ביאור:משנה נזיר פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
הנזירות נתפסת בפרק זה כקרבן שהאדם מתחייב בו לקב"ה. הקרבן מובא כתודה, ולכן - אם אין כוונה לתת אותו - הוא מבוטל. עיקר הקרבן הוא בשיער, הנשרף בסיום הנזירות, והוא מסמל את הקרבת האדם עצמו, ולכן היו שהבינו בטעות שניתן לראות רק בהקרבתו את הנזירות כולה. |
הנזירות כקרבן
עריכהחטיבה I: נדרי נזירות בלי כוונה
עריכה(א) "הריני נזיר מן הגרוגרות" ו"…מן הדבלה",
|
לעומת ההחמרות בלשון הנזירות שראינו בפרק הקודם, כאן טוענים בית הלל שאין נזירות בלי כוונה בכלל, וראו תוספתא א, א, שהדוגמאות הללו מכונות "כינויי כינויים". ר' יהודה מפרש את דברי בית שמאי, שאין האומר כך נזיר - אלא אסור לו לאכול גרוגרות או דבלים, כאילו נדר מהם, ובית הלל מתירים לו גם את אלו. |
- בית שמאי אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר.
- אמר רבי יהודה: אף כשאמרו בית שמאי
- לא אמרו, אלא כאומר "הרי הן עלי קרבן":
|
למרות שכוונתו היתה רק להתלונן על הקושי בהעמדת הפרה או בפתיחת הדלת - מחמירים בית שמאי, שהרי הוציא מפיו את המילה "נזיר". גם כאן ר' יהודה מפרש את דברי בית שמאי בהקשר לנדרים ולא לנזירות. וראו דבריו בתוספתא א, ח "שגגת (כלומר ספק) נזירות מותרת". |
(ב) אמר: "אמרה פרה זו 'הריני נזירה אם עומדת אני'"
- "אמר הדלת הזה 'הריני נזיר אם נפתח אני'"
- בית שמאי אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר.
- אמר רבי יהודה: אף כשאמרו בית שמאי
- לא אמרו, אלא כאומר "הרי פרה זו עלי קרבן, אם עומדת היא":
|
כאן הרישא אינה לדעת בית שמאי, וגם בית הלל מסכימים שאם מדובר ביין - הנזירות חלה. המעשה בשיכורה סותר את הדין הזה, ואולי מפני שכרותה הקלו לה. |
(ג) מזגו לו את הכוס, ואמר: "הריני נזיר ממנו" - הרי זה נזיר.
מעשה באשה אחת, שהיתה שיכורה, ומזגו לה את הכוס
- ואמרה: "הריני נזירה ממנו".
- אמרו חכמים: לא נתכוונה, אלא לומר "הרי הוא עלי קרבן":
חטיבה II: נזירות בשיער בלבד
עריכה|
ר' יהודה מכיר בנזירות שמשון כנזירות הכוללת רק את גידול השער, ראו תוספתא א, ה. נראה שהמובן העממי העיקרי של הנזירות היה סביב השיער, ולא סביב היין והטומאה. אבל חכמים (לעיל א, ב) חולקים עליו, ואוסרים עליו לשתות יין וכו' כי התנה על מה שכתוב בתורה, ראו תוספתא ב, א. וראו ספרי במדבר כב, המדגיש את הפער בין נדרי נזירות לנדרי איסור, שבהם יכול לחייב את עצמו במה שיבחר. ר' שמעון מתיר את הנזירות הזאת לגמרי, כנדר שגגה (ראו נדרים ג, א.) חכמים אינם מכירים בשגגה כזו, אבל מתירים נזירות של אדם שמתוך מודעות מבקש להתאים עבורו את תנאי הנזירות. |
(ד) "הריני נזיר, על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים"
- הרי זה נזיר, ואסור בכולן.
- "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע בזמן שנדרתי לא ידעתי שהנזיר אסור ביין"
- הרי זה אסור, ורבי שמעון מתיר.
- "יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי
- מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין" או "מפני שאני קובר את המתים"
- הרי זה מותר, ורבי שמעון אוסר:
חטיבה III: נדרי גילוח הנזיר
עריכה|
היה מקובל להשתתף בעלות הקרבנות של הנזיר בסוף נזירותו, וכך לקבל מעט מקדושתו בלי מאמץ אישי (אלא רק כספי). אם התחייב לממן קרבנות נזיר - אינו יוצא במימון קרבנות עצמו אלא לאחר. וראו תוספתא ב, ב. |
(ה) "הריני נזיר, ועלי לגלח נזיר שנדר לממן קרבנות של נזיר", ושמע חבירו ואמר "ואני, ועלי לגלח נזיר!"
- אם היו פקחים - מגלחים זה את זה, ואם לאו - מגלחים נזירים אחרים:
(ו) "הרי עלי לגלח חצי נזיר" לשלם חצי מעלות הקרבנות של נזיר, ושמע חבירו ואמר "ואני, עלי לגלח חצי נזיר"
- זה מגלח נזיר שלם, וזה מגלח נזיר שלם - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: זה מגלח חצי נזיר - וזה מגלח חצי נזיר:
חטיבה IV: נזירות על תנאי
עריכה|
הנזירות נתפסה כמתנה לאל, ולכן נדרו אותה בתנאים כאלו. במקרא - הנזירות של שמשון ושל שמואל נתפסה כתמורה על לידתם. לפי בית שמאי בפרק ה, ה - הנודר נזיר בכל מקרה, ואילו לפי ר' טרפון (שם) - אינו נזיר בשום מקרה. |
(ז) "הריני נזיר לכשיהיה לי בן", ונולד לו בן - הרי זה נזיר.
- נולד לו בת, טומטום, ואנדרוגינוס - אינו נזיר.
אם אמר "…כשאראה לי ולד"
- אפילו נולד לו בת, טומטום, ואנדרוגינוס - הרי זה נזיר:
|
ראו מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בתוספתא ב, ד. לדעת ר' שמעון, אם היה הנפל בן קיימא (כלומר נולד לאחר 9 חודשים) - הנודר הוא נזיר. לכן עליו לצאת מן הספק, ולכן מציע לו ר' שמעון את הנוסח הזה. והשוו מחלוקת דומה לקמן ה, ו. |
(ח) הפילה אשתו של מי שנדר במשנה ז - אינו נזיר.
- רבי שמעון אומר: יאמר "אם היה בן קיימא - הרי אני נזיר חובה.
- ואם לאו - הרי אני נזיר נדבה".
- חזרה וילדה - הרי זה נזיר.
- רבי שמעון אומר: יאמר: "אם הראשון בן קיימא - הראשון חובה וזו נדבה.
- ואם לאו - הראשון נדבה וזו חובה":
(ט) "הריני נזיר, ונזיר כשיהיה לי בן"
- התחיל מונה את שלו, ואחר כך תוך שלושים יום נולד לו בן
- משלים את שלו, ומגלח ואחר כך מונה את של בנו. למרות שהנזירות השניה אינה מתחילה עם הלידה.
"הריני נזיר כשיהיה לי בן, ונזיר"
- התחיל מונה את שלו, ואחר כך נולד לו בן
- מניח את שלו, ומונה את של בנו, ומגלח ואחר כך משלים את שלו: 30 יום נוספים, ומה שמנה לפני הולדת הבן אינו נספר.
|
מגלח אחרי שהשלים את נזירות הבן, ואחר כך ממשיך בנזירות להשלמת 100 הימים: אם נותרו לפחות 30 יום - מגלח אחרי ההשלמה, ואם נותרו פחות מכך - משלים 30 יום. וראו תוספתא ב, ה. גילוח של נזירות אינו מוחק את הימים הראשונים, אם נותרו לפחות 30 יום. |
(י) "הריני נזיר לכשיהא לי בן, ונזיר מאה יום."
- נולד לו בן עד שבעים - לא הפסיד כלום.
- לאחר שבעים - סותר שבעים, שאין תגלחת פחות משלושים יום: