ביאור:ספרי זוטא במדבר/כז

פרק כז

פסוק א

הדרשה מיצגת את העולם העתיק, שבו האדם הבודד מייצג תמיד את הקהילה ואת השבט שלו. אין אדם נשפט רק על מעשיו שלו, אלא כשייך למסגרת חברתית; וראו דרשה הפוכה של ר' נתן בספרי קלג.

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד... בן מנשה",
הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט - הרי זה שבח לכל שבטו; קל וחומר לביתו, קל וחומר לגופו
קל וחומר למשפחתו, קל וחומר לבית אביו!
וכן הוא אומר "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (שמות לח, כג) - לשבח בו את כל שבטו
קל וחומר לביתו, קל וחומר לגופו, קל וחומר למשפחתו, קל וחומר לבית אביו
וכן הוא אומר "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן" (ויקרא כד, יא) - לגנות בה את כל שבטה
קל וחומר לביתה, קל וחומר לגופה, קל וחומר למשפחתה, קל וחומר לבית אביה

לביטוי "נטל שכר כולם" השוו אבות ה ב: שם הצגנו ארבעה פירושים לביטוי התמוה הזה. כאן מוצגות בנות צלפחד כצדיקות שגדלו בין הרשעים שמרדו במשה ורצו לחזור למצרים, בניגוד לדרשה הקודמת, המשבחת את הסביבה שלהן.

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד" הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע - זכה ליטול שכר כולו
נח עמד בדור המבול - זכה ליטול שכר כולו! אברהם עמד בדור הפלגה - זכה ליטול שכר כולו!
לוט עמד בדור סדום - זכה ליטול שכר כולו! אלו עמדו בדור המדבר - זכו ליטול שכר כולו!
וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה: בשעה שאמרו ישראל למשה "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד)!

משה מתפעל מהעמדה של בנות צלפחד, המנוגדת למגמה של הרשעים שבדור; הן עונות לו בדרשה הקובעת שדווקא כאשר הציבור מיפר את התורה – יש לעשות לה' ולקדשו.
לעניין הדרשה השוו לדברי ר' נתן בסוף מסכת ברכות

אמר להן משה: והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים - ואתנה מבקשות נחלה בארץ?!
אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו),
אל תהי קורא כן, אלא "הפרו תורתך - עת לעשות לה'"!

הנערה מא"י מלמדת את נעמן דיני נגעים, הכוללים קרבנות שונים לעני ולעשיר ("כזאת וכזאת"), למרות שבדרך כלל אין הגויים נטמאים בנגעים (נגעים ג א) – כדי להביא לקידוש ה'. הדור, כולל בית אביה של הנערה, היה נוטה לע"ז, כפי שעולה מדברי אליהו בכרמל. כלומר לפנינו עוד דוגמא לקידוש ה' דווקא בדור של חוטאים.

וכן הוא אומר "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה ותאמר אל גברתה אחלי אדוני" (מלכים ב ה', ב'-ג')
מגיד שאמרה לה: כך וכך מטהרין את העני כך וכך מטהרין את העשיר
שנאמר "כזאת וכזאת דברה הנערה אשר מארץ ישראל" (מלכים ב ה, ד) מגיד שהיתה דורשת פרשת נגעים
אבל אין את יודע אימתי היו של בית אביה עושין את התורה
בשעה שאמר להם אליהו "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" (מלכים א יח, כא)
לקיים מה שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אל תהי קורא כך, אלא "הפרו תורתך - עת לעשות לה'"

הלל קבע פתגמים המשבחים את מי שאינו נוהג כרוב הציבור: כונס בשעת המפזרים וקונה כשרבים המוכרים, ומשתדל להיות איש במקום שאין אנשים. כל זאת יחד עם אמירתו במשנה ד שם "אל תפרוש מן הציבור"; וראו אבות ב ד-ה.

וכן הלל אומר: בשעת המפזרין - כנס את הרגל, דלית קפיץ - קני מיניה; באתר דלית גוברין - השתדל להיות גבר.

כאן הדרשן חוזר לגישה שאיזכור השושלת של בנות צלפחד היא לזכותם של אבותיהן. הוא מדגים זאת בסיפור על חזקיה המלך שנחשב כבן דוד ובסיפור על נדב שנענש בגלל חטאי ירבעם אביו.

דבר אחר: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר"... והלא ידוע שמנשה בן יוסף, ומה ראה לשפען כאן?
אלא כל מלך כשר שהיה עומד - היו רואין מי שאבותיו כשרין, ותולין אותו בו
שכן הוא אומר בחזקיהו "כה אמר ה' אלהי דוד אביך" (ישעיה לח, ה)
וכי בנו של דוד היה חזקיה? והלא ארבעה עשר דורות היו בינתים! אלא כל מלך כשר שהיה עומד היה תולהו בדוד
וכל מלך רשע שהיה עומד - היה נתלה בירבעם, שנאמר "על חטאות ירבעם בן נבט אשר חטא ואשר החטיא את ישראל" (מלכים א טו, ל)

דורש "שמות" – שני שמות: שמותיהן הפרטיים והשם הטוב שעשו. הדרשות על לאה ורחל ועל שפרה ופועה הן על הכפילות של המילה "שם", והדרשה על איוב הא מהמילה "שמו".

"ואלה שמות בנותיו", ולמעלן הוא אומר "ושם בנות צלפחד" (במדבר כו, לג), שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה טוב
וכן הוא אומר: "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" (בראשית כט, טז) שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה טוב
וכן הוא אומר "שם האחת שפרה ושם השנית פועה" (שמות א, טו) שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה הטוב
וכן הוא אומר "איש היה בארץ עוץ איוב שמו" (איוב א, א) שם היה לו בזכות ושם היה לו במעשה טוב
הא כל השמות שבתורה ושבנביאים ושבכתובים: אם לענין הזכות - שם לו בזכות ואם לענין רשע - שם לו ברשע!

הסדר של הבנות משתנה מפרשה לפרשה, כי הן שקולות; והשוו מכילתא מבוא לפסחא, וראו גם ספרי קלג.

"מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה", ולהלן הוא אומר ותהיין "מחלה ותרצה ומלכה ונועה בנות צלפחד".
מה ראה לשחלפן כאן? אלא מלמד שהיו כולן שקולות זו בזו!

פסוק ב

ראו את תיאור בתי הדין בדברי ר' יוסי, בתוספתא סנהדרין ז א. וראו תשובה אחרת לשאלה דומה בספרי סח ובספרי קלג.

"ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה"
אמר ר' אלעזר ביר' שמעון: וכי יש בעיניך, משהלכו אצל משה - הלכו אצל אלעזר והלכו אצל הנשיאים וכל העדה?
אלא בתחלה הלכו אצל שרי עשרות, אמרו להן: אין אנו יודעין! הלכו אצל שרי חמשים, אמרו: אין אנו יודעין!
הלכו אצל שרי מאות, אמרו: אין אנו יודעין! הלכו אצל שרי אלפים, וכו' הלכו אצל אלעזר, אמר להן: אין אני יודיע!
ניהגן אליעזר והוליכן אצל משה. מניין אתה אומר, אף משה אמר אין אני יודיע? תלמוד לומר "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"

פסוק ג

ר' אליעזר בן יעקב טוען, על סמך גזירה שווה, שצלפחד היה המקושש, וראו דברי ר' עקיבא בספרי קלג. ר' שמעון מצביע על כך שהדבר אינו נראה סביר, שהרי המקושש מת כ40 שנה לפני המתואר אצלנו. הוא מעדיף לתאר את צלפחד כהרוג מלחמה.

"אבינו מת במדבר", ר' אליעזר בן יעקב אומר: נאמר כאן "אבינו מת במדבר", ונאמר להלן "ויהיו בני ישראל במדבר"
מה כאן צלפחד - אף להלן צלפחד!
אמר לו ר' שמעון: אפשר לומר כן? מקושש בשנה ראשונה שיצאו ממצרים, "בשנים ובעשרים לחדש השני"
וכי אפשר שהיו בנות צלפחד, בנות מלכים נאות וכשרות, הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה ולא נשאת?
וכי באיזה שנה מת צלפחד? בשעה שנאמרת "וישמע הכנעני מלך ערד" וגו' (במדבר כא, א) - באותה השעה מת צלפחד!

פסוק ז

משה למד מבנות צלפחד שלעיתים גם הבת יכולה לרשת את אביה.
לעניין חישוב הנחלות ראו ב"ב ח ג.

"ויאמר ה' אל משה כן בנות צלפחד דוברות", מנין אתה אומר שראת עינם בדבר שלא ראת עינו של משה?
אמרת "כן בנות צלפחד דוברות", כל מה שתבעו - מוטב תבעו
"נתן תתן להן" - זה חלק אביהן; "בתוך אחי אביהן" זה חלק אחי אביהן; "והעברת את נחלת אביהן להן" - זה חלק בכורה, תן להן!

פסוק ח

חוקי הירושה הם לדורות, וראו גם ספרי קלד.

"ואל בני ישראל תדבר לאמר", יכול יוצאי מצרים בלבד? ומניין אף לדורות?
אמרת "ואל בני ישראל תדבר לאמר" - אף לדורות!

פסוק יא

המושא של הביטוי "וירש אותה" אינו הנחלה אלא אשתו; וראו דברי ר' עקיבא בספרי קלד.
הקל וחומר של ר' יהודה בן בתירא נדחה, אבל הדחיה חסרה בנוסח שלפנינו.
הוראת השעה של ההכרח להשיא את בנות צלפחד לבני הדודים שלהן אינה מצווה לדורות, אבל הטענה שהבן יורש את אביו וגם את אמו תקפה לדורות, ונלמדת מפרק לו.

"ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו" - הקרוב הקרוב יורש ראשון
ומנין אתה אומר יורש הוא אדם את אשתו? - תלמוד לומר "וירש אותה" (פס' יא)
יכול בזמן שגרשה? תלמוד לומר "וירש אותה", בזמן שהיא עמו, לא בזמן שגרשה!
אמר ר' יהודה בן בתירה: קל וחומר! ומה אם אמו, שאינו זכאי במעשה ידיה - הרי הוא יורשה
אשתו, שהוא זכאי במעשה ידיה - אינו דין שיירשנה? אמרת "וירש אותה" - יורש אדם את אשתו!
מנין אתה אומר יורש הוא חלקו של אביו ממטה ראובן, וחלקו של אמו ממטה שמעון?
אמרת "וכל בת יורשת נחלה ממטות" (במדבר לו, ח) אינו אומר 'ממטה' אלא "ממטות אבינו"
"וירש אותה", יורש הוא את אשתו:

פסוק יב

ראו ספרי דברים לז. לעצם הטענה שארבעת השמות (כולל "הור ההר") מכוונים לאותו הר ראו ספרי דברים שלח.
הרים בכלל נחשבו לפסולת של האדמות, כי קשה לעבד בהם את האדמה; דביר נחשבה כמקום יבש (ראו שופטים א טו, "ארץ הנגב"). הדרשה טוענת שכל שם מייצג אחת מארבע המלכויות, וריבוי השמות משקף את ריבוי המלכויות המבקשות את המקום. וראו דברים ג ט, המייחס אף הוא את ריבוי השמות להבדלים בזהות הדוברים.

"ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה", ולהלן "הר נבו" (דברים לב, מט)
ובמקום אחר את קוראהו "הר ההר" (במדבר כ, כז) ו"ראש הפסגה" (דברים לד, א).
נמצא קרוי ארבעה שמות: הר העברים הר נבו הר ההר ראש הפסגה; מה צורך לבאי העולם בכך?
אלא שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו; זאת אומרת יקרא לשמי וזאת אומרת יקרא לשמי!
והלא דברים קל וחומר: ומה פסולת הרי ארץ ישראל, ארבע מלכיות מתכתשות עליו - קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל
כיוצא בו "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר (דברים ג, ט) ובמקום אחר קורהו שיאון (דברים ד, מח).
נמצא קרוי ארבעה שמות: חרמון שריון שניר שיאון; ומה צורך לבאי עולם לכל כך?
אלא שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו; זאת אומרת יקרא לשמי וזאת אומרת יקרא לשמי
והלא דברים קל וחמר: ומה פסולת ארץ ישראל, ארבע מלכיות מתכתשות עליו, קל וחמר לשבחה של ארץ ישראל
כיוצא בדבר אתה אומר "ודנה וקרית סנה היא דביר" (יהושע טו, מט)
ובמקום אחר הוא אומר "ושם דביר לפנים קרית ספר" (יהושע טו, טו)
נמצאת קרויה ארבעה שמות: דנה וקרית ספר ודביר וספר; וכי מה צורך לכל באי העולם לכל כך?
אלא שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו: זאת אומרת תקרא לשמי וזאת אומרת תקרא לשמי
והלא דברים קל וחומר: ומה פסולת ארץ ישראל, ארבע מלכיות מתכתשות עליו - קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל!

מיתת משה היא קיום המצווה "ונאספת אל עמיך" (פס' יד); משה, אהרון יהושע וכן הצדיקים שבכל דור מקיימים במותם את מצוות ה' ונפטרים בכבוד. ההבטחה ליהושע "אהיה עימך" מתפרשת – במותך, ולא כפשט – בחייך ובמלחמותיך!
נפשות הצדיקים צרורות ב"צרור החיים" עד תחיית המתים, ואילו נפשות הרשעים אינן נחות אלא נמסרות למלאכי חבלה ונענשות על ידיהם.

אין לי אלא מיתת משה מפי הקדוש ברוך הוא; מנין אף מיתת אהרן? אמרת "כאשר מת אהרן אחיך" (דברים לב, נ)
ומנין אף מיתת יהושע? שנאמר "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע א, ה)
ומנין אף מיתת הצדיקים? אמרת "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח)
ומנין שהיו מכבדין אותן עד שהיו בחיים? תלמוד לומר "כבוד ה' יאספך",
מלמד שהמקום נכנס בנשמותיהם של צדיקים, וכונסן בנחת רוח בכבוד
שכן אביגיל אומרת לדוד ברוח הקדש: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים” (שמואל א כה, כט)
יכול אף של רשעים כן? תלמוד לומר "ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע" מגיד שהוא מוסרן למלאכי חבלה
והן מצערין אותן ושומטין את נשמתן, שנאמר "ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממתים" (איוב לג, כב)

הדרשה קושרת את הפסוק מבמדבר לסיפור המקביל בדברים ג, שם מופיעה התחינה של משה לראות את הארץ.
משה ראה את הארץ מהר נבו בראיה נבואית (ראו ספרי קלו וספרי דברים שלח), ואילו אברהם ראה אותה מקרוב במסעותיו. משה ראה גם את הגבולות בין נחלת שבט לשבט, ואברהם ראה את כל הארץ כיחידה אחת.

"עלה אל הר העברים", עליה היא לך ולא ירידה!
"וראה את הארץ", יכול שלא בבקשה ושלא בתחינה? תלמוד לומר "ואתחנן אל ה'" (דברים ג, כג)!
גדולה ראייה שנאמרה במשה מראייה שנאמרה באברהם
באברהם מהוא אומר? "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (בראשית יג, יז) אבל במשה הוא אומר "עלה... וראה"!
"אשר נתתי לבני ישראל", מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא תחומי כל שבט ושבט
זה חלקו של יהודה, וזה חלקו של בנימין; זו ארץ אפרים, וזו ארץ מנשה!

פסוק יג

אופי הראיה הנבואית של משה (ראו לעיל בהערה הקודמת) והתלות שלה בא"י: לדעת ת"ק משה ראה את כל א"י – ורק אותה. ולכן במקומות שא"י בולטת לצד חו"ל ראה משה את המקום הבולט ולא את חו"ל, גם אם היה קרוב לא"י. לדעת אבא יוסי ראה משה את כל ארצות העולם, אבל את א"י ראה בהגדלה.

"וראיתה אותה" - אותה אתה רואה, אי אתה רואה מקצתה! כולה את רואה, ואי אתה רואה חציה!
אמרו: כל לשונות שהיו מהארץ לחוץ לארץ היה משה רואה אותן, וכל לשונות שהיו מחוץ לארץ לארץ - לא היה משה רואה אותן
משום אבא יוסי החורוני אמרו: כל הארצות היה רואה, הקרוב לפי קורבו והרחוק לפי רחקו
ובארץ ישראל היה רואה הרחוק בקרוב

ראיית א"י שזכה לה משה בישרה את מותו.
נפשו של משה נקשרה לאברהם יצחק ויעקב או לאבותיו הישירים לוי קהת ועמרם.
ההשוואה בין מות אהרון למות משה מלמדת שגם משה גווע, למרות שלא נאמרה בו גויעה.
הדרשה של ר' סימאי טוענת שמשה ביקש למות כמו אהרון, בכבוד ובשליטה על גופו; וראו לעיל כ וספרי דברים שלט. בשני המקומות חסרה הדרשה על האבל, שנמצאת בסוף הדרשה כאן.

"וראית אותה ונאספתה", על מנת "וראית" – "ונאספת"!
"אל עמיך", זה אברהם יצחק ויעקב. דבר אחר: זה לוי וקהת ועמרם.
"גם אתה" ר' אסי בן מתיא אומר: לפי שנתפרשה גויעה באהרן ולא נתפרשה גויעה במשה
אמר כאן "גם אתה", ניתן לו גויעה מיכן "כאשר נאסף אהרן אחיך" - כמיתה שחימדת לאחיך
ר' סימאי אומר: הרי הוא אומר "ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו"
מלמד שהעמיד משה את אהרן על הסלע, והיה מפשיטו בגדי כהונה - עד שנמצא לבוש בגדי שכינה
אמר משה: אשרי אדם שראה לו כן בחייו! אפשר יהא לי כן גם אני? אמר לו המקום "גם אתה",
וכן הוא אומר "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום" (במדבר כ, כט)
אמר משה אשרי אדם שבכו לו כל ישראל! אפשר יהא לי כן גם אני? אמר לו המקום "גם אתה"!

פסוק יד

ראו ספרי קלז: דוד רצה שלא תיכתב העבירה שעבר עם בת שבע ולכן כתב בתהלים לב א "אשרי נשוי פשע"; אבל הקב"ה פרסם בכל זאת את עוונו – לטובתו של דוד; וראו גם ספרי דברים כו.

"כאשר מריתם פי במדבר צין", משה אמר לפני המקום: רבוני, כתוב מפני מה פרעתי ממנו!
אמר לו המקום: אני כותבה, שלא היתה אלא על המים; שנאמר "כאשר מריתם פי במדבר צין".
איוב אמר לפני המקום: רבוני, כתוב מפני מה פרעת ממני!
אמר לו המקום: אני כותבה, שלא היתה אלא על חנם; שנאמר "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג).
דוד אמר לפני המקום: רבוני, אל תכתוב מפני מה פרעת ממני!
אמר לו המקום: לא שווה לך, שלא יהו הבריות אומרין הרבה עבירות היו ביד דוד אלא שלא כתבן המקום!
אלא אני כותבה, שלא היתה אלא אחת; שנאמר "אשר עשה דוד הישר בעיני ה' רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א טו, ה)

דרשה המצמצמת את האשמה של ישראל בתלונות במדבר, ומייחסת את כל התלונות ונסיונות המרד לקבוצה מצומצמת של פרטים.

"הם מי מריבת קדש מדבר צין", הם שהיו שהמרו במרה, הם שהיו שהמרו על הים, הם שהיו שהמרו במדבר צין!

פסוק טו

הלשון של הפסוק הפוכה מהניסוח הרגיל "וידבר ה' אל משה לאמור".
הדרשה העיקרית היא על "לאמור", וראו גם ספרי קלח ושם בהערה.

"וידבר משה אל ה' לאמר", אין בכל התורה כולה וידבר משה אל ה' לאמר אלא כאן!
אמר לו: הודיעני אם אתה ממני תחתי.
וזה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום 'הודיעני אם אתה עושה לי, אם אין אתה עושה לי'!
אמר לו המקום: אני עושה! "וידבר משה לפני ה' לאמר" (שמות ו, יב) מה תלמוד לומר "לאמר"?
אמר לו: 'הודיעני אם אתה גואלן, אם אין אתה גואלן'!
כיוצא בדבר אתה אומר "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני" (שמות יז, ד)
מה תלמוד לומר "לאמר"? אלא אמר 'הודיעני אם אני נופל בידם, ואם איני נופל'!
כיוצא כדבר אתה אומר "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג); מה תלמוד לומר "לאמר"?
אמר לו 'הודיעני אם מרפא אתה את מרים, ואם אין אתה מרפא'!
כיוצא בדבר אתה אומר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג, כג) מה תלמוד לומר "לאמר"?
אמר לו 'הודיעני אם נכנס אני לארץ, ואם איני נכנס'!
וכאן מה הוא אומר? "וידבר ה' אל משה לאמר" מה תלמוד לומר "לאמר"?
אמר לו 'הודיעני אם ממנה אתה אחר תחתי, ואם אין אתה ממנה'!

פסוק טז

מדוע הזכיר משה את הכינוי "אלוהי הרוחות"? – כי רק הקב"ה יודע מה שבליבו של אדם.

"יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר", האל שהוא יודע דעת ורוח של כל אחד ואחד
איזו בגבוה איזו בנמוכה איזו הימנית נותנת אמון ואיזו קפדנית ביקורתית וכן הוא אומר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו)
ואומר "ותוכן לבות ה'" (משלי כא, ב)
"איש" - שיהא בעל כח ובעל חכמה ובעל גבורה חתיכה ופסיפס יכולת להכריע בדין והעמקה בו
"על העדה" - שלא יהא תומהן, כמו שנאמר "מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים" (שמואל א י, יא)

פסוק יז

ראו ספרי קלט: המנהיג יוצא ראשון וכל העם אחריו.
המנהיג גם אחראי לשלומם של הלוחמים, ועליו להימנע מפעולות המסכנות את חייהם.

"אשר יצא לפניהם", שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושין
שהן מוציאין את בני דוויה למלחמה - ויושבין להן בתוך בתיהם! אלא "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם"
שכן הוא אומר בדוד "וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם" (שמואל א יח, טז)
"ואשר יוציאם ואשר יביאם" - שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים, מוציאן אלפים ומכניסן מאות!
שכן הוא אומר בדוד "גם תמול גם שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית המוציא והמביא (שמואל ב ה, ב)
מה שאתה מוציא - אתה מביא!

משה, כרועה העם, התפלל ונלחם כדי למנוע את הקב"ה מלפגוע בהם. כאן הוא מבקש שגם המנהיגים שיבואו אחריו ימשיכו להגן על ישראל מפני זעמו של הקב"ה.
אם אין מנהיג העם מתוארים כמפוזרים כמו צאן בלי רועה; ראו מלכים א שם. משה אינו יודע מי ינהיג את העם אחריו ודורש מהקב"ה שימצא מנהיג ראוי. בכך הוא עצמו מדגים כיצד יש להנהיג את העם; וראו ספרי שם.

"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", אמר משה לפני המקום: רבונו של עולם
לא הוצאת את ישראל ממצרים על מנת שיהו חוטאין ואתה נפרע מהן
אלא על מנת שיהו חוטאין ואתה מוחל להם!
לא הוצאת את ישראל ממצרים על מנת שלא יהו להם פרנסים, אלא על מנת שיהו להן פרנסים!
לא כמות שהוא אומר "ויאמר ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה" (מלכים א כב, יז)
דבר אחר: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", למה היה משה דומה?
לרועה נאמן, שאמר לו בעל צאנו הסתלק מצאני! אמר לו: איני מסתלק עד שתודיעני מי אתה ממנה תחתי!

פסוק יח

הקב"ה מעודד את משה ואומר לו שהמנהיג הבא נמצא סמוך אליו – והוא יהושע, משה חשש למנות את יהושע כי בעבר נכשל במינוי אהרון כמחליפו - ואהרון נכנע ללחץ הציבורי בחטא העגל, ולכן הוא נזקק להוראה של הקב"ה ולהצבעתו על יהושע כמנהיג מחליף; וראו ספרי קמ.

"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע", לפה שאמר משה "יפקוד ה' אלהי הרוחות..."
אמר לו המקום: משה, הרי מה שבקשת נתון לך! קח לך - משלך.
מפני מה לא אמר משה 'ילך יהושע בן נון תחתי'? שהיה מתירא שלא יענש
מושלין אותו: משל למה הדבר דומה? לתינוק שנכוה בגחלת
והיה רואה אבן טובה - סבור בה שהיא גחלת; היה רואה מרגלית - סבור בה שהיא גחלת!
כך אמר משה 'אהרן אחי ילך תחתי' - וענשו המקום
"איש אשר רוח בו" - שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן
"וסמכת את ידך עליו" - שיתברך תלמודו על ידך!

פסוק יט

המינוי של יהושע מקבל אישורים מפנחס הכהן והעדה של השופטים. יש להפגין את הסמכתו ע"י הצגתו ברבים כתלמידו של משה.

"והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה", שיהא מומחה מפי אלעזר הכהן ומפי כל העדה!
מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'לך והעמיד תורגמן ליהושע, ויהא יושב ודורש ושואל לפניך בראש כל גדולי ישראל'
"וצוית אותו לעיניהם", אבל אין אתה יודע הצווי הזה מהוא?
נאמר כאן "וצוית אותו", ונאמר להלן "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו" (דברים לא, יד)
הא אין צווי בכל מקום אלא דברי תורה!

פסוק כ

הדרשה הראשונה רואה את ההוד של משה בקרני האור שהוא קורן כשמש, וראו ספרי סוף קמ.
הדרשה השניה מדגישה שמשה לא הפסיד דבר ולא נחלש בכך שהעביר מהודו ליהושע; וראו ספרי צג.

"ונתת מהודך עליו", מן ההוד שניתן עליך מהר סיני, שנאמר "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה" (שמות לד, לה)
מלמד שקרנים היו יוצאות מפני משה כקרנים שיוצאות מגלגל חמה, שנאמר "ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו" (חבקוק ג, ד)!
דבר אחר: "מהודך", ולא כל הודך!
למה משה דומה? לאבוקה שהיא דולקת, ודלקו ממנה כמה נרות; אבל אורה של אבוקה לא חסרה כלום
כן לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום!
"למען ישמעו כל עדת בני ישראל", שיהו נוהגין בו בכבוד וביראה כדרך שהיו נוהגין בך!

פסוק כא

דורש "יעמוד" כעמידה פיזית מפני כבודו של הכהן הגדול, שהמלך עומד מפניו.
"משפט האורים" הוא כעין נבואה. הדרשה מדגישה שחשוב לנסח את השאלה נכון, שהרי במלחמה על גבעה נתנו האורים הוראה שהביאה להפסד של ישראל – כי לא שאלו אותם אם ינצחו במערכה.

"ולפני אלעזר הכהן יעמוד" - פסק לו הקדוש ברוך הוא גדולה לאלעזר, שאפילו מלך עומד מלפניו!
"ושאל לו", יכול יצוה? תלמוד לומר "לפני ה'"; יכול בלב? תלמוד לומר "ושאל לו"!
הא מה הדבר? שואל בפיו, ואורים ותומים משיבין אותו!
"במשפט האורים", למה נקרא שמו אורים ותומים? אורים - שהן מאירין דבריהם, תומים - שהיו שלמין בהם ולא היו מבדין
ומה שכבר בידו, בגבעת בנימין - מפני לא שבחנו כל צרכן
בראשונה אמר "עלו" ולא אמר אתננו בידך, בשניה אמר "עלו כי מחר אתננו בידך"! (שופטים כ, כח)

הזכות לשאול באורים ותומים היא רק לציבור ולנציגיו, ואינה נתונה לאדם פרטי.

"על פיו יצאו ועל פיו יבאו", יכול שהן נשאלין בהן להדיוט? תלמוד לומר "הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה"
מה יהושע, פרנס - אף הן אינן שואלין אלא למלך ובית דין, ולמי שצורך הצבור בו!

פסוק כב

למרות שמשה התבשר זה עתה על מותו, הוא מעביר את האחריות ליהושע בשמחה. הפסוק מקביל לפס' יח-יט.

"ויעש משה" – בשמחה! מלמד שהיה משה שמח שהוא מוריש את כבודו ליהושע, כאדם שהוא מוריש נכסיו לבניו!
"ויקח את יהושע", כמה שנאמר "קח לך את יהושע" (פס' יח); "ויעמידהו", כמה שנאמר "והעמדת אותו" (פס' יט)!

פסוק כג

משה ביצע את ההסמכה של יהושע גם לעניין נתינת ההוד (ראו לעיל פס' כ.)

"ויסמוך את ידו עליו", כמה שנאמר "וסמכת את ידך עליו" (פס' יח); "ויצוהו", כמה שנאמר "וצוית אותו לעיניהם" (פס' יט)
יכול שאין לי אלא שהיה משה שמח אלא לכל אלו? מניין אף לענין ההוד?
אמרת "כאשר דבר ה' ביד משה", אף לענין ההוד!