פתיחת התפריט הראשי

חודש אבעריכה

טועריכה

בחמישה עשר באב זמן אעי כהניא, דלא למספד.
מפני, שכשעלתה גלות בראשונה [לא היו מביאין בו קרבן עצים]. אמרו חכמים: למחר, כשיעלו הגליות, אף הם יהיו צריכין להביא. התקינו להם חכמים את יום ט"ו באב, שיהיו מביאים בו קרבן עצים. וכל מי שהוא מעלה קרבן למקדש, אפילו עצים, פטור מאותו הספד של אותו היום; ואין צריך לומר חטאות ואשמות, נדרים ונדבות, בכורות ומעשרות, תודות ושלמים. לכך הוא אומר: "כל אינש דאית עלוהי אעין או ביכורים".

ומאי הוא זמן אעי כהניא? זה הוא שאתה אומר: "בט"ו בו בני זתואל בן יהודה, ועמהם כהנים ולוים וישראלים, גרים ועבדים ונתינים וממזרים, וכל מי שטעה בשבטו, בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמי הנטופתי".

ומה הן בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? אלא: פעם אחת גזרה מלכות (הרשעה) [נ"א: יון] על ישראל שלא יעלו ביכורים לירושלים, והושיבו מלכי יוון פרדיסאות על הדרכים (כדרך שהושיב ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלים ולא היה אדם מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים).
מה עשו הכשרים שבאותו הדור ויראי חטא שבאותו הדור? הביאו ביכורים ונתנום בסלים, וחיפו אותם בקציעות, ונוטלים את הסלים ועלי על כתפם ועולים. כיון שהגיעו אצל המשמר אמרו להם: לירושלים אתם עולים! אמרו להם: לאו, אלא לעשות שני פלחי דבילה במכתשת זו שלפנינו, ובעלי הלז שעל כתפנו. וכיון שעברו מהם, עיטרום בסלים והעלום לירושלים.

ומה הן בני סלמי הנטופתי? אלא פעם אחת גזרה מלכות [יון] הרשעה שמד, שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו מלכי יוון פרדסיאות על הדרכים (כדרך שהושיב ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלים ולא היה אדם אחד מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים).
מה עשו הכשרים שבאותו הדור ויראי חטא שבאותו הדור? היו מביאים שני גזירים, ועושים אותם כמין סולמות, ומניחים אותם על כתפם ועולים. כיון שהגיעו אצל המשמר, אמרו להם: לירושלים אתם עולים! אמרו להם: לאו, אלא להביא שני גוזלות מן השובך הזה שלפנינו בסולם הזה שעל כתפינו. וכיון שעברו מהם, התירו השלבים ופרקום והשליכום מעל כתפם, ונטלו הגזרים ועלו לירושלים.

ולפי שמסרו עצמם על המצוות, לכך נכתב להם שם טוב במגילה הזאת, וזכר טוב לדורות. ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר: (משלי י, ז): "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה". ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר: (משלי י, ז): "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".

ומה ראו בני זתואל בן יהודה ליטול להם שם טוב וזכר טוב לדורות? אלא שכל הרוצה ליטול את השם, יטול. וכשעלו בני הגולה ולא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם, ומסרו אותם לציבור, וקרבו מהם קרבנות ציבור. וכך התנו עמהם הנביאים שביניהם, שאפילו הלשכה מלאה עצים, ואפילו משל ציבור, יהו אלו מתנדבים עצים בזמן הזה, ומביאין כל זמן שירצו, ולא יהיה קרבן מתקרב אלא משלהם תחילה, שנאמר: (נחמיה י, לה): "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה". ואומר: (עזרא ז, י): "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת יְיָ וְלַעֲשׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט". ראה שהסכימו עליהם הרבים, ועשו אותו יום טוב, ואותן הימים אסורים בהספד ותענית, בין משחרב הבית, בין שלא חרב. ר' יוסי אומר: משחרב הבית מותרין, מפני שאבל הוא להם. אמר רבי אליעזר בר צדוק: אני הייתי מבני בניו של סנואה בן בנימין, ואירע תשעה באב להיות בשבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה.

מסורת חכמיםעריכה


אגדת בני גונבי עלי ובני שלמי הנטופתי:


כדעריכה

בעשרין וארבעה ביה תבנא לדיננא.
בימי מלכות יון היו דנין בדיני הגוים, וכשגברה ידם של בית חשמונאי בטלום, חזרו לדון בדיני ישראל - ואותו היום שבטלום עשאוהו יום טוב.

שהיו הצדוקין דנין בדיניהם לאמר הבת יורשת עם בת הבן.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: מנין לכם? - ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה, אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואומר לו: אם בת הבן, הבאה מחמת אביה, הבא מכחי - יורשתני; בת, הבאה מכחי - לא כל שכן!

קרא לו רבן יוחנן בן זכאי את המקרא הזה: "ואלה בני שעיר החרי יושבי הארץ, לוטן שובל וצבעון וענה" וכתוב אחד אומר "הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים לצבעון אביו"! - אלא מלמד שבא צבעון על אמו, והוליד ממנה ענה.

אמר לו: הרי אתה משחק בנו!

אמר לו: שוטה! ולא יהו דברי תורה שלנו כשיחה בטלה שלכם!

אמר לו: בכך אתה מוציאני?

אמר לו: ומה בת בני, שכן יפה כחה במקום האחים; תאמר בבתי, שכן הורע כחה במקום האחין? - דין הוא שלא תירשני!

וכשגברה יד בית חשמונאי, ביטלום והיו דנין בדיני ישראל. ואותו היום (שנצחום) [נ"א: שביטלוהו] - עשאוהו יום טוב.

מסורת חכמיםעריכה


שבנו לדיננו בדין ירושת הבת: