ביאור:משנה נגעים פרק ט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
נגעי השחין והמכווה עריכה
חטיבה I: דיני צרעת השחין והמכווה עריכה
(א) הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמִּין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים:
|
ראו לעיל ג, ד: נגעים אלו מוסגרים רק לשבוע אחד. מדובר בשני סוגים של כוויות: מחמרים מאכלים או מהאש. בתוספתא ג, יב, מדגישים שאי אפשר להבחין ביניהם לפי צורתם, ועוסקים במקרי הספק איזה משניהם לפנינו; וראו משנה ב. |
- בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסָּיוֹן.
אֵי זֶה הוּא הַשְּׁחִין?
- לָקָה בָעֵץ בָּאֶבֶן וּבַגֶּפֶת, אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָה, וְכָל שֶׁאֵינוּ מֵחֲמַת הָאֵשׁ - זֶה הוּא הַשְּׁחִין.
וְאֵי זוֹ הִיא הַמִּכְוָה?
- נִכְוָה בַגַּחֶלֶת אוֹ בָרָמָץ, וְכָל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ - זוֹ הִיא הַמִּכְוָה.
(ב) הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹסִין מִזֶּה לָזֶה,
|
ראו לעיל ו, ח: חצי גריס בשחין וחצי גריס במכווה אינם מצטרפים, ואין מכירים בפשיון מהשחין ומהמכווה לעור או ההפך, או מזה לזה. "צרבת השחין" ו"צרבת המכווה" עלולים להיטמא בנגעים - כל אחד לחוד; אבל אם החלים הפצע לגמרי, והפך לצלקת – הוא כעור הבשר. |
- אֵינָן פּוֹסִין בְּעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹסֶה לְתוֹכָן.
- הָיוּ מוֹרְדִין פצעים פתוחים - טְהוֹרִין.
- וְעָשׁוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם - זוֹ הִיא "צָרֶבֶת הַשְּׁחִין" (ויקרא יג כג) הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה.
- חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת - נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר.
חטיבה II: חשש רחוק כטעם להלכה עריכה
(ג) שָׁאֲלוּ אֶת רְבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִי שֶׁעָלַת לְתוֹךְ יָדוֹ בכף ידו בַהֶרֶת כַּסֶּלַע, וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת הַשְּׁחִין?
|
למה להסגיר את הבהרת החופפת את צרבת השחין שבכף היד? – על כף היד לא יצמח שיער, והפשיון ממנה לעור הבשר אינו פשיון (משנה ב), ואין מחיה מטמאת (משנה א), ואם תקטן לפני שתפשה – היא תהיה קטנה מכגריס (ראו לעיל ד, ז.)! השאלה מסתמכת על הבידוד של השחין מעור הבשר המפורש במשנה ב. ר' אליעזר נבוך מהשאלה, אבל ידע שיש להסגיר אותה. ר' יהודה קיבל רשות לנמק, אבל לא לשנות את הדין. הוא הסביר שהחשש הוא מפני פשיון של הבהרת לשחין סמוך שאולי יוולד; ר' אליעזר החמיא לו על כך. |
- אָמַר לָהֶם: יַסְגִּיר.
- אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן - אֵינָה רְאוּיָה, וּלַפִּסָּיוֹן - אֵינָה פוֹסָה, וְלַמִּחְיָה - אֵינָה מִטַּמָּא!
- אָמַר לָהֶן: שָׁמַעְתִּי: שֶׁמֵּא תִכְנֹס וְתִפְסֶה.
- אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגָּרִיס?
- אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי.
- אָמַר לוֹ רְבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתִירָה: אֶלְמַד בּוֹ?
- אָמַר לוֹ: אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים - הִין!
- אָמַר לוֹ: שֶׁמֵּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ, וְיִפְסֶה לְתוֹכוֹ.
- אָמַר לוֹ: חָכָם גָּדוֹל אַתָּה, שֶׁקִּיַּמְתָּ דִבְרֵי חֲכָמִים!