ביאור:תוספתא/בבא בתרא/ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא בתרא פרק שביעי

ירושה

(א)

כל שהוא לפנים מחבירו - הוא קודם את חבירו
ונחלה משמשת והולכת ועולה, אפילו עד ראובן
האחין - זה את זה, והאחיות - זו את זו,

האחין את האחיות, והאחיות את האחין - נוחלין ומנחילין. ממזר מוריש את קרוביו

ראו משנה ח, ב. ניתן לפרש את הברייתא בהתאם למשנה, וניתן גם לפרש אותה שמחלקים את הירושה בין הקרובים החיים, כלומר אם אחד מהאחים מת לפני אביו, ויש אחים נוספים – הם זוכים בירושה ולא בני האח המת.
גם ממזר עשוי להיות בכור לעניין הירושה, ואם הוא מת קרוביו יורשים אותו, וראו גם ספרי דברים רטו.
גר שנולד לו בן לפני שהתגייר, ואחרי שהתגייר לא נולדו לו עוד בנים או בנות, ומת – נכסיו הפקר, כי אין בנו נחשב כזה. וכן עבד כנעני שהשתחרר
"זה יצא ראשון" – לשון מקרא, ראו בראשית לח כח.
היו מוחזקים בו – המשך דברי ר' אלעזר. לדעתו הנאמנות של המיילדת תלויה בהתקבלות עדותה בקהל, ולא בה. לכן מקבלים את עדותה כעדות של חזקה ולא כעדות אשה.
גם לחזקה יש מקרים שאינה מתקבלת, וזאת אם יש רגליים לדברי המת: אם אמר לפני מותו על אדם שאינו נחשב בנו שהוא בנו (כנראה מחוץ לנישואין) – הוא נאמן, ומנחיל לו את נחלתו, וראו גם ספרי דברים ריז. אבל אינו נאמן לומר על מי שנחשב בנו שאינו בנו ולהוציא שם רע על אשתו ועל בנו.
עבדו בן שפחתו, שאמר עליו לפני מותו שהוא בנו – נאמן, כי לא רצה לגלות את חטאו לפני כן.
המוכסים כבדו את בני בן החורין, ולכן אם אמר בהקשר שלהם על עבדו שהוא בנו – אינו נאמן, כי רצה להציל את עבדו מהמכס.

עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, אפילו חזר העובד כוכבים ונתגייר, עבד ונשתחרר
נכסיו כנכסי הגר וכנכסי עבד משוחרר: כל הקודם בהן זכה
נאמנת חיה לומר "זה יצא ראשון"
אימתי? בזמן שאין שם ערעור. אבל יש שם ערעור - ה"ז אינה נאמנת
רבי אלעזר אומר: אם הוחזקה על אומדה – נאמנת, ואם לאו - אינה נאמנת.
היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מיתה אמר איני בכור - אינו נאמן
מוחזקין בו שאינו בכור, ובשעת מיתה אמר בכור הוא - אינו נאמן.
היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מיתה אמר בכור הוא - נאמן.
היו מוחזקין שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר בני הוא - נאמן.
היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר אינו בני אלא בן אשתי ומאהבה - אינו נאמן.
שאין בנו, ובשעת מיתתו אמר בני הוא מחוץ לנישואין - נאמן.
היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר אחי הוא מאבי ומאשתי - אינו נאמן.
היו מוחזקין בו שהוא עבדו, ובשעת מיתתו אמר בני הוא - נאמן.
היה עומד בין המוכסין, עומד להילקח לעבודת הקיסר אמר בני הוא, וחזר ואמר לאחר שיצאו משם עבדי הוא - נאמן
עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא - אין נאמן.

(ב)
אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם

ראו בכורות ח, ט. מדובר בשני כללים: אינו נוטל פי שנים בשבח, ואינו נוטל בראוי, אלא רק במוחזק. שני הכללים נלמדים מהדגש "אשר ימצא לו", וראו ספרי דברים ריז. רבי חולק על הראשון, וטוען שאם הרווחים נוצרו מעצמם – הבכור נוטל בהם פי שנים.
זרוע לחיים וקיבה דומים לראוי, ולא לרווחים.

רבי אומר: אומר אני שהבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו לאחר מיתת אביהם
שאף שלו השביח כשלהן!
כיצד? היתה לו בהמה מוחכרת ומושכרת אצל אחרים, ופרה רועה באפר והמליטה - הבכור נוטל פי שנים
ואין נוטל פי שנים בזרוע והלחיים והקיבה אם כהן הוא, והשחיטה היתה לפני מות אביהם.
רבי אומר: כל דבר שלא פלפלו בו יתומים לאחר מיתת אביהן - הבכור נוטל פי שנים
וחכמים אומרים: אין נוטל פי שנים, אלא "בכל אשר ימצא לו".
אבל בנה בנין, נטע נטיעות - הכל שוין שאינו נוטל פי שנים
כיצד נוטל פי שנים? ירש שטרי חוב - נוטל פי שנים. יצאו עליו שטרי חוב - נותן פי שנים
ואם אמר: אי אפשי איני רוצה שלא ליטול ושלא ליתן - הרשות בידו.
כיצד "אינו נוטל בראוי כבמוחזק"? מת אביו בחיי אביו
נוטל פי שנים מנכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו
ואם היה אביו בכור - אף נוטל פי שנים מהדודים, אבל לא פי שנים מאחיו מנכסי אבי אביו.

(ג)
בנות צלפחד נטלו שלשה חלקין בנחלה: חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים

ראו משנה ח, ג.
לדברי ר' אליעזר בן יעקב ראו ספרי במדבר קלד.
המשל מלמד שהארץ התחלקה לפי יוצאי מצרים ולא לפי בניהם.
רשב"א מסביר את דברי בנות צלפחד בפנייתן אל משה.
הוא מבחין בין חלקם של המרגלים שהועבר למרגלים שנותרו – יהושע וכלב – לבין חלקם של המתאוננים ושל עדת קורח, שנפל לאמצע והתחלק לכל ישראל.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהן, לפי שלא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים
ולא נתחלקה אלא לעומדים בערבות מואב
ירש השבט את שבטו, וחזר השבט וירש את הראוי לו
כיצד? שני אחין שהיו מיוצאי מצרים, לאחד יש לו תשעה בנים ולאחד יש לו בן אחד
ולפניהן בית חמשת כורין - תשעה נטלו בית לתך לתך, ואחד נוטל בית לתך
החזירום לאבותיהם, חזרו אבות והורישו את הבנים
תשעה נטלו מחצה ואחד נטל מחצה
ר"ש בן אלעזר אומר: אף נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים
כיצד? היה מן היוצאין ממצרים העומדים בערבות מואב
הוא נוטל שני חלקים כיוצאי מצרים, ולא מן העומדים בערבות מואב
מהעומדים בערבות מואב, ולא מיוצאי מצרים - נוטל חלק א'
המתאוננים והמרגלים ועדתו של קרח לא נטלו בארץ חלק
אבל הבנים ירשו בזכות אבות אבותיהם ובזכות אבות אמותיהם
וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר: יהושע וכלב נטלו שלשה חלקין בנחלה
שהן מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב
חלקן של מרגלים - נטלו יהושע וכלב
חלק המתאוננים ועדתו של קרח - נפל לאמצע, והבנים נחלו לעצמן
וכשם שהבן קודם את הבת בנכסי האב - כך קודם הבן בנכסי האם
רבי אלעזר ברבי יוסי אמר משם רבי זכריה בן הקצב
וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר איכוס אומר משום רבי שמעון
אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם.

צוואה

(ד)
האומר יחלוקו בני נכסי, והיה שם בכור

ראו משנה ח, חט' II.
אם הוסיף מתנה על הביטוי "כראוי לו" – מקבלים את המתנה ועוד הירושה, אבל אם הוסיף את המלה "בבכורתו" או "בכתובתה" – על המקבל לבחור איזו משתי המתנות לקחת.
כך גם בעל חוב: אם נתן לו כסף בחובו – בודקים כמה היה חייב לו, ואם אמר כראוי לו – מקבל את המתנה וגם את פרעון החוב.
אם נתן שדה מסויים יכולים האשה או בעל החוב לקחתה או למכרה, ואין הבנים יכולים למכרה.

אם זכו בנכסים בחיי האב - אין נוטל פי שנים; ואם לאו - נוטל פי שנים
האומר "תנו מאתים דינר לפלוני בני בכור, כראוי לו" - נוטלן ונוטל פי שנים.
"בבכורתו" - ידו על העליונה: רוצה נוטלן, ורוצה נוטל פי שנים.
האומר "תנו שדה פלונית לפלונית אשתי כראוי לה" - נוטלת ונוטלת כתובתה.
"בכתובתה" - ידה על העליונה: רוצה – נוטלת, רוצה - נוטלת כתובתה.
האומר "תנו מאתים דינר לפלוני בעל חובי בחובו, כראוי לו" נוטלו, ונוטל עוד מאתים דינר בחובו.
"בחובו" - אין לו אלא בחובו
היתה לו שדה עשויה אפותיקי לאשה בכתובתה, ולבעל חוב בחובו
ואמר "תנו שדה פלונית לפלונית אשתי בכתובתה", ו"לפלוני בעל חובי בחובו"
נתקבלו שלהן, וידן על העליונה.

(ה)

האומר "תנו חלק" יירש עם הבנים. "בבכורה" אין נוטל פי שנים.
האומר "יורישני פלוני" לא אמר כלום. "תנו נכסי לפלוני" דבריו קיימין
כתב "ירושה" מלמטה ו"מתנה" מלמעלה, "ירושה" מלמעלה ו"מתנה" מלמטה

"ירושה" מכאן ומכאן, "מתנה" באמצע

ראו משנה ח, חט' II.

הואיל והזכיר שם מתנה - דבריו קיימין.
רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אם אמר על מי שראוי לו ליורשו - דבריו קיימין
על מי שאינו ראוי לו ליורשו - אין דבריו קיימין
כיצד? אמר על בת הבן בין הבנים, ועל בן הבת בין הבנות - דבריו קיימין
על הבת בין הבנים, ועל האח בין הבנות - לא אמר כלום.