגעים פרק יד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר טהרות • מסכת נגעים • פרק ארבעה עשר ("כיצד מטהרין") • >>
פרקי מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב • משנה יג •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
כיצד מטהרין את המצורע, היה מביא פיילי של חרש חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי צפרים דרור.
שחט את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים.
חפר וקוברה בפניו.
נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון, והקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של שניה.
טבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים, על מצחו.
וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ.
בא לו לשלח את הצפור החיה, אינו הופך פניו לא לים, ולא לעיר, ולא למדבר, שנאמר (ויקרא יד) "ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה".
בא לגלח את המצורע, העביר תער על כל בשרו, וכבס בגדיו, וטבל, טהור מלטמא בביאה, והרי הוא מטמא כשרץ, נכנס לפנים מן החומה, מנודה מביתו שבעת ימים, ואסור בתשמיש המטה.
ביום השביעי מגלח תגלחת שניה כתגלחת הראשונה, כבס בגדיו וטבל, טהור מלטמא כשרץ, והרי הוא טבול יום, אוכל במעשר.
העריב שמשו, אוכל בתרומה.
הביא כפרתו, אוכל בקדשים.
נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרות ביולדת.
שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצורע והלוים.
וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות, לא עשו כלום.
שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת.
אף על פי שאינם שוות, כשרות.
לקח אחת היום ואחת למחר, כשרות.
שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור, יקח זוג לשניה.
הראשונה מותרת באכילה.
שחטה ונמצאת טרפה, יקח זוג לשניה.
הראשונה מותרת בהנאה.
נשפך הדם, תמות המשתלחת.
מתה המשתלחת, ישפך הדם.
מצות עץ ארז, ארכו אמה ועביו כרביע כרע המטה.
אחד לשנים, ושנים לארבעה.
מצות אזוב, לא אזוב יון, לא אזוב כוחלי, לא אזוב רומי, לא אזוב מדברית, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.
ביום השמיני מביא שלש בהמות, חטאת ואשם ועולה.
והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף.
בא לו אצל האשם, וסמך שתי ידיו עליו, ושחטו, וקבלו שני כהנים את דמו, אחד בכלי, ואחד ביד.
זה שקבל בכלי, בא וזרקו על קיר המזבח.
וזה שקבל ביד, בא לו אצל המצורע.
והמצורע טבל בלשכת המצורעים.
בא ועמד בשער נקנור.
רבי יהודה אומר, לא היה צריך טבילה.
הכניס ראשו, ונתן על תנוך אזנו.
ידו, ונתן על בהן ידו.
רגלו, ונתן על בהן רגלו.
רבי יהודה אומר, שלשתם היה מכניס כאחד.
אין לו בהן יד, בהן רגל, אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית.
רבי אליעזר אומר, נותן הוא על מקומן.
רבי שמעון אומר, אם נתן על של שמאל, יצא.
נטל מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו.
ואם יצק לתוך כף עצמו, יצא.
טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים.
על כל הזיה טבילה.
בא לו אצל המצורע, מקום שהוא נותן את הדם, שם הוא נותן את השמן, שנאמר (ויקרא יד) "על מקום דם האשם".
והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפר.
אם נתן, כפר.
ואם לא נתן, לא כפר, דברי רבי עקיבא.
רבי יוחנן בן נורי אומר, שירי מצוה הן, בין שנתן בין שלא נתן, כפר, ומעלין עליו כאילו לא כפר.
חסר הלוג עד שלא יצק, ימלאנו.
משיצק, יביא אחר בתחלה, דברי רבי עקיבא.
רבי שמעון אומר, חסר הלוג עד שלא נתן, ימלאנו.
משנתן, יביא אחר בתחלה.
מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, או עשיר והעני, הכל הולך אחר חטאת, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר, אחר האשם.
מצורע עני שהביא קרבן עשיר, יצא.
ועשיר שהביא קרבן עני, לא יצא.
מביא אדם על ידי בנו, על ידי בתו, על ידי עבדו ושפחתו קרבן עני, ומאכילן בזבחים.
רבי יהודה אומר, אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר, וכן כל קרבן שהיא חייבת.
שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם, קרב קרבנו של אחד מהם, ומת אחד מהם, זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע.
אמר להם, יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני.
כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ.
בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצֹרָע, הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ. נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כִּבֶּס בְּגָדָיו וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֵבִיא כַפָּרָתוֹ, אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים. נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּמְּצֹרָע וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת.
שְׁלשָׁה מְגַלְּחִין וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה, הַנָּזִיר וְהַמְּצֹרָע וְהַלְוִיִּם. וְכֻלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לֹא עָשׂוּ כְלוּם.
שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְרוֹר, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם, תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.
מִצְוַת עֵץ אֶרֶז, אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה. אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. מִצְוַת אֵזוֹב, לֹא אֵזוֹב יָוָן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית, וְלֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוָי.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת, חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף.
בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בִּכְלִי, וְאֶחָד בַּיָּד. זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי, בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד, בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע. וְהַמְּצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִים. בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה.
הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל, יָצָא.
נָטַל מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ, יָצָא. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה. בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע, מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם, שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם. וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר. אִם נָתַן, כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא כִפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן, כִּפֵּר, וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר. חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא יָצַק, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁיָּצַק, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא נָתַן, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁנָּתַן, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה.
מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַר הָאָשָׁם.
מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, יָצָא. וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי, לֹא יָצָא. מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי, וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיָּבֶת.
שְׁנֵי מְצֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַחַד מֵהֶם, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם, יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי.
נוסח הרמב"ם
(א) כיצד מטהרין את המצורע? -
- היה מביא פיילי של חרס חדשה,
- ונותן לתוכה רביעית מים חיים,
- ומביא שתי ציפורים דרור -
- ושוחט את אחת מהן על כלי חרס, ועל מים חיים,
- וחופר - וקוברה בפניו.
- ונוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת,
- וכרכן בשירי הלשון,
- והקיף להן ראשי גפיים, וראש הזנב של שניה,
- וטבל - והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע.
- ויש אומרים: על מצחו.
- וכך היה מזה על השקוף שבבית - מבחוץ.
- ושוחט את אחת מהן על כלי חרס, ועל מים חיים,
(ב) בא לו לשלח את הציפור החיה -
- אינו הופך את פניו -
- לא לים, ולא לעיר, ולא למדבר,
- שנאמר: "ושילח את הציפור החיה, אל מחוץ לעיר, אל פני השדה" (ויקרא יד נג).
- אינו הופך את פניו -
- בא לו לגלח את המצורע -
- העביר תער על כל בשרו,
- וכיבס בגדיו - וטבל,
- וטהר - מלטמא בביאה,
- והרי הוא מטמא - כשרץ.
- ונכנס לפנים מן החומה -
- מנודה מביתו שבעת ימים,
- ואסור בתשמיש המיטה.
(ג) ביום השביעי -
- מגלחו תגלחת שניה כתגלחת הראשונה,
- וכיבס בגדיו - וטבל,
- וטהר - מלטמא כשרץ,
- והרי הוא טבול יום - אוכל במעשר.
- העריב שמשו - אוכל בתרומה,
- הביא כפרתו - אוכל בקדשים.
- נמצאו -
- שלש טהרות - למצורע,
- ושלש טהרות - ליולדת.
(ד) שלשה מגלחין, ותגלחתן מצוה -
- הנזיר, והמצורע, והלויים.
- וכולן שגלחו שלא בתער,
- או ששיירו שתי שערות - לא עשו כלום.
(ה) שתי ציפורים -
- מצותן - שיהו שוות במראה, ובקומה, ובדמים,
- ולקיחתן - כאחת.
- אף על פי שאינן שוות - כשרות.
- לקח אחת היום, ואחת למחר - כשרות.
- שחט את אחת מהן, ונמצאת שלא דרור -
- יקח זוג - לשניה,
- הראשונה - מותרת באכילה.
- שחטה, ונמצאת טריפה -
- יקח זוג - לשניה,
- הראשונה - מותרת בהנאה.
- נשפך הדם - תמות המשתלחת.
- מתה המשתלחת - ישפך הדם.
(ו) מצות עץ ארז -
- אורכו - אמה,
- ועוביו - כרביע כרעי המיטה,
- אחד לשנים, ושנים לארבעה.
- מצות אזוב -
- לא אזוביון, ולא איוב כוחלי,
- ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי,
- ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.
(ז) ביום השמיני -
- מביא שלש בהמות - חטאת, ואשם, ועולה.
- והדל היה מביא - חטאת העוף, ועולת העוף.
- מביא שלש בהמות - חטאת, ואשם, ועולה.
(ח) בא לו אצל האשם -
- וסמך שתי ידיו עליו - ושחטו,
- וקיבלו שני כהנים את דמו - אחד בכלי, ואחד ביד.
- זה שקיבל בכלי - בא, וזורקו על גבי המזבח.
- וזה שקיבל ביד - בא לו אצל המצורע,
- ומצורע טבל בלשכת המצורעין,
- בא, ועמד בשער ניקנור.
- רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה.
(ט) הכניס -
- ראשו - ונתן על תנוך אוזנו,
- ידו - ונתן על בוהן ידו,
- רגלו - ונתן על בוהן רגלו.
- רבי יהודה אומר: שלשתן היה מכניס כאחת.
- אין לו בוהן יד, בוהן רגל, אוזן ימנית - אין לו טהרה עולמית.
- רבי אליעזר אומר: נותן הוא על מקומן.
- רבי שמעון אומר: אם נתן על של שמאל - יצא.
(י) נטל מלוג השמן - ויצק לתוך כפו של חברו.
- ואם יצק לתוך כף עצמו - יצא.
- טבל - והזה שבע פעמים כנגד בית קודש הקדשים,
- על כל הזיה - טבילה.
- בא לו אצל המצורע -
- מקום שהוא נותן את הדם - שם הוא נותן את השמן,
- שנאמר: אל מקום דם האשם, והנותר מן השמן אשר על כף הכוהן, ייתן על ראש המיטהר לכפר (ראה ויקרא יד כח-כט).
- אם נתן - כיפר,
- ואם לא נתן - לא כיפר,
- דברי רבי עקיבה.
- ואם לא נתן - לא כיפר,
- רבי יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן,
- בין שנתן, בין שלא נתן - כיפר,
- ומעלין עליו - כאילו לא כיפר.
- מקום שהוא נותן את הדם - שם הוא נותן את השמן,
- חסר הלוג -
- עד שלא יצק - ימלאנו.
- משיצק - יביא אחר כתחילה,
- דברי רבי יעקב.
- רבי שמעון אומר: חסר הלוג -
- עד שלא נתן - ימלאנו,
- משנתן - יביא אחר כתחילה.
(יא) מצורע שהביא קרבנו עני, והעשיר -
- או עשיר, והעני -
- הכל הולך אחר החטאת - דברי רבי שמעון.
- רבי יהודה אומר: אחר האשם.
- או עשיר, והעני -
(יב) מצורע עני, שהביא קרבן עשיר - יצא.
- ועשיר, שהביא קרבן עני - לא יצא.
- מביא אדם -
- על ידי בנו, על ידי בתו, על ידי עבדו ושפחתו - קרבן עני,
- ומאכילן בזבחים.
- רבי יהודה אומר: אף על ידי אשתו - מביא קרבן עשיר,
- וכן כל קרבן שהיא חייבת.
(יג) שני מצורעין - שנתערבו קרבנותיהן,
- קרב קרבנו של אחד מהן, ומת אחד מהן -
- זו שאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושע,
- אמר להן: יכתוב נכסיו לאחר - ויביא קרבן עני.
- קרב קרבנו של אחד מהן, ומת אחד מהן -
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה נגעים, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב