משנה נגעים יב


נגעים פרק יב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק שנים עשר ("כל הבתים") · >>

פרקי מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

כל הבתים מיטמאין בנגעים, חוץ משל נכרים.

הלוקח בתים מן הנכרים, יראו בתחלה.

בית עגול, בית טריגון, בית הבנוי בספינה או באסקריא, על ארבע קורות, אינו מיטמא בנגעים.

ואם היה מרובע, אפילו על ארבעה עמודים, מטמא.

משנה ב

בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש, אחד בסלע, ואחד בלבנים, ואחד בעפר, טהור.

בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר ונראה בו נגע ואחר כך הביאו בו אבנים ועצים ועפר, טהור.

וכן בגד שלא ארג בו שלש על שלש ונראה בו נגע ואחר כך ארג בו שלש על שלש, טהור.

אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.

משנה ג

וכמה אבנים יהו בו, רבי ישמעאל אומר, ארבע.

רבי עקיבא אומר, שמונה.

שהיה רבי ישמעאל אומר, עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים או על אבן אחת.

רבי עקיבא אומר, עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים, לא על אבן אחת.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בזוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס.

משנה ד

עצים, כדי ליתן תחת השקוף.

רבי יהודה אומר, כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף.

עפר, כדי ליתן בין פצים לחברו.

קירות האבוס וקירות המחיצה, אינן מיטמאין בנגעים.

ירושלים וחוצה לארץ, אינן מיטמאין בנגעים.

משנה ה

כיצד ראיית הבית, "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד), אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית; אלא כנגע נראה לי בבית.

"וצוה הכהן ופנו את הבית [ בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית" (שם) ], ואפילו חבילי עצים, ואפילו חבילי קנים, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר, עסק הוא לפנוי.

אמר רבי מאיר, וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים.

על מה חסה התורה, על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפיו.

אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב.

אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו.

אם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק.

משנה ו

אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר, ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, שנאמר (ויקרא יד) "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים".

"ובא בסוף השבוע וראה אם פשה, וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית" (שם).

אינו נוטל אבנים מצד זה ומביא לצד זה, ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה, ולא סיד מכל מקום.

אינו מביא לא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת;.

אלא מביא שתים, תחת שתים תחת שלש תחת ארבע.

מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו.

שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים.

אבל הוא לבדו מביא את העפר, שנאמר (שם) "ועפר אחר יקח וטח את הבית", אין חברו מטפל עמו בטיחה.

משנה ז

בא בסוף שבוע וראה, אם חזר, "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא" (שם).

הפשיון הסמוך, כל שהוא.

והרחוק, כגריס.

והחוזר בבתים, כשני גריסין.

משנה א

כָּל הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן, בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְאַסְקַרְיָא, עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים, מִטַּמֵּא.

משנה ב

בַּיִת שֶׁאַחַד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ, אֶחָד בְּסֶלַע, וְאֶחָד בִּלְבֵנִים, וְאֶחָד בְּעָפָר, טָהוֹר. בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, טָהוֹר. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, טָהוֹר. אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר.

משנה ג

וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּע. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמֹנֶה. שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בַּזָּוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס.

משנה ד

עֵצִים, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. עָפָר, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. קִירוֹת הָאֵבוּס, וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.

משנה ה

כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד, לה). אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, לו), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק.

משנה ו

אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (ויקרא יד, מ). וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, מב). אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, מב), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת, אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.

משנה ז

בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (ויקרא יד, מה). הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. וְהָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כִּשְׁנֵי גְרִיסִין.

נוסח הרמב"ם

(א) כל הבתים מיטמאין בנגעים - חוץ משל גוים.

הלוקח בתים מן הגוים - ייראו כתחילה.
בית עגול, בית טריגון,
בית הבנוי בספינה,
ובאסכריה על ארבע קורות - אינו מיטמא בנגעים.
אם היה מרובע -
אפילו על ארבעה עמודים - מטמא.


(ב) בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש -

אחד בסלע, ואחד בלבנים, ואחד בעפר - טהור.
בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר,
ונראה בו נגע,
ואחר כך הביא בו אבנים ועצים ועפר - טהור.
וכן בגד שלא ארג בו שלש על שלש,
ונראה בו נגע,
ואחר כך ארג בו שלש על שלש - טהור.
אין הבית מיטמא בנגעים - עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר.


(ג) וכמה אבנים יהיו בו?

רבי ישמעאל אומר: ארבע.
רבי עקיבה אומר: שמונה.
שרבי ישמעאל אומר:
עד שייראה כשני גריסין על שתי אבנים, או על אבן אחת.
רבי עקיבה אומר:
עד שייראה כשני גריסין על שתי אבנים, ולא על אבן אחת.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
עד שייראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בזווית,
אורכו - כשני גריסין,
ורוחבו - כגריס.


(ד) עצים - כדי ליתן תחת השקוף.

רבי יהודה אומר: כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף.
עפר - כדי ליתן בין פצים לחברו.
קירות האיבוס, וקירות המחיצה - אינן מיטמאין בנגעים.
ירושלים, וחוצה לארץ - אינן מיטמאין בנגעים.


(ה) כיצד ראיית הבית?

ובא אשר לו הבית,
והגיד לכוהן לאמור: "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד לה).
אפילו תלמיד חכמים, ויודע שהוא נגע ודאי -
לא יגזור ויאמר: "נגע נראה לי בבית",
אלא "כנגע נראה לי בבית".
"וציווה הכוהן, ופינו את הבית" (ויקרא יד לו) -
אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים - דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: עסק הוא לפינוי.
אמר רבי מאיר: וכי מה מטמא לו?
אם תאמר כלי עציו, ובגדיו, ומתכתו - מטבילן והן טהורין,
ועל מה חסה התורה? - על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפיו.
אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי - קל וחומר על ממונו החביב.
אם כך על ממונו - קל וחומר על נפש בניו ובנותיו.
אם כך על של רשע - קל וחומר על של צדיק.


(ו) אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר,

ואינו עומד בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר -
אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר,
שנאמר: "ויצא הכוהן מן הבית אל פתח הבית, והסגיר את הבית שבעת ימים" (ויקרא יד לח).
בא בסוף שבוע וראה.
אם פסה -
"וציווה הכוהן, וחילצו את האבנים אשר בהן הנגע" (ויקרא יד מ),
"ולקחו אבנים אחרות, והביאו אל תחת האבנים, ועפר אחר ייקח, וטח את הבית" (ויקרא יד מב) -
אינו נוטל אבנים מצד זה - ומביא לזה,
ולא עפר מצד זה - ומביא לזה,
ולא סיד מכל מקום.
אינו מביא - לא אחת תחת שתים, ולא שתים תחת אחת,
אלא מביא - שתים תחת שתים, שתים תחת שלש, שלש תחת ארבע.
מכאן אמרו: "אוי לרשע, ואוי לשכנו" -
שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים,
אבל הוא לבדו מביא את העפר,
שנאמר: "ועפר אחר יקח, וטח את הבית",
אין חברו מטפל עימו בטיחה.


(ז) בא בסוף שבוע וראה.

אם חזר -
"ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו, ואת כל עפר הבית,
והוציא אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא" (ויקרא יד מה).
הפסיון הסמוך - כל שהוא,
והרחוק - כגריס,
והחוזר בבתים - כשני גריסין.


פירושים