משנה מעשר שני ד

מעשר שני פרק ד', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק רביעי ("המוליך פירות") · >>

פרקי מסכת מעשר שני: א ב ג ד ה

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה אעריכה

המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר, פודהו כשער מקומו.

המביא פירות מן הגורן לעיר, וכדי יין מן הגת לעיר, השבח לשני ויציאות מביתו.

משנה בעריכה

פודין מעשר שני כשער הזול , כמות שהחנוני לוקח, לא כמות שהוא מוכר.

כמות שהשולחני פורט, ולא כמות שהוא מצרף.

ואין פודין מעשר שני אכסרה.

את שדמיו ידועים, יפדה על פי עד אחד. ואת שאין דמיו ידועים, יפדה על פי שלשה, כגון היין שקרם ופירות שהרקיבו ומעות שהחליאו.

משנה געריכה

בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע, בעל הבית קודם, מפני שהוא מוסיף חומש.

בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר, את של סלע ואיסר קודם, מפני שהוא מוסיף על הקרן.

הפודה מעשר שני שלו, מוסיף עליו חמישית, בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה.

משנה דעריכה

מערימין על מעשר שני.

כיצד? אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העברים: הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה.

אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים ולעבדו ולשפחתו הכנענים, מפני שידן כידו.

משנה העריכה

היה עומד בגורן ואין בידו מעות, אומר לחברו, הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. חוזר ואומר: הרי אלו מחוללין על מעות שבבית.

משנה ועריכה

משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים, נותן לו סלע, ומשתכר בסלע, ומעשר שני שלו.

משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע, נותן לו סלע מחולין, וסלע של מעשר שני שלו.

אם היה עם הארץ, נותן לו מדמאי.

משנה זעריכה

הפודה מעשר שני ולא קרא שם, רבי יוסי אומר, דיו. רבי יהודה אומר, צריך לפרש.

היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פרש, רבי יוסי אומר, דיו. רבי יהודה אומר, צריך לפרש.

משנה חעריכה

המניח איסר ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא בפונדיון, אוכל עליו עוד איסר.

המניח פונדיון ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר והרי הוא באיסר, אוכל עליו עוד פלג.

המניח איסר של מעשר שני, אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר.

בית שמאי אומרים, הכל עשרה.

ובית הלל אומרים, בוודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה.

משנה טעריכה

כל המעות הנמצאים, הרי אלו חולין, אפלו דינר זהב עם הכסף ועם המעות.

מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר, הרי זה מעשר.

משנה יעריכה

המוצא כלי וכתוב עליו קרבן, רבי יהודה אומר, אם היה של חרס, הוא חולין ומה שבתוכו קרבן. ואם היה של מתכת, הוא קרבן ומה שבתוכו חולין.

אמרו לו, אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן.

משנה יאעריכה

המוצא כלי וכתוב עליו קו"ף, קרבן.

מ', מעשר.

ד', דמאי.

ט', טבל.

ת', תרומה, שבשעת סכנה היו כותבין ת' תחת תרומה.

רבי יוסי אומר, כולם שמות בני אדם הם.

אמר רבי יוסי, אפלו מצא חבית והיא מלאה פירות וכתוב עליה תרומה, הרי אלו חולין, שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה, ופינה.

משנה יבעריכה

האומר לבנו: מעשר שני בזוית זו, ומצא בזוית אחרת, הרי אלו חולין.

היה שם מנה ומצא מאתיים, השאר חולין. מאתיים ומצא מנה, הכל מעשר.

(א) הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִמְּקוֹם הַיֹּקֶר לִמְקוֹם הַזּוֹל,
אוֹ מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר,
פּוֹדֵהוּ כְּשַׁעַר מְקוֹמוֹ.
הַמֵּבִיא פֵּרוֹת מִן הַגֹּרֶן לָעִיר,
וְכַדֵּי יַיִן מִן הַגַּת לָעִיר,
הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי, וִיצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ:
(ב) פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּשַׁעַר הַזּוֹל.
כְּמוֹת שֶׁהַחֶנְוָנִי לוֹקֵחַ, לֹא כְמוֹת שֶׁהוּא מוֹכֵר.
כְּמוֹת שֶׁהַשֻּׁלְחָנִי פּוֹרֵט, וְלֹא כְמוֹת שֶׁהוּא מְצָרֵף.
וְאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַכְסָרָה.
אֶת שֶׁדָּמָיו יְדוּעִים, יִפָּדֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד.
וְאֶת שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִים, יִפָּדֶה עַל פִּי שְׁלֹשָׁה;
כְּגוֹן הַיַּיִן שֶׁקָּרַם,
וּפֵרוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ,
וּמָעוֹת שֶׁהֶחֱלִיאוּ:
(ג) בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע,
בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע, וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאִסָּר,
אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִסָּר קוֹדֵם,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן.
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁית,
בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה:
(ד) מַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
כֵּיצַד?
אוֹמֵר אָדָם לְבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,
לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים:
הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ, וּפְדֵה לְךָ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה.
אֲבָל לֹא יֹאמַר כֵּן לְבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,
וּלְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים,
מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ:
(ה) הָיָה עוֹמֵד בַּגֹּרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:
הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִיּם לְךָ בְּמַתָּנָה.
חוֹזֵר וְאוֹמֵר:
הֲרֵי אֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת:
(ו) מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם,
נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.
מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע,
נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מֵחֻלִּין, וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.
אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ, נוֹתֵן לוֹ מִדְּמַאי:
(ז) הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלֹא קָרָא שֵׁם,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.
הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ,
וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ וְלֹא פֵּרֵשׁ,
רַבִּיּ יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ:
(ח) הַמַּנִּיחַ אִסָּר, וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ,
וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּפֻנְדְּיוֹן,
אוֹכֵל עָלָיו עוֹד אִסָּר.
הַמַּנִּיחַ פֻּנְדְּיוֹן וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ,
וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא בְּאִסָּר,
אוֹכֵל עָלָיו עוֹד פְּלַג.
הַמַּנִּיחַ אִסָּר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
אוֹכֵל עָלָיו אַחַד עָשָׂר בְּאִסָּר וְאֶחָד מִמֵּאָה בְּאִסָּר.
בֵּית שַּׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל עֲשָׂרָה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
בַּוַּדַּאי אַחַד עָשָׂר, וּבַדְּמַאי עֲשָׂרָה:
(ט) כָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאִים, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין,
אֲפִלּוּ דִּינָר זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת.
מָצָא בְּתוֹכָן חֶרֶס וְכָתוּב עָלָיו מַעֲשֵׂר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר:
(י) הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו קָרְבָּן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם הָיָה שֶׁל חֶרֶס, הוּא חֻלִּין וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן;
וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת, הוּא קָרְבָּן וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ חֻלִּין.
אָמְרוּ לוֹ:
אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין חֻלִּין לְקָרְבָּן:
(יא) הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו קו"ף, קָרְבָּן.
מ', מַעֲשֵׂר.
ד', דְּמַאי.
ט', טֶבֶל.
ת', תְּרוּמָה,
שֶׁבִּשְׁעַת סַכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין ת' תַּחַת תְּרוּמָה.
רַבִּיּ יוֹסֵי אוֹמֵר:
כֻּלָּם שְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הֵם.
אָמַר רַבִּיּ יוֹסֵי:
אֲפִלּוּ מָצָא חָבִית וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת,
וְכָתוּב עָלֶיהָ תְּרוּמָה,
הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין;
שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:
אֶשְׁתָּקַד הָיְתָה מְלֵאָה פֵּרוֹת תְּרוּמָה, וּפִנָּהּ:
(יב) הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ, וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת,
הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין.
הָיָה שָׁם מָנֶה וּמָצָא מָאתַיִם,
הַשְּׁאָר חֻלִּין.
מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה,
הַכֹּל מַעֲשֵר:


נוסח הרמב"םעריכה

(א) המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר - פודה הוא כשער מקומו.

המביא פירות מן הגורן לעיר, וכדי יין מן הגת לעיר - השבח לשני, והיציאות מביתו.


(ב) פודין מעשר שני, כשער הזול -

כמות - שהחנווני לוקח,
ולא כמות - שהוא מוכר.
כמות - שהשולחני פורט,
ולא כמות - שהוא מצרף.
אין פודין מעשר שני - אכסרה.
את שדמיו ידועין -
ייפדה על פי אחד.
ואת שאין דמיו ידועין -
ייפדה על פי שלשה,
כגון היין - שקסס,
ופירות - שהרקיבו,
ומעות - שהחליאו.


(ג) בעל הבית אומר: בסלע,

ואחד אומר: בסלע -
בעל הבית - קודם,
מפני - שהוא מוסיף חומש.
בעל הבית אומר: בסלע,
ואחד אומר: בסלע, ואיסר -
את של סלע, ואיסר - קודם,
מפני - שהוא מוסיף על הקרן.
הפודה מעשר שני שלו -
מוסיף עליו חמישיתו,
בין שהוא שלו,
בין שנתן לו במתנה.


(ד) מערימין - על מעשר שני.

כיצד? -
אומר אדם,
לבנו ולבתו הגדולים,
לעבדו ולשפחתו העבריים:
"הא לך, את המעות האלו,
ופדה לך בהן, את המעשר הזה".
אבל, לא יאמר כן -
לבנו ולבתו הקטנים,
לעבדו ולשפחתו הכנעניים,
מפני שידם - כידו.


(ה) היה עומד על הגורן,

ואין בידו מעות -
אומר לחברו:
"הרי הפירות האלו - נתונים לך מתנה",
וחוזר ואומר:
"הרי הם מחוללין - על המעות שבבית".


(ו) משך ממנו מעשר, בסלע,

ולא הספיק לפדותו, עד שעמד בשתים -
נותן לו סלע,
ומשתכר בסלע,
ומעשר שני - שלו.
משך ממנו מעשר, בשתים,
ולא הספיק לפדותו, עד שעמד בסלע -
נותן לו סלע - מחוליו,
וסלע של מעשר שני - שלו.
ואם היה עם הארץ -
נותן לו מדמיו.


(ז) הפודה מעשר שני, ולא קרא שם -

רבי יוסי אומר: דיו.
רבי יהודה אומר: צריך לפרש.
היה מדבר עם האישה,
על עסקי גיטה וקידושיה,
נתן לה גיטה וקידושיה, ולא פירש -
רבי יוסי אומר: דיו.
רבי יהודה אומר: צריך לפרש.


(ח) המניח איסר,

ואכל עליו חציו,
והלך למקום אחר,
והרי הוא יוצא בפונדיון -
אוכל עליו - עוד איסר.
המניח פונדיון,
ואכל עליו חציו,
והלך למקום אחר,
והרי הוא יוצא באיסר -
אוכל עליו - עוד פלג.
המניח איסר של מעשר שני -
אוכל עליו - אחד עשר באיסר,
ואחד ממאה - באיסר.
בית שמאי אומרים:
הכל עשרה.
בית הלל אומרים:
בוודאי - אחד עשר.
ובדמאי - עשרה.


(ט) כל המעות הנמצאין בירושלים -

הרי אלו - חולין,
אפילו דינרי זהב, עם הכסף, ועם המעות.
מצא בתוכן חרס,
וכתוב עליו "מעשר" -
הרי זה מעשר.


(י) המוצא כלי,

וכתוב עליו "קרבן" -
רבי יהודה אומר:
אם היה של חרס -
הוא - חולין.
ומה שבתוכו - קרבן.
ואם היה של מתכת -
הוא - קרבן.
ומה שבתוכו - חולין.
אמרו לו:
אין דרך בני אדם,
להיות כונסים חולין - לקרבן.


(יא) המוצא כלי, וכתוב עליו -

'ק' - קרבן.
'מ' - מעשר.
'ד' - דמאי.
'ט' - טבל.
'ת' - תרומה,
שבשעת הסכנה, היו כותבין 'ת' - תחת תרומה.
רבי יוסי אומר:
כולן - שמות אדם הן.
אמר רבי יוסי:
אפילו מצא חבית,
והיא מלאה פירות,
וכתוב עליה "תרומה" -
הרי אלו - חולין,
שאני אומר,
אשתקד, היתה מלאה תרומה - ופינה.


(יב) האומר לבנו:

"מעשר שני - בזווית זו",
ומצא בזווית אחרת -
הרי אלו - חולין.
"הרי שם מנה",
ומצא מאתיים -
השאר - חולין.
"מאתיים",
ומצא מנה -
הכל - מעשר.


פירושיםעריכה