ביאור:תוספתא/כלאים/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת כלאים פרק חמישי עריכה

כלאי הכרם וכלאי בהמה עריכה

(א)
כלאי הכרם מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר


כלאי הכרם אסורים בהנאה (ראו משנה ח, א,) ולכן בעל הכרם אינו מעוניין בהם והם הפקר גם אם עלו מאליהם ועדיין לא נאסרו. אבל כלאי זרעים מותרים בהנאה ולכן אינם הפקר.



כלאי זרעים אסורין משום גזל וחייבין במעשרות.

(ב)
סוס שילדה מין חמור - מותר עם אמו, ואם היה אביו חמור - אסור עם אמו


יתכן שהברייתא עוסקת בכלאי הנהגה, וראו משנה ח, ד. ויתכן לפרש אותה גם על כלאי הרבעה. הברייתא מתנגדת לר' יהודה שם.
לעניין הכוי ראו בכורים ב, יא.



חמור שילדה מין סוס - מותר עם אמו,
רחל שילדה מין עז - מותר עם אמו. אם היה אביו עז - אסור עם אמו
עז שילדה מין רחל - מותר עם אמו. אם היה אביו רחל - אסור עם אמו ואין קרב לגבי מזבח
כוי - מטילין עליו שני חומרין.

(ג)
אין קושרין את הסוס לצדי הקרון הנגרר ע"י שוורים ולא לאחר הקרון ולא את הלבדקים לגמלים


ראו משנה ח, ד, ולדעת ר' מאיר ראו ספרי דברים רלא. גם ר' מאיר מסכים שאם הסוס עוזר להעלות או להאט את הקרון – אסור.



ר' מאיר מתיר. אם היו מסייעין בירידה ובעליה - הכל מודים שהוא אסור.

(ד)
לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד, מפני שמנהגין זה את זה


לשיטת חכמים ראו מדרש תנאים לדברים כב י, מצוטט בביאור למשנה ח, ב.
אסי הבבלי מנסה להרחיב את איסור ההנהגה גם לבני כלאיים. וראו דברי ר' נחמיה בספרי דברים שנה, שהפירדה נבראה בערב שבת.



אם עשה כן; ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין
ר' יהודה אומר: בני סוסה וחמור ובני חמורה וסוס אסורין זה עם זה,
וחכמים אומרים: כל הפרדות מין אחד הן.
אסי הבבלי אומר: אסור לרכוב על גבי הפרדה, מקל וחומר:
ומה אם במקום שמותר ללבוש, שני חלוקות כאחד - הרי הוא אסור בתערובתן
מקום שאסור לנהוג, שתי בהמות - אינו דין שיהא אסור בתערובתן?!
אמרו לו, הרי הוא אומר: והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי
והורדתם אותו אל גיחון! (מל"א א לג)
אמר להן: אין משיבין מתקוע. שדוד לא ברשות חכמים עשה
אמרו לו, הרי הוא אומר: ויעש דוד הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו
רק בדבר אוריה החתי (מל"א טו ה!)

(ה)
כלב מין חיה. ר"מ אומר מין בהמה


ראו משנה ח, ו. לפי ההסבר שבברייתא אין קשר בין הגדרות חיה או בהמה לבין איסורי כלאים.
הכלב הכופרי הוא חיה גם לדעת ר' מאיר.



מה הפרש בין ר"מ וחכמים?
אלא שהכותב חייתו לבנו, ר"מ אומר: כתב לו כלב, וחכ"א: לא כתב לו כלב
הכותב בהמתו לבנו, ר"מ אומר: לא כתב לו כלב, וחכמים אומרים: כתב לו כלב
כלב כופרי - מין חיה.

(ו)

הירודין והנעמות בת יענה הרי הן כעופות לכל דבר

אין בהמה טמאה יולדת מן טהורה, ולא טהורה מן טמאה,


ראו משנה ח, ה, שם נזכרו אדני השדה. וראו גם ספרא שמיני פרשה ג, ז, לעניין הסירונית שבים, וכן שם פרשה ה, ד, שיש עכבר בים. החולדה יוצאת מהכלל "כל שישנו ביבשה...".



ולא גסה מן דקה, ולא דקה מן גסה, ולא אדם מן כולן, ולא כולן מן אדם
כל שיש בישוב יש במדבר. הרבה יש במדבר שאין בישוב
כל שיש ביבשה יש בים. הרבה יש בים שאין ביבשה. אין מין חולדה בים.

(ז)
החוסם את הפרה, ואדם אחר דש בה והמזווג את הכלאים ואדם אחר הנהיג או הרביע אותם - פטור


יתכן גם להסביר שאיסור החסימה הוא דווקא לשור ולא לפרה.



שאין לך שהוא חייב אלא הנוהג והמנהיג בלבד.

כלאי בגדים עריכה

(ח)
"צמר הגמלים וצמר הרחלים...", בד"א? בזמן שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהם


ראו משנה ט, א. חוט של צמר כבשים אינו מתבטל אלא אם טווה אותו מהתערובת שרובה צמר גמלים.



אבל העושה חלוק שכולל צמר הגמלים וכולל צמר הארנבים
וארג בו חוט אחד של צמר כבשים וחוט אחד של פשתן - אסור
בגד שיש בראשו אחד כלאים - לא יתכסה בצד השני, אף על פי שהכלאים מונח בארץ.

(ט)
חלוק של צמר שנפרם, ופירפו בחוט של פשתן


התפירה מאפשרת לצאת בבגד בשבת, שהיא כפריפה על אבן (ראו שבת ו, ז,) - אבל היא מחייבת משום כלאים. אם רק פרף, כלומר קשר באופן רעוע – מותר משום כלאים.



ושל פשתן שנפרם, ופירפו בחוט של צמר
תופרן - אסורין משום כלאים ויוצאין בהן בשבת.

(י)
לובש אדם שתי חלוקות אחת של צמר ואחת של פשתים זו על גב זו, אע"פ שפונדתו חגורה עליו מבחוץ


ראו לעיל הלכה ד, וכן ספרי דברים רלב.
אבל אסור לקשור את שני הבגדים יחדיו על צוארו.
ראו משנה ט, ג, כר' מאיר.



ובלבד שלא יתן את המשיחה ויקשור בין כתיפיו
בלארי מגבות נשים אין בהן משום כלאים, ואם תופרן לבגד מקבלות את הטומאה ואסורות משום כלאים
מטפחות תיבה לספרי תורה הנשארים בתיבה – ארון הקודש אין בהן משום כלאים
מטפחות ידים ומטפחות ספרים היוצאים מהתיבה עם ספרי התורה ומטפחות ספוג מגבות - אין בהם משום כלאים.
רבי אליעזר אוסר, דברי ר"מ
ר' יהודה אומר: ר"א מתיר וחכמים אוסרין.

(יא)
לא יתן את המרדעת על כתיפו אפילו להוציא עליה את הזבל, ור"א ב"ר שמעון מתיר


ראו משנה ט, ד.
אם הכלאים אינם ניכרים החומרה גדלה, ואין למכרו לגוי ,שמא הגוי ימכור את הבגד ליהודי אחר, ואף אם הוסיף לו אימרא שהיא כלאים ניכרים אסור למכרו, שמא יסיר הגוי את האימרא, ואין לעשותו מרדעת שמא יהפכו אותה לבגד. מותר רק להשתמש בבגד כתכריך.



בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, ולא יעשנו מרדעת לחמור
ר"ש ב"א אומר: לא יעשה הימנו אימרא המפורסמת, אבל יעשה הימנו תכריך למתים.

(יב)
עיט חוט של צמר שנתנו בפשתן – מותר. עשה שני ראשיו בצד אחד - אסור


ראו משנה ט, ח-י.
אין לנפט את הצמר על מצע של פשתן.



צמר שנתנו בפשתן להיות אורג עליו - הרי זה אסור שבשעה שהיה לוגז מנפט, מיישר את הסיבים היה נטוה
אמר ר"ש בן אלעזר למה נקרא שמו שעטנז? מפני שמליז אביו שבשמים עליו.

(יג)

ר' חנניה בן גמליאל אומר: לא יקשור סרק חוט של צמר ושל פשתן לחגור בו את מתניו

אע"פ שהרצועה באמצע


ראו משנה ט, ט: גם רצועה מעור המחברת בין צמר ופשתים אסורה.
אם צבע את הפשתן והוא נראה כצמר אין למכרו לגוי, כדלעיל הלכה יא.



הפוקרית והציפה אניצי צמר ואניצי פשתן, שאינם טוויים - אין בהם משום כלאים. ואם תפרן - מקבלין טומאה ואסורין משום כלאים
פשתן שצבעו בחרת שחור - לא ימכרנו לנכרי, ולא יעשנו אימרא לפשתן המפורסמת
בכרים ובכסתות - הרי זה מותר.

(יד)

איינטכלינית מלוגמא ורטייה תחבושות - אין בהן משום כלאים
המת והבהמה והאוהלין והאכסליס מסרק לקישוט השיער והאסטמא וקלע-וילון

ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול - אין בהן משום כלאים


ראו משנה ט, א. למרות שבגדי הכהן הגדול היו נשמרים כל השנה במצודת אנטוניה, אין לאדם רשות ללבשם מחוץ להר הבית.



בגדי כהן גדול, היוצא בהן למדינה - חייב.
ובמקדש - בין לשרת ובין שלא לשרת פטור, מפני שהן ראוין לעבודה