פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה ערובין פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת ערובין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הפרק עוסק במזון המונח בעירובי תחומין ובעירובי חצרות, אבל בהמשך הוא מתמקד בעיקר בעירובי תחומין.

עירוב התחומיןעריכה

חטיבה I: הרכב העירובעריכה

המשנה בשיטת ר' אליעזר, וראו לקמן פרק ז, י, שם חלקו עליו חבריו.

מים ומלח אינם מזון, וזו הסיבה לשלושת הדינים הללו.

יש דעות שמאכלים נוספים פסולים למעשר שני, ראו למשל בברייתא דר' ישמעאל, א, ט.

מצד שני, יין ותרומה נקראים "מזון", גם אם לאחד המשתתפים בעירוב אסור לאכול מהם. העירוב אינו עומד באמת לאכילה אלא רק כסמל, ולכן הקילו בו.

בחלק מהנוסחאות דברי סומכוס הם: "אף בחולין לכהן בבית הפרס", והוא אינו מצמצם את ההיתר אלא מרחיב אותו.

(א) בכל מערבין ומשתתפים עירובי תחומין וחצרות - חוץ מן המים ומן המלח.

והכל נקח בכסף מעשר מעשר שני בירושלים - חוץ מן המים ומן המלח.
הנודר מן המזון - מותר במים ובמלח.

מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה.

סומכוס אומר: בחולין.
ולכהן בבית הפרס.
רבי יהודה אומר: אפילו בין הקברות - מפני שיכול לחוץ לעשות לעצמו מחיצה שתמנע ממנו להיטמא ולאכול:


היתר הדמאי דומה להיתר בית הפרס לכוהן במשנה א, ויתכן שהוא נובע גם מרצון שלא להדיר את עמי הארץ האוכלים דמאי מדיני העירוב.

בגליל היו ישובים או שכונות של כוהנים, ויתכן גם שכאן מדובר בעירוב תחומין.

לגבי התרומה - לכאורה המשנה סותרת את משנה א. שלוש תשובות: יתכן להבחין בין לשון "מערבין לישראל" ובין לשון "הכהנים מערבים": גם במשנה א מדובר שהכהן מערב בתרומה, ונאמר שמותר גם לישראל להשתתף בכך. תשובה שניה: ראו פסחים ב, ה, שם עוסקים בחומרי הגלם למצות, ולכן שם רק הכהנים משתמשים בתרומה. יתכן שלפנינו אשגרה משם. תשובה שלישית היא שאכן יש מחלוקת, והמשנה הזאת היא בשיטת סומכוס.

וראו ברכות ז, א, שהטבל וכו' אינם נקראים "מזון", כי אף אחד אינו יכול לאכול מהם. וכן ראו טבו"י ד, ד.

וראו תוספתא ב, ז, שהתירה לערב במע"ש בירושלים.

(ב) מערבין בדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו,

והכהנים - בחלה (ובתרומה).
אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו,
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.

לחטיבה זו יש להוסיף את הדיון בסוף משנה א על הנחת העירוב בבית הפרס או בין הקברים. הוא עבר לשם כי היה מדובר על כהן.

חטיבה II: עירוב התחומין ונגישותועריכה

השולח ערובו ביד חרש שוטה וקטן

את עירוב התחומים מניחים במקום רחוק, ולכן לעיתים שולחים אותו.

עירוב התחומים הוא פיקציה משפטית, ולכן הוא פועל רק אם מאמינים בו ומבינים את מהותו, והשוו סנהדרין י, א לגבי מי שאינו מודה בתחית המתים. אבל ראו תוספתא ב, ח, שר' יהודה טען שהובלת הערוב יכולה להיעשות גם ע"י בהמה, והעניין החשוב הוא הפעלתו.

השומרונים, הצדוקים והאיסיים לא הכירו בעירוב, ולכן נמנעו מלהוציא כל דבר מביתם בשבת, וראו גם לקמן, ו, א-ב.

או ביד מי שאינו מודה בערוב שומרוני, צדוקי או איסיי
אינו ערוב.
ואם אמר לאחר לקבלו ממנו - הרי זה ערוב:


(ג) נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין ערובו ערוב.

למטה מעשרה טפחים - ערובו ערוב.

כדי להוריד את הערוב יצטרך לטפס על העץ והדבר אסור, ראו ביצה ה, ב, ותוספתא ב, י. אי הנגישות הזאת עולה על הבעיה של בית הפרס (משנה א), כי שם יכול ישראל להגיע לעירוב, וכאן איש אינו יכול, וראו גם ההשוואה בין התרומה לבין הטבל. אבל ראו דעת רבי בתוספתא ב, ט, שמכשיר ערוב גם אם אסור לו לנטלו בשבת.

הבור הוא כמו קנה. ההבדל בין הקנה לבין העץ אינו בגודלם אלא בכך שהקנה "תלוש ונעוץ".

בעיית הנגישות בקנה, בבור ובמגדל שאבד המפתח היא פיזית. בעיית הנגישות באילן היא הלכתית, כמו בטבל.

נתנו בבור, שהוא קטן ואינו רשות היחיד אפלו עמוק מאה אמה - ערובו ערוב.

נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס, מוט בזמן שהוא תלוש ונעוץ,

אפילו גבוה מאה אמה - הרי זה ערוב.

נתנו במגדל ואבד המפתח - הרי זה ערוב. כי ניתן לפרוץ את המגדל.

רבי אליעזר אומר: אם אינו יודע שהמפתח במקומו - אינו ערוב:


(ד) נתגלגל חוץ לתחום, ונפל עליו גל, או נשרף, או תרומה ונטמאת,

מבעוד יום - אינו ערוב. כי בכניסת החג לא היה ראוי לאכילה משחשכה - הרי זה ערוב.

חטיבה III: התנייה על העירובעריכה

"חמר גמל" - מי שמנסה לדרבן חמור ולהוביל גמל אינו מצליח בשום משימה.

בהקשר שלנו: בעל העירוב יכול להימצא רק בחיתוך שבין העיר לבין העירוב.

בספק לגבי כשרות העירוב ר' יהודה מחמיר. אבל בספיקות לגבי הצורך בו - הוא מקל כדלהלן.

לדברי ר' יוסי ראו תוספתא ב, יא, שמחלק בין סוגי הספקות לעניין הערוב.

אם ספק - רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הרי זה "חמר גמל".

רבי יוסי (ורבי שמעון) אומרים: ספק ערוב - כשר.
אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד, משום חמישה זקנים, על ספק ערוב - שכשר:


(ה) מתנה אדם על ערובו, ואומר: "אם באו גוים מן המזרח וארצה לברוח מהם - ערובי למערב.

מן המערב - ערובי למזרח.

מובן שאם יש סכנת נפשות אין איסורי העירוב חלים. כאן מדובר בחשש מפני חיילים המטרידים את האזרחים, אבל אינם מסכנים את חייהם.

אם באו מכאן ומכאן - למקום שארצה אלך.
לא באו לא מכאן ולא מכאן - הריני כבני עירי."
"אם בא חכם מן המזרח וארצה ללכת לשם - ערובי למזרח.
מן המערב - ערובי למערב.
בא לכאן ולכאן - למקום שארצה אלך.
לא לכאן ולא לכאן - הריני כבני עירי."

רבי יהודה אומר: אם היה אחד מהן רבו כשבאו שני חכמים - הולך אצל רבו,

ואם היו שניהם רבותיו - למקום שירצה ילך:


(ו) רבי אליעזר אומר: יום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה,

מערב אדם שני ערובין, ואומר: "ערובי הראשון ליום הראשון - למזרח, והשני - למערב."
"הראשון - למערב, והשני - למזרח."
"ערובי - הראשון, מניח ערוב אחד ליום הראשון והשני - כבני עירי."
"ערובי - השני, והראשון - כבני עירי."

לדעת חכמים אין אפשרות להתנות, ובכניסת היום השני אינו יכול להניח עירוב שונה מזה שבראשון, כי כניסת השבת או החג אינה בשעה ברורה לגמרי.

בכל זאת הם מציעים פתרון למי שרוצה לערב רק ליום הראשון: לאכול את העירוב ביום הראשון.

ראו את הדיון כולו בתוספתא ד, א-ב, שם נוספת גם דעת ר' יהודה, שאם אכל את עירובו - הוא "חמר גמל".

וחכמים אומרים: מערב לרוח אחת - או אינו מערב כל עיקר.

או מערב לשני ימים - או אינו מערב כל עיקר.

כיצד יעשה? מוליכו בראשון, ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו.

בשני - מחשיך עליו, ואוכלו.
ונמצא משתכר בהליכתו - ומשתכר בערובו.

נאכל בראשון - ערובו לראשון, ואינו ערוב לשני.

אמר להם רבי אליעזר: מודים אתם לי, שהן שתי קדושות!


בראש השנה מסכים ר' יהודה עם ר' אליעזר, וחכמים לא.

יתכן שדעת חכמים היא ששני ימי ראש השנה הם "קדושה אחת", ואינם מייצגים ספק. אבל יתכן גם שמדובר בדיני העירוב ובדיני התפילה (במשנה ט) עצמם.

(ז) רבי יהודה אומר: ראש השנה, שהיה ירא שמא תתעבר,

מערב אדם שני ערובין ואומר: "ערובי בראשון - למזרח, ובשני - למערב"
"בראשון - למערב, ובשני - למזרח."
"ערובי - בראשון, ובשני - כבני עירי."
"ערובי - בשני, ובראשון - כבני עירי".

ולא הודו לו חכמים:


(ח) ועוד אמר רבי יהודה: מתנה אדם על הכלכלה כדי להפריש תרומות ומעשרות ביום חול ביום טוב ראשון של ראש השנה - ואוכלה בשני.

וכן ביצה שנולדה בראשון - תאכל בשני.

ולא הודו לו חכמים:


בתפילה ניתן להתנות לדעת ר' דוסא, וחכמים חולקים עליו.

לגבי ר' דוסא ראו יבמות טז א. מדובר בחכם עצמאי בתחילת תקופת יבנה, שלא היה מעורב בבית המדרש.

(ט) רבי דוסא בן הרכינס אומר: העובר לפני התבה ביום טוב של ראש השנה אומר:

"החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה - אם היום, אם למחר."
ולמחר הוא אומר: "...אם היום, אם אמש."

ולא הודו לו חכמים: