משנה מעשר שני ה
מעשר שני פרק ה', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק חמישי ("כרם רבעי") · >>
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·משנה יג ·משנה יד ·משנה טו ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
כרם רבעי, מציינין אותו בקוזזות אדמה, ושל ערלה בחרסית, ושל קברות בסיד, וממחה ושופך.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? בשביעית.
והצנועים מניחין את המעות ואומרים: כל הנלקט מזה, יהא מחולל על המעות האלו.
משנה ב
כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד.
ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום ועקרבת מן הצפון, לוד מן המערב והירדן מן המזרח.
ומשרבו הפירות, התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה.
ותנאי היה בדבר, שאימתי שירצו, יחזור הדבר לכמות שהיה.
רבי יוסי אומר: משחרב בית המקדש, היה התנאי הזה; ותנאי היה, אימתי שיבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה.
משנה ג
כרם רבעי, בית שמאי אומרים: אין לו חומש ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים: יש לו.
בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן; ובית הלל אומרים: כולו לגת.
משנה ד
כיצד פודין נטע רבעי? מניח את הסל על פי שלשה, ואומר: כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו? ומניח את המעות, ואומר: כל הנלקט מזה, מחולל על המעות האלו, בכך וכך סלים בסלע.
משנה ה
ובשביעית, פודהו בשוויו.
ואם היה הכל מופקר, אין לו אלא שכר לקיטה.
הפודה נטע רבעי שלו, מוסיף עליו חמישיתו; בין שהוא שלו, ובין שניתן לו במתנה.
משנה ו
ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית, היה ביעור.
כיצד? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים, ומעשר ראשון לבעליו, ומעשר עני לבעליו.
ומעשר שני והביכורים מתבערים בכל מקום.
רבי שמעון אומר: הביכורים ניתנין לכהנים, כתרומה.
התבשיל, בית שמאי אומרים: צריך לבער.
ובית הלל אומרים: הרי הוא כמבוער.
משנה ז
מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור, בית שמאי אומרים: צריך לחללן על הכסף.
ובית הלל אומרים: אחד שהן כסף ואחד שהן פירות.
משנה ח
אמר רבי יהודה: בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות, מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור.
עד שבא רבי עקיבא ולימד, שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות, פטורים מן הביעור.
משנה ט
מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו, צריך לקרות להם שם.
מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה. אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד, נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו.
עישור אחר שאני עתיד למוד, נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו.
אמר רבי יהושע: עישור שאני עתיד למוד, נתון לאלעזר בן עזריה, ומקומו מושכר לו.
ונתקבלו זה מזה שכר.
משנה י
במנחה ביום טוב האחרון היו מתוודין.
כיצד היה הווידוי? "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), זה מעשר שני ונטע רבעי.
"נתתיו ללוי", זה מעשר לוי.
"וגם נתתיו", זו תרומה ותרומת מעשר.
"לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה, אף על פי שאינן מעכבין את הווידוי.
"מן הבית", זו חלה.
משנה יא
"ככל מצותך אשר צויתני", הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אינו יכול להתוודות.
"לא עברתי ממצותיך", לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.
"ולא שכחתי", לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.
משנה יב
"לא אכלתי באני ממנו": הא אם אכלו באנינה, אינו יכול להתוודות.
"ולא בערתי ממנו בטמא": הא אם הפרישו בטומאה, אינו יכול להתוודות.
"ולא נתתי ממנו למת": לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים.
"שמעתי בקול יי אלהי", הבאתיו לבית הבחירה.
"עשיתי ככל אשר צויתני", שמחתי ושימחתי בו.
משנה יג
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים": עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו.
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", בבנים ובבנות.
"ואת האדמה אשר נתתה לנו", בטל ומטר ובוולדות בהמה.
"כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש", כדי שתתן טעם בפירות.
משנה יד
מכאן אמרו: ישראל וממזרים מתוודים, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים, שאין להם חלק בארץ.
רבי מאיר אומר: אף לא כהנים ולויים, שלא נטלו חלק בארץ.
רבי יוסי אומר: יש להם ערי מגרש.
משנה טו
יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר.
אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים.
ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.
- וְשֶׁל עָרְלָה בְּחַרְסִית.
- וְשֶׁל קְבָרוֹת בְּסִיד,
- וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ.
- אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
- בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בַּשְּׁבִיעִית.
- וְהַצְּנוּעִים מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמְרִים:
- כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ:
- וְאֵיזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ?
- אֵילַת מִן הַדָּרוֹם,
- וְעַקְרַבַּת מִן הַצָּפוֹן,
- לוּד מִן הַמַּעֲרָב,
- וְהַיַּרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.
- וּמִשֶּׁרַבּוּ הַפֵּרוֹת, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא נִפְדֶּה סָמוּךְ לַחוֹמָה.
- וּתְנַאי הָיָה בַּדָּבָר, שֶׁאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ, יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה הַתְּנַאי הַזֶּה;
- וּתְנַאי הָיָה, אֵימָתַי שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, יַחֲזוֹר הַדָּבָר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה:
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּעוּר;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ לוֹ.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֶשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת,
- וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלוֹ לַגַּת:
- מַנִּיחַ אֶת הַסַּל עַל פִּי שְׁלֹשָׁה, וְאוֹמֵר:
- כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בְּסֶלַע עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ?
- וּמַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמֵר:
- כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ, בְּכָךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע:
- וְאִם הָיָה הַכֹּל מֻפְקָר, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה.
- הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה:
- כֵּיצַד?
- נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַבְּעָלִים,
- וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְבְעָלָיו,
- וּמַעֲשַׂר עָנִי לִבְעָלָיו;
- וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַבִּכּוּרִים מִתְבַּעֲרִים בְּכָל מָקוֹם.
- נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַבְּעָלִים,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- הַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים, כַּתְּרוּמָה.
- הַתַּבְשִׁיל,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צָרִיך לְבַעֵר.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר:
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּרוֹת:
- בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שׁוֹלְחִין אֵצֶל בַּעֲלֵי בָּתִּים שֶׁבַּמְּדִינוֹת,
- מַהֲרוּ וְהַתְקִינוּ אֶת פֵּרוֹתֵיכֶם עַד שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר.
- עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, שֶׁכָּל הַפֵּרוֹת שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, פְּטוּרִים מִן הַבִּעוּר:
- צָרִיך לִקְרוֹת לָהֶם שֵׁם.
- מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה.
- אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
- עִשּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ, וּמְקוֹמוֹ מֻשְׂכָּר לוֹ.
- עִשּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים, וּמְקוֹמוֹ מֻשְׂכָּר לוֹ.
- אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
- עִשּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, נָתוּן לְאֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּמְקוֹמוֹ מֻשְׂכָּר לוֹ.
- וְנִתְקַבְּלוּ זֶה מִזֶּה שָׂכָר:
- כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי?
- "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" (דברים כו), זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי.
- "נְתַתִּיו לַלֵּוִי", זֶה מַעְשַׂר לֵוִי.
- "וְגַם נְתַתִּיו", זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר.
- "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה", זֶה מַעְשַׂר עָנִי, הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה;
- אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי.
- "מִן הַבַּיִת", זוֹ חַלָּה:
- הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.
- "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ",
- לֹא הִפְרַשְׁתִּי מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ,
- וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְּחֻבָּר,
- וְלֹא מִן הַמְּחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ,
- וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן,
- וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ.
- "וְלֹא שָׁכָחְתִּי",
- לֹא שָׁכַחְתִּי מִלְּבָרֶכְךָ וּמִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו:
- הָא אִם אֲכָלוֹ בַּאֲנִינָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְִהִתְוַדּוֹת.
- "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא":
- הָא אִם הִפְרִישׁוֹ בְּטֻמְאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְוַדּוֹת.
- "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת":
- לֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים לְמֵת,
- וְלֹא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים.
- "שָׁמַעְתִּי בְקוֹל יְיָ אֱלֹהָי",
- הֲבֵאתִיו לְבֵית הַבְּחִירָה.
- "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי",
- שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בּוֹ:
- עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ.
- "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל", בְּבָנִים וּבְבָנוֹת.
- "וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ",
- בְּטַל וּמָטָר, וּבְוַלְדוֹת בְּהֵמָה.
- "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ",
- כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת:
- יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּים;
- אֲבָל לֹא גֵּרִים וְלֹא עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים,
- שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- אַף לֹא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם,
- שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ:
- אַף לֹא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם,
- אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְּעוֹרְרִים וְאֶת הַנּוֹקְפִים.
- וְעַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם.
- וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי:
נוסח הרמב"ם
(א) כרם רבעי -
- מציינין אותו - בקוזזות אדמה.
- ושל ערלה - בחרסית.
- ושל קברות - בסיד,
- וממחה - ושופך.
- אמר רבן שמעון בן גמליאל:
- במה דברים אמורים? - בשביעית.
- והצנועין -
- מניחין את המעות, ואומרין:
- "כל הנלקט מזה - מחולל על המעות האלו".
- מניחין את המעות, ואומרין:
(ב) כרם רבעי -
- עולה לירושלים - מהלך יום, לכל צד.
- ואיזה הוא תחומה? -
- אילת - מן הדרום.
- עקרבת - מן הצפון.
- לוד - מן המערב.
- והירדן - מן המזרח.
- ומשרבו הפירות -
- התקינו, שיהא נפדה - סמוך לחומה.
- ותנאי היה הדבר -
- אימתי שירצו, יחזור הדבר - לכמות שהיה.
- רבי יוסי אומר:
- משחרב בית המקדש - היה תנאי זה.
- ותנאי - אימתי שייבנה בית המקדש,
- יחזור הדבר - לכמות שהיה.
(ג) כרם רבעי -
- בית שמאי אומרים:
- אין לו חומש,
- ואין לו ביעור.
- בית הלל אומרים:
- יש לו.
- בית שמאי אומרים:
- יש לו פרט,
- ויש לו עוללות,
- ועניים - פודין לעצמן.
- בית הלל אומרים:
- כולו - לגת.
(ד) כיצד פודים נטע רבעי? -
- מניח את הסל,
- על פי שלשה, ואומר:
- "כמה אדם, רוצה לפדות לו בסלע,
- על מנת להוציא יציאות מביתו",
- ומניח את המעות, ואומר:
- "כל הנלקט מזה,
- מחולל על המעות האלו,
- מכך וכך סלים - בסלע".
(ה) ובשביעית - פודהו בשוויו.
- אם היה הכל מופקר -
- אין לו, אלא שכר לקיטה.
- הפודה נטע רבעי שלו -
- מוסיף עליו חמישיתו,
- בין שהוא - שלו,
- בין שניתן לו - במתנה.
- מוסיף עליו חמישיתו,
(ו) ערב יום טוב האחרון - של פסח,
- של רביעית, ושל שביעית - היה הביעור.
- כיצד היה הביעור? -
- נותנין -
- תרומה, ותרומת מעשר - לבעליה.
- מעשר ראשון - לבעליו.
- מעשר עני - לבעליו.
- נותנין -
- מעשר שני, והבכורים - מתבערים בכל מקום.
- רבי שמעון אומר:
- הבכורים, ניתנין לכהנים - כתרומה.
- והתבשיל -
- בית שמאי אומרים:
- צריך לבער.
- בית הלל אומרים:
- הרי הוא - כמבוער.
- בית שמאי אומרים:
(ז) מי שהיו לו פירות בזמן הזה,
- והגיעה שעת הביעור -
- בית שמאי אומרים:
- צריך לחללן - על הכסף.
- בית הלל אומרים:
- אחד - שהן כסף,
- ואחד - שהן פירות.
- בית שמאי אומרים:
(ח) אמר רבי יהודה:
- בראשונה -
- היו שולחין - אצל בעלי בתים שבמדינות,
- ואומרין להן:
- "מהרו, והתקינו פירותיכם,
- עד שלא תגיע - שעת הביעור".
- עד שבא רבי עקיבה - ולמד,
- שכל הפירות, שלא באו לעונת המעשרות -
- פטורין - מן הביעור.
- שכל הפירות, שלא באו לעונת המעשרות -
(ט) מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו -
- צריך לקרוא להם - שם.
- מעשה ברבן גמליאל, והזקנים,
- שהיו באין בספינה.
- אמר רבן גמליאל - לזקנים:
- "עישור - שאני עתיד למוד,
- נתון - ליהושע,
- ומקומו - מושכר לו.
- עישור אחר - שאני עתיד למוד,
- נתון לעקיבה - כדי שיזכה בו לעניים,
- ומקומו - מושכר לו".
- "עישור - שאני עתיד למוד,
- אמר רבי יהושע:
- "עישור - שאני עתיד למוד,
- נתון - לאלעזר בן עזריה,
- ומקומו - מושכר לו".
- "עישור - שאני עתיד למוד,
- ונתקבלו, זה מזה - שכר.
(י) במנחה ביום טוב - היו מתוודים.
- כיצד היה הווידוי? -
- "ביערתי הקודש מן הבית"(דברים כו יג) -
- זה מעשר שני, ונטע רבעי.
- "נתתיו ללוי" -
- זה מעשר לוי.
- "וגם נתתיו" -
- זו תרומה, ותרומת מעשר.
- "לגר ליתום ולאלמנה" -
- זה מעשר עני,
- ולקט, שכחה, ופאה,
- אף על פי, שאינן מעכבין את הווידוי.
- "מן הבית" -
- זו חלה.
- "ביערתי הקודש מן הבית"(דברים כו יג) -
(יא) "ככל מצותך, אשר ציויתני"(דברים כו יג) -
- הא, אם הקדים מעשר שני - לראשון,
- אינו יכול להתוודות.
- הא, אם הקדים מעשר שני - לראשון,
- "לא עברתי ממצותיך" -
- לא הפרשתי ממין - על שאינו מינו,
- לא מן התלוש - על המחובר,
- ולא מן המחובר - על התלוש,
- ולא מן החדש - על הישן,
- ולא מן הישן - על החדש.
- לא הפרשתי ממין - על שאינו מינו,
- "ולא שכחתי" -
- לא שכחתי - מלברכך,
- ומלהזכיר שמך עליו.
- לא שכחתי - מלברכך,
(יב) "לא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו יד) -
- הא, אם אכלו באנינה -
- אינו יכול להתוודות.
- הא, אם אכלו באנינה -
- "ולא ביערתי ממנו בטמא" -
- הא, אם הפרישו בטומאה -
- אינו יכול להתוודות.
- הא, אם הפרישו בטומאה -
- "ולא נתתי ממנו למת" -
- לא לקחתי ממנו - ארון, ותכריכין למת,
- ולא נתתיו - לאוננים אחרים.
- "שמעתי בקול ה' אלוהי" -
- הביאותיו - לבית הבחירה.
- "עשיתי ככל אשר ציויתני" -
- שמחתי - ושימחתי בו.
(יג) "השקיפה ממעון קודשך מן השמים"(דברים כו טו) -
- עשינו - מה שגזרת עלינו,
- אף אתה עשה עימנו - מה שהבטחתנו.
- עשינו - מה שגזרת עלינו,
- "השקיפה ממעון קודשך מן השמים,
- וברך את עמך את ישראל" - בבנים, ובבנות.
- "ואת האדמה אשר נתת לנו" -
- בטל ובמטר, ובוולדות בהמה.
- "כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש" -
- כדי שתיתן טעם - בפירות.
(יד) מכאן אמרו:
- ישראל וממזרים - מתוודים.
- אבל - לא גרים,
- ולא עבדים משוחררים,
- שאין להם חלק - בארץ.
- ולא עבדים משוחררים,
- רבי מאיר אומר:
- אף לא כהנים, ולוים,
- שלא נטלו חלק בארץ.
- אף לא כהנים, ולוים,
- רבי יוסי אומר:
- יש להן ערי מגרש.
- אבל - לא גרים,
(טו) יוחנן כוהן גדול -
- העביר הודית המעשר.
- אף הוא -
- ביטל - את המעוררים,
- ואת הנוקפים.
- ביטל - את המעוררים,
- עד ימיו -
- היה פטיש - מכה בירושלים.
- ובימיו -
- אין אדם צריך לשאול - על הדמאי.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה מעשר שני, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב