ביאור:תוספתא/פסחים/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק ב

חמץ אחר הפסח

(א)
חָמֵץ שֶׁלַּכּוּתִיִּים, מֵאֵמָתַי מֻתָּר אַחַר הַפֶּסַח?

בניגוד לגויים (לעיל א, יב), חמץ של כותיים הוא בבל יראה, וכיוון שלעיתים אין הפסח שלהם חופף לפסח של ישראל (ראו הלכה ב) – יתכן ומדובר בחמץ שעבר עליו הפסח.
רשב"א מסביר את הביטוי "שלאפיה", שמדובר בשלוש אפיות, ולאו דווקא בשלושה שבועות.

שֶׁלְּבַעֲלֵי בָתִּים, אַחַר שָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁלַּאֲפִיָּה,
וְשֶׁלַּנַּחְתּוֹמִין בַּכְּפָרִים, עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים.
וּבַכְּרַכִּין, עַד שְׁלֹשָׁה תַּנּוּרִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר:
כְּשֶׁאָמְרוּ, 'שֶׁלְּבַעֲלֵי בָתִּים, אַחַר שָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁלַּאֲפִיָּה',
אִם הָיָה בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁמַּסִּיא אֶת בְּנוֹ,
וְאָפָה בִּשְׁלֹשָׁה תַּנּוּרִין זֶה אַחַר זֶה, מֻתָּר.
וְשֶׁאָמְרוּ, 'שֶׁלַּנַּחְתּוֹמִין בַּכְּפָרִים, עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים',
אִם נִדְחַק וְאָפָה בִשְׁלֹשָׁה תַנּוּרִין זֶה אַחַר זֶה,
אֲפִלּוּ בְיוֹם אֶחָד, מֻתָּר.

(ב)
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ,

רשב"י חולק על רשב"א, כי לדעתו הכנת השאור היא אחת לכל היום.
אם הפסח היה חופף לשל ישראל – אין חושדים בכותיים שהחזיקו חמץ. וראו בהלכה ג.

'שֶׁלַּנַּחְתּוֹמִין בַּכְּרַכִּים עַד שְׁלֹשָׁה תַנּוּרִים',
אָסוּר עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים,
שֶׁמִּשַּׁחְרִית הָיָה בוֹדֶה מכין לוֹ שְׂאֹר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים?
בִּזְמַן שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן עִם יִשְׂרָאֵל, כגון שלא עיברו את השנה אוֹ שֶׁהִקְדִּימוּ יוֹם אֶחָד,
אֲבָל אִם עָשׂוּ פִּסְחֵיהֶן עִם יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁעִכְּבוּ אַחַר יִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד,
חֲמֵצָן מֻתָּר אַחַר הַפֶּסַח מִיָּד.

(ג)
מַצָּה שֶׁלַּכּוּתִיִּים, מֻתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

משחק מילים מצה-מצוה.

וְרַבִּי לְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין פְּקִיעִין בקיאים בְּדִקְדּוּקֵי מַצָּה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָהּ כּוּתִים,
הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

(ד)
חֲמֵצָן שֶׁלְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, יהודים שחשודים להכין את הבצק לפני יציאת החג מֻתָּר אַחַר הַפֶּסַח מִיָּד,

גם העבריינים אינם מחזיקים חמץ ושאור בפסח, אלא משתמשים במוצאי החג בשאור של גויים.

מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיפִין אֶת הַשְּׂאֹר.

(ה)
הַמְּלַי סחורה שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, וּפוֹעֲלֵי גּוֹיִם עוֹשִׂין לְתוֹכוֹ,

חוששים שהחמץ הוא מהסחורה ולא מהגויים שלידו. וראו גם הלכה ז

וּמָצְאוּ בוֹ חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח, אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּאֲכִילָה.

(ו)
הַמְּלַי שֶׁלַּגּוֹיִם, וּפוֹעֲלֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין לְתוֹכוֹ,

אין חוששים שהחמץ הוא מהיהודים, אלא הוא חמץ של הגויים, ןמותר באכילה. וראו גם הלכה ח.

וּמָצְאוּ בוֹ חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּאֲכִילָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּהֲנָאָה.

(ז)

חֲנוּת שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, וּפוֹעֲלֵי גּוֹיִם עוֹשִׂין לְתוֹכָהּ, וּמָצְאוּ בָהּ חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח,
אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּאֲכִילָה.

(ח)

חֲנוּת שֶׁלַּגּוֹיִם, וּפוֹעֲלֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּתוֹכָהּ, וּמָצְאוּ בָהּ חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח,
מֻתָּר בַּאֲכִילָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּהֲנָיָה.

(ט)
נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ,

ראו משנה ב, ג. כאן מכר את החמץ לגוי לפני הפסח.

אָמַר לוֹ: "אִם לֹא בָאתִי עַד הַפֶּסַח, הֲרֵי הוּא מָכוּר לָךְ",
מֻתָּר בַּאֲכִילָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּהֲנָאָה.

(י)
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ,

ראו שם. כאן אמר הגוי שהוא מעביר את החמץ שלו ליהודי מעכשיו ולאחר הפסח, ולכן אסור.

וְאָמַר לוֹ: "אִם לֹא בָאתִי קֹדֶם לַפֶּסַח, הֲרֵי הוּא מָכוּר לָךְ אַחַר הַפֶּסַח",
אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּאֲכִילָה.

(יא)
נָכְרִי שֶׁבָּא לְבֵיתוֹ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל וְחָמֵץ בְּיָדוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ לְבַעֲרוֹ.

מותר לשמור חמץ של גוי בבית מיוחד לכך, או להשכיר לגוי בת שיאכל בו חמץ בפסח.

הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, חַיָּב לְבַעֵר.
יִחֵד לוֹ בַיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ.

(יב)

יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָאִין בַּסְּפִינָה, וְחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל,
הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי אוֹ נוֹתְנוֹ בְמַתָּנָה,
וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לְאַחַר הַפֶּסַח,
וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ בְמַתָּנָה גְמוּרָה.

(יג)
רַשַּׁי יִשְׂרָאֵל שֶׁיֹּאמַר לְנָכְרִי: "עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה, קַח בְּמָאתַיִם,

מותר לייעץ בפסח לגוי להכין הרבה חמץ, למרות שנראה כאילו מזמין את החמץ בפסח.

שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאָבֹא וְאֶקַּח מִמָּךְ אַחַר הַפֶּסַח".

(יד)
מַשְׂכִּיר יִשְׂרָאֵל חֲמוֹרוֹ לְנָכְרִי, לְהוֹלִיךְ עָלָיו חָמֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.

מותר להשכיר את החמור כדי שהגוי יביא עליו חמץ במוצאי החג, והשוו ע"ז ה, א.
אם נמצא חמץ לאחר הפסח במקום שרובו ישראל, מותר להשתמש בו בתנאי שהתרבה החמץ המותר, והשוו שביעית ה, ה.

מָצָא חָמֵץ בַּדֶּרֶךְ, אִם רַבָּה חָמֵץ, מֻתָּר, וְאִם לָאו, אָסוּר.

(טו)

מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב.

מָצָא גְּלוֹסְקִין  kollikios: לחם אֶחָד בַּדֶּרֶךְ.

המעשה אירע מייד לאחר הפסח, אבל כיוון שרוב ההולכים בין עכו לכזיב הם גויים התיר לעצמו רבן גמליאל לתת את הגלוסקא במתנה וליהנות ממנה בדרך זו.

אָמַר לְעַבְדּוֹ: "טְבִי, טֹל אֶת הַגְּלוֹסְקִין!"
רָאָה גּוֹי אֶחָד, אָמַר לוֹ: "מַבְגַּי, טֹל גְּלוֹסְקִין זֶה!"
רָץ אַחֲרָיו רַבִּי לָעַי, אָמַר לוֹ: "מַה טּוּבָךְ?"
אָמַר לוֹ: "מֵעֲיָרוֹת הַלָּלוּ שֶׁלְּבֻרְגָנִין אָנִי."
אָמַר לוֹ: "מַה שְּׁמָךְ?" אָמַר לוֹ: "מַבְגַּי."
אָמַר לוֹ: "מַכִּירָךְ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִיָּמָיו?"
אָמַר לוֹ: "לָאו."
מִכָּן לָמַדְנוּ, שֶׁכִּוֵּן רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
וּמִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים:
לָמַדְנוּ שֶׁחָמֵץ שֶׁלַּנָּכְרִי אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר מִיָּד,
וְאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאֳכָלִין, ולכן לא השאיר רבן גמליאל את הגלוסקא במקום
וְהוֹלְכִין אַחֵר רֹב הוֹלְכֵי דְּרָכִים.

(טז)

הִגִּיעַ לִכְזִיב, בָּא אֶחָד וְשָׁאַל לוֹ אֶת נִדְרוֹ.
אָמַר לַזֶּה שֶׁעִמּוֹ כנראה ר' אילעיי "כְּלוּם שָׁתִינוּ רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי?"
אָמַר לוֹ: "הֵן."
אָמַר לוֹ: "אִם כֵּן, יְטַיֵּל עִמָּנוּ עַד שֶׁנָּפִיג אֶת יֵינֵנוּ!"
וְהָלַךְ עִמָּהֶן עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְסֻלָּמָהּ שֶׁלְּצוֹר.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְסֻלָּמָהּ שֶׁלְּצוֹר, יָרַד מִן הַחֲמוֹר,
וְנִתְעַטַּף וְיָשַׁב, וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ.
וּדְבָרִים הַרְבֵּה לָמַדְנוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם:
לָמַדְנוּ שֶׁרְבִיעִית יַיִן מְשַׁכֶּרֶת, וְהַדֶּרֶךְ מְפִיגָה אֶת הַיַּיִן,
וְאֵין מוֹרִין שְׁתוּיֵי יַיִן,
וְאֵין מְפֵרִין נְדָרִים לֹא רְכוּבִין וְלֹא מְהַלְּכִין, וְלֹא עוֹמְדִין,
אֶלָּא עֲטוּפִין וְיוֹשְׁבִין.

חובת מצה של פסח

(יז)
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אַף הַקַּרְמִית, דגן בר הגדל בביצות

ראו משנה ב, ה.

אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ.

(יח)

יוֹצְאִין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, אֲבָל לֹא בַּבִּכּוּרִים.

מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לַבִּכּוּרִים?

מעשר שני שנטמא בירושלים נפדה ונאכל מחוץ לה (ראו מע"ש ג, ט.) אבל ביכורים לא. לכן אין להשתמש בעיטורי הביכורים, שעשויים להיות גם מחיטה או שעורה, לאפיית המצה.
והשוו למחלוקות בין ר' ישמעאל, חכמים, ר' אליעזר ור' יוסי הגלילי במכילתא דפסחא סוף פרשה י.

מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, יֵשׁ לוֹ הֶתֵּר אֲכִילָה בַּגְּבוּלִין,
בִּכּוּרִין אֵין לָהֶן הֶתֵּר אֲכִילָה בַּגְּבוּלִין.

(יט)
יוֹצְאִין בָּרָקִיק הַשָּׁרוּי וּבַמְּבֻשָּׁל - שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רקיק מבושל אינו נחשב לחם לדעת ר' יוסי.
סופגנים הנעשים בחום השמש, וכן סריקים מצויירים שוהים הרבה זמן לפני אפייתם, ולכן מחמיצים. על סריקים הנעשים בדפוס גזרו מפני שאי אפשר להבחין בינם לבין אחרים.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹצְאִין בָּרָקִיק הַשָּׁרוּי, וְאֵין יוֹצְאִין בַּמְּבֻשָּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ.
יוֹצְאִין בַּסִּפְגָּנִין לחם מלא חורים קטנים כמו ספוג הַנֶּעֱשִׂין בָּאוּר, וְאֵין יוֹצְאִין בַּסִּפְגָּנִין הַנֶּעֱשִׂין בַּחַמָּה.
וְאֵין עוֹשִׂין סִפְגָּנִין בַּחַמָּה בַּפֶּסַח.
יוֹצְאִין בִּסְרִיקִין, מצה סרוקה במסרק בֵּין מְצֻיָּרִין וּבֵין אֵין מְצֻיָּרִין,
וְאֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין מְצֻיָּרִין בַּפֶּסַח.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁאַל בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנָן לַחֲכָמִים:
מִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין מְצֻיָּרִין?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַאִשָּׁה שׁוֹהָא עֲלֵיהֶן וּמְחַמְּצָתָּן.
אָמַר לָהֶן: אִם כֵּן, יֵעָשׂוּ בִּדְפוּס!
אָמְרוּ לוֹ: יֹאמְרוּ, כָּל הַסְּרִיקִין אֲסוּרִים, סְרִיקֵי בַּיְתוֹס מֻתָּרִין!
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: עוֹשִׂין סְרִיקִין כְּמִין רְקִיקִין, דקים וְאֵין עוֹשִׂין סְרִיקִין כְּמִין גְּלוֹסְקָאוֹת.

(כ)
אֵין יוֹצְאִין בֶּחָלִיט, בצק מקמח שחלטו אותו ברותחין וְלֹא בַחַמְעִסָּה, חם עיסה. כמו חליט

ראו לגבי החליט והמעיסה חלה א, ו. אמנם הן כשרות לפסח, אבל אינן 'לחם עוני',וראו ספרי דברים קל.

וְלֹא בַסִּפְגָּנִין, וְלֹא בַדִּבְשָׁנִין, וְלֹא בָאֶסְקָרִיטִין, eskharítes: עיסה אפויה על האש או במחבת, פנקייק.
אֲבָל מְמַלֵּא כְרֵסוֹ מֵהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה.

(כא)
יוֹצְאִין בְּמַצָּה מְתֻבֶּלֶת, בֵּין שֶׁנִּתְבְּלָה בַּלַּפָּס, בֵּין שֶׁנִּתְבְּלָה בַּקְּדֵרָה.

הברייתא עוברת מהמצה למרור, וראו משנה ב, ה-ו.
ר' יהודה טוען שכל ירק שיש לו שרף מר פניו מכסיפים. הצבע של הירק הוא סימן למרירותו.

יוֹצְאִין בַּחֲרָרָה מצה שרופה באש וּבְמַצָּה יְשָׁנָה, שנאפתה לפני החג, כדרכנו היום.
וּבִלְבַד שֶׁעֲשָׂאָהּ מִתְּחִלָּה לְשׁוּם פֶּסַח.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: יוֹצְאִין בַּחֲזֶרֶת גַּלִּים וּבַחֲרוּל. חסה הררית. צמח קוצני
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָרָף, שרף יוֹצְאִין בּוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁמַּכְסִיף, יוֹצְאִין בּוֹ.
יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין כְּמוּשִׁין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן יְבֵשִׁין.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף יוֹצְאִין בָּהֶן יְבֵשִׁין.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַף יוֹצְאִין בָּהֶן כְּבוּשִׁין.

(כב)
הַחֲזֶרֶת וְהַמַּצָּה וְהַפֶּסַח, לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּשְׁאָר יָמִים רְשׁוּת.

הברייתא מכנה את המרור "חזרת".
כנראה היתה מסורת של הבחנה בין חובה לרשות, והיו שחזורים אחדים, ואינם חולקים. כמובן הפסח עצמו אסור באכילה אחרי ליל הסדר, והכוונה היא לחזרת ולמצה בלבד.
בסיומה קובעת הרשה שאין היעדרו של הפסח, המצה או המרור מבטל את המצווה, וראו גם מכילתא פסחא ו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לָאֲנָשִׁים חוֹבָה, לַנָּשִׁים רְשׁוּת.
הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה כוֹרְכָן שְׁלָשְׁתָּן זֶה בָּזֶה וְאוֹכְלָן.
מֵאֵמָתַי אוֹכְלָן? - מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. לֹא אֲכָלָן מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, אוֹכְלָן כָּל הַלַּיְלָה.
לֹא אֲכָלָן כָּל הַלַּיְלָה, לֹא יֹאכְלֵם מֵעַתָּה.
הַחֲזֶרֶת וְהַמַּצָּה וְהַפֶּסַח אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.