שיחות הר"ן/א

שיחות הר"ן · א · >>

אָמַר שֶׁכָּל הַתּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָם בִּשְׁבִילֵנוּ לְחוּד, כִּי אִם “אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה” (דְּבָרִים כט)(וְעַיֵּן בְּרַשִׁ”י שֶׁפֵּרֵשׁ ״וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה״ - וְאַף עִם דּוֹרוֹת הָעֲתִידִים לָבוֹא, וְהָבֵן).

וְכַמָּה פְּעָמִים דִּבַּרְנוּ עִמּוֹ מֵעִנְיָן זֶה, וְרָמַז לָנוּ בִּדְבָרָיו: לְהוֹדִיעַ לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת כָּל מַעֲשֵׂי ה’ הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ.

וּפַעַם אַחַת אָמַר בְּפֵרוּשׁ: גַּם לִבְנֵיכֶם תּוֹדִיעוּ אֶת כָּל הַתּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחוֹת הַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֲשֶׁר גִּלָּה לָנוּ, וְאָמַר אָז זֶה הַפָּסוּק בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל כְּגַחֲלֵי אֵשׁ: “וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ” (דְּבָרִים ד־ט). (וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: אַיֶיערֶע קִינְדֶער זָאלְט אִיר מוֹדִיעַ זַיין וָואס דָּא הָאט זִיךְ גִּיטָאן) וְאָמַר בְּרֶתֶת וְזִיעַ בְּהִתְלַהֲבוּת נוֹרָא: “וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ”.

וְאָמַר: דַּע וְהַאֲמֵן, אִם אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא אֶחָד מִן הָרֶפֶשׁ, גַּם מִי שֶׁיִּתְאַחֵז בּוֹ – יוֹצִיאוּ אוֹתוֹ גַּם כֵּן.

ב

טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו.

ודרכִי - כשבא היום, אני מוסר כל התנועות שלי, ושל בני והתלויים בי על השם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך.

וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד:

ג

הפליג מאד בגדולת הבורא יתברך שמו, ואי אפשר לבאר זאת בכתב.

ואמר כי לגדולת הבורא יתברך אין שיעור, כי נעשים דברים נוראים בעולם נפלאים ונוראים מאד ואין יודעים כלל, היינו שעדיין אין יודעים שום ידיעה כלל כלל לא. וגם מה שמובא (ה) כי תכלית הידיעה אשר לא נדע, היינו גם כן אצל כל ידיעה וידיעה, היינו שאפילו כשמגיעין להתכלית של הידיעה, דהיינו: לא נדע, אף על פי כן עדיין אין זה התכלית כי זה התכלית הוא רק באותה הידיעה, אבל בהידיעה הגבוה ממנה עדיין לא התחיל בה כלל וכן למעלה מעלה.

נמצא שלעולם אין יודעין כלל לא, ואף על פי כן אין זה התכלית כי עדיין לא התחיל כלל לידע בידיעות שלמעלה מזאת הידיעה שהגיע בה אל התכלית שלא נדע וכו'.

גם הפליג מאד בגודל מעלת התשובה.

ואפילו כשנופלים מאד חס ושלום, וכל אחד נפל למקום שנפל רחמנא ליצלן, אף על פי כן אסור ליאש עצמו כי תשובה גבוה למעלה מן התורה.

על כן אין שום יאוש בעולם, כי אם יזכה יהיו נעשין מעוונותיו ענין אחר לגמרי, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא דף פו:) שנתהפכין העוונות לזכיות, ויש בענין זה סתרי נסתרות.

רק הכלל שמכל הנפילות והירידות שבעולם רחמנא ליצלן יכולים לחזור אליו יתברך בנקל, כי לגדולתו אין חקר (תהלים קמ"ה, ג'). והעיקר שהכל תלוי בו שלא יהיה מיאש עצמו מלצעוק אל ה' ולהתחנן ולהתפלל אליו יתברך תמיד:

ד

עכשו בעתים הללו קשה מאד שיהיה מעות לאיש כשר, כי צריך שיהיה לו ירידה גדולה מאד חס ושלום עד שישיג מעות. ואפלו אחר הירידה חס ושלום מעבודתו יתברך עדיין לאו כל אחד משיג מעות, כי גם הרשעים וקלי עולם לאו כל אחד משיג מעות, אבל איש כשר באמת רחוק מאד שיהיה לו עשירות.

כי דע שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקליפות, בבחינת ״ותרד פלאים״ (איכה א', ט') - ״פלאים״ אותיות ״אלפים״, היינו שה״אלפים״ של עשירות ירד ״פלאים״, דהינו ירידה גדולה ונפלאה. על כן בהכרח שיהיה לו חס ושלום ירידה גדולה מאד קודם שבא לעשירות, דהיינו אלפים מזומנים ועדיין הוא ספק, כנ"ל.

אבל איש כשר באמת, קשה לו מאד שיהיה לו עשירות, ואף על פי שנמצאים גם צדיקים ואנשים כשרים שיש להם מעות, אבל הוא כבד וקשה מאד מאד. וגם העשירות שיש להם לצדיקים הוא מזיק להם לעבודתם. גם באמת אף על פי שיש להם איזה מעט עשירות אבל אף על פי כן אין להם עשירות גדול מזומן כמו שיש להקלי עולם שיש להם אלפים ורבבות אדומים מזומנים, כי עכשיו קשה וכבד מאד שיהיה להכשרים עשירות, כנ"ל, וכמו שאומרים בשם רבי נחמן זקני זכרונו לברכה שאמר על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: ״ארך ימים בימינה״ (משלי ג', ט"ז), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת דף סג.): ״ארך ימים״ איכא עושר וכבוד ליכא, ואמרו: כל שכן עושר וכבוד.

ואמר רבי נחמן זכר צדיק לברכה שהוא רק כל שכן, היינו שבודאי הוא קל וחומר וכל שכן שראוי שיהיה להם עושר וכבוד, אבל לא בפירוש; כי אף על פי כן אין להם מזומנים כמה אלפים אדומים, וכנזכר לעיל:

ה

היה מגנה מאד את ספרי המחקרים והפילוסופים, ואמר שאין שם כלל שכל גמור כמו שיש באיזה מאמר מהרש"א או מהר"ם שיף וכיוצא מספרינו הקדושים שיש בהם עמקות ושכל נפלא ונעים מאד, אבל באלו הספרים לא נמצא זה השכל כלל, כי הם מדברים רק בדרך היקשים מינה ובה עד שבאים לאיזה מופת, אבל השכל שיש בתורתנו הקדושה - להבדיל - אין שם כלל כלל.

ואמר: אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם, רק הולך בתמימות ויש לו יראת העונש, כי עיקר העבודה בתחלה היא רק מחמת יראת העונש, ובלי יראת העונש אי אפשר להתחיל כלל בעבודת ה'. ואפילו צדיקים צריכים גם כן יראה, כי עובדי מאהבה הם מועטים מאד מאד, ועיקר הוא יראת העונש,

כי היראה עלאה בגין דהוא רב ושליט וכו' (זהר ח"א, דף יא:) (ח"א יא, ב), היינו יראת הרוממות, לאו כל אדם זוכה לזאת היראה, אבל עיקר העבודה הוא רק על ידי יראת העונש אצל רוב בני אדם.

ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות; כי כל אדם נולד עם רשעות, כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות, היינו אחר תאוות רעות של העולם הזה, רחמנא לצלן; רק מחמת יראת העונש הוא שובר תאותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותן הספרים של חקירות חס ושלום אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו.

ועל כן אין אנו מוצאים כלל שיהיה איזה אדם נעשה איש כשר וירא ה' על ידי ספרי המחקרים, אף על פי שנמצא בדבריהם איזה דברים ממדות טובות וכיוצא, אף על פי כן הכל הבל, כי הפסדם מרבה משכרם כי הם מבלבלים דעת האדם מאד. ועיין במקום אחר מזה מגודל האיסור ללמוד אלו הספרים, רחמנא לצלן.

ואמר: אשרינו שמשה רבנו עליו השלום בחר לנו חלק טוב מאד ונתן לנו את התורה, ופתח בה: ״בראשית ברא אלקים את השמים״ וכו' (בראשית א', א'), בלי שום חקירות ומופתים שלהם. רק צוה עלינו להאמין בשם יתברך באמונה לבד, ועל כן אסור לנו ליכנס בחקירות כלל, חס ושלום.

ואף שבזהר הקדוש (שם) הוא מגנה יראת העונש, כבר מבאר על זה תרוצים בספרי מוסר, כי באמת עיקר עבודת ה' היא רק על ידי יראת העונש כנ"ל.

ואמר שאלו התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם, כגון כלי מלחמה נפלאים, ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר עניני חדושים שלהם שהמציא כל אחד ואחד מחכמיהם - אמר שהכל מלמעלה, כי לא היה אפשר להם לבוא על זה רק על ידי שהתנוצץ להם השכל בזאת החכמה; שבא לאותו החכם התנוצצות מלמעלה, כי כשהגיע העת והזמן שיתגלה אותה החכמה או התחבולה בעולם על כן שלחו להם מלמעלה בשכלם זאת התחבולה כדי שיתגלה בעולם. כי בודאי גם החכמים הקדמונים שהיו מקדם חקרו גם על זאת, ומפני מה לא באו הם על זאת התחבולה וההמצאה,

רק באמת הכל מלמעלה וכשבא העת שיתגלה זאת הדבר, אזי מתנוצץ לו השכל ואז בא אותו החכם על אותה התחבולה, כי נשלח לו מלמעלה ממקום שהגיע לו, כי בודאי אינם מקבלים דרך הקדושה רק דרך הסטרא אחרא, וזה פשוט.

(וגם להבדיל אלו האומרים פשטים וחדושים בגמרא, פרוש רש"י ותוספות, אילו לא היה נשלח להם מלמעלה מן השמים אי אפשר להם כלל לבוא על החדוש, רק באמת הכל מלמעלה. וכל אחד מקבל ממקום שמקבל, ועיין במקום אחר מזה (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רמה),

כי בודאי יש בענין זה אלפים ורבבות מדרגות מהיכן כל אחד ואחד מקבל הארה והתנוצצות בשכלו ומאיזה מקום מושיטין לו החדוש או החכמה, אבל הכלל - שכל מיני חדושים שמחדשים החכמים, הן בקדושה - כגון פשטים ודרושים וכיוצא, הן להבדיל בעניני חכמות שלהם, הכל מושיטין להם ושולחין להם בשכלם מלמעלה. לכל אחד ואחד ממקום הראוי לו, כנ"ל:

ו

היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה, והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד: ״מה אני אוחז״, ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאוה. ועל כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום.

כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה כל העולם והכל רצים אחריו, ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאילו יש בידו מה שהוא חפץ כל אחד כפי שטותו ותאותו. ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום, כי אין מי שימלא תאותו אצלו.

גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסין בבית מן אור החמה כנראה בחוש, שהם נדמין לעמודים מחמת הזריחה של החמה, וכאילו רוצים לתפוס אותן העמודי אור שתופסים וחוטפים ואין בתוך היד כלום, כך הם כל התאוות של עולם הזה:

ז

טוב מאד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו.

כי הלא השם יתברך כבר קראנו ״בנים״, כמו שכתוב: (דברים י"א, א'): ״בנים אתם לה' אלקיכם״, על כן טוב מאד לפרש שיחתו וצערו לפניו יתברך כבן שקובל לפני אביו בתנועות של חן ורחמים שקורין "פיעשטשין".

ואף אם נדמה להאדם שלפי מעשיו אינו כבן לפניו יתברך, עם כל זה הלא השם יתברך קראנו ״בנים״, כנ"ל [כי בין כך ובין כך קרויים לך ״בנים״ (קדושין לו.)], ואם עתה הוא מגרש אותי חס ושלום מבחינת ״בן״, הטוב בעיניו יעשה, עלי לעשות את שלי לעשות עצמי כבן, כנ"ל.

ומה טוב כשיכול לעורר לבו בתחנונים עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו:

ושמעתי מעשה מזקני רבי נחמן זכרונו לברכה - כשהיה על הספינה פעם אחד לא היה להם לחם, ולא אכלו כמה ימים עד שהגיעו לאיזה עיר. ולא היה שם יהודים, רק ישמעאלים, ולקח ישמעאל אחד את רבי נחמן הנזכר לעיל ונתן לו לאכול. והוא כבר לא אכל כמה ימים ונטל ידיו וברך ברכת ״המוציא״. וקודם שהתחיל לאכול בא לו על מחשבתו: "אל תלחם את לחם רע עין" (משלי כ"ג, ו'), ומחשבות שלנו אינם דבר ריק כלל (כך אמר רבי נחמן זקני הנזכר לעיל בספורו מעשה זו), ולא ידעתי מה לעשות, כי כבר ברכתי ברכת המוציא. אך אף על פי כן היה בדעתי למנוע מלאכול כלל מחמת המחשבה הזאת. אחר כך בא על מחשבתו: ״ואת העורבים צויתי לכלכלך״ (מלכים א יז, ד), ואז אכל. (ואמר רבנו זכרונו לברכה בעת ספורו זאת. וזה נראה והוטב בעיני מאד מה שהעמידו על המחשבה, שמסתמא כשבא על מחשבתו כך בודאי הוא כך באמת).

כמו כן לענין כל המחשבות הבאים על האדם לבלבלו, אחר כך עוזרו השם יתברך ושולח לו מחשבה אחרת של התקרבות. כגון לענין הנזכר לעיל, שלפעמים ידמה להאדם במחשבתו שאינו ראוי להיות כבן לפניו יתברך וכיוצא בזה, אף על פי כן עליו לעשות את שלו, כנ"ל. ואחר כך יעזרו השם יתברך וישלח לו מחשבות של התקרבות.

כי באמת כל ישראל כולם קרויים ״בנים״ אצלו יתברך, ועל כן ראוי לנו לפרש שיחתנו וצערנו לפניו יתברך כבן הקובל לפני אביו:

ח

כשלומדין מילי דפורענותא, כגון כשלומדין הלכות אבלות וכיוצא, אין לעיין שם הרבה, כי אין צריכין להעמיק המחשבה במקומות כאלו, כי המחשבה יש לה תוקף גדול, כמבואר במקום אחר (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קצג); ועל כן צריכין לעבור במהירות מקומות כאלו:

ט

בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה: שסכין אין נותנין במתנה, היינו שאחד לא יתן לחברו סכין במתנה:

י

הרשעים הם מלאים חרטות, והם אינם יודעים כלל מהו חרטה; כי זהו בעצמו שהם מתגברים בענין רשעתם, זהו בעצמו חרטה. כי מחמת שבא בדעתם חרטות, על כן הם מתגברים ביותר ברשעתם, כמו שני אנשים שנלחמים זה כנגד זה, שכשאחד רואה שחברו מתגבר נגדו אזי הוא מתגבר ביותר כנגדו,

כמו כן ממש כשהרע רואה שמתחיל איזה טוב להתעורר אצלם אזי הוא מתגבר ביותר, והבן:

וזהו כלל גדול בעבודת ה', אפלו לשאר בני אדם, לכל אחד לפי ערכו - שכל מה שרוצה יותר ליכנס בעבודת ה', מתגבר עליו הבעל דבר ביותר. וכבר מבואר מזה במקום אחר (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן עב, ובחלק ב', סימן מח). וצריך להיות משכיל על דבר זה, "ובתחבולות תעשה מלחמה" (משלי כ"ד, ו') להתגבר על הרע בהתגברות גדול בכל פעם. אשרי הזוכה לנצח המלחמה:

יא

אשרינו שהשם יתברך היטיב עמנו מאד, שזכינו לקדושת ישראל. ואמר שיש לו שמחה גדולה על שזכה להיות בארץ ישראל. כי כמה מניעות, וכמה בלבולים, וכמה מחשבות, וכמה עכובים וסכסוכים היה לו על ענין הנסיעה לארץ ישראל, ומניעות מחמת ממון. והוא קפץ על כולם וגמר העבודה בשלמות והיה בארץ ישראל.

ואמר: זה אני מאמין וגם אני יודע הרבה בענין זה שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבודות שעושין בשביל איזה עבודה שבקדושה אין שום תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל. וכשזוכין לשבר כל המניעות ולגמור העבודה שבקדושה אזי נעשין מכל התנועות והמחשבות והבלבולים שהיה לו בענין זה קודם ששבר ועבר על כל המניעות, בעת שהיה מסופק ומבולבל והיה עומד על המשקל אם לעשות דבר זה, והמניעות היו מונעים אותו מכל צד. אחר כך כשזוכה לעבור על כל זה ולשבר הכל אזי נעשין מכל המניעות ומכל המחשבות והתנועות והבלבולים הנ"ל דברים עליונים למעלה בקדושה והכל נרשם למעלה לטובה כל תנועה ותנועה שהיה לו מקודם כנ"ל.

אשרי כשזוכין לקפוץ על כל המניעות וזוכין לגמור ולעשות איזה עבודה טובה:

יב

אלו הרוצים להיות אנשים כשרים וליכנס בעבודת ה', ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות, ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות, מחמת גודל הבלבולים והמניעות שיש להם, וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה' קשה להם לעשות כראוי.

דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדושה, אף על פי שאינם יכולים לגמור כראוי, זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות, בבחינת "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מ"ד, כ"ג).

ואיתא בתקונים (עי׳ מדרש הנעלם חיי שרה קכד:) שזה בחינת תפילה שהיא בחינת קרבנות, היינו: כשרוצים להתפלל ואין מניחין אותו, ומבלבלין אותו בכמה מיני בלבולים והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפילה. ואזי אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי זה בעצמו הוא בחינת קרבנות, בחינת ״כי עליך הורגנו״ וכו',

וכמו כן בכל העבודות והקדושות שאדם רוצה לקדש עצמו, אף על פי שאינו זוכה חס ושלום לקדש עצמו כראוי, אף על פי כן היגיעה בעצמה והיסורין והבלבולים שיש לו מזה מחמת שרוצה וחפץ לקדש עצמו רק שאין מניחין אותו, זה בעצמו הוא בחינת קרבנות, בחינת "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

על כן על האדם לעשות את שלו תמיד, ליגע עצמו בעבודת ה' בכל מה שיוכל. ואת כל אשר תמצא ידך לעשות - עשה, אף על פי שקשה עליו מאד ונדמה לו שאין מניחין אותו כלל ומרחיקין אותו מאד מאד, ואינו זוכה לעשות כראוי שום דבר שבקדשה וכו', אף על פי כן עליו לעשות מה שיוכל, וה' הטוב בעיניו יעשה:

יג

יש אנשים כשרים שאין להם פרנסה ויש להם דחק ובלבולים גדולים מזה, והוא טובה להעולם. ודע שיש דיבורים יקרים שיוצאים על ידי בלבולים דיקא. אך יש חלוקים בין הבלבולים, וכמובא במדרש (בראשית רבה יז, ו) שיש תרדמה של נבואה, כמו שכתוב (בראשית ט"ו, י"ב): "ותרדמה נפלה על אברם". ויש תרדמה של שטות וכו'. "תרדמה" הוא בלבול הדעת:

יד

אני מקנא מאד איש כשר שקורין "ערליכר יהודי", כי נדמה שהולך בן אדם עם דקין וכרכשות ואיברים כשאר כל העולם ואף על פי כן באמת הוא ענין אחר לגמרי, כי איש כשר יקר מאד אשרי לו. והעיקר הוא הרצון והכיסופין, ואף על פי שאין לצאת בזה [כמבאר במאמר ויהיו נא פי שנים (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סו)]; כי צריכין להוציא מכח אל הפועל דוקא. כי אף על פי שאונס רחמנא פטריה עם כל זה זהו למי שרוצה לצאת החוב. אבל צריך שלא לקרר דעתו בזה במה שהוא פטור מחמת האונס רק לעשות עבודת ה' בפועל (כמבאר כל זה במאמר הנזכר לעיל עיין שם), אף על פי כן גם זה טוב כשאוחזין בזה שאין רוצין לצאת עם האונס רק שכיסופו חזק ורצונו תקיף מאד לזכות לעשות עבודת ה' בפועל. וזה הרצון בעצמו טוב מאד. ואם אף על פי כן הוא אנוס ואינו זוכה אל העבודה, הרצון הנזכר לעיל בעצמו הוא טוב מאד:

טו

אמר שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה. וזה בחינת "כל אשר נתן ה' חכמה בהמה" (שמות ל"ו, א'), היינו שהוא חכמה לעשות עצמו כבהמה, [וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין דף ה:) על פסוק: "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים ל"ו, ז') - אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה. וכמו שאמר אסף (שם עג, כב): "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ועיין במקום אחר מזה (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימנים: יט, מד)] (וראו בדף השיחה):

טז

דע שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל, כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה, וזה יוכל כל אדם. דהינו, שיצייר במחשבתו הצעקה ויכנס קול הצעקה במחשבה ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון, כדרך שצועקין. ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת "קול דממה דקה" (מלכים א יט, יב), ושום אדם לא ישמע כלל. כי באמת אינו ציור כלל רק צעקה ממש, כי יש סמפונות בריאה שמשם יוצא הקול וגם יש סמפונות דקים היוצאים מן הריאה אל המח. ועל כן יכולים להכניס הקול דרך הסמפונות הדקים ההולכים אל המח עד שיצעק ממש במוחו על ידי מה שמצייר במחשבתו קול הצעקה ממש שבזה הוא מכניס קול הצעקה אל המח, ויוכל לעמוד בין כמה בני אדם ויצעק מאד ושום אדם לא ישמע כנ"ל. ולפעמים יוכל להשמט מזה איזה קול דק שיהיה נשמע כי מחמת שנכנס הקול דרך הסמפונות של המח אל המח יוכל להשמט לפעמים שיצא הקול דרך הסמפונות המוציאין קול אבל הוא בדקות גדול. ובלא דיבור (היינו כשאין מוציאים שום דיבור בשעת הצעקה הנזכר לעיל) קל יותר לצעוק כנ"ל, כי כשצריך להוציא הדיבור קשה יותר לתפוס את הקול אל המחשבה ולבלי להניחו לצאת דרך הקנה המוציא קול (עיין ברכות סא.), אבל בלא דיבור קל יותר:

יז

הוכיח את אחד על התמדת הלימוד, ואמר לו: ״מדוע לא תלמד? מה תפסיד בזה? הלא תקבל עולם הבא על הלימוד״. ואין צריך לומר כשהתורה מראה אהבה לאחד, אז אין רוצה כלל עולם הבא, רק שרוצה את התורה בעצמה; והלא גם השם יתברך לומד, כמו שמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה דף ג:): סדר היום שיש להקדוש ברוך הוא - שלש שעות עוסק בתורה וכו'.

ובדורות הללו בעוונותינו נפל לימוד התורה מאד. ודע שהגדולים שהיו בדורות שלפנינו, דהיינו הרבנים הגדולים שהיו אז, לא היו יודעים שום כונות ואף על פי כן היו יכולים לעשות מופתים רק על ידי לימוד התורה הקדושה, כי על ידי זה כשהיו אומרים איזה דיבור – נתקיים כך:

יח

פעם אחד סיפרנו עמו מענין הדפסת ספרים שבדורות הללו נתרבו מאד בעלי מדפיסים והם מדפיסים בכל פעם ספרים הרבה מאד מראשונים ואחרונים. וקפצו עליהם זבינא מאד כי הכל קונים ספרים עכשיו וכו'. ואמר רבנו זכרונו לברכה כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת דף קלח:): "עתידה תורה שתשכח מישראל", על כן מדפיסים ספרים הרבה וכל אחד קונה ספרים כדי שיהיו ספרים ביד כל אחד כדי שלא תשכח התורה על ידי ריבוי הספרים הנמצאים ביד כל אחד ואחד. ואפילו ביד חייט וכיוצא נמצאים עכשיו ספרים וכל אחד חוטף וקונה ספרים כדי שיהיה ספרים ביד כל אחד כדי שלא תוכל התורה להשתכח על ידי זה.

אבל זה אין יודעים, שכשאין לומדים התורה אין מועילים הספרים כלל, כי בעוונותינו הרבים נפל לימוד התורה מאד, והלימוד הוא מועט מאד עכשיו, בעוונותינו הרבים, (היינו כי מה יועילו הספרים הרבים שלא תשתכח התורה מאחר שאין לומדים אותה בעוונותינו הרבים):

יט

ואמר: נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשייה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור, וכיוצא. ואמר שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעברות חס ושלום, רחמנא לצלן רחמנא לשזבן, אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העברות שרגילין בהם חס ושלום,

ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך – יהיה איך שיהיה – בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על־ידי התורה, כי כח התורה גדול מאד:

וכל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעבדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות, דהינו: להרבות בלימוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום ולהרבות בתפילה ותחנונים תמיד - והכל בפשיטות בלי שום חכמות.

והזהיר מאד להיות בשמחה תמיד, והרבה מאד לדבר עמנו מזה מענין שמחה, כמבואר בספרים הקדושים, אך יותר מזה הרבה לדבר עימנו בעל פה, והזהיר מאד בכמה אזהרות כמה וכמה פעמים להיות אך שמח תמיד:

כ

כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השם יתברך, כמבואר אצלנו כמה פעמים, אבל כשיש לו עצבות חס ושלום קשה לו להתבודד ולפרש שיחתו.

ועיין במקום אחר (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימנים: מב, רפב; ובחלק ב', סימנים: י, כד מח) כמה האדם צריך להתחזק להיות שמח תמיד, וביותר בשעת התפילה, ושצריכין להכריח עצמו בכל כוחותיו לזכות לשמחה.

ואמר כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות. ענה ואמר: כפי הנראה שאי אפשר לבוא לשמחה כי אם על ידי עניני שטות - לעשות עצמו כשוטה [ולעשות עניני צחוק ושטות וכו', כמבואר במקום אחר (שם, חלק ב', כד, מח) ורק על ידי זה באין לשמחה.

כשהאדם זוכה לשמחה אזי השם יתברך בעצמו שומר אותו ומציל אותו מפגם הברית:

כא

בראש השנה צריכין להיות חכם, שיחשוב רק מחשבות טובות, שייטיב השם יתברך עמנו וכו'. וצריכין להיות שמח בראש השנה. גם צריכים לבכות בראש השנה. בראש השנה ביום הראשון צריכין למעט בדיבור מאד מאד. ואמר שאדם גדול צריך לדקדק בזה ביותר, ועל כן הוא אינו אומר ביום הראשון אפילו הפייט רק מה שיסד רבי אליעזר הקליר אבל שאר הפייט אינו אומר, מחמת שאדם גדול צריך לדקדק אז ביותר לבלי לדבר שום דיבור שאינו מוכרח:

כב

טוב מאד מי שזוכה להיות מקורב לצדיק אמיתי, כי לעתיד לבוא כתיב (איוב לח, יג): "לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה" – שיאחז ב״כנפות הארץ״ וינער את ה״רשעים״; אבל מי שהוא מקורב לצדיק אמיתי, אזי יחזיק ויאחז עצמו בהצדיק, ויהיה נשאר קיים ולא יהיה ננער עם הרשעים, מאחר שיחזיק ויאחז עצמו בהצדיק:

כג

ענה ואמר: הרחמנות של העולם הזה הכל רואין, ובשביל זה הכל רודפין אחר העולם הזה; כי רואין כשהאדם רעב וצמא וכיוצא קשה לו מאד ויש רחמנות גדול עליו, וכן מי שהולך עירום ויחף יש רחמנות גדול עליו.

אבל מי שיש לו עינים ורואה גודל הרחמנות שיש על הנשמות שבעולם הבא, כי שם בעולם הבא נמצאים בני אדם שהולכים ערומים ממש ואי אפשר לרחם עליהם כלל;

כי בעולם הזה כשהאדם עירום בלא מלבוש, אזי אפשר לקבץ נדבות עבורו ולעשות לו קאפטין אחד, אבל בעולם הבא מי שהולך עירום אי אפשר לרחם עליו כלל, כי שם אין מועיל שום רחמנות, כי איזה מלבוש הוא צריך? הלא הוא רק מלבוש של תורה ומצוות, ולזה אין מועיל שם רחמנות.

אבל מי שזוכה להתקרב לצדיק אמיתי, הוא יכול לרוץ להצדיק וליקח אצלו איזה מלבוש להתלבש עצמו:

שוב שמעתי שיחתו הקדושה מעין זה, שאמר בעולם הבא מניחין כמה בני אדם בחוץ והם צועקים בקול מר: "תנו לנו מה לאכול", ובאין אצלם ואומרים להם: "הרי לכם אכילה ושתיה, אכלו ושתו", והם משיבים: "לא, לא; אין אנו צריכים אכילה זאת, רק אנו צריכים אכילה ושתיה של תורה ועבודה".

וכן מניחים כמה בני אדם ערומים בחוץ, והם צועקים גם כן מאד: "תנו לנו במה להתכסות", ובאין אצלם ואומרים: "הרי לכם מלבושים", והם משיבים: "לא, אין אלו מלבושים נצרכים לנו כלל. רק אנו צריכים מצוות ומעשים טובים להתלבש בהם":

ענה ואמר: אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים ולהתלבש באיזה מצוות:

כד

מעלת הזוכה ליתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד. למשל: בן שנתרחק מאביו, והבן יש לו געגועים גדולים מאד לאביו, וכן האב יש לו געגועים גדולים לבנו. לימים נתיישב בדעתו האב לילך וליסע לבנו. וכן הבן נתיישב גם כן לילך וליסע לאביו. והלכו ונסעו זה לזה. וכל מה שנתקרבו יותר, נתגדל ביותר הגעגועים שלהם. והיו הולכים ונוסעים זה לזה, דהיינו האב להבן והבן להאב, עד שנתקרבו, ולא היה ביניהם כי אם שתי פרסאות לבד. והבין האב בגודל הגעגועים שלו, שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא יהיה לו כח לסבול הגעגועים של אלו השתי פרסאות. וכן הבן הבין גם כן, שאין לו עוד כח לסבול הגעגועים של אלו השתי פרסאות האחרונות, ואם ימשיך עצמו אחריהם תצא נפשו חס ושלום. וישבו עצמן להשליך לגמרי כל הגעגועים ולהעבירם מדעתם. בתוך כך בא אחד עם עגלה, וחטף את הבן, והביאו לאביו במהירות גדול. כמה תענוג נפלא ועצום גרם זה האיש שהביא את הבן להאב, שהיה להם געגועים כאלה. וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך, וכן להצדיק לחזור ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה, עד שהגיעו סמוכים זה לזה, ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגודל הגעגועים אי אפשר לסבול עוד, והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו'. וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת (דהינו געגועים הנ"ל) ? הלא יש כמה עבודות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפילין ושאר מצוות. והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה והביא להצדיק פרנסה, ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג, כ"ה), וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיהו נ"ח, י"א). ונמצא שהצדיק הגדול האמיתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות, ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל, ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי, שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל:

כה

בענין המחשבות שבמוח הוא פלא גדול וגדולת הבורא יתברך שמו - איך המחשבות מֻנחים במוח חבילות הרבה מאד אלו על אלו, וכשאדם צריך לאיזה דבר ונזכר בו, אזי מושך ומוציא אותו הדבר שהיה מֻנח במחשבה, ונזכר בו, והדבר פלא: היכן היה מונח אותו הענין עד עכשיו. ויש קשרים וסימנים במחשבות המונחים בהמוח חבילות חבילות הרבה. וכשנזכר באיזה דבר מחמת שנזדמן ענין המעורר אותה המחשבה על ידי הקשר והסימן שבה, אזי מוציא אותה המחשבה מתוך חבילי חבילות המחשבות המֻנחים ומסֻדרים במוח, ואזי כשמושך ומוציא אותה המחשבה, אזי מתהפכים ומתגלגלים כל המחשבות מסדרם שהיו מונחים. (כעין שרואין בדברים גשמיים, שכשמושכין ומוציאין דבר מתוך איזה קופה וחבילה אזי מתהפך ומתגלגל כל הקופה והחבילה):

כו

אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה, כי אם לא היתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה', אם היה זוכר כל מה שעבר לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאד כל הדברים שעוברים עליו; אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר.

ואצלו הדרך - שכל מה שעבר והלך נפסק והולך לחלוטין, ואינו חוזר בדעתו עוד כלל. ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך וכו'.

וענין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאד בעבודת ה', כי על פי רוב יש להאדם בלבולים רבים וערבוב הדעת מאד ממה שחלף ועבר, בפרט בשעת התפילה, שאז באים עליו כל הבלבולים ומערבבים ומעקמים את דעתו ממה שכבר עבר. לפעמים יש לו בלבולים מענין המשא ומתן שלו ועסקי ביתו וכיוצא, באשר כי לא טוב עשה בענין זה וכיוצא וכך היה צריך לעשות וכיוצא בזה הדבר. ויש שמבלבלים אותו בעת עבודתו בתורה או בתפילה וכיוצא. בהפגמים שפגם מקודם, באשר שבענין זה לא עשה כהוגן נגדו יתברך, וכיוצא בזה הרבה מאד. כאשר ידוע לכל אדם בעצמו.

על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה, שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי ויסיח דעתו מזה לגמרי. ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בענין זה כלל והבן הדבר היטב, כי הוא דבר גדול מאד:

ואיתא בספרים שבשביל זה ניתן השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה. כי על ידי השכחה, כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד הוא אצלו כחדשות, וחביב עליו. ואיתא משל על הלומד ושוכח, ששכרו אנשים למלאות חביות, והחביות היו נקובים, וכל מה שהיו שופכין לתוך החביות נשפך לחוץ. והטפשים אמרו: הואיל וחוזר ונשפך לחוץ, למה לנו ליגע ולמלאֹות מאחר שאחר כך נשפך. אבל החכם אומר: מה לי בזה, הלא פורעין לי על היום, ושכרי לא יקפח מכל יום ויום, כי אני מֻשכר לימים ומה לי אם נשפך. כך אף על פי ששוכח למודו, שכרו לא יקפח מכל יום ויום:

ודע שלעתיד מזכירין את האדם כל מה שלמד, אף אם שכח.

גם בני־אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה - לעתיד בעולם הבא יבינו, כי עיקר התורה היא להנשמות; שבעולם הבא יהיו הנשמות בקיאים ומשיגים היטב את התורה שלמד ושמע האדם בעולם הזה.

אשרי המבלה ימיו בתורה ועבודה הרבה:

כז

אף־על־פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאד מאד בעבודת ה' – להזדרז מאד בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודת ה', כי עיקר הוא העשייה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה לשפוך לבו לפניו יתברך וכיוצא בזה שאר עניני עבודת ה', אף־על־פי־כן אל תהי נבהל כשאתה רואה בספרים קדושים עניני עבודות הרבה – אל תהי נבהל מפני זה לאמר: ״מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל הענינים הללו, מכל שכן כולם״, כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת, רק לילך בנחת בהדרגה מעט־מעט. ולא שיהא מבוהל ומבולבל שרוצה לקיים ולחטוף הכל בבת אחת ומחמת זה נתבלבל לגמרי; כמו שיש בשרפה חס ושלום – שמחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין. רק צריך לנהוג בהדרגה בנחת מעט־מעט.

ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת ה', מה לעשות, אונס רחמנא פטריה (בבא קמא דף כה:). וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאד, ורחמנא לבא בעי (סנהדרין קו, ב).

ויש בענין זה כמה שיחות וספורים יפים ששמענו, שהם עצות גדולות טובות מאד להרגיל עצמו בעבודתו יתברך, אך אי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב; והמשכיל החפץ באמת, יבין קצת:

כח

ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים, וללמוד כלם, כדי שיהיה בכל מקום; כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות, ומוציאים הוצאות רבות על זה כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: "הייתי בורשא", וכיוצא בזה, כמו כן ראוי שיהיה האדם בעולם הזה בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא שהיה בכל מקום, דהיינו בכל הספרים הקדושים כנ"ל.

ולעתיד – בעולם הבא – מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה:

כט

ועל לימוד הפוסקים הזהיר מאד מאד ביותר מכל הלימודים. וראוי ללמוד כל הארבעה "שלחן ערוך" כולם מראשם עד סופם כסדר. אם יכול ללמוד כל הארבעה שלחן ערוך עם כל הפירושים הגדולים – מה טוב, ואם לאו – על כל פנים ילמוד כל הארבעה שלחן ערוך הקטנים.

והוא תיקון גדול מאד, כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע, ועל ידי לימוד פוסק שמברר הכשר והפסול המותר והאסור הטהור והטמא, על ידי זה נתברר ונפרש הטוב מן הרע, וכמבואר במאמר "ראיתי מנורת זהב" (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ח') ובשאר מאמרים (עיין שם, סימן סב) מעלת לימוד הפוסקים.

ואמר שכל איש ישראלי מחוייב ללמוד בכל יום ויום פוסקים ולא יעבור. ואף אם הוא אנוס ואין לו פנאי, ילמד על כל פנים איזה סעיף שלחן ערוך באיזה מקום שהוא אפילו שלא במקומו שהוא עומד עתה בשלחן ערוך. כי צריך ללמוד איזה דין בשלחן ערוך בכל יום ויום כל ימי חייו. וכשאינו אנוס ילמד כסדר כל הארבעה שלחן ערוך מדי יום ביומו וכשיגמור ויסיים הארבעה שלחן ערוך יחזר ויתחיל ללמדם כסדר. וכן ינהג כל ימי חייו:

ל

על המבלים זמן בשביל נקיות ומאריכין בבית הכסא הקפיד מאד מאד, והתלוצץ מאותן האנשים מאד, והאריך הרבה בענין זה. והכלל: כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות דף כה:), ואין צריך להחמיר יותר מן הדין, ועל פי הדין האיסור הוא רק כשנצרך לנקביו ממש כמו שכתוב בגמרא (שם כג.): ״הנצרך לנקביו אל יתפלל״, הנצרך דיקא. ואפלו כשהוא נצרך לנקביו ממש יש גם כן דינים בזה בדיעבד ובשעת הדחק כמובא בשלחן ערוך (סימן צ"ב) עיין שם במגן אברהם, שהרי"ף מתיר לכתחילה ביכול לעמוד עצמו עד פרסה וכו'. נמצא, שעל כל פנים כשאינו נצרך לנקביו ממש, אין צריך להחמיר ולבטל עצמו מתורה ותפילה בחנם מחמת חששות וחומרות יתרות ושגעון בעלמא. רק טוב להתפלל בבקר תכף אחר עמידתו ממטתו. אם אפשר בקל לפנות אפשר, ואם לאו לאו, ויתפלל כך. ואפלו אם חושש במעיו, לא ישגיח ולא יסתכל על זה כלל. גם אין צריכין להאריך בבית הכסא, כי הוא מזיק מאד לבריאות הגוף, וכמה חלאים באים מזה בפרט בבית הכסא שלנו, שצריכים להיות תולה בהם, והתולה בבית הכסא מזיק מאד מאד, בפרט החולי הידוע שקורין "מורידין" בא מזה מאד, רחמנא ליצלן. על כן צריכין ליזהר מאד מלהאריך בבית הכסא. ואין לחפש אחר חומרות ומרה שחורה בזה, כי לא נאמר כלל בדורות הללו. והוא עצמו היה גם כן בזאת הטעות מקודם, והיה עושה דברים זרים מאד בשביל נקיות, וכמעט שבא לידי סכנה על ידי זה, וגם לא נמלט מחלאים רחמנא ליצלן על ידי זה. ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון וחלילה לבלות זמן היקר על זה. ובאמת אי אפשר בשום אופן שיהיה הגוף נקי לגמרי ולא ישאר בתוכו כלום, כי הלא אפילו מי שמתענה משבת לשבת, הוא צריך לנקביו גם בסוף השבוע, אף על פי שלא אכל מקודם כמה ימים, כי בהכרח שישאר קצת בהגוף. ואמר שדבר גדול הוא אצלו, שדיבר מענין זה, כי יוצא מזה דבר גדול מאד דהיינו שלא לבלות זמן בשביל זה ושלא להאריך שם. ואפלו אם לפעמים הוא מוכרח להאריך, טוב לצאת ולחזור מלישב הרבה שם:

לא

ראוי להזדרז להתפלל תמיד בבקר השכם בכל מה שיוכל, כי לפי גודל מעלת התפילה, שיקרה מעלתה מאד מאד, מי יודע אם יזכה אחר־כך להתפלל, על כן כל מה שיוכל להקדים עצמו – ראוי לו לזרז מאד ולהקדים:

לב

צריך לחזק את עצמו באמונה, ולבלי ליכנס בחקירות כלל, ולבלי לעיין כלל בספרים של מחקרים, רק להאמין בהשם יתברך באמונה לבד בלי שום חקירות כלל.

ואף על פי שנדמה לנו שההמון עם הם רחוקים מחקירות ואינם מחקרים כלל, אף על פי כן באמת כולם הם מעורבים בחקירות, כי כל אחד ואחד יש לו חקירות, ואפילו קטנים באים על מחשבתם חקירות ובלבולים.

אבל באמת צריך כל אחד ואחד ליזהר מאד להרחיק החקירות מלבו, ולהשליכם מלבו לגמרי, לבלי להיות חס ושלום שום חקרן כלל, רק להאמין בה' ובצדיקים אמתיים באמונה לבד בלי שום חקירות כלל. כי כבר זכינו לקבל תורתנו הקדושה על ידי משה רבנו עליו השלום, וכבר היה לנו צדיקים רבים גדולים ונוראים בכל דור ודור, וראוי לנו לסמוך עליהם בלי שום חקירות, ולילך בעקבותם להאמין בהשם יתברך בפשיטות, ולקיים תורתו ומצוותיו כאשר מסרו לנו אבותינו הקדושים:

וכשאדם הולך בתמימות באמונה לבד בלי שום חקירות יכול לזכות שיעזור לו השם יתברך שיבוא לבחינת רצון, שהוא למעלה מחכמה. כי באמת חכמה דקדושה הוא למעלה מאמונה, אבל אף על פי כן אנו צריכים לבלי לילך בחכמות וחקירות, רק באמונה לבד, כי אמונה הוא דבר חזק מאד. ואזי כשהולך באמונה לבד בלי חקירות וחכמות, אזי זוכה לבוא לבחינת רצון, שהוא למעלה אפילו מחכמה, דהינו: שיזכה שיהיה לו רצון מופלג חזק מאד אליו יתברך בהשתוקקות נמרץ מאד, עד שלא ידע מה לעשות כלל מגודל ההשתוקקות. ויצעק וכו'.

אך יש חקרן שהוא בתוך לב בני אדם. דהינו הבעל דבר שהוא מכניס חקירות בלב האדם וצריכין להכניעו ולגרשו, לגרש מלבו כל החקירות ולחזק את עצמו באמונה כנזכר לעיל:

ודע כי יש עברות שהם מכניסים כפירות באדם; ויש שבאים עליהם מחשבות על האמונה מחמת שלא נולדו בקדושה כראוי; ויש שהוסיפו על זה מעשיהם הרעים שעשו בעצמם, כי יש עברות שהם מזיקים ופוגמים את האמונה כנ"ל, ולזה צריכין בושה ולב נשבר, שמי שיש לו חקירות ומחשבות אלו חס ושלום ראוי לו להתבייש מאד על אשר נולד בגשמיות כזה, או שעשה מעשים כאלו שבא לזה, שיבואו לו מחשבות כנגד אמונתנו הקדושה וכבוד ה' מלא את כל הארץ, כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו', ג'), ועליו באים מחשבות חס ושלום לגרשו ולעקרו חס ושלום מאלקים חיים אשר הוא חי החיים יתברך ויתעלה שמו. ואין צריך לבאר גודל הבושה שראוי שיהיה לו כשבאים עליו מחשבות כאלו חס ושלום.

ועל ידי בושה ולב נשבר, על ידי זה מגרש ומשבר החקירות והמחשבות הנ"ל:

ובאמת אמונה הוא ענין חזק מאד, וחייו חזקים מאד על ידי אמונה, כי כשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו יסורים חס ושלום, אזי יוכל לנחם עצמו ולהחיות את עצמו כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה, ובסוף ייטיב לו השם יתברך בעולם הזה או בעולם הבא. אבל מחקר שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה - אין לו למי לפנות, ואין לו במה להחיות את עצמו ולנחם את עצמו. והמשכיל יבין דברים אלו מאליו, ויבין דבר מתוך דבר, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב.

והכלל, שעיקר הוא האמונה בלי שום חקירות כלל, ובזה יהיה חזק לעולם בעולם הזה ובעולם הבא, ולעולם לא ימוט אשרי לו.

גם זאת צריך לדעת, שיש נשמות כשרות שנולדו בכשרות וגם לא קלקלו מעשיהם, שאין באים עליהם כלל מחשבות כאלו, ואפילו כשמדברים בפניהם מענינים אלו לא אכפת להם כלל, ואינו מבלבל דעתם כלל; וזה דומה כמו שמדברים מתאוה הידוע בפני סריס, שבודאי אינו מבלבל דעתו כלל, כן אלו האנשים כשרים הנ"ל אינם שומעים כלל, ואינו נכנס באזניהם כלל עניני חקירות ובלבולים הנ"ל.

ובאמת הקושיות והחקירות של ההמון עם הם שטותים גדולים, ואינם קושיות כלל. ויש בני אדם שהולכים עם איזה קושיא זמן רב ובאמת הקושיא שלו הוא תירוץ, רק מחמת שאין לו דעת - נדמה לו לקושיא. כמו למשל ששואלין את התינוק שנשבר הזכוכית של החלון ולקחו הזכוכית השני שאצלו וקבעוה כאן, ואם כן יפרח הצפור דרך החלל הזה של זכוכית השני. וכששואלין את התינוק כך, דהיינו: שכוללין לו התירוץ עם הקושיא ביחד, אזי נדמה לו לקושיא גדולה ואינו יודע מה להשיב כלל כי נדמה לו לקושיא גדולה. ובאמת הכל שטות, כי אדרבא הקושיא שיפרח הצפור הוא תירוץ על קושיא הראשונה של שטות. כי באמת אין לוקחין בשביל זה הזכוכית השני לסתום כי יפרח דרך שם. רק התינוק מחמת חסרון הבנתו אינו מבין שכוללין לו הקושיא עם התירוץ ביחד ונדמה לו לקושיא גדולה. כמו כן ממש בני אדם שנכנס בלבם קושיות של שטות כאלו - שבאמת זאת הקושיא הוא תירוץ, אך מחמת חסרון הבנתו נדמה לו שהוא קושיא גדולה והבן היטב.

על כן צריך האדם לסלק מדעתו ולברוח מקושיות וחקירות ושטותים ובלבולים, רק לחזק את עצמו באמונה לבד, כנזכר לעיל:

לג

שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה, ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד.

ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמור, כמו שהנשים וההמון עם הכשרים מאמינים:

לד

אמונה חשוב כצדקה, כמו שכתוב (בראשית ט"ו, ו'): "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", ועל ידי זה זוכה לבנים, "אמונה" בגימטריה "בנים":

לה

ואמר שהולך אפיקורסות גדול על העולם. וכן סִיפּר כמה פעמים, שהולך ונמשך אפיקורסות גדול בעוונותינו הרבים בעולם.

אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה באלו העתים.

ואמר: אף על פי שאינו מועיל כלל מה שהוא מספר זאת, שיהיה אפיקורסות בעולם ושצריכין להתחזק עצמו באמונה, כי אף על פי שהוא אומר זאת, אף על פי כן מתגברת האפיקורסות והבלבולים. כי הלא גם דניאל וכיוצא הודיעו מקודם, שקודם שיבוא משיח יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים. והרשיעו רשעים, והמשכילים יבינו וכו' (דניאל י"ב, י'). ואם כן מאחר שהודיע מקודם, שזה יהיה הנסיון קודם ביאת משיח, שיתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים באמונה. ומי שיזכה לעמוד בנסיון, וישאר קיים באמונתו, אשרי לו ויזכה לכל טוב המעותד לבוא לנו במהרה בימינו, אשר נבאו עליהם כל נביאינו וחכמינו מקדם.

ואם כן היה ראוי שכל אחד ישכיל ויחוס על עצמו לִישאר קיים חזק באמונתו, ולא יהיה לו עוד שום נסיון וצירוף כלל, מאחר שכבר הודיעו זאת מקודם, ובאמת אף על פי כן, אף על פי שהודיעו זאת מקודם, אף על פי כן יהיה נסיון גדול ורבים ירשיעו כמו שכתוב: "והרשיעו רשעים", אך אף על פי כן אני מודיע זאת מקודם בשביל אותן מעט הכשרים שיחזקו עצמן באמונתן. ובודאי יהיה להם מלחמות גדולות בדעתן למען יהיה להם למשיב נפש והתחזקות והתאמצות יותר כשיראו שכבר דיברו מזה מקודם:

לו

ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב זכרונו לברכה:

לז

אפיקורסות נקראת "משא", כמו שכתב רש"י על "משאכם" (דברים א', י"ב) - "מלמד שהיו בהם אפיקורסים". על כן כשנוסע להצדיק הוא משליך מעליו משאוי גדולה, כי מאחר שנוסע כבר יש לו אמונה, שהוא הפך האפיקורסות:

לח

"שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהלים עג, ט), כי עכשיו נתפשט האפיקורסות - שהותרה הרצועה לדבר סרה על כל הצדיקים ועל כל יראי ה'. והוא כמו מי שפושט לשונו נגד כל העולם, שאינו משגיח על כל העולם. ובאמת זה האפיקורסות הוא נגד השם יתברך בעצמו. אך שהם בושים לדבר בפירוש על השם יתברך הם מהפכין אפיקורסות שלהם לדבר על העולם.

וזהו ״שתו בשמים פיהם״ - שבאמת מה שמדברים בפיהם הוא באמת למעלה בשמים, כי עיקר דבריהם נגד השם יתברך כביכול, כנזכר לעיל, אך ״לשונם תהלך בארץ״ - שמחמת שבושים לדבר בפירוש נגדו יתברך, על כן ״לשונם תהלך בארץ״, שפושטין לשונם נגד העולם כנ"ל. אבל באמת "שתו בשמים פיהם" כנ"ל:

לט

ראוי שירגיש צרת יחיד מכל שכן צרת רבים, חס ושלום, בלב. כי אפשר שידע מהצרה חס ושלום, ויודע בבירור כאב הצרה חס ושלום, ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל. ועל כל פנים צרת רבים, חס ושלום, ראוי שהלב ירגיש כאב הצרה.

ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר- היינו: להכות הראש בקירות לבבו, כמובא במקום אחר (לקוטי קמא, סימנים טו, קנד) על פסוק: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד', ל"ט), שצריך להביא הדעת בהלב. והבן היטב.

אחר כך שמעתי בשמו שאמר שזהו בחינת "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיהו ל"ח, ב'), שהסב והמשיך הפנים שהוא המח והדעת אל קירות הלב, היינו כנזכר לעיל, כי עיקר הפנים היא החכמה והדעת שהוא אור הפנים כמבואר במקום אחר (לקוטי קמא, סימן לה):

מ

בענין ספרי המחקרים מבואר כבר אצלנו כמה פעמים שאסור לעסוק בהם וצריך להרחיק מאד לבלי ללמוד אותם ולבלי להביט בהם כלל, אפלו בספרי חקירות של גדולי ישראל, כי הוא איסור גדול מאד ללמוד אותם. (וכבר מבואר בכמה ספרים גודל האסור ללמוד בהם), כי לא באלה חלק יעקב. כי אין לנו שייכות בהם.

כי אנו מאמינים בו יתברך באמונה לבד בלי שום חקירה כי הוא יתברך ברא את העולם כלו ומקיים את עולמו ועתיד לחדש את עולמו וכו'. ודרך אלו הספרים להקשות קושיות שנראין כקושיות גדולות והתירוץ חלוש מאד, ומי שרוצה לחקור יותר ולהקשות על התירוץ יכול להקשות ולא יועיל לו התירוץ - על כן אסור לעיין בהם כלל.

ובאמת כל הקושיות שלהם אינם כלום והם כולם הבל ורעיון רוח.

ומה שאנו רואים שיש בני אדם שאין דעתן נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאד כגון ספרי הזהר, וספרי האר"י זכר צדיק לברכה, וכיוצא, אף על פי שיש בהם חידושים נוראים מאד מאד המאירים עינים ומתוקים מדבש, והם נמשכים דיקא אחר ענינים אחרים כגון חקירות - דע כי זהו מחמת מזגם, כי מזגם בטבעם הוא מזג רע מן התולדה, שנולדו במזג רע, שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת,

ובאמת בודאי יש לו בחירה ויש לו כח לשבר את מזגו הרע, אבל מאחר שנולד במזג רע כזה, הוא צריך לסבול מרירות גדול לשבר את מזגו וטבעו הרע. ואשרי לאדם שנולד בקדושה. ונמצא בספריהם קושיות על סדר הבריאה - מה זכה הכוכב להיות כוכב או המזל להיות מזל. ומה חטאו הדברים השפלים שיהיו שפלים. כגון בהמות וחיות וכיוצא ומדוע לא היה בהפך, וכן מפני מה הראש ראש והרגל רגל, ומדוע לא יהיה בהפך וכיוצא בזה. כמבואר אלו הקושיות באריכות בספריהם. ובאמת הכל הבל ורעות רוח. ואין צריכים לחקור אחריו יתברך כי "צדיק וישר הוא" (איכה א', י"ח).

ובאמת דע כי כל העולם כלו הוא בחינת גלגל החוזר (בבא בתרא דף טז:) שקורין "דריידיל", והכל חוזר חלילה ונתהפך - מאדם מלאך וממלאך אדם, ומראש רגל ומרגל ראש, וכן שאר כל הדברים שבעולם כולם חוזרין חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. כי באמת בהשרש הכל אחד. כי יש נבדלים, דהיינו: מלאכים שהם נבדלים לגמרי מן החומר; ויש גלגלים שהם בחינת חומר, אבל חמרם זך מאד; ויש עולם השפל, דהיינו: זה העולם השפל שהוא חומר גמור, ואף על פי שבודאי כל אחד ואחד מאלו השלשה הנ"ל הוא נלקח ממקום מיוחד, אף על פי כן בשרש הכל שם כולו חד. ועל כן כל העולם כלו הוא בחינת גלגל החוזר והכל חוזר ונתהפך. שעתה זה הדבר הוא בבחינה עליונה בבחינת ראש, ודבר אחר בבחינה שפלה בבחינת רגל. ואחר כך נתהפך וחוזר ונעשה מבחינת רגל בחינת ראש ומראש רגל, וכן נתהפך מאדם מלאך וממלאך אדם, כמו שמצינו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהשליכו מלאכים מן השמים אל עולם השפל ונכנסו בחומר גמור עד שהיו בעלי תאוות וכו'. וכן כמה פעמים שבאו מלאכים בעולם הזה ונתלבשו בחומר כמבואר בכמה מקומות, וכן להפך שמצינו שנעשה מאדם מלאך. כי העולם הוא בחינת גלגל החוזר שקורין "דריידיל" והכל חוזר חלילה. כי באמת בהשרש כלו אחד כנזכר לעיל. (גם מצינו שרגלו של זה הוא גבוה יותר במעלה מראשו של אחר. וכן בעולמות כי המדריגה התחתונה של עולם העליון הוא במעלה יותר ממדריגה העליונה של עולם התחתון ממנו, אבל באמת הכל חוזר חלילה כנ"ל).

וזה בחינת מה שמשחקין בחנוכה בדריידיל, כי חנוכה הוא בחינת בית המקדש (עיין לקוטי תנינא, סימן ז'). ועיקר בנין בית המקדש היא בחינת הנ"ל, בחינת גלגל החוזר. כי בבית המקדש היה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה (פסחים דף נ.), כי השם יתברך השרה שכינתו במשכן ובבית המקדש שזה בחינת עליונים למטה, וכן להפך כל ציורא דמשכנא הכל היה רשום למעלה וזה בחינת תחתונים למעלה, שזה בחינת דריידיל בחינת גלגל החוזר שהכל חוזר ונתהפך כנ"ל. כי על פי חקירה הוא דבר רחוק מאד שה' יתברך, שהוא מרומם ומנושא למעלה מכל הרוחניות, יהיה מצמצם שכינתו בכלי המשכן, "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וכו' (מלכים א ח', כ"ז). ואף על פי כן הראה השם יתברך שהוא דוקא להפך מדעתם כי באמת השם יתברך השרה שכינתו במשכן. וכן להפך הוא דבר רחוק על פי חקירה שהאדם שהוא בריה שפלה יהיה לו כח לעשות רושם למעלה. או בהמה שפלה יהיו מקריבין אותה לקרבן שתעלה לריח ניחוח לנחת רוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו (עין רש"י זבחים מו:) ואיך שייך רצון אצלו יתברך. אבל באמת הראה השם יתברך להפך מדעתם כי באמת השם יתברך השרה שכינתו למטה במשכן ובבית המקדש. והבהמה עלתה לריח ניחוח וכו'. וזה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה בחינת גלגל החוזר בחינת דריידיל.

והנה כח היולי המובא בספריהם הוא בחינת הממוצע בין הכח והפועל. כי כל דבר הוא בתחילה בכח ואחר כך יוצא מכח אל הפועל, וכשיוצא מן הכח קודם שבא אל הפועל יש בחינת היולי שהוא ממוצע בין הכח והפועל שהוא שרש כל הנבראים כי כלם יוצאים מן כח היולי, כי כולם היו תחילה בתוך בחינת כח ההיולי, וכל הנבראים היוצאים משם שהם שלש בחינות הנ"ל שהם: נבדלים, גלגלים, שפלים, כולם חוזרים חלילה וחוזר ונתהפך מנבדל לשפל ומשפל לנבדל וכן כולם, כי בשרש כולו אחד כנ"ל. וזה בחינת האותיות החקוקים על הדריידיל, שהם ה' נ' ג' ש' ראשי תבות ה'יולי נ'בדל ג'לגל ש'פל שהם כלל כל הבריאה כנ"ל, שכולם חוזרים חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה כנ"ל, שזה מרומז בחנוכה שהוא בחינת חנוכת הבית המקדש ששם היה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, שזה בחינת דריידיל, בחינת גלגל החוזר שנתהפך מבחינת זו לבחינה זו ומזו לזו כנ"ל.

וזה בחינת הגאולה, כי זהו עיקר הגאולה שיהיה בחינה הנ"ל, דהיינו בחינה חוזרת חלילה הנ"ל, בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה שהיה בבית המקדש. ועל כן כשיצאו ממצרים תכף בשירת הים אמרו: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" וכו' (שמות ט"ו, י"ז), שבשרו על בנין בית המקדש כי זה עיקר הגאולה שיהיה בנין בית המקדש ששם היא בחינת גלגל החוזר הנ"ל, בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה (שזהו עיקר התכלית) כי באמת כולו חד, כי בהשרש הכל אחד כנ"ל. וזהו גם כן בחינת האותיות הנ"ל, שהם ה' נ' ג' ש' ראשי תבות "ג'אלת ש'בט נ'חלתך ה'ר ציון" (תהלים ע"ד, י"ב), בחינת תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, בחינת הבית המקדש, ששם היה בחינת גלגל החוזר שזהו עיקר הגאולה כנ"ל.

ועיין במאמר (בלקוטי תנינא, סימן ז') הנאמר בחנוכה, זה המתחיל ויהי מקץ ב' מרחמם ינהגם וכו', שם מבאר גם כן מענין עליונים למטה ותחתונים למעלה ומענין חנוכה שהוא חנוכת בית המקדש, עיין שם. וזה בחינת מקיפים הנאמר במאמר הנ"ל, היינו בחינת גלגל החוזר, דהינו דריידיל הנ"ל, היא בחינת מקיפים שמקיף וסובב. ועיין שם והבן (חכמה הוא בחינת היולי).

ונחזור לענין ראשון. כי אין אנו צריכים ליכנס כלל בחקירות, כי הוא איסור גדול מאד, רק אנו מאמינים בו יתברך באמונה לבד שהוא יתברך ברא את כל העולמות כולם ומקיים כולם ועתיד לחדש את עולמו:

מא

לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול.

ועצבות שהוא מהטחול היא סטרא אחרא, והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאד מאד בעיניו יתברך. והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות.

על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו: להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימן כה, ולקמן מז, רלב), אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה. ועל זה הזהיר אותנו כמה פעמים - להתאמץ ולהתגבר שלא יהיה לנו לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא, ושאר כל היום יהיה בשמחה:

מב

עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום על שאינו עושה לו רצונו.

אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו (עיין תענית יט.) כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו וכו', ועיין במקום אחר מזה (לקמן סימן מה):

מג

על ידי מרה שחורה ועצבות אינם יודעים משמו.

ואמר בדרך צחות, שהמת כששואלין אותו שיאמר שמו הוא שוכח את שמו, כמובא, וזה מחמת שהמת הוא בעצבות ומרה שחורה מאד - על כן אינו יודע משמו.

והכלל - שצריך ליזהר מאד מאד להיות בשמחה תמיד.

ואפילו אם הוא כמו שהוא, דהיינו: שהוא חס ושלום רחוק מאד מהשם יתברך, אף על פי כן יש לו לשמוח מאד שלא עשהו גוי. וכבר מבואר שעל עניני מעשיו אשר אינם כראוי נגדו יתברך, על זה צריכין לייחד שעה ביום להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר, וגם אותה השעה אסור שיהיה לו עצבות רק לב נשבר, אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה.

גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד. וכמו שמובא בגמרא (תענית דף כב.) מהני תרי בדחי שזכו למה שזכו על ידי זה שהיו משמחים בני אדם:

מד

בענין השם של אדם:

השם הוא דבר גדול מאד, ודיבר הרבה מזה. גם דיבר עמנו מענין הפסוקים שנוהגין לומר קודם "יהיו לרצון" המתחילין ומסיימין באותיות של שמו. ואמר שיודע לבאר כל השמות של אותם שעמדו סביבו היכן הם רומזים. וביותר מרבי שמעון דיבר הרבה; שמעון הוא צירוף עו"ן מ"ש, ולא רצה לבאר ביאור הדבר, ואמר שצירוף הנ"ל זהו ממש כל ענינו ובחינתו של רבי שמעון. זה רבי שמעון היה אחד מתלמידיו החשובים. ואמר שאל תטעה אם אמר לך היכן אתה מרומז שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם. אל תאמר כן.

ומכלל דבריו הבנו שכל אחד כפי ענינו ומדרגתו ובחינתו כן יש לו איזה צירוף ורמז. והוא יודע כל זה היטב לאמיתו.

אמר שצירופי אותיות גדול מאד. ואמר שהתורה שלו גדולה. אך במקום שהוא צריך להשתמש עם צירופי אותיות הוא גדול ביותר:

מה

אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר - כשבא אחר כך לשמחה:

מו

צריך לשמור את המחשבה מאד, כי ממחשבה יכול להיות נעשה דבר חיוני ממש:

ודע שכל בחינה שהיא גבוה למעלה יותר אצל האדם היא יכולה להגיע ולהשיג יותר, כמו למשל: עם הרגל יכולין להשליך איזה דבר למעלה, אבל עם היד יכולין להשליך למעלה יותר; ובהדיבור יכולין להשיג ולהגיע יותר ויותר, כי בהדיבור יכולין לדבר למרחוק; והשמיעה היא גבוה יותר, ויכולין לשמוע קול מרחוק מאד, כגון כשיורין בקני שריפה (שקורין הורמאטיס) יכולין לשמוע למרחוק מאד; והראיה יכולה להשיג ולהגיע עוד יותר ויותר, כי בהראיה יכולין לראות ולהביט על השמים.

נמצא שכל בחינה שהיא גבוה יותר למעלה היא יכולה להשיג ולהגיע יותר.

והמחשבה היא גבוה מאד מאד למעלה מן הכל, ויכולה להשיג ולהגיע למעלה למעלה, על כן צריכין לשמרה מאד:

מז

צריך לזה זכיה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט, כי לאו כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום, כי היום הולך וחולף ועובר אצלו, ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו. על כן צריכין להתגבר לראות לייחד לו פנאי ליישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם - אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו.

ומחמת שאין האדם מיישב עצמו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת, אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו, ותכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו, וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה.

אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל, בפרט התאוה שיש לכמה בני אדם להיות מפורסם ולהנהיג העולם ולנסוע על המדינה, הכל הבל ורעות רוח והוא שטות גדול באמת, כי באמת אין זה שום תענוג ונחת רוח אפילו בעולם הזה כי הוא מלא יסורים ובזיונות. גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם - ואמר לו: הלא לא תוכל אפילו לברך ברכת המזון באמת, כי תצטרך בכל מעשיך לכון שיתקבלו מעשיך בעיני בני אדם, ולא תוכל לעשות שום עבודה קלה לשם שמים:

מח

סיפר הרבה מענין גודל היראה והקדושה שהיה לו בילדותו - שהיה זריז וקדוש מאד. ואמר שהיה מתחיל כמה פעמים ביום אחד, היינו שהיה מתחיל להיות איש כשר, שמעתה יעבוד את השם יתברך - ואחר כך באותו היום עצמו נפל מזה ונפל לתאות אכילה וכיוצא, וחזר והתחיל באותו היום פעם אחר - שמאותו השעה יהיה איש כשר וכו', ונפל וחזר והתחיל מחדש, וכן היה כמה פעמים ביום אחד. וכבר שמענו ממנו כמה פעמים שהיה לו כמה התחלות, שבכל פעם התחיל מחדש לעבוד את ה'.

וזהו כלל גדול מאד בעבודת ה' - לבל יניח עצמו ליפול חס ושלום מחמת שנפל מאיזה עבודה או מתפילה בכונה או שנפל למקום שנפל חס ושלום, עם כל זה יחזק את עצמו בכל האפשר ויתחיל בכל פעם מחדש כאילו היום התחיל להתקרב להשם יתברך; ואף אם יהיה כן כמה פעמים, דהיינו: שיהיה לו חס ושלום כמה וכמה נפילות מעבודתו יתברך, עם כל זה יתחיל בכל פעם מחדש אפילו כמה וכמה פעמים, ובלא זה אי אפשר להיות איש כשר באמת ולהתקרב להשם יתברך באמת.

וכל זמן שאינו חזק בדעתו שתמיד ימשוך עצמו להשם יתברך בכל מה שיוכל - בין בעליה בין בירידה חס ושלום, אפילו אם תהיה הירידה חס ושלום איך שתהיה, אף על פי כן יהיה חזק ואמיץ בדעתו לימשך ולהשתוקק ולהתגעגע תמיד אליו יתברך, ולצעוק ולהתפלל ולהתחנן אליו יתברך תמיד, ולעשות מה שיוכל בעבודת ה' בשמחה אפילו אם יהיה איך שיהיה; כל זמן שאין לו התחזקות הזאת באמת, אי אפשר לו להתקרב להשם יתברך באמת.

וכל כך הוא צריך להתחזק עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבוד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס. כי לפעמים נדמה להאדם שרחוק שהוא יזכה לחיי עולם הבא לפי גודל התרחקותו מהשם יתברך, אף על פי כן יהיה מרוצה לעשות מה שיוכל בעבודת ה' בלא עולם הבא. ואפילו אם נראה לו שיהיה לו גיהנם גם כן חס ושלום יהיה איך שיהיה הוא מחויב לעשות את שלו תמיד בעבודת ה' כל מה שיוכל לעשות ולחטוף איזה מצוה או תורה ותפלה וכיוצא. וה' הטוב בעיניו יעשה.

וכעין מה שמספרים בשם הבעל שם טוב זכר צדיק לברכה, שפעם אחת נפל בדעתו מאד מאד עד שנדמה לו שבודאי לא יהיה לו עולם הבא חס ושלום ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל, ואמר: ״אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא״. וכל אדם, אפילו איש פשוט, אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשיכול לעמוד בכל כנזכר לעיל.

ואפילו ביום אחד צריך לחזק את עצמו כמה פעמים ולהתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל עד אשר יזכה ברבות הימים לילך בדרכי ה' כסדר, אמן:

מט

בענין קידוש השם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות דף לג:): ״אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה״ וכו', אמר שאינו חיוב^[1], כי אף על פי כן יכול להיות שיימצא אחד שיקדש השם אפילו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם, וכמו שמספרים מהדורות הסמוכים לפנינו - כמה מיני ענויים שסבלו הקדושים בשביל קידוש השם, אשרי להם:

נ

מענין דוקטורים ורפואות הרבה לדבר עמנו מאד, והיה מגנה מאד מאד ענין רפואות ודוקטורים, ומזהיר מאד מאד לכל מי שרוצה לחוס על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו שיתרחק עצמו מאד בתכלית הריחוק מלעסוק חס ושלום ברפואות ודוקטורים. ואפילו מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ואפילו אם החולאת חזק חס ושלום, רחמנא לצלן, אף על פי כן ישליך על ה' יהבו וישען באלקיו לבד, ואל יעסוק ברפואות ודוקטורים כלל, אפילו במקום שיש דוקטורים מופלגים - אף על פי כן אל יסמוך עליהם ואל ימסור חייו בידם, כי הם קרובים למיתה יותר מחיים רחמנא לצלן.

כי אפילו מי שהוא דוקטור גדול - אי אפשר לו לכון החולאת והרפואה השייכת לו לפי מזגו וטבעו, וכפי החולאת שלו וכפי העת והזמן; כי יש בזה כמה וכמה שינויים שצריך הדוקטור לכון בהם מאד, וקשה לו מאד שיכון ולא יטעה בכל הפרטים כאשר הם בעצמם מודים בזה. ובקל בקל יוכל לקלקל לו הרבה שלא יועיל שום תקנה לחייו חס ושלום, ואפילו הדוקטור הגדול מאד,

מכל שכן וכל שכן רוב הדוקטורים המצויים במדינתנו אשר רובם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, והם רוצחים ממש והורגים נפשות בידים חס ושלום, צריך לברוח מהם כמטחוי קשת לבל ימית עצמו או החולה שמוסר להם בידים חס ושלום; ואפילו כשסומך על דוקטורים גדולים הוא סכנה גדולה מאד ורחוק מן החיים, מאחר שנפל ביד הדוקטור.

ואי אפשר להאריך ולספר כל מה שסיפר רבנו זכרונו לברכה בענין זה.

וסיפר שכשהיה בקהלת קדש למברג, שהוא מקום קיבוץ דוקטורים גדולים, העיד לפניו דוקטור גדול בעצמו שטוב להתרחק מרפואות ודוקטורים בתכלית הריחוק. ואמר שכבר חקרו כל כך בחכמת הדוקטוריא עד שעכשיו אינם יודעים כלל וכלל לא, כי מריבוי חקירתם כבר ראו שאי אפשר לחקור ולברר אמיתת הדברים על מכונם. גם יש מחלוקות גדולות ביניהם בעניני הרפואות. ובקהלת קדש למברג יש שתי כתות דוקטורים מחולקים בענין איזה חולאת מסוכן איך להתנהג בו. שכת אחת אומרת שכל הדברים החזקים שיש להם איזה חריפות מזיק מאד לזה החולאת ושצריך החולה ליקח רק הדברים שהם בהפך; וכת האחרת אומרת בהפך ממש, שצריך לזה החולאת דיקא דברים חזקים וכיוצא, ודברים מתוקים ורכים מזיקים מאד לחולאת הזאת. וכל אחת ואחת מהכתות הנ"ל מביאה ראיות חזקות לדבריהם, ולפי דעת כל אחת מהכתות מי שמתנהג בהפך דעתם הוא סם המות חס ושלום לפי דעתם. נמצא שלפי דעת כת זו כל ההנהגות של החולה הנ"ל שמתנהג על פי הדוקטורים של הכת השניה הם סם המות חס ושלום וכן להפך לפי כת האחרת. וכל אחת מהכתות הם דוקטורים גדולים ומופלגים בחכמה זו מאד ואף על פי כן אינם יכולים לכון האמת לאמתו. וגם אי אפשר לברר בחוש עם מי האמת כי לפעמים נראה בחוש כפי דעה זו ולפעמים להפך, ואי אפשר להם לברר הדבר כלל.

נמצא שאי אפשר לסמוך על הדוקטורים מאחר שהם בעצמם מבולבלים מאד מאד בחכמה זו ואי אפשר להם לעמוד על האמת לאמיתו. ואיך ימסור חייו בידם שהוא תלוי בחוט השערה, שכאשר הדוקטור שוגה איזה תנועה בעלמא כחוט השערה הרי הוא מקלקל חייו וממיתו בידים, וכאשר רואין בחוש רוב הפעמים שרבים מאד מתים מן העולם על ידי הדוקטורים. כי יש בענין חכמת הדוקטוריא דקדוקים הרבה הרבה מאד מאד והם נעלמים מהם מאד מאד "כעצמים בבטן המלאה" (קהלת י"א, ה') עד שאי אפשר שיכון הדוקטור בכל הדקדוקים והפרטים ולא ישגה כלל. על כן צריכים להתרחק ולברוח מהם מאד.

ואל יאמר האדם שהוא חולה חס ושלום או שיש לו חולה בתוך ביתו, חס ושלום: ״אם כן על מי אסמוך״, כי בהכרח לעשות איזה עסק בדרך הטבע ואיך אניח את החולה ולא אשתדל בהצלתו. כי באמת זה שטות, כי מאחר שהדוקטור רחוק מחיים וקרוב להפך כנזכר לעיל, וסוף כל סוף הוא צריך לסמוך רק על השם יתברך, טוב לסמוך מיד על השם יתברך ואל יסכן את החולה בידים על ידי הדוקטור, כי על פי רוב הדוקטורים הם שלוחי המלאך המות רחמנא לצלן. וידמה בעיניו כאילו הוא יושב במדבר או ביער שבהכרח לסמוך על השם יתברך לבד מאחר שאין מה לעשות. כמו כן עכשיו אף על פי שיושב במקום שיש דוקטורים ורפואות, אף על פי כן מאחר שהם בעצמם מבולבלים בחכמה זו ושאר החששות הרבה מאד שיש בענין רפואות, אם כן קרוב הדבר שעל ידי הרפואות והדוקטור לא די שלא יועיל אדרבא יקלקל בודאי, ואם כן למה יעשה עסק בדרך הטבע מה שרחוק משכר וקרוב להפסד. והבן הדבר היטב, כי הוא זכרונו לברכה סיפר הרבה עם דוקטורים גדולים והיה יודע הדבר על בוריו והזהיר מאד להתרחק מהם מאד, ואי אפשר לבאר כל מה שסיפר בענין זה.

ואמר שכבר היה בעולם מלך אחד שהרג כל הדוקטורים שבמדינתו מאחר שהם מזיקים מאד את בני אדם. ואמר בדרך צחות שעל מלאך המות קשה הוא מאד להמית בעצמו, כי כל העולם תלוי בו וקשה וכבד עליו לעשות הכל בעצמו, על כן העמיד שלוחים במקומו בכל מקום והם דוקטורים שהם שלוחיו להמית אנשים, כי הם ממיתים בני אדם הרבה מאד מאד. אשרי מי שמתרחק מהם ומחזיק עצמו בשם יתברך לסמוך עליו לבד. וכבר מבואר קצת מענין הרחקת רפואות באיזה מקומות בספרים הנדפסים כבר, רק שם מרומז הדבר קצת ברמז בעלמא. אבל הרבה לדבר עמנו מאד בענין זה להתרחק מהם מאד, יהיה איך שיהיה חס ושלום ישא עיניו לשמים וישען בה' לבד.

ומה שרבנו זכרונו לברכה בעצמו נסע לקהלת קדש למברג ועסק שם ברפואות, יש בזה סודות ודברים נסתרים מאד, כי לא היה כונתו כלל במה שנסע לשם בשביל הרפואות רק בשביל ענינים אחרים הידועים לו. וכמו שכל הנסיעות שלו היו פלאות נשגבות ונעלמות מאד, כמו הנסיעה לקמיניץ ולנאווריטש ולשאריגראד וכיוצא בהם המוזכרים קצת בדברינו, כי היה לו בזה סודות נוראות מאד הנעלמות מעין כל חי. וכמו שפעם אחד כשבא מהדרך, מהדרכים הנזכרים לעיל, סיפר איזה מעשה נוראה המבואר בספורי מעשיות (מעשה ז'), ואמר שזאת המעשה מבארת ענין הנסיעה שלו, ובאמת הדבר סתום וחתום מאד כי מי יוכל לעמוד בסוד המעשיות שסיפר או בסוד הנסיעות וההנהגות הנפלאות והנעלמות שלו, וכמו כן היתה בנסיעה שלו לקהלת קדש למברג. ומאחר שבא לשם היה מוכרח מן השמים לעסוק ברפואות מטעמים וסודות הידועים לו. אבל כשבא משם אז דיקא הרבה לדבר ביותר ויותר מהרחקת הרפואות ואמר אז כמה תורות על זה. וגם מקודם שנסע ללמברג היה מדבר מענין זה, אבל אחר כך היה מדבר הרבה מאד מזה להתרחק מהם בתכלית הריחוק:

נא

העולם הזה אינו כלום רק למשוך אל התכלית הנצחי.

ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו, כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי -שמראה אל האדם כאילו הוא מרויח בכל פעם, ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות. והכלל - ששניהם אין להם קיום ביחד דהיינו: האדם עם המעות רק או שלוקחין המעות מן האדם או שלוקחין האדם מהמעות. ומעולם לא נמצא שישאר אחד עם המעות רק כנזכר לעיל. גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם כי מעולם עושין תמיד מעות והיכן הוא כל המעות רק באמת אינו כלום לגמרי.

ולעבוד ה', איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבוד את ה' לפי גדולת הבורא יתברך. מי שיודע מעט מגדולתו יתברך איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך. ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך רק העיקר הוא הרצון להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך.

ואף על פי שהכל חפצים ורוצים לעבדו, אף על פי כן אין כל הרצונות שוין. ויש חילוקים רבים ברצון. אפילו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חילוקים גדולים בין הרצונות. והכלל שעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך. ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות. (ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך "כאילו", כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך. בלשון אשכנז קלאמירשט).

גם חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות. גם בתמימות אסור להיות שוטה. אבל אף על פי כן חכמות אין צריכים כלל. וכמובאר במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימנים: יט, מד). גם אין טוב להיות זקן; הן חסיד זקן, והן צדיק זקן.

זקן אין טוב, כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש. רק יש מה שהוא משביח כשהוא זקן. היינו דבר אחר שמוסיף כח כשמזקין כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת דף עז:). גם הפקרות אין צריכים. אף על פי שבאמת אצלי אינו נקרא הפקרות כלל. אדרבא להפך כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך, זהו מופקר באמת. אך אף על פי כן אפילו מה שנקרא אצל העולם הפקרות, דהיינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבודת ה' שזהו אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכים כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות.

את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות. שלא יטעה אותו העולם כי לא נמצא אחד שיהיה לו קץ וסוף טוב מן העולם. וכל בני אדם שהיו אפילו אותן שתפסו בידם כל העולם הזה כולו, היה סופם רע מאד, גם לדורי דורות קלקלו והפסידו. ואפלו אומות העולם צריכים לידע מזה. מאחר שאין העולם הזה כלום, מה צריכים לעשות. על זה צריכים זכיה מן השמים לזכות לידע מה שצריכים לעשות, אך ישראל אין צריכים לזה. כי כבר הם יודעים מה לעשות על ידי התורה.

העולם אומרים שאין צריך לבקש גדולות, ואני אומר שצריך דוקא לבקש גדולות; לבקש ולחפש אחר הצדיק הגדול ביותר דוקא, וכבר מבואר מזה בספרים (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ל') - שצריך לחפש דוקא אחר הצדיק והרבי הגדול ביותר.

וכנגד התאוות המטרידים את האדם:

באמת אין נמצא שום תאוה כלל, כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף, וגם בנים מוכרחים להוליד. וכל זה האדם מוכרח, ואם כן אין שום תאוה כלל, רק שצריכים להתנהג בהם בקדושה ובטהרה.

והשכל של האדם יכול לעמוד כנגד כל התאוות, כי הקדוש ברוך הוא "יהיב חכמתא לחכימין" (דניאל ב', כ"א), כי יש לכל אחד חכמה בכח, רק שצריכין להוציאם מכח אל הפועל. ובזה השכל לבד שיש לכל אחד בכח חכמתו, דהיינו מה שיש לו מעצם בריאתו, מלבד מה שהשם יתברך מוסיף ליתן חכמה לחכימין, בכח חכמתו לבד יכול גם כן לעמוד כנגד התאוות. ואפילו מי שכבר נמשך אחר תאוות עולם הזה ועבר מה שעבר ונפגם שכלו ונתבלבל ונתמעט, אף על פי כן במעט מעט שכל הנשאר יכול גם כן לעמוד. ואפילו נקודה אחת מן השכל יכולה לעמוד כנגד כל העולם עם התאוות. ובכל מקום שהוא יכולין להיות סמוכין לשם יתברך. ועיין במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימנים: ז, סח) מזה שגם בשאול תחתיות חס ושלום יכולין להתקרב אליו יתברך ולעבדו יתברך באמת.

ענה ואמר: או שצריכין לזה רחמנות מהשם יתברך, או יגיעות ועבודות, או שצריכין שניהם שיהיה לו יגיעות גדולות בעבודת ה' וגם רחמנות מאתו יתברך, קודם שזוכין שיעמדו וישקטו שמרי המח למטה עד שלא ירצה שום דבר בעולם ויהיה הכל שוה אצלו. "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך" (משלי ו', כ"ב), היינו שהכל שוה ואין שום חילוק בין העולם הזה ובין הקבר ובין העולם הבא. כי בהתהלכך תנחה אותך התורה. וכן בשכבך תשמר עליך, ששם בשכבך בקבר, שם גם כן השם יתברך והתורה, וכן והקיצות לעולם הבא וכו' (סוטה דף כא.). כי מאחר שאין לו שום תאוה ורצון כלל לשום דבר. רק להשם יתברך ולהתורה, נמצא שהכל שוה אצלו. בין בעולם הזה. בין בקבר. בין בעולם הבא בכולם הוא דבוק רק בהשם יתברך ובהתורה. כי מי שמקושר בעולם הזה יש חילוק בין העולם הזה שהוא רחבת ידים ובין הקבר שהוא מקום צר וכיוצא בזה. אבל מי שנזדכך מחו ואין לו שום שמרים במח הכל שוה אצלו כנזכר לעיל:

נב

מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג'), ואפילו מסיפורי הגויים צועק גם כן כבוד השם יתברך, כמו שכתוב (תהלים צ"ו, ד'): "ספרו בגוים את כבודו", שאפילו בסיפורי הגויים צועק כבוד השם יתברך, כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז להאדם שיקרב אליו יתברך והוא יתברך יקרב אותו ברחמים באהבה ובחיבה גדולה.

וזה שהאדם נתלהב לפעמים בתוך תפילתו ומתחיל להתפלל בהתלהבות וחשק גדול ותפילתו שגורה ומרוצה בפיו - זהו אור השם יתברך בעצמו כביכול שנתלבש בו וקורא אותו לעבודתו יתברך, כי זה ההתלהבות שהאדם מתלהב בתפליתו זה בחינת השם יתברך בעצמו כביכול, בחינת "הוא תהלתך והוא אלקיך" (דברים י', כ"א), שהוא יתברך הוא בעצמו התהילה והתפילה, ולפעמים האדם מתפלל לפני השם יתברך כביכול.

וגם כשהשם יתברך מסתלק ומתרחק חס ושלום מן האדם, הוא צריך גם כן להתפלל ולהשליך התפילות אחריו יתברך בחינת "השלך על ה' יהבך" (תהלים נ"ה, כ"ג), שצריך לזרוק ולהשליך אחריו יתברך תפילות כשהוא מסתלק ומתרחק מן האדם. וזה בחינת זכאה מאן דידע לזרקא חצין וכו' המובא בתיקונים (בדף כט.) שצריך לזרוק אחריו יתברך תפילות, כנזכר לעיל:

נג

מי שיש לו אמונה - חייו חיים, והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד; כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב בודאי טוב לו. ואפילו כשאינו כך (דהיינו שאין מתנהג לו כסדר ויש לו יסורין חס ושלום) - גם כן טוב, כי הוא בטוח שאף על פי כן השם יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו, כי מאחר שהכל מאתו יתברך, בודאי הכל לטובה.

אבל מי שאין לו אמונה חס ושלום - חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה, שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל מאחר שאין לו אמונה כלל ואין לו שום חיות ושום טוב מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה, רחמנא ליצלן.

אבל על ידי אמונה מה טוב ויפה החיות שלו, כנ"ל:

נד

השם יתברך אינו עושה שתי פעמים דבר אחד, כי אפילו גלגולים אין זאת הנשמה מתגלגלת פעם שניה כמות שהיא רק זאת הנפש עם זה הרוח וכיוצא בזה כידוע, נמצא שעכשיו כשזה הנפש מתקבץ עם רוח אחר וכיוצא בזה שוב אין זה מה שהיה קודם, כי אין השם יתברך עושה שתי פעמים דבר אחד:

נה

פעם אחת דיבר מענין טוב העולם הבא מה שיכולין לזכות על ידי עבודת ה' באמת,

ענה ואמר: מוכרחין לומר ולקרותו בשם טוב כי אי אפשר לקרותו בשם אחר להודיע לבני אדם. אבל באמת אפילו שם טוב אין שייך לומר על זה, כלומר שהוא אפילו למעלה למעלה מטוב. אך אי אפשר להודיע יותר לבני אדם כי אם כשמכנין אותו בשם טוב, אבל באמת וכו' ״עין לא ראתה״ וכו' (ישעיהו ס"ד, ג'):

נו

יש בני אדם שנדמה עליהם שהם רחוקים מאיזה תאוות גדולות, כגון מתאות ממון וכיוצא בזה;

דע שאף על פי כן יכול להיות שהוא גרוע יותר מחבירו שהוא משוקע באותה התאוה, דהיינו שיש לו איזה תאוה אחרת שהוא משוקע בה כל כך עד שאפילו תאות ממון וכיוצא בזה - שהיא תאוה גדולה מאד - נתבטלה אצלו כנגד אותה התאוה; נמצא שהוא גרוע יותר, כי הוא משוקע כל כך באיזה תאוה עד שאפילו תאוה גדולה של ממון וכיוצא נתבטל אצלו מחמת התאוה.

ואפילו אם היתה התאוה שהוא משוקע בה קטנה מתאוה האחרת שהוא רחוק ממנה, עם כל זה אין נפקא מינה כלל מאחר שהוא משוקע בה כל כך עד שתאוה גדולה נתבטל אצלו על ידי זה, כנזכר לעיל.

וכמו שמצינו שיש עקשן, כגון תינוק שבשביל עקשנות לבד יכול להפקיר עצמו לגמרי ולהכות ראשו בתיבה מחמת עקשנות כנגד אמו שעושה לה להכעיס, כמו כן יש בבני אדם שיכול להפקיר הכל ולסלק כל התאוות בשביל איזה תאוה או עקשנות שהוא רוצה:

נז

[היה מתפלל שימות על קידוש השם]

מקודם סיפר שבימי בחרותו היה לו פחד גדול מאד מאד מן המיתה, והיה מתפחד ומתירא הרבה מאד מן המיתה, ואז היה מבקש מהשם יתברך שימות על קידוש השם. והלך בזה זמן רב. ואינו זוכר כמה; אבל זה הוא יודע - שהיה זמן גדול, אפשר שנה שהלך בזה וביקש תמיד על זה. ולא היתה שיחה ותפילה שלא ביקש על זה שיסתלק על קידוש השם, ומגודל פחדו ויראתו אז מהמיתה, כנ"ל, היה זה בעצמו אצלו מסירות נפש על קידוש השם ממש מה שהיה מתפלל על זה. כי היה פחדו גדול מאד אז מזה.

ומהנ"ל הבנתי שאותו הדבר שמתגבר על האדם והוא משוקע בו - אותו הדבר דוקא הוא צריך לשבר בשביל השם יתברך, כי זה עיקר עבודתו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות דף סא:): "ובכל מאדך" (דברים ו', ה') - יש לך אדם שחביב עליו וכו', והבן:

נח

[כשרוצה לומר תורה]

כשחושבין תורה, צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה - לחשוב ולחזור במחשבתו אותו הפסוק או אותו הענין כמה וכמה פעמים הרבה מאד, ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו.

יש דבר שפורח במחשבה - כמו זריקה - ואחר כך פורח מהמחשבה, וצריך שיהיה לזה בריה ואיש חיל, כנזכר לעיל, לרדוף ולרוץ אחריה להשיגה:

נט

[טוב להיות רחוק מבניו]

מסוגל יותר לבנים - להיות רחוק מהם, לבלי היות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם; רק לבלי הסתכל עליהם כלל:

ס

[יש דברים שאסור לגלות אותם לדורות האחרונים]

שיחתו הקדושה של רבנו זכרונו לברכה בעת שארע מעשה בקהלת קדש ברסלב שנזוקה ילדה אחת בבית שחפרו בו ועשו בו בנינים חדשים; גם כמה נפשות היו בסכנה גדולה, אז שמעתי מפיו הקדוש ענין זה:

בענין בנינים:

עיינתי והסתכלתי בענין זה וראיתי שכל העוסקים בבנינים ובחומות - אין אחד מהם יוצא נקי, ואפילו עכו"ם. ואף על פי כן העולם עוסקים בזה, כי הוא קיום העולם, כי אי אפשר להיות בלא זה. ועל כן בהכרח שיהיו בני אדם שיהיה להם חשקות לזה:

ויש בענין זה כמה ענינים וחלוקים, אך סוף כל סוף אינו יוצא נקי. ונראה שזהו פרוש "כל העוסק בבנין מתמסכן" (יבמות דף סג.), "מתמסכן" הוא לשון עניות, וגם הוא לשון סכנה. ובמדרש (שמות רבה א, י) מבאר בפרוש על פסוק "ויבן ערי מסכנות לפרעה" (שמות א', י"ב) - חד אמר: שממסכנות את בעליהן, וחד אמר: שמסכנות את בעליהן:

והעיקר הוא הנחת היסוד (שקורין זאקלאשטשינא), וצריך לידע באיזה זמן להניח היסוד ומאיזה עץ להניח, כי יש עצים שאינם ראויים להיות יסוד - אך אי אפשר לידע כל זאת:

וגם מה שאין גדלים פירות במדינות אלו הוא גם מחמת זה, היינו: שיש כמה פירות שאין יכולים להיות גדלים כאן. והוא גם כן מחמת זה שאין יודעים ענינים הנ"ל, כי אבן שתיה שממנה הושתת העולם (יומא דף נג:), משם יוצאין גידין לכל הארצות. ושלמה המלך עליו השלום שהיה חכם גדול וידע כל הגידין בפרטות, היה נוטע עץ כל פרי כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, וגם במדינות הללו -אם היו יודעים הילוך הגידים בפרטות היטב, היו יכולים ליטע גם כאן את הפירות שאינם גדלים פה, כי גם כאן אף על פי שהגיד ההולך למדינה זו הוא מסוגל לפרי מיוחדת, עם כל זאת כל הגידין מתערבין ומתחברין יחד. ועל כן גם כאן במדינות אלו יכול להיות כשמתרחקים מעט יכולין ליטע גם שאר הפירות שאין גדלין פה. גם יש מציאות שאם היו פותחים באר באיזה צד, היו יכולין ליטע בריחוק מקום משם אותן הפירות הנ"ל.

גם צריכין לידע העליות והירידות של האבן שתיה, ולידע לפי הזמן את בחינת האבן שתיה באיזה בחינה ומדריגה היא האבן שתיה באותו הזמן. ולפי אותה הבחינה של האבן שתיה באותו הזמן ידע איך להתנהג בענינים הנ"ל. אך כל זה נעלם ונסתר מן העולם, כי יש דברים שאסור לגלותן.

והענין, כי העולם אומרים שבכל פעם נתחכם העולם יותר, ובאמת בודאי הדורות הקודמים בודאי היו חכמים יותר מאד והם גלו עיקר החכמה; אך מאחר שהם הכינו הכל, על כן באים הדורות האחרונים על חכמות יותר, כי הדורות האחרונים הם באו אל המוכן, כי כבר מוכן החכמה מהדורות הקודמים שגילו עיקר החכמה, ועל כן הדור האחרון מוסיף מעט ונתחכם יותר.

וכמו שמצינו בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (יבמות דף צב:): "אי לאו דדלאית חספא, לא אשכחית מרגניתא תותה", ועל כן אף על פי שהקודם לא פעל כלל, כי העיקר הוא המרגניתא, אף על פי כן הראשון עיקר כי הוא דלה חספא, היינו: שהוא גלה וחפר יסוד ועיקר החכמה שעל ידי זה בא השני בנקל על עסק החכמה בתכלית.

ועל כן יש דברים שאסור לגלות אותם, כי אם היה מגלה אותם היו יכולים לבוא מזה בדורות האחרונים לעבודות זרות, כי יש באותו הענין כמה דברים וענינים שצריכין לעשות לזה. ואם היה נתגלה אותו החכמה בעולם והיו יודעים אותן הענינים שצריכים לעשות לאותו הענין, היו יכולים לבוא מזה בדורות האחרונים לעבודות זרות, כי הדורות האחרונים מוסיפים בכל פעם חכמה, כנזכר לעיל.

ולפעמים הדורות האחרונים טועין בחכמתם - שמוסיפין על הראשונים, על כן אם היו מגלים ענינים הנ"ל והדורות האחרונים היו רוצים בכל פעם להוסיף עליהם חכמתם, והיו יכולים לטעות בטעות חכמתם שהיו מוסיפים עד שהיה יכול להתגלגל מענינים הנ"ל הנעלמים מן העולם עבודות זרות חס ושלום, כי היה נדמה להם על פי טעותם שכך צריך להיות חס ושלום.

וכמו שמובא בענין ערלה, כי איתא בזהר (ח"ב רמד, ב) שבאותן השלש שנים שורה קליפה על האילן, ובדורות הראשונים טעו בזה עד שהיה להם עבודה זרה בזה בתחילת נטיעת האילן דוקא בעת ששורה הקליפה הנ"ל, כי כפי שהיו יודעין היטב ענין נטיעת האילן מה שנעשה מזה, היה נדמה להם על פי טעותם שבודאי צריכים לעשות אותו העבודה זרה חס ושלום שהיו עובדים, כי היה נדמה להם שהוא פשוט כפי מה שטעו בחכמתם. על כן אסור לגלות ענינים כאלו:

סא

ענין "הדרי בי" הנאמר בגמרא (עירובין דף נב.) - זה היה בחינת תשובה, ששב בתשובה על שפגם בתורה לומר שלא כענין וכראוי, ותיכף ומיד שהקשה אותו חברו - הבין מיד שפגם ושב בתשובה מיד;

כי יש תשובה שהיא בכח ועדיין לא יצאה לפועל, ובשביל זה אדם משיג לפעמים למעלה ממדריגתו מה שאינו ראוי לזה, הוא כדי שתצא התשובה מכח אל הפועל, כנזכר לעיל. וזה בחינת "הדרי בי", היינו שהתשובה היתה בי מתחילה רק שהיה בכח כנ"ל ועתה יצאה לפועל (כי על ידי שהשיג למעלה ממדריגתו על ידי זה פגם לומר שלא כענין ואזי חברו מקשה עליו ואז הוא מתעורר מיד ומבין שפגם ושב בתשובה מיד. נמצא שעל ידי זה יצאה התשובה מכח אל הפעל):

סב

דע שיש בבני אדם סגולות גדולות, כי יכולין לפעול על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. ואפילו היקרות חס ושלום הוא בא ממחשבות בני אדם. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהיינו: כל הבחינות שיש במחשבה, דהיינו: פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כולם עד הנקודה. וכשכולם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת, על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות לא בדרך כלל, כגון שיחשוב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות. אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים (כלים יב, ו) ויכול לטעות כמו שטעה נבט שראה אש יוצא כו' (סנהדרין דף קא:):

וגם לענין הלימוד מועיל זה, אם תהיה מחשבתו תקיפה מאד כנ"ל, בודאי יהיה כן; ובלבד שתהיה המחשבה תקיפה ואחוזה מאד בזה כנ"ל, דהיינו: למשל שיחשוב במחשבתו שיזכה ללמוד ולגמור כל הארבעה פוסקים כולם עם כל הפירושים הגדולים, ויחשוב ויצייר בדעתו באיזה אופן ילמוד אותם ובכמה זמן, כגון למשל שיזכה ללמוד חמישה דפין ביום אחד עד שיזכה לגמור כולם בשנה אחת, ויכניס מחשבתו בזה היטב היטב בתוקף גדול מאד עד שתהיה המחשבה תקיפה ואחוזה בזה מאד.

וכיוצא בזה בשאר לימודי התורה הקדושה, כגון ש"ס עם הרי"ף והרא"ש, וטורים וכו', ותנ"ך וכיוצא - ויכסוף וישתוקק ויחשוב בזה הרבה בתוקף גדול, אזי יזכה שיהיה כן.

ואמר שזה מרומז בדברי רבותינו זכרונם לברכה במה שאמרו (שם כו:): ״מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה״, ״מועלת״ ממש, דהינו: שמועלת ומסייע לזה אפילו לדברי תורה. ואף על פי שרש"י פירש שם בענין אחר, אף על פי כן הוא כך. ולא סיים לבאר הדבר יותר, ואלו ואלו דברי אלקים חיים:

סג

בכל מדינה ומדינה יש דבר שחשוב באותה המדינה, ותיכף כשמתחיל אותו הדבר יש בו טוב ורע, והטוב הוא מעט והרע הוא שוה ממש בכל התנועות אל הטוב כדי שלא יהיה ניכר בין הטוב ובין הרע, ואותו הדבר הולך וחשוב עד הסוף. כגון במדינה זו חשוב בעל שם. ובאמת היו כמה בעלי שמות אמתיים וצדיקים. ועתה נתרבו הרבה בעלי שמות של שקר.

והכלל שכל מי שרוצה וחפץ ליכנס בזה לעסוק באותו הדבר החשוב באותה המדינה כגון בעל שם במדינה זו הוא מצליח באותו הדבר אף שהוא שקר. כי באמת אינו יודע כלום רק שהדבר תלוי בהתעוררות שלו איך שהוא מתעורר וחפץ באותו הדבר. וגם תלוי בהמקום שמתחיל שם להנהיג אותו הדבר, אם ההתחלה במקום שהם מאמינים בזה או שמתחיל עם אנשים שהם דרכן להאמין בכל דבר אזי מצליח. ואזי יכול להיות שאחר כך יאמינו בו גם אותם שהם רחוקים מלהאמין בכזה. ואם היה מתחיל במקומם היו מתלוצצים ממנו ולא היה מצליח כלל. אך מאחר שכבר התחיל במקום שחשוב שם ויש להם אמונה, על ידי זה יכול להיות שגם הם יהיו מוכרחין להאמין בו מאשר שהוא מצליח. אבל יש מדינה אחרת שאין חשוב שם כלל אותו הדבר כגון מדינת אשכנז שאין להם שום אמונה בבעלי שמות ושם אין שום הצלחה והתחלה למי שרוצה לעסוק בזה. וכמו כן ענין ההנהגה והגדולה של צדיקים במדינה זו. ובמדינה אחרת אין להם אותה גדולה. כגון מדינת ישמעאל שנקראים חכמים ואין להם אותו ההנהגה והגדולה כלל. ועל כן במדינה זו כל מי שרוצה לעסוק בזה ולהנהיג בדרך הצדיקים כפי הנהוג עתה הוא מצליח בזה כנזכר לעיל. השם יתברך יגלה האמת במהרה בימינו אמן:

במדינה שמתקבלין שם מופתים ומתנהגת בדרך זה, על ידי זה בעצמו נעשין לפעמים מופתים ולפעמים אינו עולה בידו:

סד

מן התנשאות וגדולה אין ראיה כלל, כי ההתנשאות הוא דבר בפני עצמו. לפעמים עושים דבר שעל ידי זה זוכין לגדולה והתנשאות וכיון שעלה לא ירד. ומצינו במלכי ישראל שבשביל דבר אחד זכו למלוכה עד דור רביעי כמו שכתוב: "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (מלכים ב י', ל'), ודבר זה באמת קשה להבין. על כל פנים זה הדור רביעי מוכרח שיפסק אצלו הגדולה והמלוכה ואפילו אם יעשה דבר זה שעשה זקנו ויותר ויותר מזה לא יועיל מחמת שנגזר כבר שאצלו יפסק המלוכה. והוא צריך לסבל עונש אבותיו (נמצא שהוא פליאה נשגבה מאד כי אבותיו זכו על ידי דבר זה לבד למלוכה עד דור רביעי, והדור הרביעי בעצמו שכבר מוחזק במלוכה מאבותיו אינו מועיל לו שום דבר אפילו אם יעשה אותו הדבר שעשה אבי זקנו לא יועיל לו שתימשך מלכותו יותר לדורות שאחריו. ואפילו אם יעשה מה שיעשה לא יועיל מאחר שכבר נגזר שאצלו יפסק המלוכה והוא דבר תמוה מאד והבן) ובאמת אין אנו מבינים דרכי ה'. על כל פנים נמצא שלפעמים אחד עושה דברים טובים הרבה ואף על פי כן אין לו גדולה מחמת שמוכרח על פי הגזירה שיפסק אצלו הגדולה כנזכר לעיל. ולפעמים אדם זוכה לגדולה על ידי דבר אחד אפילו עד דור רביעי והבן:

סה

[על ידי שמחה ניצלים ממיתת בנים]

על ידי שמחה ניצולין ממיתת בנים, כי הקליפה העושקת אותם חס ושלום נקראת "לילית", והשמחה הוא ההיפך ממנה:

סו

[צריך להכריח עצמו לתפילה]

הזְהיר מאד כמה פעמים להתפלל בכח גדול, להכניס כל כחו בדבורי התפילה, וכמבואר מזה בספריו הקדושים בכמה מקומות.

ואמר כמה פעמים שהאדם צריך להכריח עצמו מאד לתפילה, לא כמו שאומרים קצת שאין להכריח עצמו לתפילה, רק אדרבא, צריכין להכריח עצמו מאד מאד בכל הכחות לתפילה.

שוב אמר: כשאדם מתפלל בכונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדיבור, ומטה אזנו ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דיבורי התפילה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שימשכו ויכנסו בתוך דיבורים קדושים.

על כן כשמתפלל בכונה נמשכין ונכנסין כל הכחות שלו ממילא לתוך התפילה וזוכה להתפלל בכח גדול אף על פי שאינו מכריח עצמו לזה, כי הכחות נמשכין ממילא לתוך דיבורי התפילה כשמתפלל בכונה:

סז

[המשוגע צריך לציית לבעלי שכל]

מי שאינו שומע ומציית לדברי חכמים אמתיים הוא יכול להשתגע, כי עיקר שגעון של כל המשוגעים הוא רק מחמת שהוא אינו מציית ושומע לדברי הבעלי שכל, כי המשוגע אם היה שומע וציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל, בודאי לא היה משוגע כלל, כי אף על פי שלפי רוח שטות ושיגעון שלו נדמה לו בבירור גמור שהוא צריך לילך קרוע ולהתגלגל באשפה וכיוצא בזה מדרכי השטות ושיגעון, אף על פי כן מאחר שהגדול ממנו אומר לו שאינו צריך לעשות כן, אם היה מבטל דעתו נגד דעת הגדול ממנו בחכמה, בודאי היה מתבטל כל השיגעון שלו. נמצא שעיקר השיגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חכמים. והבן הדבר היטב:

סח

[ענין השיחה בינו לבין קונו]

הזהיר מאד כמה פעמים על ענין השיחה בינו לבין קונו, שכל אדם ידבר וישיח בינו לבין קונו, ויישב עצמו היטב מה הוא עושה בעולם הזה, וירחם על עצמו ויפרוש כפיו בתחנונים ופיוסים לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיזכהו ברחמיו המרובים להתקרב לעבודתו יתברך, וישתדל להמציא לו טענות ובקשות על זה, וענין שיחה זו יהיה בלשון אשכנז שמדברים בו, וכבר מבואר זאת בספרים הנדפסים (לקוטי תנינא, סימן כה).

אבל יותר מזה הרבה לדבר עמנו הרבה מאד בענין זה, כי מי שירגיל עצמו לנהוג הנהגה זו בכל יום, על כל פנים שעה אחת, בודאי יזכה להתקרב אליו יתברך באמת.

ואף אם לפעמים הוא רואה שמקיים הנהגה זו ימים ושנים ואף על פי כן עדיין לא זכה להתקרבות כראוי, אף על פי כן יחזק עצמו יותר ויותר, כי סוף כל סוף יועיל לו בודאי.

ואמר שדוד המלך עליו השלום יסד מזה ספר תהלים.

ואמר שעיקר התבודדות של דוד המלך היה על מטתו, בעת ששכב על מטתו וכסה עצמו בסדין - אז היה מדבר ומשיח כל לבו לפני השם יתברך, כמו שכתוב (תהלים ו', ז'): "אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי" וכו'. אשרי מי שירגיל עצמו לקיים הנהגה זו העולה על הכל:

ועיין בספר לקוטי תנינא בדף ל"ב (מסימן צג והלאה) ושים לבך לכל מה שנאמר שם בענין זה. ותרגיל עצמך לקיים הדברים הנאמרים שם, והשם יתברך יעזור בכל פעם שתזכה לפתוח פיך שתוכל לפרש שיחתך לפניו באמת:

סט

[יתעקש להתקרב להקב"ה גם אם נדמה לו שמרחקים אותו]

״זמרו למי שמנצחין אותו ושמח״ (פסחים דף קיט.), כי צריכין לנצח אותו יתברך כביכול, כי אף על פי שנדמה להאדם שהשם יתברך אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה, וגם עכשיו אינו מתנהג כראוי כרצונו יתברך, אף על פי כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו ולפרוש כפיו אליו יתברך שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו, כי ״אף על פי כן אני רוצה להיות ישראלי״.

נמצא שרוצה לנצח את השם יתברך כביכול, והשם יתברך יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו כביכול:

ע

[הקב"ה פונה מכל עסקיו להקשיב למי שרוצה לשוחח עמו]

ענה ואמר: היתכן שאנו מניחין את השם יתברך שיעשה ויחשוב לגזור גזרות בעולם, (כי אז באותו הזמן נשמע שיוצאין גזרות על ישראל חס ושלום)? כי אנו צריכין לקרות את השם יתברך מעסקיו שהוא עוסק בהם באיזה גזירה וכיוצא חס ושלום, לקרות אותו משם שישליך זאת ויפנה אלינו למה שאנו רוצים לדבר עמו, לבקש ממנו שיקרב אותנו לעבודתו יתברך.

כי כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזירות שרוצה לגזור חס ושלום וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולפרש שיחתו לפניו לבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך:

עא

[תשובה על החטא הידוע]

בענין מה שכתוב בזהר הקדוש [(ח"א קפח, א) (ח"א ריט, ב)] שעל פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא חס ושלום וכו' אין מועיל תשובה, אמר רבנו זכרונו לברכה שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר זהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד.

והכלל - שבאמת מועיל תשובה בודאי על חטא זה, אפלו אם הרבה לפשוע חס ושלום בזה. וכבר מבואר בספרים הנדפסים כבר, שעיקר התשובה הוא לבל יעשה עוד מכאן ולהבא, והוא מוכרח לעבור באלו המקומות והענינים שהיה בתחילה ולהתנסות שם. וכשמרחם על עצמו עכשיו, ואינו עושה עוד מה שעשה מקודם, ומשבר תאותו - זהו עיקר התשובה:

עב

' [מחשבות זרות בתפילה]

כבר מבואר שאין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפילה, רק לעשות את שלו לילך בתפילתו כסדר, ולא ישגיח על שום בלבול ומחשבה זרה כלל, רק הוא יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל:

גם אמר שזה טובה גדולה מה שבאים עליו מחשבות זרות ופניות, כי בלא זה אם היה האדם מתפלל התפילה כראוי - לא היה אפשר לסבול כלל את גודל עוצם הקטרוגים שיש על התפילה שהיא כראוי, אבל על ידי שהתפילה מלובשת במחשבות זרות, על ידי זה אין החיצונים מסתכלין עליה כל כך ואין הקטרוג גדול כל כך, ועל ידי זה יכולה התפילה לעלות.

ובוחן לבבות הוא יודע האמת לאמתו, שאף על פי שיש להאדם פניות ומחשבות זרות, אף על פי כן פנימיות מחשבתו הוא לה' לבדו, כי פנימיות כונתו בתפילה הוא באמת להשם יתברך.

והשם יתברך בוחן לבבות ומסתכל על פנימיות כונתו ורצונו ומקבל תפילתו באהבה אף על פי שהיא מלובשת במה שמלובשת, כי פנימיות רצונו וכונתו הוא טוב:

וזהו "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, כ"א), היינו: שיש מחשבות הרבה בלב איש בשעת התפילה, כי אז באין עליו בלבולים גדולים ומחשבות רבות, אבל ״עצת ה' היא תקום״, היינו: פנימיות הנקודה שבלב, מה שבפנימיות המחשבה מתכון להתפלל להשם יתברך לבד, שזה בחינת ״עצת ה'״ -שמתכון להשם יתברך לבד בפנימיות מחשבתו, זה נשאר קיים בחינת ״עצת ה' היא תקום״ כנ"ל,

על כן אין להסתכל על שום מחשבות חוץ ופניות, רק להתפלל כסדר, כנזכר לעיל:

עג

[גילויי הצדיקים]

יש צדיקים שמגלין ואומרים תיכף מה שהם רואים; ואלו הצדיקים נשמתם הוא מבחינת אותיות מנצפ"ך. וזהו: מנצפ"ך, צופים אמרו (שבת דף קד.). אלו שהם מבחינת מנצפ"ך שהוא בחינת צמצום כידוע, מה שרואים וצופים הם אומרים, ואינם יכולים להחזיק אצלם.

אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין:

עד

[להלהיב ולשמח עצמו בתפילה]

בענין התפילה: לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפילה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפילה,

כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רוגז עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז: ״ער שניצט זיך איין רוגז״, כמו כן ממש בקדושה בענין התפילה - צריכים לפעמים לעשות לעצמו רוגז, ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפילה אזוי וויא איינר שניצט זיך א רוגז, ועל ידי זה יבוא אחר כך באמת להתלהבות וחמימות הלב בהתפילה, ויזכה שיבער לבו להשם יתברך ויתפלל בהתלהבות גדול.

וכן בענין השמחה, בפרט בשעת התפילה, שצריכין שתהיה התפילה בשמחה גדולה, וצריכין להכריח עצמו לשמח עצמו בכל מה שיכול כדי לזכות לשמחה, ובפרט בשעת התפלה וכמובא (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רפב) על פסוק ״אזמרה לאלקי בעודי״ וכו' (תהלים ק"ד, ל"ג), עיין שם.

ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה.

ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכין לעשות עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד:

עה

[כוונה ושמחה בתפילה]

בענין התפילה סיפר רבינו זכרונו לברכה עמנו הרבה, והזהיר מאד להכריח את עצמו להתפלל בכונה גדולה, דהיינו: לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק, שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה, וזה עיקר תפילה בכונה.

ולא היה מצוה להתפלל עם כונות ממש על פי כתבי האר"י זכרונו לברכה, אפילו לאותן האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י על פי פקודתו; ואמר שעיקר שלמות התפילה הוא ״ברוך אתה ה'״ וכו' כפשוטו, וזה עיקר כונת התפילה, שיכון פירוש המילות וישמע היטב מה שהוא אומר.

והיה מתלוצץ מאד מאד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח עצמו לתפילה, והיה מזהיר מאד להתפלל בכחות, להכניס כל כחו באותיות התפילה.

ועל המחשבות זרות הבאים בתוך התפילה היה מצוה לבלי להשגיח עליהם כלל, רק יעשה את שלו ויתפלל כדרכו ואל ישגיח כלל על שום בלבול. ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל וכאשר מבואר מזה בספרים הנדפסים כבר (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן עב).

גם אמר רבינו זכרונו לברכה שאי אפשר להתפלל כל התפילה בכונה כראוי, רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפילה בכונה, כנראה בחוש שאחד אומר קטורת בכונה ואחד אומר פסוקי דזמרה בכונה וכו' וכיוצא בזה. וראיתי בכתביו תורה על זה, אך לא זכיתי להעתיקה. וקצת מה שאני זוכר משם הוא, שזה בחינת מה דאיתא בתיקונים (בדף לב:) דאית מארי דידין ואית מארי דרגלין וכו'. זה בחינה הנ"ל, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפילה כפי בחינתו. על כן אל יפול לב אדם בראותו שזכה להתפלל קצת בכונה איזה חלק מהתפילה ופתאום נפסק ואינו יכול עוד להתפלל כראוי בשום אופן, כי זה מוכרח כנ"ל. וישתדל להתפלל שאר התפילה בפשיטות גמור.

ואפילו אם לפעמים הוא מייגע עצמו ואינו יכול להתפלל כלל, אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, כי זה כלל גדול שאסור ליפול בדעתו בשום אופן אפילו אם יעבור עליו מה, ואפילו אם אינו יכול להתפלל כלל, רק יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דיבורי התפילה בפשיטות גמור כמו תינוק בבית הספר ממש, ויאמר כך כמה וכמה דבורים בפשיטות גמור. ועל פי הרוב יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה עד שיחזור ויתלהב לבו מאד ויתחיל פתאום להתפלל בהתעוררות, רק שלא יעמיד זאת לנסיון.

כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפילה, כי תפילה גבוה מאד מאד. וגבוה יותר מלימוד התורה, ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו?

על כן עליו לעשות את שלו: להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור, אדון עולם אשר מלך וכו', ויטה אזנו מה שהוא אומר, ויצמצם את מחשבתו מאד שלא תתפזר מחשבתו לחוץ, רק שתהיה כל מחשבתו בתוך דיבורי התפילה, ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות וכו' כנ"ל. ואם לפעמים אינו זוכה בכל התפילה להתעוררות, מה לעשות. אם יזכה יוכל לדבר אחר כך איזה קפיטל תהלים או בקשה ותחינה אחרת בכונה.

הכלל – שהאדם צריך להכריח עצמו בכל הכחות לכל הדברים שבקדושה מאד, בפרט לתפילה, ואם אף על פי כן אינו זוכה, אסור לו ליפול בדעתו כלל, ויחזק את עצמו ויחיה את עצמו בכל מה דאפשר, וכבר מבואר מזה הרבה בספרים הנדפסים.

ויזהר מאד להתפלל בשמחה ולהרגיל עצמו שתהיה התפילה בניגון של שמחה. ויראה לשמח את עצמו קודם התפילה ולהחיות את עצמו בכל מה דאפשר, ולחפש למצוא בעצמו איזה נקודה טובה כדי לזכות לשמחה שיוכל להתפלל בשמחה. וכבר מבואר מזה במאמר אזמרה לאלהי בעודי וכו', עיין שם היטב.

ויש בענין זה של תפילה הרבה הרבה לספר, אך אי אפשר לבאר בכתב כי אם קצת ראשי פרקים. והמשכיל החפץ באמת, יבין היטב את כל דברינו כי הם עצות נפלאות ונוראות, אמתיות ותמימות. גם יעיין היטב במאמר תהומות יכסיומו, מה שכתב שם על פסוק: צהר תעשה לתיבה וכו' בסימן ט' ובסימן קי"ב. והטה אזנך ושמע ופקח עינך וראה שם היטב באמת, מה דאיתא שם מענין האמת שעיקר הוא האמת. שכשמבלבלין את האדם בתפילתו ובעבודתו מאד מאד בכמה מיני בלבולים, העיקר הוא האמת, שיראה בתפילתו לדבר על כל פנים הדיבור באמת בפשיטות באיזה מדרגה שהוא וכו', עיין שם היטב. ועל ידי זה תזכה בודאי לתפילה. אם תרגיל עצמך לקיים מה שנאמר שם באמת. גם הוא כלל גדול בכל עבודת ה' כמבואר שם, עיין שם:

גם שמעתי שאמר שכל התנועות שעושין בשעת התפילה בידים וכיוצא, זה בחינת ״וידוהי כתבין רזין״ וכו' הנאמר בתיקונים (דף מד:):

עו

[דרך הלימוד]

שמעתי בשמו מכבר שסיפר שלמד כל הארבעה שלחן ערוך שלש פעמים: פעם אחת כפשוטו; ופעם שני למד וגמר אותם, והיה יודע בכל דין ודין מארבעה שלחן ערוך השרש שלו בגמרא, פירוש רש"י ותוספות; ופעם שלישי למד וגמר אותם וזכה לידע בכל דין ודין סוד הכונה של הדין מפני מה הדין כך על פי סוד.

וכפי הנשמע, כל זה היה בימי נעוריו, כי אחר כך חזר וגמר אותם עוד כמה פעמים.

ודרכו היה תמיד שהיה לומד הרבה הרבה כל ימיו עד הסוף, אפילו בעת החולאת הכבד שהיה לו בסוף. ואף על פי שהיה עליו טירחא דציבורא, שהיה עוסק הרבה עמנו ועם כל אנשיו לקרבם לעבודת ה' וליתן לנו עצות בכל עסקינו וכו' וכו', וגם מוחו היה משוטט תמיד בהשגות גבוהות ונוראות תמיד וכו' וכו', אף על פי כן היה עוסק בלימוד התורה בפשיטות הרבה בכל יום ויום. ולא היה טרוד כלל, רק תמיד היה בישוב הדעת; ובענין זה היה חידוש נפלא ואי אפשר לספר מזה כלל, ומחמת זה היה לו פנאי על כל דבר.

ותמיד היה לימודו במהירות גדול מאד, והיה לומד כמה דפין פוסק בשעה אחת עם כל הפירושים כולם שסביב הארבעה שלחן ערוך הנדפסים בכרך גדול, שהם הטורי זהב, והמגן אברהם, והבאר הגולה, ופרי חדש, ועטרת זקנים, וכיוצא בהם בשאר החלקים.

וסיפר שבעת שהעולם מכינים עצמן להתפלל בבקר, בעת שמתחילין להתקבץ עד שמתחילין להתפלל, באותה השעה הוא לומד ארבעה דפין פוסק; וכן כל מה שלמד גמרא או פוסק וכיוצא, הכל היה במהירות גדול מאד.

וסיפר עמנו הרבה הרבה בענין זה, שטוב ללמוד במהירות ולבלי לדקדק הרבה בלימודו, רק ללמוד בפשיטות בזריזות. ולבלי לבלבל דעתו הרבה בשעת לימודו מענין לענין, רק יראה להבין הדבר בפשיטות במקומו. ואם לפעמים אינו יכול להבין דבר אחד - אל יעמוד הרבה שם, ויניח אותו הענין וילמד יותר להלן. ועל פי הרוב ידע אחר כך ממילא מה שלא היה מבין בתחילה כשילמד כסדר בזריזות להלן יותר.

ואמר שאין צריכין בלימוד רק האמירה לבד, לומר הדברים כסדר, וממילא יבין. ולא יבלבל דעתו בתחילת לימודו שירצה להבין תיכף, ומחמת זה יקשה לו הרבה תיכף ולא יבין כלל, רק יכניס מוחו בהלימוד ויאמר כסדר בזריזות וממילא יבין. ואם לא יבין תיכף - יבין אחר כך; ואם ישארו איזה דברים שאף על פי כן לא יוכל לעמוד על כונתו - מה בכך, כי מעלת ריבוי הלימוד עולה על הכל, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת דף סג.): ״לגמר והדר לסבר״, ואף על גב דלא ידע מה קאמר, שנאמר (תהלים קי"ט, כ'): "גרסה נפשי לתאבה" וכו', כי על ידי ריבוי הלימוד שילמד במהירות ויזכה ללמוד הרבה, על ידי זה יזכה לעבור כמה פעמים אלו הספרים שלומד, לגומרם ולחזור להתחיל ולגומרם פעם אחר פעם. ועל ידי זה ממילא יבין בפעם השני והשלישי כל מה שלא היה מבין בתחילה, כל מה שאפשר להבין ולעמוד על דבריהם.

ודיבר הרבה מאד בענין זה, ואי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. אבל באמת הוא דרך עצה טובה מאד בענין הלימוד, כי על ידי זה יכולים לזכות ללמוד הרבה מאד, לגמור כמה וכמה ספרים, וגם יזכה להבין הדברים יותר מאשר היה לומד בדקדוק גדול, כי זה מבלבל מאד מן הלימוד.

וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות כנזכר לעיל בלי דקדוקים הרבה, התורה תתקיים בידו ויזכה ללמוד הרבה מאד -גמרא, ופוסקים כולם, ותנ"ך, ומדרשים, וספרי הזהר וקבלה, ושאר ספרים כולם.

וכבר מבואר לעיל (בסימן כח) שיחתו של רבנו זכרונו לברכה שטוב לאדם שיעבור בחייו בכל הספרים של התורה הקדושה:

ופעם אחד חישב רבינו זכרונו לברכה מה שהאדם צריך ללמוד בכל יום עד שאין היום מספיק, דהינו: לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף, והרא"ש, וארבעה שלחן ערוך הגדולים, וכל המדרשים כולם, וכל ספרי הזהר, ותיקונים, וזהר חדש, וכל ספרי קבלה מהאר"י זכרונו לברכה.

גם צריכין ללמוד איזה שיעור ביום בקצת עיון. ועוד חישב הרבה דברים. גם צריכין לומר תהלים בכל יום, ותחינות ובקשות הרבה הרבה, ואז סיפר הרבה מענין זה שצריכין ללמוד במהירות גדול ובזריזות ולבלי לבלבל דעתו בדקדוקים הרבה מענין לענין.

והדברים הללו הם בדוקים ומנוסים:

גם לא היה מצוה לחזור תיכף על לימודו, רק רצונו תמיד היה ללמוד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות, ואחר כך יתחיל פעם שני ויגמור אותו כולו, וכן פעם אחר פעם:

גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכין ללמוד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה ללמוד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת. וגם כבר סיפר מזה שיכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל, ואפילו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל. רק בעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא, פירוש רש"י ותוספות. אבל איש כשר וצדיק גמור יכולין לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי, ו״לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה״ (אבות ב, טז):

עז

[ענין המחלוקות]

כל העולם מלא מחלוקות – הן בין אומות העולם, וכן בכל עיר ועיר, וכן בכל בית ובית בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני־ביתו ומשרתיו ובניו.

ואין מי שישים על לבו התכלית שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד, ובכל יום הוא מתקרב למיתה.

ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו וכיוצא כנ"ל, הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות, כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחינת אומה מיוחדת והם מתגרין זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות. וגם אפשר להכיר כל אחד מאיזה בחינה של אומה הוא, כי ידוע מידות האומות שזה כעסן ורוצח, וכיוצא. וכמו כן יכולין למצוא בפרטיות בבני הבית.

ואפילו אם אחד אינו רוצה לריב, ורוצה לישב בהשקט ושלוה, עם כל זאת הוא מוכרח להיות גם כן בתוך המחלוקת והמלחמות. כמו שנמצא בין המלחמות שבין המלכים והאומות שנמצא לפעמים איזה אומה שרוצה לישב בשלוה ואין רוצה שום מלחמה, אדרבא - היתה מרוצה להשתחוות לחבירו כמה פעמים, עם כל זה חוטפין אותה גם כן על כרחה בתוך המלחמה, שזה אומר שיהיה מצדו וזה להיפך עד שנלחמין עמו גם כן.

כמו כן ממש נמצא בפרטיות במלחמות הבית הנ"ל, כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, מכל שכן האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה, כנ"ל.

ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע; וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת כפי התגברות אומה על אומה שהם כלום נכללין בו לבדו, ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי מחמת התהפכות הדעות שבו על ידי התגרות האומות שנכללין בו לבדו כנ"ל; אבל כשהוא בישוב בין אנשים, יש מקום להמלחמה להתפשט בכל אחד מהבני בית או בין השכנים, כנ"ל.

המחלוקת שבבית הצדיק הוא גם כן בחינת מלחמות האומות כנ"ל. גם נכללין שם בחינת מלחמות השבטים שהיו נלחמין זה על זה - אפרים על יהודה (שופטים י"ב), וכיוצא.

וכשיבוא משיח במהרה בימינו אז יתבטל כל מיני מחלוקת ויהיה שלום גדול בעולם, כמו שכתוב (ישעיהו י"א, ט'): "לא ירעו ולא ישחיתו" וכו':

עח

[היושר נמצא בכל מקום]

בכל מקום יש יושר – אפילו מי שעושה כל העוולות, אף על פי כן בהכרח נמצא בו איזה יושר.

רק שיש חילוק בין בני־אדם מתי מתחיל היושר – שיש בני אדם שהיושר מתחיל אצלו תיכף; ויש שאין מתחיל אצלו היושר רק אחר כך שעושה עוולה; ויש שמתאחר אצלו התחלת היושר יותר, דהיינו: אחר שעושה כמה עוולות, וכן יש שמתחיל אצלם באיחור יותר ויותר. אבל אף על פי כן ימצא גם בו איזה יושר רק שהוא מאחר הרבה.

כגון למשל שהיה מעשה שראיתי בכפר, שבא איש חיל וצוה שיתנו לו הסוסים על הפאטשט, ושיחדו אותו בממון; ואחר־כך בא השני, והסית אותו הראשון שיקח גם כן הסוסים כנזכר לעיל, ושיחדו אותו גם כן; ואחר כך בא השלישי, והיה צריך באמת סוסים על הפאטשט, ורצה גם כן ליקח הסוסים, והלך הבעל כפר והתחנן לפני הראשון שהיה אדון שיניחהו, ועתה נשא לו פנים האיש חיל ראשון וצוה להניחו ולא יקחו אצלו הסוסים.

נמצא שאצל זה הגזלן האיש חיל הראשון הנ"ל התחיל היושר אחר שעשה שתי עוולות כנ"ל, ואז התחיל אצלו היושר וצוה להניחו, כי אף על פי שהיה גזלן ועשה עוולות כאלו, אף על פי כן בפעם השלישית התחיל היושר אצלו והוכרח להניחו.

נמצא שבכל מקום יש יושר רק שהחילוק מתי מתחיל היושר כנזכר לעיל, והבן:

וזה בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש (חלק ב נז., קסב., קנד:) שגם בסטרא דשמאלא יש ימין ושמאל. רק שימין שלהם רחוק הרבה אפילו משמאל של הקדושה. נמצא שגם בהסטרא אחרא יש ימין בחינת יושר, רק שהימין והיושר שלהם מתחיל מאוחר מאד אפילו מן השמאל של הקדושה, והבן:

עט

[מדוע באים בלבולים בתחילת ההתקרבות לעבודת השם]

מה שכשאדם מתחיל ליכנס בעבודת השם ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים, זה כמו למשל כלי מים – שמתחילה נראה כאילו המים צלולים, ואחר כך כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחיל להתבשל אזי מתבלבל המים ומעלה הרתיחה כל הפסולת שהיה במים, ועולה כל הפסולת למעלה. וצריך שיעמוד אחד להסיר חלאת ופסולת המים בכל פעם. ומתחילה נדמה כאילו המים צלולים לגמרי ואחר כך נראה הפסולת שבמים העולה בכל פעם למעלה ואזי כשמסירין בכל פעם חלאת ופסולת המים אזי אחר כך נשארין המים צלולים וזכים באמת כראוי.

כמו כן ממש קודם שמתחיל האדם ליכנס בעבודת השם, אזי הטוב והרע מעורבין בו, ומחמת שהם מעורבים מאד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל כי הם מעורבים יחד לגמרי הרע עם הטוב. אך אחר כך כשמתחיל ליכנס בעבודת השם ומתקרב לצדיק האמת, אזי מתחיל להזדכך ולהתברר, ואזי עולה הפסולת והרע בכל פעם למעלה, כמשל הנזכר לעיל. וצריך שיעמוד אחד שיסיר ממנו חלאתו ופסולתו בכל פעם, ואזי ישאר אחר כך זך וצלול לגמרי באמת כראוי:

היה אפשר להוציא הפסולת והרפש מיד מהאנשים שהיו בגשמיות מתחילה ונתקרבו להשם יתברך. אך מה יהיה – אם יהיה מוציא הרפש, יוציא הרפש עם המח מאחר שמעורב הכל יחד; על כן ההכרח להיות מתון מתון עד שיזדכך מעט מעט:

פ

[בני אדם מונעים לעבודת השם יותר מהיצר הרע]

בני־אדם יש להם כח למנוע ולהסית את האדם לרחקו מעבודת הבורא ומצדיקי אמת יותר מן היצר־הרע,

כי היצר־הרע אין לו יכולת רק כפי כחו, כפי בחינת היצר־הרע מאיזה העולם שהוא, אבל האדם הוא כלליות שכלול מכל העולמות;

ועל כן מניעות של בני־אדם יותר ממניעות היצר־הרע:

פא

[אשרי ההולך בתמימות בלא חכמות וליצנות]

בני־אדם הם מונעים גדולים מאד;

ודע, אם היה האדם לבדו ולא היה אצלו בני אדם אחרים למונעו, אף על פי שגם אז היו באים על האדם כל הבלבולים וכל המחשבות הטורדות וכל המניעות, אף על פי כן בודאי היה מטה עצמו לדרך החיים, כי סוף כל סוף היה מטה תמיד לדרך האמת; ואפילו אם היה עובר עבירה, חס ושלום רחמנא ליצלן, אף על פי כן בודאי היה מתחרט חרטה גדולה מאד בכל פעם - וסוף כל דבר היה נשאר אצל האמת.

אבל כשיש בני־אדם המבלבלים, דהיינו: כשהאדם מתחבר חס ושלום לאיזה חכמים בדעתם שיש להם איזה ידיעה בחקירה ופילוסופיא או לכת לצים, והם החכמות הנהוגים עכשיו שעושים ליצנות מכמה דברים שבקדושה, כידוע היטב למי שבקי בחכמות וליצנות אלו -זאת המניעה והבלבול הוא גרוע מהכל.

כי אלו החכמות הם מבלבלים ומונעים ביותר, כי כל דרכיו נעשין לו מישור חס ושלום על ידי החכמות, הן של פילוסופיא, שזאת החכמה מזקת בודאי מאד מאד, כמבואר לעיל. וכן החכמות והליצנות הנ"ל של אנשים הנדמין ככשרים היא מזקת גם כן מאד מאד; כי באמת הכל אחד, כי החכמות והליצנות שלהם היא ממש כמו הכפירות של הפילוסופיא.

ובאמת גרוע יותר החכמות והליצנות שלהם מחכמת הפילוסופיא, כי מחכמת הפילוסופיא הכל בורחים. כי רוב ישראל הם בורחים מאד מפילוסופיא, מחמת שהם יודעים שפילוסופיא מזקת מאד ומורדת את האדם לשאול תחתיות חס ושלום רחמנא ליצלן. אבל זאת הליצנות והחכמות הנ"ל, אין האדם בורח מהם כל כך מאחר שיוצאין מפי אנשים הנראין כהגונים ומלבישין הכל בדרכי אמת כאילו האמת עמהם. על כן אין האדם בורח מהם כל כך והם מזיקים ומבלבלים ומונעים את האדם מאד מאד מעבודת הבורא יתברך באמת.

אשרי הזוכה לילך בדרך אמת לאמתו ולהיות "תם וישר, ירא אלקים וסר מרע" (איוב א', א') בלי שום חכמות כלל:

פב

[סימן טוב שהחולקים הם צדיקים]

"בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי" (תהלים מ"א, י"ב) – בזה שאויבים שלי אינם רעים, כי צדיקים חולקים עלי, "בזאת ידעתי כי חפצת בי":

פג

[ביישוב הדעת יכולים לסלק כל הפחדים והתאוות]

בענין היראות והפחדים, שאדם מתיירא ומתפחד על פי הרוב מכמה דברים או מבני אדם שאינם יכולים להזיק לו כלל, והדבר נראה שרק בסוף - כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת - אז יהיה לו יישוב הדעת באמת, ויסתכל על עצמו ויראה האמת שכל היראות והפחדים שהיה מתיירא מאיזה בני אדם שעמדו כנגדו, היה הכל שטות והבל, ובחנם היה לו יראות ופחדים מהם, כי מה יעשה לו אדם.

וכן לענין התאוות, כי אז יראה היטב אשר בחנם כלה בהבל ימיו ובשטותים ובלבולים כאלו, ומי הכריח אותו לזה וכו', כי רק אז יראה האמת היטב היטב:

ובאמת יש בזה דברים בגו, כי יש דבר אצל האדם שאותו הדבר הוא מתירא ומתפחד ממיני הפחדים שהוא מתפחד מהם, ואף על פי שהוא יודע בדעתו בבירור חזק שאותו הענין שהוא מתפחד ממנו אינו יכול לעשות לו כלל, אף על פי כן יש לו פחד גדול מאד ממנו, כי אותו הדבר שיש אצל האדם הוא מתפחד. כמו שאנו רואין שנמצאים כמה בני אדם שהם פחדנים גדולים, שיש להם פחדים של שטות, והם בעצמן יודעים שזה הדבר אינו כלום, ואף על פי כן הם מתפחדים מאד.

וכן אנו רואים שכשמפחידין את האדם מאחריו, שבאין עליו מאחוריו פתאום בבהלה בקול פחד, אזי הוא תיכף מתפחד מאד קודם שמתחיל הדבר ליכנס בדעתו כלל, שעדיין אינו יודע כלל שום דבר, כי באו עליו פתאום מאחוריו. ואף על פי כן הוא מתפחד תיכף ומיד קודם שהתחיל הדעת לידע מענין הפחד. ומאחר שעדיין לא התחיל דבר הפחד ליכנס בהדעת כלל, אם כן איך שייך להתפחד.

אך באמת עיקר הפחד של האדם הוא שיש דבר אצל האדם שאותו הדבר הוא מתפחד:

וכן בענין התאוות הוא גם כן כך ממש - שאף על פי שהאדם יודע שהתאוה הזאת הוא שטות והבל, אף על פי כן יש דבר אצל האדם שהוא מתאוה התאוה; אף על פי שהאדם יודע שהוא הבל גמור.

ועל כן בודאי אם האדם יישב עצמו היטב היטב, בקל יוכל לסלק ממנו כל היראות והפחדים, וכן כל התאוות, מאחר שיודע שבאמת אינם כלום, רק שיש דבר אצלו שהוא מתיירא ומתאוה. על כן בקל יוכל לשבר ולסלק הכל, כי האדם הוא בעל בחירה, ובקל יוכל להרגיל דעתו לסלק ממנו אותו הדבר שממנו באים כל הפחדים שלו וכל התאוות, כנזכר לעיל:

פד

[הצער הקשה שבקבר]

"ואל תאמר שהשאול והקבר בית מנוס לך" (אבות ד, כב), כי בעולם הזה שיש להאדם טרדות ועל הפרנסה, יכול להיות שיעקוץ וינשוך אותו פרעוש והוא לא ירגיש מחמת שמחשבתו טרודה באיזה מחשבה של פרנסה וכיוצא; אבל שם בקבר, שאז אין להאדם שום טירדה ושום מחשבה אחרת, אז הוא שומע אפילו הרחישה וההילוך של התולעים איך הם רוחשים ובאים אליו, ומרגיש הצער של כל נשיכה ונשיכה. ואין שום דבר שיטרידהו וימנעהו מגודל צערו הקשה, רחמנא ליצלן:

פה

[אין להתעקש להימנע מנסיעות]

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום אם יסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנוע מזה לישב בביתו דוקא, כי בכל מקום שאדם נוסע לשם הוא מתקן שם איזה דבר; רק שיזהר להיות שמור מן העבירה חס ושלום. אבל כשהוא רק שמור מן העבירה חס ושלום, אזי כל אדם מתקן בכל מקום שהוא נוסע לשם, אפילו איש פשוט לגמרי.

כי בכל מקום שהאדם בא לשם, הוא עושה שם בודאי איזה דבר שבקדושה על כל פנים. כי מתפלל שם ואוכל שם ומברך על אכילתו לפניו ולאחריו וכיוצא בזה. כי בודאי איש ישראלי, אפילו הפחות שבפחותים, על כל פנים הוא עושה כמה דברים שבקדושה בכל מקום אשר הוא שם. ועל כן בודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם באותו מקום דוקא כדי שיתקן שם מה שהוא דוקא צריך לתקן שם.

על כן הוא טובה לפניו מה שנזדמן לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על יעקב אבינו (שבת דף פט:): ״ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא״ וכו', כמו כן הוא בכל אדם, שהוא טובה לפניו מה שמזדמן לו נסיעה לשם, כי בלא זה אולי היה מוכרח לירד לשם ״בשלשלאות״ וכו' חס ושלום, כנזכר לעיל.

וכל זה דיבר עם איש פשוט לגמרי, כי אפילו איש פשוט לגמרי מישראל מתקן גם כן בכל מקום שהוא, ובלבד שיהא שמור וכו', כנזכר לעיל. (וסוד זה מרמז בפרי עץ חיים בשער קריאת שמע בכונות זכירת יציאת מצרים, עיין שם והבן):

פו

[טעמים למנהגי החתונה]

מה שאומרים על החתונה מלתא דבדיחותא, ואומרים מקודם "עלא", רמז שאשה עולה עמו ואינה יורדת עמו (כתובות דף סא.). וזה "עלא" במילתא דבדיחותא, היינו: עולה עמו לכל שמחה וטוב ותענוג, אבל אינה יורדת עמו:

מה שמכסין את הכלה בדעק טוך^[2], כי הכלה רומזת לרחל, 'עולימתא שפירתא דלית לה עיינין' (זהר משפטים צה.) (ח"ב צה, א). גם רמז על בחינת "כבוד אלקים הסתר דבר" (משלי כ"ה, ב'):

מה שמשליכין אופין לרמז... (חסר), וזה שמשליכין על החתן אופין לרמז "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת שמה ילכו האופנים" (יחזקאל א', כ'), והחתן הוא בחינת רוח:

מה שנותנין כל אחד מעות שקורין 'שבת' בשביל המרקדין, על שם "מלכי צבאות ידדון ידדון" (תהלים סח, יג), היינו הם מרקדין. ונות ב'ית ת'חלק ש'לל, הם נותנין מעות "שבת" בשביל המרקדין:

החתונה הוא בחינת סיני כמו שכתוב (שיר השירים ג', י"א): "ביום חתונתו", זה מעמד הר סיני (תענית דף כו:), וסיני גימטריא סלם. וכתיב (בראשית כ"ח, י"ב): "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", היינו ריקודין, שבשעת ריקודין עולה ויורד, כי כן דרך ריקודין שעולה את גופו ויורד את גופו:

ומה שקורין זאת המעות "שבת", כי ראשי תבות ונות ב'ית ת'חלק ש'לל_אותיות שבת (עיין בלקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן מט):

מה שהחתן דורש, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ביום חתונתו, זה מעמד הר סיני, לרמז שהחתונה היא מעמד הר סיני בשביל זה הוא דורש. ומה שנותנין לו מעות שקורין "דרשה גישאנק", לרמז "עלית למרום שבית שבי" (תהלים ס"ח, י"ט), בשביל (זה) לקחת מתנות, וזה הדרשה גישאנק שנותנין להחתן:

מה שהחתן דורש הדרשה היא מועלת לזיווגים כמו שכתוב (בראשית כ"ח, י"א): "וישכב במקום ההוא" יש כ"ב אותיות (תקוני זהר, דף קלב:), הדרשה שהיא בכ"ב אותיות הם לזיווג:

הפרסטקיס שעושין בשעת ריקודין, זה בחינת "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך" (בראשית מ"ו, ד'). כי גלות מצרים היה בשביל לברר ניצוצי קרי של אדם הראשון (שער הכונות פסח א), והחתונה היא תקון ויחוד הברית שהיא בחינת אנכי אעלך גם עלה:

מה שפוסקין את הדרשה, זה בחינת שברי לוחות:

השושבין מלביש הקיטל להחתן, זה רמז "ויוסף ישית ידו על עיניך", כי יוסף הוא שושבין וקיטל הוא בגד מתים:

מה שמהפכין את עצמו זה בחינת "ומשה עלה" (שמות י"ט, א'), וירד ה' על הר סיני. שהתחתונים עלו למעלה והעליונים ירדו למטה:

פז

לפי בחינת הימים נוראים ראוי שיהיה לנו אתרוג נאה. כי אמרי אנשי, כל נער יש לו אשה נאה. והאתרוג הוא בחינת אשה כמו שכתוב בזהר (תקונים נו:) שהאתרוג הוא בחינת "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד', ז'). ובימים נוראים ישראל הם בבחינת נער, כי אזי הם בבחינת "והנה נער בוכה, מיד ותחמל עליו" (שמות ב', ו'), כמו שכתוב בתקונים (דף כז.). ועל כן ראוי שיהיה לישראל אתרוג נאה כנ"ל. ומי שבוכה ביותר ונכנס ביותר בבחינת נער בוכה ראוי שיהיה לו אתרוג נאה ביותר כנ"ל. כי זה שאומרים העולם שכל נער יש לו אשה נאה, זה יש להבין. כי עקר השכל הוא מהמח. והמח שואב ממח שבעצמות, שהוא נשקה על ידי לחות ושמנונית הגוף בבחינת "ומח עצמותיו ישקה" (איוב כ"א, כ"ד). כי על ידי לחות ושמנונית הגוף נשקה המח שבעצמות וזהו עקר קיום השכל כי עקר קיום השכל על ידי לחות ושמנונית הגוף כמובא במקום אחר (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ס'). ועל כן מי שהוא נער ואין שכלו בשלמות ונשאר מחו כנוס בעצמות כי אין שואב מחו ממח שבעצמות ומחמת זה אין שכלו בשלמות כנ"ל נמצא שנשאר המח כנוס בעצמות, ועל כן בת זוגו שנלקחה מן העצמות כמו שכתוב (בראשית ב', כ"ד): "ויקח אחת מצלעותיו" וכו' נמשך אליה רבוי המח שנשאר כנוס בעצמותיו אשר משם נלקחה כנ"ל. ועל כן בת זוגו נאה כי עקר היפי על ידי המח והחכמה בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח', א'). ועל כן היא נאה מחמת שנמשך אליה רבוי המח כי היא עצם מעצמיו של זה שאין שכלו שלם ונשאר מחו כנוס בעצמותיו כנזכר לעיל:

ובקדשה זה בחינת שנמשכין שרשי הדעת אל האתרוג ועין בכונות סוד אתרוג ולולב, עין שם:

ולבאר קצת כי עקר הכונה להמשיך אל האתרוג שהוא בחינת מלכות המחין שבגוף דהינו החסדים שבוי"ו קצוות, אך אי אפשר שיתנו הארה אל האתרוג כי אם על ידי שמקבלין הארה משרשי המחין דהינו משרשי החסדים שבדעת שזהו סוד הנענועים, עין שם (בשער הכונות, ענין סכה ה). נמצא שעקר הארת האתרוג בחינת מלכות על ידי שנתרבין ומאירין בחינת המוחין שבוי"ו קצוות על ידי שנמשך אליהם הארת המחין שבראש כנ"ל. וזה בחינה הנ"ל, רק שם הוא נער ממש ונשאר מחו כנוס בעצמות ולא עלה למעלה אל המח כנ"ל, וכאן בקדשה הארת האתרוג על ידי שממשיכין בכונה הארת המחין שבראש לתוך בחינת הגוף. ונתרבה ומאיר המחין שבגוף ומשם נמשך המחין אל האתרוג והבן. עין שם היטב בכונות ותבין:

וזה בחינת סכה, "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע י"א, א'). אהבה זה בחינת ימין בחינת חבוק יד ימין בחינת סכה (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן מח), וזה נעשה על ידי בחינת נער ישראל בחינת נער בוכה כנזכר לעיל:

פח

הפיכת השלחן בשבת הגדול מרמז כי עדין לא יצא הדבור מהגלות עד פסח שאז יצא הדבור מהגלות בחינת פה סח כידוע (שער הכונות, דף פב.) שזה עקר בחינת יציאת מצרים שיצא הדבור מהגלות. והשלחן הוא בחינת הדבור, בחינת "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מ"א, כ"ב), וידבר אלי דיקא. כי עקר הפרנסה והאכילה שהוא בחינת שלחן הוא משם מבחינת דבור בחינת "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג'). וכשאין הדבור בגלות אז השלחן שהוא בחינת דבור בבחינת פנים בבחינת וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' דיקא בחינת פנים. ועל כן בשבת הגדול שאז הוא קדם יציאת מצרים אזי הוא בחינת הפיכת השלחן שמרמזין שהדבור היה בגלות מצרים עד שזכינו ליציאת מצרים בפסח ואז יצא הדבור מן הגלות בחינת פה סח כנזכר לעיל:

פט

דע שיש חבילות חבילות של עברות רחמנא לצלן, כי "עברה גוררת עברה" (אבות ד, ב) – הינו: כשאדם עובר עברה חס ושלום אזי עברה ראשונה גוררת אותו לעשות עברות אחרות השיכים לה דיקא; וכן כשעושה עברה אחרת, חס ושלום, אזי גוררת גם כן עברות השיכים לה כי כל עברה ועברה גוררת עברות השיכים לה ונגררין אחריה, אבל לא עברות שאין שיכים לה.

וזה בחינת "חבילות חבילות עברות" (ויק"ר כא, ה), חס ושלום, כי עברה הראשונה עם העברות שנגררו אחריה, דהינו: השיכים לה, כנ"ל, הם בחינת חבילה אחת של עברות, וכן עברה אחרת עם העברות השיכים לה שנגררו אחריה הם חבילה אחרת וכו', עד שנעשו חס ושלום חבילות חבילות של עברות רחמנא לצלן. ומכל חבילה וחבילה נבראת כת אחת של מחבלים ומקטרגים. והמחבלים צועקים: הב לנא חיי הב לנא מזוני (ח"ב קצה, א), כי הוא הבעל עברה. הינו שהוא הבעל של העברה וצריך לתן להם חיי ומזוני, כי עברה הראשונה עשה בלי הכרח וצריך בודאי לתן לה מזונות ואפלו העברות האחרות השיכים לעברה הראשונה שנגררו אחריה צריך לתן להם גם כן מזונות. ואף על פי שהיה כמו מכרח לעשותן כי עברה הראשונה גררה אותן כנ"ל, אף על פי כן צריך לתן להם מזונות כי יש להם טענה: היה לך לעשות מצוה תכף אחר עברה הראשונה והיתה המצוה מגנה עליו על כן צריך לתן לכלם מזונות וחיות:

והתקון הוא שילמד לעשות ולקים השלש עשרה מדות של רחמים וחסדים, דהינו שיהיה לו רחמנות וירבה לעשות חסד ויקים כל השלש עשרה מדות של רחמים. כי על ידי שמקים השלש עשרה מדות של רחמים על ידי זה הוא מעורר למעלה השלש עשרה מדות העליונים של רחמים ועל ידי זה נכנעין ועוברין המחבלים שנעשו על ידי העברות בבחינת אל מלך יושב על כסא רחמים וכו' מוחל עוונות עמו מעביר ראשון ראשון, הינו שעל ידי השלש עשרה מדות של רחמים מעביר הקדוש ברוך הוא עברות הראשונים שבכל חבילה וחבילה ואזי שאר העוונות שבחבילה שבים אל השם יתברך והוא יתברך נותן להם חיות. וזה בחינת "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" (תהלים נ"א, ט"ו), דרכיך זה בחינת השלש עשרה מדות כמו שכתוב (שמות ל"ג, י"ג): "הודיעני נא את דרכיך", והראה לו הקדוש ברוך הוא השלש עשרה מדות. הינו כשלומדים לעשות השלש עשרה מדות אזי וחטאים אליך ישובו, הינו שהעברות שבחבילה שבים אל השם יתברך:

אך מאין הקדוש ברוך הוא נותן להם חיות. דע כי יש בסטרא אחרא בחינת ראשון לראשונים, דהינו בחינת אדום, שנקרא "ראשון", כמו שכתוב (בראשית כ"ב, כ"ה): "ויצא הראשון אדמוני", והוא בחינת ראשון לראשונים, דהינו שהוא ראשון להעברות הראשונים הנ"ל, כי כלם נמשכים ובאים על ידו. כי באמת לפי גדל קדשת ישראל אין ראוי להם כלל לעשות עברות חס ושלום, רק מחמת תקף הגלות שסובלים מהאמות על ידי מסים וארנוניות, מחמת זה באים לעברות חס ושלום. נמצא שכל העברות נמשכים על ידי אדום, על ידי שאנו מסורים בגלות אצלו והוא בחינת ראשון לראשונים כנ"ל. ועל כן הקדוש ברוך הוא נותן העוונות עליו ונמשך להם חיות ממנו. וזה בחינת "תנה עוון על עוונם" (תהלים ס"ט, כ"ח), הינו שהקדוש ברוך הוא נותן עליו העוונות של ישראל ונמשך להם חיות ממנו:

וכל זה נעשה על ידי הרחמנות שעל ידי זה מעוררין השלש עשרה מדות של רחמים כנ"ל. אבל העניים שאין להם מדת רחמנות מפני שהם בחינת תקפא דדינא, בחינת שמעון שנאמר בו (בראשית מ"ט, ז'): "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", שהם מחזרין על הפתחים (בר"ר, צח). ושמעון הוא בחינת גבורות ודינים כמובא (ח"א רלו, ב) וכמו שאנו רואין בחוש שהם אכזרים מאד, כי אין להם מדת רחמנות מחמת שהם בחינת תקפא דדינא ואין מרחמים בדין. ומאחר שאין להם רחמנות דהינו בחינת השלש עשרה מדות של רחמים ואין יכולין לעורר השלש עשרה מדות העליונים, על כן צריכין לבקש מהשם יתברך רחמים, דהינו שצריכין לבקש ולחנן לפני השם יתברך שירחם מעצמו יתברך עם השלש עשרה מדות שלו ויעורר ברחמיו השלש עשרה מדות של רחמים ויעביר ראשון ראשון:

וזה בחינת "אל תזכר לנו עוונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלנו מאד" (תהלים ע"ט, ח') – הינו: שאנו מבקשים מהשם יתברך לבל יזכר לנו עוונות הראשונים שבכל חבילה וחבילה של עוונות כנ"ל. דהינו שיעביר ראשון ראשון שבכל חבילה כנ"ל, בחינת מעביר ראשון ראשון וכו' כנ"ל, שעל ידי זה ממילא בטלין ונסתלקין כל שאר העוונות שבכל חבילה וחבילה כנ"ל. אך לזה היינו צריכים לקים כל השלש עשרה מדות של רחמים כדי לעורר שלש עשרה מדות רחמים העליונים שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון וכו' כנ"ל. ועל זה אנו מבקשין מהר יקדמונו רחמיך דיקא כי דלנו מאד, הינו כי אנחנו דלים ואביונים מאד ואין לנו מדת הרחמנות כנ"ל, ואין לנו כח שאנחנו נזכה לעורר השלש עשרה מדות של רחמים. על כן אנו פורשים כפינו לפניו יתברך ומתחננים אליו שיעורר בעצמו השלש עשרה מדות של רחמים כי אנו אין לנו כח לעוררם כי דלנו מאד וכו' כנ"ל. וזהו מהר יקדמונו רחמיך דיקא מעצמך כי דלנו מאד וכו' כנ"ל, ועל ידי זה אל תזכר לנו עוונות ראשונים בחינת מעביר ראשון ראשון וכו' כנזכר לעיל:

צ

דע שכל אדם קדם השנה הוא רואה כל הנשמות של המתים של קרובים שלו או אותן שהם משרשו; כמו שקדם המיתה רואין הנשמות הנ"ל,כידוע (ח"א ריח, א), כמו כן קדם השנה שהוא אחד מששים במיתה (ברכות דף נז:) רואין אותם גם כן.

רק מחמת שהראיה היא בהעברה בעלמא מאד, כי קדם המיתה ממש אזי יש גם כן חלוקים שאדם גדול ואיש כשר רואה הנשמות הנ"ל קדם מותו בראיה גמורה, אך סתם בני אדם אפלו קדם מותם אינם רואים אותן הנשמות רק בהעברה בעלמא כמו שעובר זריחה והתנוצצות בעלמא לפני העינים, וקדם השנה שהיא רק אחד מששים במיתה אזי גם הראיה הנ"ל של הנשמות הנ"ל הוא רק אחד מששים מהתנוצצות הנ"ל, ועל כן אינו נרגש בחוש הראות כלל ראיה הנ"ל, ואין אדם יודע מזה מחמת שהוא התנוצצות מעט מאד אחד מששים מהתנוצצות הנ"ל, אבל באמת הכל רואין קדם השנה, כנזכר לעיל:

צא

סגלה להתמדה – שיזכה להיות מתמיד בלמודו – הוא להזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי. כמו כשהכלה היא יפה אזי האהבה בשלמות; אבל כשיש להכלה איזה חסרון ומום, אזי בודאי אין האהבה בשלמות. כמו כן התורה נקראת "כלה", כמו שכתוב (דברים ל"ג, ד'): "תורה צוה לנו משה מורשה", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות דף נז.): אל תקרי "מורשה" אלא "מאורסה", וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל, וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בודאי יאהב את התורה מאד, ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל:

וזהו "תורת ה' תמימה" (תהלים י"ט, ח'), הינו כשתורת ה' היא תמימה בלי שום חסרון ומום – דהינוף כשנזהרין לבלי לדבר ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה, נמצא שאז "תורת ה' תמימה" בלי שום חסרון ומום, אזי היא "משיבת נפש", כי אז דייקא זוכין לאהבת התורה, ומרגישין טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש מאחר שאין בה שום חסרון כנ"ל, ואז זוכין להתמדה כנזכר לעיל:

צב

כשבאה נשמה לעולם – אזי אותה הפעלה של אותה הנשמה מתחלת להתעלות, כגון אם הנשמה של חכם – אזי החכמה מתחלת להתעלות ועולה למעלה למעלה מיום הולדו עד יום הסתלקותו; וכן אם היא נשמה של מלכות – אזי תכסיסי מלחמה ועסקי המלכות מתעלין.

ולפי מהות החכמה – איזה חכמה שהוא – אותה החכמה מתעלית בעת שבא הנשמה להעולם; וכן לפי מהות המלכות – אם הוא מלכות הרשעה או מלכות טובה.

הכלל: אותה הפעלה של אותה הנשמה מתחלת להתעלות מיום ביאת אותה הנשמה לעולם. ויש בימי חייו של האדם ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה כגון אם ימי חייו שבעים שנה או שמונים שנה, אזי שליש ימיו הם ימי עליה ושליש ימי עמידה ושליש ימי ירידה דהינו ששליש ימיו עולה מעלה מעלה עם כל הכחות, ושליש ימיו הוא עומד, ואחר כך שליש ימי ירידה. וימי עמידה הוא במלואה שאז כל הכחות בשלמותן ובמלואן. והוא בחינת נגוד הלבנה. כי הלבנה בשעת המולד היא קטנה ואחר כך עולה ונגדלת עד שבאה נגד השמש, ואזי הוא בחינת עמידה. ואחר כך יורדת ונקטנת. וסגלת הלבנה היא לחלוחית, ועל כן הים מעת מולד הלבנה מתחיל לעלות ולהגביה עצמו למעלה למעלה ואחר כך בסוף החדש נופל ויורד ונקטן:

ודע שהדבורים שמדברים ברבים, כל מה שהעולם הם רבים יותר – הדבורים נמתקים ביותר, וזה בחינת של ההינו דאמרי אנשי, שהם דבורים של גויים, ואחר־כך כשבאו בתוך ישראל שנדברו ביניהם – על ידי זה נמתקו ונעשו מהם דברים עליונים. וזה בחינת מי הים שהם מלוחים ואי אפשר לשתותם, וכשהולכים דרך הרים של חול על ידי זה נמתקים, כי החול ממתיק המים, ואזי ראוין לשתות (ולא באר יותר):

צג

דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות; וזה האור אין אדם פשוט יכול לקבל מחמת גדלו, וצריך לזה חכם גדול שיוכל לחלק אלפים למאות, דהינו: שיוכל לחלק האור הגדול לחלקים קטנים כדי שיוכלו הקטנים במעלה לקבלו מעט מעט. כמו למשל כשאחד אומר פשט או חלוק גדול מאד ומחמת זה אין יכולין לקבל ממנו מחמת גדלו, כי חצי פשט אי אפשר לקבל כי אם כלה. אבל כשמחלקין הפשט והחלוק לחלקים וענינים אזי יכולין להבין כל ענין וענין בפני עצמו. כך יש אור שהוא מאיר באלף עולמות והוא השגה אחת דהינו שאי אפשר להשיג אותו אלא כלו אבל לא במקצת כי הוא אור אחד פשוט. אך תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר הוא יכול לחלק אלפים למאות דהינו לחלק האור גדול לחלקים כדי שיוכלו לקבלו כנזכר לעיל:

וענין זה שתלמיד חכם שנוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות הוא מפרש, כמו שכתוב (משלי י"ז, ט'): "ושונה בדבר מפריד אלוף", ופרש רש"י – דהינו: נוקם ונוטר, ששונה בדבר שעשה לו חברו על ידי זה הוא מפריד אלופו של עולם. כך פרש רש"י. אבל תלמיד חכם צריך דיקא להיות נוקם ונוטר כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא דף כב:): כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר וכו'. אך פרוש הפסוק הוא כנ"ל, שתלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות וזהו ושונה בדבר הינו נוקם ונוטר מפריד אלוף הינו שהוא מפריד ומחלק אלפים למאות כנ"ל. וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת דף סג:): אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך לסוף שתהנה מתלמודו, כי על ידי שהוא נוקם ונוטר, על ידי זה יכול לחלק אלפים למאות דהינו לחלק אור גדול לחלקים ועל ידי זה יכולין להנות מתלמודו ולקבל ממנו כי בלי זה אי אפשר לקבל מחמת גדל האור כנ"ל. אבל השכל והטעם של ענין זה מפני מה מי שהוא נוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות וכו' זה עמק עמק וכו'. ודע מי שיודע זאת הוא יכול להחיות מתים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים דף סח.): עתידים צדיקים להחיות מתים, ויודע מה הוא מת, כי על ידי שמחלק אלפים למאות וממשיך האלפים לתוך המאות כנ"ל, על ידי זה נעשה ממות מאות על ידי שנכנסו האלפים לתוכם. ומי שאינו יודע זאת אינו יודע מפני מה הוא עכשו בשמחה ואינו יודע היחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואינו יודע מה זו ציקי קדרה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שם נו.): משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, ואינו יודע מה זו ח"ש מחשמ"ל (חגיגה דף יג.), ואינו יודע מה זו נגה, כמו שכתוב (יחזקאל א', ד'): "ונגה לו סביב", ואינו יודע מהו מעשה מרכבה, ואינו יודע מהו ברית, ואינו יודע מפני מה חולקין עליו:

ומשיח יודע כל הענין הזה בשלמות, אבל הצדיקים אינם יודעים אלא כשעושין מאלפים מאות. ואלו הצדיקים שהם נוקמין ונוטרים שיכולים לעשות מאלפים מאות הם חגורה למשיח, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך, הינו בחינת חגורה למשיח, שנאמר בו (ישעיהו י"א, ה'): "והיה צדק אזור מתניו", כתרגומו ויהון צדיקיא סחור סחור לה, הינו בחינת מתין מתין ש, דהינו מאות, הינו מי שיכול לחלק אלפים למאות הם חגורה למשיח כנ"ל, ואלו הצדיקים מחיין את הצדיקים הקטנים:

צד

דע כשיש שלום בעיר הוא מפני שאין בר־דעת בעיר הזאת, כי אם אין דעת הבדלה מנין (ירושלמי ברכות ה, ב). אבל כשיש בר דעת בעיר – אזי יש הבדלה, דהינו: שיש אנשים שנוטים להבר־דעת ודבקים בו, ויש אנשים שחולקים עליו:

צה

דע שהשם שנותנין לו לאדם הוא לפי הפעלה שיש לו לאדם לעשות בעולם.

ויש אחד שעושה הפעלה שלו בחצי שנים שיש לו, וצריך לקרא לו שם אחר, דהינו: שם חדש,

כי השם שנותנין לאדם הוא לאחר מותו לבושין שלו, כי השם הוא בחינת לבושין כמו שכתוב (ישעיהו מ"ב, ח'): "אני ה' הוא שמי וכבודי" וכו', "כבודי" זה בחינת לבושין, כי רבי יוחנן קרא למאנה "מכבדותא" (שבת דף קיג:):

כי הקדוש ברוך הוא נקרא הוי"ה, כי בשם הוי"ה נתהוה כל העולמות, אבל למעלה מכל העולמות אין לו שם כי למעלה מכל העולמות אי אפשר להשיג אותו; וזהו: "כי הגדלת על כל שמך אמרתך" (תהלים קל"ח, ב'), "אמרתך" – זו הפעלה, כי במאמר נברא העולם (אבות ה, א), דהינו: הפעלה הינו לפי הפעלות של הקדוש ברוך הוא למעלה מכל העולמות הוא גדול מכל השמות שיש לו יתברך. כי למעלה מכל העולמות אין לו שם כלל, וזהו "כי הגדלת על כל שמך אמרתך":

וזהו שכתוב לעתיד לבוא (ישעיהו ס"ב, ב'): "וראו כל העמים צדקך וכו' וקורא לך שם חדש", כי האמות יהיו רואים הפעלה שיהיה לישראל ויקראו להם "שם חדש". כמו כן יש אחד שעושה הפעלה שלו לפי השם שיש לו בחצי שניו ועושה אחר כך פעלות חדשות וצריך לקרא לו שם חדש. ויש בזה סודות גדולים ונוראים מאד מאד. וזהו שקורין לחולה שם אחר. כי השם שיש לו מקדם כבר עשה הפעלה שלו כפי אותו השם שהיה לו והיה ראוי לו למות לפיכך קוראין לו שם אחר שיהיה לו פעלה אחרת ויוכל לחיות עוד כמה שנים על ידי שקוראין לו שם אחר כדי לעשות הפעלה כפי אותו השם:

ועל כן משה רבנו עליו השלום היה לו כמה שמו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יג, א), כי בכל פעם עשה הפעלה שלו כבר לפי השם והיה צריך בכל פעם שם אחר לעשות פעלות אחרות, כנזכר לעיל:

צו

ראוי לאדם להרגיל את עצמו להיות בעולם הבא, דהינו: להיות מפרש מתאוות כמו בעולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושום תאוה מתאוות הבהמיות הכלות ונפסדות של העולם הזה.

וכמו שאנו רואין החולה – מחמת שהוא סמוך קצת לעולם הבא, על כן הוא מואס באכילה ושתיה ומשגל ואין לו שום תאוה, אדרבא – כל התאוות קצים ומאוסים עליו מחמת שהוא סמוך לעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה וכו', כן יש לאדם להרגיל עצמו בעודו בחיים חיותו ובבריאותו שיהיה יכול להתנהג בלא תאוות כמו בעולם הבא.

ובודאי אם היה נזכר בטוב זכרון מתענוגי העולם הבא, בודאי לא היה יכול לסבל כלל חיות ותענוגי העולם הזה, עד שבשביל זה מעלה גדולה השכחה – אף שהיא מדה לא טובה, עם כל זאת היא מעלה שעל ידה אפשר לאדם לחיות בעולם הזה.

כי אם היה נזכר מתענוגי העולם הבא, כי יש מלאך גדול מאד שיש לו אלף ראשים וכל ראש יש לו אלף לשונות וכל לשון יש לו אלף קולות וכל קול יש לו אלף נגונים, וכשהמלאך הזה עומד לשורר בודאי יפה ונעים מאד אשר אין להעריך ולשער כלל. ועתה יזכר האדם עצמו פחיתות ושפלות ערכו נגד זה ואיך יוכל לסבל חייו, בודאי ימאס עצמו בחייו עד שיגוע בלא עתו.

וכן אם היה זוכר פחיתותו בפרט, כמו כמה אנשים שהם מלכלכים ומתעבים מאד בעוונות, בודאי אם לא היה שכחה כלל, לא היה אפשר לו להרים עצמו כלל לעבודת השם יתברך.

ומחמת כל זה השכחה הוא מעלה מצד זה. אבל האדם ראוי לזכר עצמו לבל יאבד עולמו, חס ושלום:

וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (משנה, עוקצין ג, יב) שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות וכו', וישער בדעתו גדלת עולם אחד וכמה וכמה בתים יש בו, וכמה וכמה חצרות ומבואות, וכמה וכמה עירות ומדינות, וגדל שטח של כל עולם, וכמה וכמה כוכבים ומזלות עד אין מספר, וגלגלים נפלאים ונוראים שיש בכל עולם ועולם, כי כל אלו יש בעולם אחד מהעולמות, ומעתה ש"י עולמות שיש לכל צדיק מה יקרה גדלתו ושעשועיו ותענוגיו עד אין להעריך ולשער.

והנה הש"י עולמות שיש להצדיק הוא בונה אותם ממחלקת, כי כל דברי המחלקת שכל אחד מדבר הם בחינת אבנים, כי האותיות נקראים אבנים כמובא בספר יצירה: שתי אבנים בונות וכו', והם בחינת חלוקי אבנים (ש"א יז, מ), כי האבנים הבאים על ידי דבריהם של המחלקת הם מחלקים ואין להם חבור, והצדיק נוטל אלו האבנים ומחבר אותם ובונה מהם בתים כי הוא עושה שלום ביניהם ומחברם ומסדרם יחד זה על זה עד שבונה מהם בית. וזה בחינת שלום בית שעושה מחלוקי האבנים הנ"ל בחינת שלום בית ומהבתים נעשה עיר עד שנעשה מהם עולם מלא וכן ש"י עולמות. וזה בחינת "להנחיל אוהבי יש" (משלי ח', כ"א) (אוהבי דיקא בחינת אהבה ושלום כי על ידי השלום ואהבה שעושה בין החלוקי אבנים נעשו הש"י עולמות כנ"ל). וזה מה שאמרה אביגיל לדוד בעת שחלק עליו נבל ודבר עליו סרה כנאמר שם. אמרה לו: ועתה ידעתי כי בית יעשה לך ה', הינו על ידי זה המחלקת יעשה לך ה' בית מהאבנים הנ"ל כנזכר לעיל. כי הצדיק מטה כלפי חסד ודן את כל החולקים עליו לכף זכות שכונתם לשם שמים כי לא היה העולם יכול לסבל אור של הצדיק שאורו גדול מאד להעולם לסבלו. וגם מחמת שיש כמה דינים וקטרוגים גדולים על הצדיק הגדול האמת, על כן הם חולקים עליו ובזה הם משתיקים הדינים והקטרוגים, כמו שאנו רואים כשיש דין קשה על אדם אחד, ואחד לובש קנאה ואומר: אני אלך ואנקם ממנו ואעשה בו דין, על ידי זה הוא משתיק ממנו שאר הבעלי דין שמקטרגים שלא היה אפשר לו לסבל דיניהם. נמצא שזה שהולך לנקם ממנו עושה לו טובה גדולה מאד כי בודאי טוב ונוח לו לסבל דינו של זה האחד שזה אפשר לו לסבלו מלסבל דיניהם חס ושלום שלא היה אפשר לסבלו. וכמו שמצינו אצל פינחס במעשה זמרי (במדבר כ"ה, ז'), כי לולא פינחס היו ישראל חס ושלום חיבין כליה חס ושלום, אך מחמת שיצא פינחס וקנא קנאת ה', על ידי זה נשתק הדין מעל ישראל כמו שכתוב (שם יא): "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי" וכו', כן זה שחולק על הצדיק ואומר: אני אעשה לו ואראה לו גבורתי ונקמתי ממנו. על ידי זה הוא משתיק ממנו שאר הדינים כנ"ל, וגם עושה לו טובה כי כשהצדיק צריך לילך מדרגה לדרגה אזי מנסים אותו אם יש לו כח לעמד בהיכל המלך, והיכל המלך הוא בחינת פה של הצדיק שנקרא היכל, שהוא בגימטריא אדני (תקוני זהר, דף לב.) שהוא בחינת פה כמו שכתוב (שם, דף יז.): מלכות פה. וזה שהצדיק חולק עליו הוא נסיון לזה הצדיק שעליו המחלקת אם יש לו כח לעמד בהיכל המלך בפה של הצדיק החולק עליו ועל ידי זה מעלין אותו מדרגה לדרגה יותר עליונה. נמצא שעושה לו טובה:

צז

על־ידי בשורות טובות יכולין לומר תהלים:

צח

אמירת תהלים מעלה גדולה, כאלו אמרם דוד המלך בעצמו, כי הוא אמרם ברוח הקדש. והרוח הקדש מנח בתוך התבות, וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו, והוא מסגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה', והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים י"ח, י"ט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כ"א, י"ט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת "ויצא חטר מגזע ישי" (ישעיהו י"א, א') הנאמר על משיח שהוא דוד, בחינת "רוח אפינו משיח ה'" (איכה ד', כ'). וזה בחינת עתידין צדיקים שיחיו מתים (פסחים דף סח.) על ידי המשענת, בחינת "ואיש משענתו בידו" (זכריה ח', ד'), בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" (מלכים ב ד', ל"א). עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות, וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב). חרף הוא בחינת עבור וקיץ הוא בחינת לדה. ואז דבר עמנו שיחה נפלאה ונשכח הרב ומה שאני זוכר עדין הוא מה שדבר אז מענין הקיץ שהיה אז ממשמש ובא. כי שיחה זו היתה אז בימי ניסן קדם פסח בעת שהיה הברית מילה של בנו שלמה אפרים זכרונו לברכה ביום שלישי למילה. ודבר אז שבחרף כל העשבים וכל הצמחים כלם מתים. כי בטל כחם בחרף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ כלם נתעוררים וחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה; שיחה זו תפלה ותחנה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח ושיח השדה המתחילים לחיות ולצמח אז, כלם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפלתו. והאריך אז בשיחה נפלאה בענין זה. ועוד בשאר ענינים:

צט

כשאחד מדבר עם חברו ביראת שמים – נעשה אור ישר ואור חוזר; ולפעמים מקדים האור חוזר קדם האור ישר כשהמקבל יש לו מח קטן ואין יכול לקבל דברי חברו. כי אז קדם שמקבל חברו ממנו, שזהו בחינת אור ישר, קדם לזה מקבל הוא מחברו ואז האור חוזר קדם לאור ישר. כי כשמדברין עם חברו ביראת שמים אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא מקבל התעוררות מחברו כי על ידי ההכאה שיצאו הדבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו (וזה בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים (עץ חיים, שער ו', פרק ח'), עין שם). כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו. כמו כן כשמדבר לחברו, אף על פי שאין חברו מקבל ממנו. אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכה בו וחזרו אליו. ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל. ועל ידי שדברם לחברו נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנזכר לעיל (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים (שם, שער לד, פרק ה') והבן). שמעתי בשם רבינו זכרונו לברכה מכבר:

ק

"ותתפשהו בבגדו" (בראשית ל"ט, י"ב) – שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו: שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות מלבושים ובגדים של אדם הם מבלבלין מאד את האדם ומונעים אותו על ידי זה מעבודת השם יתברך; וזהו: "ותתפשהו בבגדו".

אך מי שהוא בעל נפש ולבו חזק בה' – אינו משגיח גם על זה, אף על פי שאין לו בגד ללבש, אף על פי כן אינו מטריד עצמו בזה ואינו רוצה להניח עצמו לבלבל בזה; וזהו: "וינח בגדו אצלה וינס" וכו' (שם) – שמניח בגדו ומלבושו ונס ובורח מהם ואינו משגיח כלל על זה, רק עושה את שלו בעבודת ה' כפי מה שיכול:

קא

כבר מבאר כמה פעמים, שאין צריכים שום חכמות בעבודת הבורא יתברך – רק תמימות ופשיטות ואמונה.

ואמר שפשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא הוא בודאי גבוה מן הכל. והוא יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות:

קב

שמעתי בשמו על פסוק "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כ"ג, כ"א) אבל שכחתי הענין;

אך זאת אני זוכר – מה שפרש סוף הפסוק "ותרועת מלך בו": "ותרועת" – לשון שבירה, כמו שכתוב (תהלים ב', ט'): "תרועם בשבט ברזל", הינו: כשמשברין את הכפירות, אזי "מלך בו", הינו: שמוצאין את המלך יתברך גם בתוך הכפירות עצמן, כי גם בהכפירות בעצמן מלבש חיותו יתברך:

גם אמר שהמחקרים גם חייהם אינם חיים כלל אפלו בעולם הזה, כי תכף כשיש להם איזה דבר שאינו כרצונם, מכל שכן כשיש להם איזה צרה, אזי אין להם למי לפנות מאחר שתולין בטבע חס ושלום רחמנא לצלן ואין להם במה להחיות את עצמן כלל, אבל "איש אמונות" (משלי כ"ח, כ') המאמין בה' – חייו טובים מאד, כי אפלו כשעובר עליו חס ושלום איזה צרה רחמנא לצלן, אזי הוא גם כן יכול להחיות את עצמו בהשם יתברך כי בוטח בה' כי הכל לטובה; או שעל ידי יסורין אלו ינכו לו מעוונותיו, או שעל ידי זה יזכה לאיזה טובה גדולה בסוף וכיוצא בזה, כי כונת השם יתברך היא בודאי לטובה.

על כן איש אמונות הוא חי חיים טובים תמיד וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא; אבל המחקרים אין להם שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וזה מבאר מאד למי שבקי בהם כי הם מלאים יסורים תמיד כנראה בחוש. כי אי אפשר שיתנהג להם כרצונם. ומאחר שהם בוחרים רק בעולם הזה שהוא כלו מלא יסורים ויגונות ודאגות מעניני העולם הזה שאין מתנהג להם כרצונם וכל ימיהם כעס ומכאובות. כי אי אפשר שיתנהג להאדם בעולם הזה שום דבר שיהיה הכל כרצונו. ומאחר שאין מסתכלין על התכלית האמתי והנצחי רק על תאות עולם הזה, על כן בודאי הם מלאים יסורים תמיד כנ"ל. וגם כשבאין עליהם היסורים והדאגות והיגונות אין להם במה להחיות את עצמן כנ"ל.

אבל איש כשר מאחר שמאמין בהאמת, ועקר תקותו הוא לעולם הבא, על כן חייו טובים מאד. כי כל מה שעובר עליו הוא מאמין שהכל לטובה כדי להזכירו שישוב מעוונותיו או בשביל כפרה על עוונותיו כדי שיזכה לחיי עולם הבא לטוב הנצחי וכיוצא בזה. ואפלו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום אפלו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת "יראת ה' תוסיף ימים" (משלי י', כ"ז). ותדע כלל זה כי כל היראות וכל היסורים שיש לאדם הם מקצרים ומכלים ימי חייו. ועל כן אלו הקלי עולם העוסקים בחקירות חייהם אינם חיים כלל כי היסורים והדאגות שלהם מכלים חייהם כנ"ל. אבל כל היראות וכל היסורין שיש לאדם מחמת יראת ה' הם מוסיפים ימים וחיים בבחינת יראת ה' תוסיף ימים. וגם אלו היסורין שיש לאדם מחמת שעבר איזה פגם או עברה חס ושלום ומתחרט על זה ויש לו צער גדול מזה, אלו היסורים הם בחינת יראת ה' תוסיף ימים כי היסורין שלו הם מחמת שמתירא מהשם יתברך הן מחמת רוממותו יתברך או מחמת יראת הענש. ואיך שהוא על כל פנים הוא בכלל יראת ה', כי הכל מיראתו יתברך ועל כן היא מוספת ימים כנזכר לעיל:

גם מי שהוא איש אמונה – התשובה שלו היא יותר קלה, כי התשובה צריכה להיות תשובת המשקל, דהינו שכפי התענוג שהיה לו מהעברה כן יהיה לו ממש צער ויסורין. ומאחר שיש לו אמונה על כן לא היה תענוגו בשלמות בשעת העברה חס ושלום רחמנא לצלן, כי היה מערב ביגון כי ידע כי מרה תהיה באחרונה כי יהיה לו ענש קשה ומר רחמנא לצלן, רק שלא היה יכול להתגבר על תאותו. על כן תשובתו קלה יותר, כי אין צריך לסבל יסורי התשובה כל כך מאחר שגם בשעת העברה לא היה תענוגו בשלמות כנ"ל. אבל המחקרים שאין להם אמונה תשובתם כבדה יותר כי לא היה להם יסורים כל כך בשעת העברה כי התשובה צריכה להיות תשובת המשקל כנזכר לעיל:

ועין בספר שני לוחות הברית במסכת שבועות, שם מבאר ביותר גדל עצם האסור להסתכל בספרי המחקרים והביא שם שמי שמסתכל באלו הספרים אין לו חלק לעולם הבא והביא שם בשם כמה גדולי הקדמונים שהפליגו בעצם אסור זה שחמור מכל עברות שבתורה וכן מבאר בכמה ספרים קדושים:

קג

טוב יותר להיות "פתי יאמין לכל דבר" (משלי י"ד, ט"ו) – דהינו: להאמין אפלו בשטותים ושקרים, כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפר בכל חס ושלום, דהינו: לכפר בשטותים ושקרים, ועל ידי זה נעשה הכל לצנות אצלו, וכופר גם בהאמת חס ושלום, ו"מוטב שאקרא 'שוטה' כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום" (עדיות ה, ו):

קד

"אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש" (קידושין דף ל:), כי לפעמים הוא (הינו הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית־הכנסת ואחד מתפלל בתוכו – וכן בלמוד: לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שם): "אם אבן הוא – נמוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ".

וזהו "אם פגע בך מנול זה", "פגיעה" – לשון תפלה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות דף כו:), הינו: כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית־הכנסת – משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית־המדרש, כי הלמוד טוב יותר, כנזכר לעיל:

קה

"ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך" (דניאל א', ד'). כי יש למעלה "היכל המלך", ולמטה ״היכל המלך״ הוא הדבור, כי ״היכל״ דא ״אדני״ (תקוני זהר לב.), "אדני שפתי תפתח" (תהלים נ"א, י"ז), וצריך שיהיה לו כח לעמד בהיכל המלך בכח הצדיק וכו' (הינו כשהצדיק חולק עליו ומדבר עליו יהיה לו כח לעמד):

קו

״אמונה״ בחינת אור, כמו שכתוב (שם צב, ג): "ואמונתך בלילות".

ואמונה שהוא על פי חכמה בחכמות התורה ומשיג את ה' ועל ידי זה יש לו אמונה – הגם שהוא טוב, עם כל זאת עקר אמונה הוא שיהא מאמין בהשם יתברך בלא אות ומופת וחכמה וזה הוא עקר אמונה בשלמות ובחינת אור, כמו שכתוב: ״ואמונתך בלילות״, כנזכר לעיל.

ויש חכם שהוא חכם אפלו בחכמות התורה ואין לו אמונה בה'. ואלו החכמים שאין להם אמונה נקראים ״בעלי ראתן״ (כתבות עז:), כי חכמה אמתית - דהינו: עם אמונה - נקרא ״ראיה״, כמו שכתוב (קהלת א', ט"ז): "ולבי ראה חכמה" וכו׳; ולעמת זה, החכמים שאין להם אמונה נקראים ״בעלי ראתן״, וכמו שפרש רש"י - שיש להם שרץ במחם (הינו שיש להם טמאה וכפירה במחם).

וצריכים להרחיק מאנשים אלו שהם בחינת בעלי ראתן, אפלו משכונתם, כי ההבל פיהם מזיק לאדם כשר שיפל לתאות נאוף. כי זווג דקדשה הוא על ידי בחינת דעת, כמו שכתוב (בראשית ד', א'): "והאדם ידע", ואלו הבעלי ראתן שדעתם מקלקל ופגום ויש להם שרץ במחם על כן זווגם נאחז בקלפה, ועל כן הם נואפים [כי נאוף תלוי בעינים (ירושלמי ברכות א, ה)].

כי חכמת אמת, שהיא בחינת ראיה כנ"ל, בחינת עינים, על אלו החכמים נאמר (איוב ל"א, א'): "ברית כרתי לעיני" וכו'. אבל הבעלי ראתן הם נואפים. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות דף ב:): "ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר ט"ו, ל"ח) - זהו מינות, ״ואחרי עיניכם״ - זהו נאוף, כי זה תלוי בזה, כנ"ל.

ועל ידי חכמה עם אמונה - נצול, כנזכר לעיל:

קז

"אסתר בינונית היתה, לא ארכה ולא קצרה" (מגלה יג.). הענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם:): "בשביל צניעות שהיתה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול; ובשביל צניעות שהיתה בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר המלכה".

וברחל כתיב (בראשית כט, יח): "רחל בתך הקטנה", ובשאול נאמר (שמואל א' ט, ב): "משכמו ומעלה גבוה מכל העם".

ואסתר ממצע בין שאול ורחל - ״בינונית היתה״:

קח

ידוע שלמוד הזהר מסגל מאד מאד. ודע שעל ידי למוד הזהר נעשה חשק לכל מיני למודים של התורה הקדושה:

והלשון הקדוש של הזהר מעורר מאד לעבודת השם יתברך, דהינו: השבח שמשבח ומפאר את העובד ה', דהינו: הלשון הרגיל בזהר לומר "זכאה" וכו' על כל מצוה ועבודה, ולהפך – הצעקה שצועק: "וי וכו', וי לה וי לנשמתה״ על הסר מעבודת ה, אלו הלשונות מעוררים מאד את האדם לעבודתו יתברך:

קט

רבי שמעון בר יוחאי קדש כל כך את לשון התרגום^[3] עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך:

קי

יש כמה שטותים ובלבולים המתדבקים ומתחברים בהמח, ובפרט בלבולי האמונה; ועל־ידי השנה נפרדים מהמח,

וביותר מועיל השנה לאמונה, כנזכר לעיל (סעיף יג):

קיא

"אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי י"ט, ג') – פרוש: מי שאינו מקשר ומקרב לצדיק אמתי, אזי כל עבודתו הוא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם; וזהו ״אולת אדם תסלף דרכו" – הינו: שהאדם על ידי אולתו - כל עבודתו היא רק בבחינת "תסלף דרכו" - כמו מי שמסלף ומעקם עצמו אחר חברו כנ"ל; והטעם כי "ועל ה' יזעף לבו" – הינו: שחולק על הצדיק ואינו מקרב אליו, על ידי זה "תסלף דרכו", שהוא רק כמי שמעקם עצמו כנ"ל,

כי אין ממש בעבודה כי אם על ידי הצדיק האמתי, כמובא במקום אחר (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק א', סעיף קכג):

קיב

איתא: אם התורה היתה נכתבת כסדר, היו יודעין כל ענש ושכר של כל "לא תעשה" ו"עשה".

הנה יש עברה שענשה של עברה ההיא שיהא בעל חוב תמיד, ואפלו יעשה כל טצדקי דאפשר והתפעלות - לא יועיל כלל, ויהיה בעל חוב תמיד.

ולפעמים גורם העברה שמפיל גם אחרים להיותם בעלי חובות. ולזה יש עת שנעשו כמה בעלי חובות בעולם, זהו מחמת העברה הנ"ל שנתגברה בעולם, חס ושלום. ועצה לזה - לשוב בתשובה בכלליות ולהתחנן לפני השם יתברך להצילו מעברה זו ולהתחרט בכלליות על עברה זו. ועת לשוב על זה הוא כשהוא במחין דגדלות, אזי טוב להתחרט ולבקש מאת הבורא יתברך על זה ולשוב בתשובה; כי מחין דקטנות הוא בחינת בעל חוב, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין דף מט:): ״עשרה קבין שנה ירדו לעולם, תשעה נטלו עבדים״. ״שנה״ הוא בחינת מחין דקטנות. ״עבדים״ בחינת "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כ"ב, ז').

ולזה כשהוא במחין דגדלות אזי העת לשוב על זה ולבטל הענש של בעל חוב בחינת מחין דקטנות, כנזכר לעיל:

קיג

העולם אומרים: מי שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשותו נער הוא לוקח אשתו ממנו, כי אשה כשרה היא בחינת "אשת חיל עטרת בעלה" (שם יב, ד); וכשמתה, חס ושלום, הוא בחינת "נ'פלה ע'טרת ר'אשנו" (איכה ה', ט"ז) – ראשי תבות: "נער":

קיד

עכשו בנקל יותר לעמד בנסיון, כי הראשונים שעמדו בנסיון כבר שברו כל כך קלפה הזאת של תאוה זו, עד שעכשו בקל יכולים לעמד בנסיון; ואפלו איש פשוט לגמרי יכול עכשו לעמד בנסיון.

ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין דף יט:): "תקפו של יוסף – ענותנותו של בעז, ותקפו של בעז – ענותנותו של פלטי בן ליש", כי תקף הנסיון של יוסף הצדיק היה דבר קל ופשוט אצל בעז שהיה אחריו, וכן תקף הנסיון של בעז היה קל ופשוט אצל פלטי, כי כל מי שהיה אחרון יותר הנסיון קל אצלו יותר, כנ"ל.

ועל כן עכשו בנקל לעמד בנסיון, אפלו איש פשוט לגמרי, כנזכר לעיל:

קטו

עקר הנסיון של כל אדם בעולם הזה הוא בתאוה הזאת של נאוף. ואפלו תאות ממון - אף על פי שהיא תאוה גרועה מאד וכו' וכו', והיא עבודה זרה ממש, אף על פי כן עקר הנסיון הוא בתאוה הזאת:

קטז

אחד היה מדבר עמו והיה משבח את איש אחד שמתנהג בישר, ואמר עליו בלשון אשכנז שהאיש הזה הוא "ארינטליך" (אָדָם יָשָׁר), ענה הוא זכרונו לברכה ואמר שעל איש ישראלי אין שיך לומר "ארינטליך", כי אמות העולם יש להם הנהגות נימוסיות מה שהשכל והישר מחיב, שזה נקרא "ארינטליך", אבל ישראל עם קדוש אפלו אלו המצוות שהם מצד דרך־ארץ מה שהישר והשכל מחיב – אפלו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך־ארץ מצד חיוב השכל והישר, רק מגזרת המלך הבורא יתברך שמו שצוה עלינו בתורתו לעשות כך:

וזה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קי"ט, ל"ב): "דרך מצוותיך ארוץ" – הינו: שאפלו המצוות וההנהגות שנקראים "דרך", דהינו: שהם מדרך הארץ שמצד הדרך ארץ והישר מחיבים להתנהג כך, כגון לבלי לגזל את חברו וכיוצא בזה, ואמר דוד המלך עליו השלום שאפלו אלו המצוות שהם בחינת "דרך", כנ"ל. "מצוותיך ארוץ" – הינו: שאינו מקים מצד דרך ארץ, כי אם מחמת מצוות התורה הקדושה;

וזהו ״דרך מצוותיך ארוץ״, שאפלו המצוות שהם בחינת "דרך", שהם מצד דרך ארץ וכו' כנ"ל, אף על פי כן "מצוותיך ארוץ" – שאיני מקימם חס ושלום מצד נימוסיות ודרך ארץ, כי אם "מצוותיך ארוץ" – שאני רץ לקים מצוותיך שגזרת עלינו בתורה.

ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות דף סא.): "ישראל קרויים 'אדם' ואין העכו"ם קרויים 'אדם'", כי "אדם" הוא ראשי תבות: ד'רך מ'צתיך א'רוץ, כי ישראל עם קדוש אפלו המצוות שהם מצד השכל ודרך ארץ, גם אותם המצוות אינם מקימים מצד הישר כי אם מחמת מצוות התורה הקדושה, כנ"ל, ועל כן הם קרויים "אדם", בחינת "דרך מצוותך ארוץ" וכו', כנזכר לעיל:

"ואלה" – מוסיף על הראשונים, מה שלקטנו ואספנו שושנים ופרחים נאים מתוך שיחות מורנו הרב רבי נחמן הקדוש אשר עדין המה בכתובים:

קיז

בכפר ״אוסיאטין״ סמוך לעיר מעדווידווקע, שם היה דר חמיו זכרונו לברכה, ושם היה עקר גדולו.

ושם הולך נהר גדול ועליו גדלים קנה וסוף הרבה למאד מאד. היה דרכו בקדש של אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה לוקח לפעמים ספינה קטנה ושט עמה בעצמו לתוך הנהר הנ"ל, אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עמה עד אחורי הקנה וסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו עוד. ושם עשה מה שעשה בעבודת השם יתברך בתפלה והתבודדות, אשרי לו; כי באמת זכה למה שזכה, כנראה בחוש בספריו הקדושים:

מענין הספינה הנ"ל שהלך עם הספינה לתוך הנהר והוא לא ידע להנהיג הספינה, וכשבא בתוך הנהר רחוק מהיבשה ולא ידע כלל מה לעשות כי הספינה מתנודדת וכמעט שטבע חס ושלום, ואז צעק להשם יתברך והרים ידיו אליו כראוי, וכן כשהיה תלוי בידיו על החומה בטבריה כשרצה לברח מהעפוש, רחמנא לצלן וכו', וראה תחתיו הים כנרת וכמעט כמעט שיפל, כמבאר במקום אחר בספור הנסיעה שלו לארץ ישראל (בספר שבחי הר"ן, סעיף יט), אז גם כן צעק בלבו להשם יתברך כראוי. והיה רגיל לספר זאת,

ורצה להכניס בלבנו שכך צריך כל אחד ואחד לצעק להשם יתברך ולשא לבו אליו יתברך כאלו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה, והרוח סערה סוער עד לב השמים עד שאין יודעין מה לעשות וכמעט אין פנאי אפלו לצעק; אבל באמת בודאי אין לו עצה ומנוס כי אם לשא עיניו ולבו להשם יתברך, וכך צריכין בכל עת להתבודד ולצעק להשם יתברך. כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם, כאשר יודע כל אחד בנפשו. והבן הדברים היטב:

קיח

שמעתי בשם רבנו זכרונו לברכה שאמר בלשון תמה: על השם יתברך קשה קשיות הרבה מאד, מה טוב ונעים להאיש הזה שזוכה לדעת שלם שיושב לו ורואה ויודע שאינו קשה שום קשיה כלל והכל נכון וישר, כי "ישרים דרכי ה'" (הושע י"ד, י').

וכן אנכי שמעתי פעם אחד שאמר: ״על השם יתברך קשה קשיות״ וכו', וכונתו היה כמתלוצץ מזה שקשה לקצת בני העולם קשיות הרבה וגדולות על השם יתברך, חס ושלום.

אבל באמת בודאי אסור להרהר אחרי דרכיו יתברך, כי בודאי "צדיק ה' בכל דרכיו" וכו' (תהלים קמ"ה, י"ז), רק שאי אפשר לשכל אנושי להבין דרכיו והנהגתו את העולם בשום אפן:

קיט

איני זוכר היטב לענין מה נדבר הענין, אבל זה אני זוכר, שבסוף אמר: ״כשאוחזין בזה״ וכו', והפליג בתנועתו למעלה גדולה מאד ״כשאוחזין בזה״, דהינו: כשאוחזין בזה שהוא מרצה וחפץ ומשתוקק מאד שחברו יהיה איש כשר וצדיק אף על פי שהוא לא יהיה, חס ושלום, זהו מעלה גדולה מאד.

גם נזכרתי שאמר אז זה הלשון שהוא מרצה: ״אף על פי שאני איני זוכה חס ושלום לעבד את ה', על כל פנים יעבד ישראל השני את השם יתברך״. זהו דבר גדול מאד כשאוחזין בזה. כך שמעתי מפיו הקדוש.

ולפי דעתי נדמה לי שזהו דבר פשוט מאד, כי בודאי אני רוצה וחפץ מאד ומשתוקק ומתגעגע מאד שיהיו כל ישראל כשרים וצדיקים אמתיים, אפלו אם לא אזכה אני לזה, על כל פנים יהיה חברי בני גילי וכל ישראל צדיקים נוראים אמתיים. כי זה עקר האהבה והרחמנות שצריכין לרחם אחד על חברו ועל כל ישראל, שיזכה לתכלית האמתי להיות כרצונו הטוב באמת, שזהו עקר טובתן של ישראל. וכמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם וכו' (בסימן ז' לקוטי תנינא), עיין שם.

אבל ידעתי שיש בני אדם שכשהם נופלים חס ושלום מעבודת ה', מכל שכן וכל שכן אותן שנכשלין באיזה תאוה רעה או בעברה חס ושלום, הם שונאים ומתגרים במי שעוסק בעבודת ה' ורוצים להפילו חס ושלום, ומחלישים את דעתו מאד ומבזים אותו בכמה לשונות, וגם אומרים לו שגם הוא יפל כמו שנפל הוא, רחמנא לצלן; כמו שראיתי כמה מהחסידים של עכשו שלפני כמה שנים התחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו כל אחד לפי נפילתו רחמנא לצלן? ואחר כך כשראו בני הנעורים הרכים בשנים כשנתעוררו בעבודת ה' והתחילו להתפלל בהתלהבות בלב שלם ולהתמיד בלמודו וכו', כאשר מצוי עכשו כמה בני הנעורים הכשרים המשתוקקים מאד מאד להשם יתברך ומתחילים להתפלל בכל לב בכונה גדולה וכו'; וכשרואים אלו החסידים הנפולים אותם, הם שוחקים מאד מהם ומבזים אותם ומחלישים את דעתם מאד מאד, ואומרים להם שאין ממש בעבודתם וכו'. כל זה מחמת קנאה, מחמת שהם נפלו - הם רוצים חס ושלום שגם השאר יהיו כמותם רחמנא לצלן; ובאמת צריך שיהיה בהפך, כנזכר לעיל:

קכ

ענה ואמר: "חזקו ואמצו כל המיחלים לה'" (תהלים ל"א, כ"ה), "כל המיחלים" דיקא, אפלו אם אינכם זוכים לשום קדשה ועבודה, חס ושלום, רק "מיחלים" לבד, אף על פי כן "חזקו ואמצו" ואל תפלו משום דבר שבעולם, יהיה איך שיהיה, כמבאר מזה בדברינו כמה וכמה פעמים (עיין לקוטי תנינא, סימן מח).

ויותר ויותר מזה צריך כל אחד ואחד לחזק את חברו לבל יפל בדעתו משום דבר שבעולם. ואפלו אם הוא יודע בעצמו שהוא כמו שהוא, אף על פי כן יחזק את חברו, כי את חברו בקל יותר לחזק מלחזק את עצמו, כי "אין חבוש מתיר את עצמו" וכו' (ברכות דף ה:), כי אין רעה גדולה מנפילה,

וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה דף מב.) לענין מלחמה הגשמיות, על פסוק "אל תיראו ואל תערצו" וכו' (דברים כ', ג'): "אל תיראו" משפעת הקלגסים, "ואל תערצו" מקול הקרנות וכו', שכל הדברים האלה עוברים על מי שחפץ לכנס בעבודת ה', שכמה מיני מלחמות ופחדים ו״שפעת הקלגסים״ ו״קול הקרנות״ וכו' וכו' עוברים על כל אחד ואחד (וכמבאר בדברינו מזה).

וצריך לעמד על עמדו לבלי להניח את מקומו בשום אפן בעולם, ולצפות לישועה תמיד, ולבלי להתרחק ולנוס ממנו יתברך, חס ושלום, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה דף מד:) לענין מלחמה, שתחלת מפלה – ניסה, רחמנא לצלן.

"כי אנה מפניך אברח? אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך" וכו' (תהלים קל"ט, ח'), כי השם יתברך בכל מקום. כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה', כמבאר בדברינו, עיין שם.

וכשיזכה לבלי להפיל את חברו, אף על פי שידע בעצמו שהוא רחוק מעבודתו, אדרבא – יחזקו בכל מיני התחזקות, ויחיהו וישיבהו בכל מיני דבורים המשיבין את הנפש וכו', על ידי זה יכול להיות שאחר־כך יזכה גם הוא לחזר ולשוב לעבודת ה' על־ידי־זה:

קכא

פעם אחד הוכיח אותנו להתפלל בכונה ובכחות; כמבאר בספריו הרבה, שצריכין להכריח עצמו מאד לתפלה ולהתפלל בכל כחו. ואמר ש״תפלה שלכם בכח הוא כמו שמשכתי אני את החבל עם האנקיר כשהייתי על הספינה״ – הינו: בהיותו על הספינה היה פעם אחד בשעת הדחק שהיו מכריחים את כל אנשי־הספינה שימשכו בכל כחם את החבל הנ"ל, והייתי מושך בכל כחי החבל, אבל באמת לא הכנסתי שום כח רק היה לַפָּנִים^[4], כי הכרחתי להראות לפניהם כאלו אני מושך בכל כחי, כך הוא התפלה שלכם בכח ובכונה, כלומר: שעדין אין אנו מכניסין כל כחנו באמת לתוך התפלה:

קכב

שמעתי בשמו, שאמר שאם לא היה ממתין בבטחון לישועת ה', כבר היה איש נוסע ומטלטל כמו כל הנוסעים ומטלטלים עצמם בשביל הפרנסה, כנהוג עכשו.

והכונה, כי אמר זאת לענין הנהגת הבית בפרנסה ומלבושים ושאר צרכי הבית, שעל פי רב חסר לאדם הרבה, כגון: לזה חסר מלבוש פשוט, ויש שחסר להם מלבושים חשובים או דירה וכו', שצריכין להמתין לישועת ה' ולבלי לדחק את השעה למלאות החסרון תכף ומיד, רק צריכין להמתין עד ירחם ה'.

ואמר על עצמו ענין הנ"ל, שאם לא היה ממתין, כגון כשהיה חסר לו איזה דבר - אם היה דוחק את השעה שיהיה דוקא תכף - היה צריך ללוות לעצמו ולהיות בעל חוב עד שהיה מכרח להיות נוסע ומטלטל. כמו שאנו יודעים ענין הנוסעים שהם מכרחים תמיד לסע על המדינה מחמת שהם תמיד בעלי חובות.

וענין זה צריכים לידע מאד, וצריכין ללמוד עצמו להרגיל את עצמו בזה מאד, כי לכל אדם חסר הרבה, אפלו בעלי בתים ועשירים גדולים, מכל שכן מקבלים, אפלו החשובים והגדולים. וצריך לזה להסתפק במעוט ולהנהיג ביתו כפי השעה והזמן. ואם נדמה לו שצריך מלבוש או לאשתו ובניו - אף על פי שמכרח לו, אל ידחק השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב, אך ימתין עד שיבוא עתו. וטוב לסבל דחק אפלו במזונות, וכל שכן במלבושים ודירות וכו', ולא להיות בעל חוב. ומוטב שיהיה בעל חוב לעצמו או לבני ביתו במלבושים מלהיות בעל חוב להחנוני או לאחרים.

כי בכל עניני פרנסה צריכין להמתין עד שיבוא עתו, כנזכר לעיל; כמו שכתוב (תהלים קמ"ה, ט"ו): ״עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו״:

קכג

מענין קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השם יתברך ואחר־כך מתרחקין – ענה: אף על פי כן יקר אצל השם יתברך ההתקרבות בעצמו, אף לפי שעה, אף על פי שאחר כך נעשה מה שנעשה חס ושלום.

ואמר: הלא על שעת מתן תורה נאמר (שיר השירים ד', ט'): "לבבתני באחת מעיניך", ואיתא במדרש (שיר השירים רבה א, נה): מהו "באחת מעיניך"? אלא שבעין השנית כבר היו מסתכלין על העגל. נמצא שבשעת מתן תורה כבר היה דעתם לפרש חס ושלום, ואף על פי כן היה יקר בעיני השם יתברך מאד ההתקרבות בעצמו, כמו שכתוב: "לבבתני באחת מעיניך", כי זה בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך:

קכד

פעם אחת שאל אותי בלשון תמה: "השמעת ממני דברי מוסר?" ואמר שאינו יכול לומר דברי מוסר, כי כל דבור מוסר שלו הוא מטבל ומרחץ בדמעות (בלשון אשכנז אמר בזו הלשון: איטליכס ווארט פון מוסר איז בייא מיר פר וואשין מיט טרעהרין), ומחמת זה אינו יכול לומר מוסר בפרוש.

ובתחלה היה אצלנו קצת תמיהה מה שאמר שאינו אומר מוסר, כי לפי דעתנו כל דבריו הם דברי מוסר גדול מאד מאד כאש בוערת ממש; אך באמת לא היה רגיל לומר דברי מוסר בפרוש, כדרך המוכיחים, אבל אף על פי כן כל דבריו וכל שיחותיו היו רק מענין עבודת ה', וכל דבריו היה כגחלי אש ממש.

ומי שזכה לשמע דבור מפיו – היה נכנס בקרבו כאש בוערת ממש.

ואי אפשר לבאר ולציר – לא בכתב ולא בפה – עצם תבערת קדשת דבוריו שיצאו מפיו הקדוש והנורא בקדשה ובטהרה, אשר כל דבור ודבור שלו אפלו בשיחת חלין, מכל שכן כשהיה מדבר בעבודת ה' או כשהיה אומר ומגלה תורה, היה כל דבור ודבור מאיר ומזהיר ומתלהב כאש לוהט רשפי רשפי שלהבת.

ומי שהיה מאזין ומקשיב לדבריו באמת ובתמימות היה כל דבור ודבור שלו פורח ונכנס בקרבו כלבת אש ממש, עד שכל אחד מהשומעים היו נמשכין על־ידי דבוריו להשם יתברך בהתקשרות נפלא והתלהבות גדול להשם יתברך באמת.

ועל פי רב, היה נדמה לנו באותו שעה שעמדנו לפני הדרת קדשתו הנורא, שבודאי לא יהיה לנו עוד שום בחירה.

כי בודאי בהכרח להיות כרצון השם יתברך ואי אפשר לפרד עוד מהשם יתברך, מכל שכן לשנות רצונו יתברך לעבר חס ושלום אפלו איזה דבר קל בעלמא, כי הלב היה נמשך מאד מאד להשם יתברך על־ידי דבוריו הקדושים אשר אי אפשר לשער ולערך.

גם עכשו - כל מי שיעסק בספרי רבנו הקדוש והנורא, זכר צדיק וקדוש לברכה, ויעין ויסתכל בהם באמת ובתמימות, ודאי יתלהב לבו מאד להשם יתברך, כי כל דבריו כגחלי אש:

קכה

בחג הסכות תק"ע אז אמר מענין האתרוג - שלפי בחינת הימים נוראים ראוי שיהיה לנו אתרוג נאה, כמובא לעיל (בסימן פז); ובאותה השנה לא היו מצויים אתרוגים, והיה העולם סבורים שלא יהיה להם אתרוגים כלל. ולא היה שום אתרוג במדינה עד ערב סכות, שעשה השם יתברך נסים וסבב סבות בדרך נס שבאו אתרוגים לקצת עירות, והיו נותנים אז ממון הרבה בעד אתרוג, בקצת קהלות נתנו חמשים אדמים ויותר בעד אתרוג אחד, וגם לקהלת ברסלב בא אתרוג מהדר מאד ליד רבנו זכר צדיק לברכה, והיה שמחה גדולה מאד לרבנו זכרונו לברכה, ואמר להביא לו כלי זמר מגדל השמחה. ושלשה ימים רצופים היה לו חיות גדול מן האתרוג, והיה בריא כל אותן השלשה ימים ולא היה מרגיש כלל החולאת הקשה שהיה לו, מגדל השמחה שהיה לו מן האתרוג.

וגם אחר סכות ספר הרבה מן האתרוג, ואמר שאין אנו יודעים כלל גדל יקרת מעלת מצות אתרוג. והרי אנו רואין שישראל מפזרים ממון הרבה בשביל מצוה זו יותר מעל שאר מצוות, ובודאי לא על חנם הוא, מסתמא מצוה זו הוא יקרה מאד מאד אשר אין לשער, רק שאין אנו יודעין גדל מעלתה.

אפשר אם היו יודעין גדל מעלת מצוה זו היו עושים מה שהיו עושים בשביל מצוה זו, כי ישראל עם קדוש הם חכמים וקשה להטעותם, ובודאי כשהם מפזרים ממון הרבה בשביל מצוה זו לא לחנם הוא. ועוד האריך בספור זה והפליג מאד במעלת מצות אתרוג:

קכו

ליל מוצאי שבת של שבת תשובה שנת תק"ע לפ"ק לפרט קטן, דברו ממשיח, כי היה מפרסם שאמרו שבשנה זו יבוא; ודעתו לא היתה נוטה לזה, ואמר אז שקדם שיבוא משיח לא אחד יהיה שיצעק על אמונה, כי כמה צדיקים שיהיו אז יהיו צועקים בקול גדול על אמונה כמוני היום עד שיהיה נחר גרונם (שקורין בלשון אשכנז איין ראסין דיא קיילי) - ולא יועיל.

ומה שכתוב: "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים 'קדוש' יאמר לו", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שיאמרו לפני הצדיקים 'קדוש' הוא כפשוטו, כי בודאי הצדיקים שישארו אז ויתחזקו וישארו באמונתם הקדושה יהיו ראויים לומר לפניהם אפלו יותר מזה, מאחר שישארו קימים באמונה ולא יניחו עצמם לפל ולטעות חס ושלום אחר העולם. ויהיה כמה מפרסמים ומנהיגים של שקר.

ואין ספק שלא ימצא אז קבוץ כמונו היום שנמצאים כמה בני אדם שמתקבצים יחד שחפצים באמת לשמע דבר־ה', ואף על פי שיהיה אז איזה כשרים בדור – אך יהיו מפזרים.

ענה ואמר: כתב זאת זכרון בספר^[5] למען ידעו בימים הבאים שכבר היה מי שידע זאת מקדם, וידעו להתחזק באמונה בו יתברך ובצדיקיו האמתיים:

קכז

פעם אחד היה מדבר מענין אלול, ואמר שמה שנוהגין לומר תקונים באלול, שהנגון של התקונים וגם מהחלישות הלב שיש לכל אחד אז מחמת שכל אחד מתאחר אז בבית המדרש יותר מרגילותו, מכל זה נעשה דברים עליונים ותקונים גדולים למעלה:

קכח

ספר בשבחו שידע כל דברי ה"עץ חיים" ו"פרי עץ החיים" וכל כתבי האר"י זכרונו לברכה מספר הזהר, והעקר התקונים, והמובן מדבריו היה שזה היה בימי נעוריו.

והפליג מאד כמה פעמים בשבח גדלת קדשת ה"תקוני זהר", והיה רגיל לעסק בו ביותר גם בכל השנה, אפלו שלא בימי אלול, ואמר שבספר התקונים כלולים כל החכמות שבעולם וכו':

קכט

עקר התגברות התאוה הידוע, דהינו: תאות המשגל, הוא רק מחמת עצבות ומרה שחורה. וצריכין להתגבר בכל עז להיות אך שמח תמיד.

ואמר: אפלו כשנופלין לפעמים לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם, צועקין וצועקין וצועקין. ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: "אין אפלו אז מעפלט אין אה בלאטי אריין שרייט מען אין מע שרייט אין מע שרייט", והגביה ידיו קצת ולא אמר יותר.

ואמר שלענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין לאדם בענין זה, שדיה לצרה בשעתה, ולא יבלבל עצמו כלל כלל בענין זה לא קדם ולא אחר־כך:

קל

שמעתי בשמו, לענין המפרסמים בעלי מופת.

ספר: מעשה שמלך אחד היו לו שני בנים, אחד היה חכם ואחד שוטה, ועשה את השוטה ממנה על האוצרות ולהחכם לא היה שום התמנות, רק ישב אצל המלך תמיד. והיה קשה להעולם מאד שזה שאינו חכם יש לו כל ההתמנות והכל באים ונכנסים אצלו להכניס או להוציא מן האוצרות, וזה החכם אין לו שום התמנות כלל.

והשיב להם המלך: וכי זה הוא מעלה מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם. כי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ובא על עצות חדשות שאיני יכול לבוא עליהם, ועל ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהם כלל אשר מאלו המדינות נמשכים ובאים כל האוצרות שלי; אבל זה הממנה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם, על כן בודאי גדלה ושגבה מאד מעלת החכם על הממנה אף על פי שנראה שאין לו שום התמנות, כי ממנו נמשכים כל האוצרות, כנזכר לעיל:

שיחות וספורים וענינים שהיה אצל כל תורה ומעשה:

קלא

כשכתבתי לפניו התורה "ואלה המשפטים" (בסימן י' חלק ראשון מלקוטי מוהר"ן) המתחלת: כשיש דינים חס ושלום על ישראל, על ידי רקודין והמחאת כף נעשה המתקת הדינים וכו',

אמר לי: כך אמרתי, שעכשו נשמע גזרות חס ושלום על ישראל, והנה הולכים וממשמשים לבוא ימי הפורים האלה (כי התורה הזאת נאמרה סמוך לפורים), ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף ועל ידי זה ימתיקו הדינים.

וחזר וכפל דבריו ואמר בפה מלא: ״כך אמרתי״, וכונתו היתה להעיר לבבנו שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאד מאד ורזין עלאין וסודי סודות עמקים ורחבים מני ים בכל דבור ודבור, אף על פי כן עקר כונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות. כמו למשל התורה הקדושה הזאת שנאמר שם שעל ידי המחאת כף ורקודין נמתקין הדינים היתה כוונתו כפשוטו - שיחזקו עצמן לשמח בימי שמחה, כגון פורים וחנכה וימים טובים או חתנה וכיוצא בזה כל מיני שמחה של מצוות שיחזקו עצמן בשמחה גדולה עד שיזכו להתעורר לרקודין והמחאת כף ועל ידי זה ימתיקו הדינים.

כי כל דברי התורה לא בשמים הוא - לאמר שאין מי שיכול לזכות לזה להמתיק הדינים על ידי המחאת כף ורקודין כי אם גדולים בני עליה, רק כל אחד מישראל יש לו כח הזה כשיקים הדברים כפשוטן באמת ובתמימות. וכן בכל הדברים הנאמרים שם בהתורה הקדושה הנ"ל, וכן כל מה שנאמר בכל תורה ותורה, כי ״לא המדרש הוא העקר אלא המעשה״.

ושים עינך היטב היטב ותסתכל יפה בכל תורה ותורה, ותשים לבך להבין בכל מקום העבדות והעצות והמוסר וההתעוררות היוצאים משם על פי פשוטן של דברים. ותבקש מהשם יתברך שיאיר עיניך לזכות לזה להבין הדברים היטב למעשה, כי כל דבריו זכרונו לברכה כלם נצרכים ומכרחים לעבדות ועצות טובות לעבדו יתברך.

ואפלו בקצת מקומות אשר לפום ריהטא בהשקפה ראשונה אין מבינים היטב איך נוגע הענין הזה לעבדה לפי מדרגתו, אף על פי כן באמת יש שם עצות נפלאות והתעוררות נורא לשוב אליו יתברך ממקום שהוא שם; ואם תשים עינך ולבך שם היטב, בודאי תמצא גם שם עצות ודרכים טובים לפי מדרגתך.

כי כל דבריו זכרונו לברכה הם כלליות גדול, וכל תורה ותורה כלול מכל התורה כלה, ומכל בני אדם שבעולם בכל דרגה ודרגה, מן תכלית קצה העליון עד תכלית קצה התחתון, הינו: שעם כל תורה ותורה ושיחה שלו יכול לעבד את השם יתברך הגדול במעלה בתכלית המעלה, וכן אפלו הקטן והפחות בתכלית דיוטא התחתונה יכול גם כן לשוב להשם יתברך ולמצא עצות לנפשו על ידי אותה התורה בעצמה, כי הם כלליות נפלא מאד:

קלב

בלקוטי חלק ראשון סימן י"ד: המתחלת תקעו וכו' להמשיך שלום. זאת התורה אמר בשבת חנכה. ואז באותו העת נפטר הרב החסיד המפרסם, מורנו הרב רבי גדליהו זכר צדיק לברכה, אב בית דין דקהלת ליניץ. ורמז באותה התורה הספד להרב הנ"ל, כי הזכיר אז בתוך התורה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: ״אין מספידין בחנכה״.

גם אמר אז שעכשו קשה לומר תורה, כי כשנסתלק צדיק קשה לומר תורה. כי כל צדיק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה, כי כל צדיק וצדיק יש לו חלק בהתורה וכשנסתלק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה, על כן קשה אז לומר תורה.

מה שכתוב שם באות ד' על מאמר רבותינו זכרונם לברכה: ״מפני מה תלמידי חכמים אין בניהם תלמידי חכמים, על שלא ברכו בתורה תחלה״, שמעתי ממנו זכרונו לברכה עוד בזה, כי ההולדה נמשכת כפי המאכלים שאכל תחלה וכו', וצריך כל אדם לברך ולקדש את בחינת התחלה, דהינו: מה שהוא תחלה וקדם לההולדה, דהינו: האכילה וכל עסקיו וכו', עד שימשיך ההולדה בקדשה ובטהרה כראוי. וזהו ״על שלא ברכו בתורה תחלה״ - שלא ברכו וקדשו בקדשת ה״תורה״ את ה״תחלה״, דהינו: מה שהוא תחלה וקדם לההולדה, כנ"ל, כי צריך לברך ולקדש את בחינת תחלת ההולדה הנ"ל בתורה, ואז יהיה גם בנו תלמיד חכם, וכנזכר לעיל:

קלג

מה שכתוב בהתורה המדברת מגדל אסור גזלה וחמדה אפלו במחשבה (בסימן ס"ט חלק ראשון) - פרוש: על הגוזל את חברו, שפרש יוליכנו אחריו אפלו למדי, דהינו: ״למודי ה'״, הינו הבנים וכו', עין שם, שמעתי מפיו הקדוש שאמר שכך שמע שהיו לומדים כן הגמרא הנ"ל במקום ששמע:

קלד

שיך לסימן ער"ה בלקוטי חלק ראשון, המתחלת: דע שכל מצוה וכו' נעשה ממנה נר וכו', עין שם.

עתה שמעתי מאחד ששמע גם כן זה הענין מפיו הקדוש ובאר הדבר יותר קצת, שאמר שיש אחד שנר שלו אינו יכול לדלק כי אם איזה שעה - מחפש עם הנר אותה שעה שדולק, ואחר כך נכלה הנר ואין לו במה לחפש; ויש אחד שנר שלו דולק איזה שעות יותר, ויוכל לחפש יותר, אבל אחר כך נפסק; ויש שנר שלו דולק יום אחד; ויש שדולק עוד יותר ויותר; אבל יש אחד שיש לו הרבה נרות נפלאים כאלו שדולקים ומאירים לעולם ועד, ואינם נכבים לעולם, והוא זוכה לחפש בגנזיא דמלכא תמיד לעולמי עד ולנצח נצחים, אשרי לו.

והנה מזה מובן שגם אנשים כשרים פשוטים זוכים בעולם הבא לחפש בגנזיא דמלכא, אבל החפוש שלהם הוא רק לפי שעה, כפי המצוות שלהם; ובודאי גם זה הוא זכיה גדולה ונפלאה מאד מאד, כי אפלו כשמחפש בגנזיא דמלכא איזה שעה - יוכל גם כן למצא שם אוצרות נפלאים שיוכל לחיות בהם חיי עולם הבא לנצח; אבל חייו יהיה רק כפי מה שימצא באותה השעה.

אבל מי שזוכה שנרות מצוותיו מאירין ודולקין יותר ויותר, בודאי ימצא רב טוב בגנזיא דמלכא יותר ויותר; וכן כל אחד ואחד כפי מה שנרות מצוותיו דולקין יותר.

אבל הצדיק הגדול זוכה לחפש תמיד בגנזיא דמלכא ונרות שלו לא יכבו לעולם ועד. ועוד יש בזה דברים בגו. ודי בזה:

קלה

דבר עם איש אחד שהיה רחוק מהשם יתברך מאד, ואמר לו שירגיל עצמו להתאנח על ענינו. ואמר אז התורה יש הבל שנעשה על הארץ וכו' (בסימן ק"ט חלק ראשון), שמבאר שם שעל ידי אנחה שמתאנחין לשוב אליו יתברך נפסקין מחבל הטמאה ונתקשרין לחבל דקדשה;

וכן אמר אחר־כך עוד כמה תורות על אנחה, שהיא יקרה מאד:

קלו

שיך להתורה "מלא כל הארץ כבודו" (בלקוטי חלק ראשון סימן קע"ב).

שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע מפיו הקדוש בבאור יותר קצת, והענין - שהאדם צריך לבטל כל מדה ומדה עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחלה צריך לבטל מדה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר כך מדה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המדות עד שיהיו כלם כלא היו.

וכפי מה שמבטלין כל מדה ומדה, כן מאיר ומתגלה לו כבוד ה', כי עקר האור הוא כבודו יתברך, כמו שכתוב (יחזקאל מג ב): "והארץ האירה מכבודו". אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני - עושה צל; וכפי גשמיות וגדל הדבר שעומד כנגד הדבר, כמו כן נעשה צל, כגון כשמעמידין מקל נגד אור השמש - עושה צל קטן, כפי מדת המקל, אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש - עושה צל גדול ביותר, וכן כשמעמידין בית גדול - עושה צל גדול יותר ויותר.

והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע; ועל כן כפי מה שהאדם משקע באיזה מדה ותאוה, כמו כן עושה צל נגד אור כבודו יתברך וכמו כן נעלם ממנו אורו יתברך, אבל כשמבטל המדות והתאוות: כפי הבטול - כן נתבטל הצל, וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי עד שיהיה הכל לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל הארץ, כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל כנ"ל, וזהו ״מלא כל הארץ כבודו״ (ישעיה ו ג), ועל ידי זה נתגלה ״כבודו״ ב״כל הארץ״, כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל כנזכר לעיל:

קלז

שיך להתורה מעות - ראשי תבות וכו', בחלק ראשון סימן ר"ד.

וספר מקדם מעשה משני אנשים בני הנעורים שהיו בעיר אחת והיה ביניהם אהבה והתקשרות גדול, פעם אחת ראה אחד מהם בחברו שנטה מדרך הישר קצת ועשה איזה דבר שלא כהגן, וחשב ״מקרה הוא״; אחר כך ראה אותו שעשה דבר גרוע יותר, שעבר עברה ממש, ואז נתרחק ממנו והפריד עצמו מאתו; אחר כך ברבות הימים, כשירדו מעל שלחן חותנם שניהם, התחיל זה שעבר העברה כנ"ל לעלות מעלה מעלה עד שנעשה עשיר גדול, והשני הנ"ל נעשה עני גדול. והיה זה בדעתו מתרעם תמיד על מדותיו של השם יתברך, כי אמר בלבו: הלא אני יודע בעצמי שזה עבר עברה, ומדוע יתנו לו גדלה כל כך? פעם אחת ראה במקום אחד שהיו עומדים כת אחת ומשמיעין קול ומקשקשין במעות הרבה, ונתקרב אליהם - ואמרו לו: ״אל תגע בזה המעות, כי זה שיך לאיש״ הנ"ל, הינו: לחברו הנזכר לעיל, אמר: ״עכשיו הגיע העת לשאל״, ושאל אותם: ״מדוע יגיע לו מעות, הלא בעיני ראיתי שעבר עברה״, השיבו לו: ״מיום שירדתם שניכם מעל שלחן חותנכם, מאז חברך קבע עתים לתורה וקבל על עצמו חק ולא יעבר ללמד בכל יום כך וכך, אבל אתה אינך עוסק בתורה, ועל כן נותנין לחברך מעות אף על פי שעבר עברה, כי עברה מכבה מצוות ואין עברה מכבה תורה״.

ו'אין ע'ברה מ'כבה ת'ורה - ראשי תבות: ״מעות״:

קלח

שמעתי מפיו הקדוש בעת שדבר עמנו מגדל הענין של ספורי מעשיות מצדיקים שנדפס בספריו הקדושים (בסימן רל"ד חלק ראשון), ואמר אז שהוא בעצמו זכרונו לברכה עקר התעוררותו לעבודת השם יתברך באמת היה על־ידי ספורי מעשיות מצדיקים. וספר שבבית אביו ואמו הצדיקים זכרונם לברכה, היו שכיחים שם כל הצדיקים, כי כל הצדיקים היו מצויים בקהלת מעז'בוז' מחמת שהוא מקום הבעל שם טוב, זכרונו לברכה, ורבם ככלם התאכסנו בבית־אביו, זכרונו לברכה, ושמע הרבה מעשיות מצדיקים ועל־ידי‏־זה היה עקר התעוררותו להשם יתברך, עד שזכה למה שזכה:

קלט

ספר לי אחד מאנשיו שפעם אחד ספר לרבנו זכרונו לברכה שדברו לו איזה שדוך, ואמר האיש הנ"ל לפניו, זכרונו לברכה, ששם אין מקום לפניו. השיב לו: כשיש להאדם לב של ישראלי אין שיך אצלו מקום וכו', כי הלב הוא אלקות וכו' וכו' (כנדפס בלקוטי תנינא סימן נ"ו):

קמ

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? ״קטנות״ שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: ״קטנות אמונה״, אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם ״קטנות שהיה בהם״ - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

וכבר מבאר ענין זה כמה פעמים שאין זה ענוה להיות במחין דקטנות, חס ושלום, וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לדרכי ענוה באמת וכו'. (עין בלקוטי תנינא סימן כ"ב ובסימן ע"ב ועוד בכמה מקומות).

גם אחר כך בסמוך אחר שאמר ענין הנ"ל, הגיע ראש השנה ואמר אז התורה חדי רבי שמעון, סימן ס"א בחלק ראשון, ושם הזכיר ענין חסרון אמונה בעצמו, עין שם באות ה' מה שכתוב שם. ויש שיש עליהם מחלקת מחמת שאין להם אמונה בעצמן וכו':

קמא

בסימן צ"ב לקוטי תנינא: תקון למקרה לילה, רחמנא לצלן: לומר עשרה קפיטל תהלים, כמבאר בסימן ר"ה וכו', ודע שאלו הם העשרה קפיטל תהלים וכו':

דע אחי, כי בתחלה אמר הוא זכרונו לברכה התורה המתחלת ״תקון למקרה לילה״, כנדפס בספר הראשון בסימן ר"ה. ובתחלה, בעת שהתחיל לגלותה, לא הייתי לפניו אז, אך השם יתברך זכני ובאתי אצלו סמוך מאד לאותה העת שהתחיל לגלותה, וספר לי אחד בשמו התורה הנ"ל כפי מה ששמעה מפיו הקדוש.

ובתוך כך, באותה השעה ששמעתי מפי אחר בשמו התורה הנ"ל, בתוך כך סבב השם יתברך שדברתי עמו מזה וחזר ואמרה לפני בקצור, כנדפס כבר בסימן ר"ה הנ"ל. ובאותה העת שגלה התורה לא גלה אז איזה קפיטלך לומר, רק אמר סתם - לומר עשרה קפיטלך תהלים לתקון הנ"ל.

ושמעתי מפיו הקדוש אז שאמר שהיה ראוי לגלות איזה הם עשרה קפיטלך תהלים שצריכין לומר, אך איזה שהם עשרה קפיטל תהלים שיאמרו הם תקון לזה, כי כל עשרה קפיטל תהלים איזה שהם - כלם הם כנגד עשרה מיני נגינה שהם תקון להנ"ל. ואז בעת שגלה התורה הנ"ל אמר בתחלה שתקון הראשון הוא המקוה, שצריכין לטבל במקוה (ואמר בזו הלשון דאס ערשטי איז מקוה). ואחר כך גלה התקון הנ"ל - לומר עשרה קפיטל תהלים כנ"ל.

גם פעם אחת אמר שצריכין לזהר מאד לטבל באותו היום שיהיה האדם בלתי טהור; ואפלו אם לא יוכל לטבל בבקר, על כל פנים יטבל באותו היום אפלו לפנות ערב, כי צריכין לזהר מאד לטבל באותו היום דיקא (ועין בסוף "ספורי מעשיות" שאמר שטוב מאד לטבל תכף ומיד וכו' עין שם).

אחר כך שעברו קרוב לארבע שנים, ומה שעבר באלו השנים יקצרו רבבות יריעות לספר, וכבר היה לו החולאת שלו שנסתלק ממנו. וכבר חזר מלמברג.

פעם אחת בחרף שכב על מטתו ואנחנו עמדנו לפניו והתחיל לדבר מענין העשרה קפיטל תהלים שהם תקון להנ"ל, ואז צוה עלי לכתב על הניר הפסוקים שמרמז בהם העשרה מיני נגינה שהם תקון להנ"ל. וישבתי לכתב ומפיו יקרא אלי וגלה לי הפסוקים, וכתבתים על הספר כאשר הם נדפסים (בלקוטי תנינא סימן צ"ב הנ"ל).

ואז גלה דעתו שרצונו לגלות בפרטיות איזו הם העשרה קפיטל תהלים שצריכים לומר באותו היום, והיינו עומדים ומצפים שיגלה לנו, ולא זכינו מיד. אחר כך נסענו מאתו, ואחר כך הייתי אצלו באיזה שבת והזמין השם יתברך שראיתי בעיני כתיבת ידו הקדושה שכבר רשם לעצמו העשרה קפיטל תהלים שצריכין לומר, אך לא היה מדרך ארץ שאקח כתב ידו בעצמי בלי רשותו, ורציתי לתפסם במחי בעל פה, ולא יכלתי מחמת אימת רבי - פן יקפיד כי באתי לחדרו ומצאתי כתב ידו הנ"ל והסתכלתי בו בלא רשותו (כי המעשה הזאת היתה בשבת פרשת שקלים שנת תק"ע לפרט קטן שהוא זכרונו לברכה יצא מחדרו ונכנס לבית הגדול שלו בעת קריאת התורה ואז נכנסתי בחדרו וראיתי כתב ידו הנ"ל). ואחר כך ביום ראשון, בעת שלקחתי רשות מאתו לשוב לביתי, דברתי עמו ושאלתי ממנו שיגלה לי עשרה קפיטל הנ"ל, כי ידעתי שכבר הם נרשמים אצלו כנ"ל, ולא רצה. ואמר שיהיה עת אחר לזה, והלכתי מאתו.

אחר כך, סמוך לאותה העת, בעת שהייתי אני בביתי בנעמרוב, אז גלה העשרה קפיטל תהלים לפני הרב דפה ברסלב ולפני חברי רבי נפתלי מנעמרוב, ויחד אותם לעדות על זה, וכך אמר להם: היות בענין זה הידוע (הינו ענין מקרה לילה חס ושלום) נלכדים בודאי שלשה חלקי העולם, אני לוקח אתכם לעדות, ותדעו שאלו העשרה קפיטל תהלים מועילים מאד מאד לתקון קרי, והם תקון גמור ומועיל מאד מאד.

ויש מי שיקרה לו על ידי רבוי אכילה ושתיה או על ידי חלשה ועיפות או על ידי שאינו שוכב כראוי, וכל זה אינו כלום (והוא כמו תינוק שמשתין בשנה). גם יש ששומרים אותו מלמעלה ונצול מן המקרה או שהמזל שומר אותו ונצול. גם לפעמים נדמה להאדם בשנה בחלום כאלו הוא נופל, ואחר כך מתעורר משנתו - גם זה מן השמים, שמצילין אותו מזה.

רק מי שיקרה לו חס ושלום מחמת הרהורים, מזה נבראים ממש קלפות חס ושלום, כמבאר בספרים. אבל מי שיאמר באותו היום אלו העשרה קפיטל תהלים, בודאי יתקן בזה מאד מאד. וכמה וכמה צדיקים גדולים שרצו לעמד על ענין זה ונתיגעו למצא לזה תקון גמור, וקצתם לא ידעו כלל מהו ענין זה, וקצתם התחילו לידע קצת בענין תקון זה ונסתלקו לעולמם באמצע עסקם בזה, ולא גמרו. ולי עזר השם יתברך שזכיתי לעמד על זה בשלמות.

וענין תקון זה על ידי אמירת העשרה קפיטל תהלים הנ"ל הוא דבר חדש לגמרי, חדוש נפלא, כי הוא תקון נפלא ונורא מאד מאד (עין למטה).

ומי שיוכל לילך למקוה ואחר כך יאמרם - בודאי מה טוב; אך אפלו אם הוא אנוס שאי אפשר לטבל, כגון שהוא חולה או שהוא בדרך, אף על פי כן אם יאמרם - אשרי לו, כי הם תקון גדול ונורא מאד, ואם יאמרם בכונה כראוי - בודאי מה טוב, אך גם האמירה בעצמה מסגל מאד.

ואמר כי לא נודע זאת מיום בריאת העולם. מסתמא הייתי רוצה לבטל זאת לגמרי, אך אי אפשר זאת לא בגשמיות ולא ברוחניות: בגשמיות - אי אפשר כי היה צריך לבטל ולשנות הטבע של כלליות בני האדם בתמידות, וזה דבר שאי אפשר, כי אפלו משה רבנו עליו השלום וכיוצא, שבטל הטבע - היה רק לפי שעה ובדבר פרטי, כגון קריעת ים סוף או בקיעת הירדן וכיוצא, שהיה רק לפי שעה, אבל לבטל הטבע של כלליות בני אדם - כי כל אחד ואחד בהכרח לבטל ולשנות הטבע אצלו, וגם צריך לבטל ולשנות הטבע תמיד וזה דבר שאי אפשר; וגם ברוחניות אי אפשר וכו'.

אך העשרה קפיטל הם דבר נפלא ויקר ומועיל מאד. גם יחד אותם לעדות ואמר שגם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו מי שיבוא על קברו ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהלים הנ"ל ויתן פרוטה לצדקה - אפלו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאד מאד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לארך ולרחב להושיעו ולתקנו וכו'. ואני חזק מאד בכל הדברים שלי, אך בזה אני חזק ביותר שאלו העשרה קפיטל מועילים מאד מאד. ואלו הן העשרה קפיטל תהלים: ט"ז, ל"ב, מ"א, מ"ב, נ"ט, ע"ז, צ', ק"ה, קל"ז, ק"נ, כאשר כבר נדפסו כמה פעמים (רק בספר ספורי מעשיות נדפסו בפעם הראשון בטעות הקפיטל של קל"ז על ידי עוות המדפיסים ומשם נתפשט הטעות בכמה ספרים וסדורים שהעתיקו משם). ויאמרם כסדר שהם כתובים בתהלים.

ואמר שהוא ״תקון הכללי״, כי כל עברה יש לה תקון מיחד, אבל תקון הנ"ל הוא תקון הכללי. גם אמר אז שענין הנ"ל של אלו עשרה קפיטל תהלים יאמרו ויגלו בפני הכל.

ואמר: אף על פי שהוא דבר קל לומר עשרה קפיטל תהלים, אף על פי כן גם זה יהיה כבד מאד לקים. וכן נתקים עתה בעוונותינו הרבים, שמחמת רבוי המחלקת רב ההמון רחוקים מאד לקים זאת, והוא זכרונו לברכה הודיע כל זאת מקדם. ואנחנו עשינו מה שמטל עלינו להודיע התקון לכל החפץ להתתקן, וכל אחד הטוב בעיניו יעשה; השומע ישמע, והחדל יחדל, ואנחנו את נפשנו הצלנו:

ומה שהרב בעל המחבר סדר תקון שבת מביאם בשם ספר ״עשרה הלולים״ - זה אינו, כי ידידי הקורא עין נא בספר ״תקון מועד״ ותראה שמובאים שם בפרוש בשם רבנו הרב רבי נחמן זכרונו לברכה, וכן בכמה ספרים יש שמובאים שם בשם רבנו זכרונו לברכה. וגם נסה נא וחפש בכל הספרים שמובאים שם שלא בשם רבנו זכרונו לברכה ותראה שכלם נדפסו אחר פטירת רבנו, זכרונו לברכה, שנפטר תחלת שנת תקע"א בחול המועד סכות. ואפשר שהרב הנ"ל וכיוצא, מגדל תשוקתם לזכות בהם את הרבים בתקון גדול כזה, וידעו שיש שנמצאים מתנגדים וחולקים על רבנו זכרונו לברכה, על כן קימו בנפשם מאמר חכמינו זכרונם לברכה שמתר לשנות בדבר השלום. ובפרט בדבר גדול ותקון כזה. ועתה בין תבין שצדקו הנאמר לעיל, שהם תקון חדש לגמרי ולא ידע מזה שום נברא מימות עולם, ותאמרם בשם רבנו זכרונו לברכה בכדי ששפתותיו יהיו דובבות וכו', אשר כל הצדיקים מתגעגעים לזה. ומזה אשר אלצוני לגלות כל הנ"ל.

וזכותו יעמד לנו, ומכל פגמינו וצרותינו יתקננו ויושיענו, אמן כן יהי רצון:

קמב

שיך למה שאמר רבנו זכרונו לברכה על פסוק ״אודיע אמונתך בפי״ (תהילים פט ב), שעקר האמונה תולה בפה של האדם וכו', בלקוטי תנינא סימן מ"ד

ראה זה מצאתי מכתב יד החברים בבאור יותר קצת, וזו לשונו: כשנופל לאדם ספקות באמונת הבורא יתברך שמו, יאמר בפה מלא: ״אני מאמין באמונה שלמה שהוא יחיד ראשון ואחרון״. כי ידוע שיצר הרע נמשך מגבורות הנפולין, ויש גבורות דקדשה שבהם ממתיקים הגבורות דקלפה; והדבור הוא בחינת גבורות דקדשה, כמו שכתוב: ״וגבורתך ידברו״. נמצא, כשיאמר ״אני מאמין״ כנ"ל הוא גבורות דקדשה, ובזה הוא ממתיק את הספקות, שהוא בחינת גבורה דקלפה.

וזהו שאמרו בגמרא: ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״, דהינו: שבגבורות דקדשה ממתיק גבורות דקלפה.

וזהו שאמרו בגמרא שמי שרוצה שלא יהיה רגזן יהיה דבורו בנחת; נמצא שהדבור בנחת הוא אינו כל כך רגז. והשתיקה משתק הרגז, אבל הדבור בפה מלא הוא בחינת רגז, שהוא בחינת גבורה, כנזכר לעיל:

(כתב יד החברים והוא שיך לסימן רס"ג בחלק ראשון):

קמג

כי יש שני מיני אכילת הבהמיות, דהינו: שיש אדם שאוכל בתאוה גדולה, כבהמה, והמאכל הוא מאכל אדם; ויש אדם שאוכל כאדם אבל המאכל אינו מאכל אדם, דהינו: שהניצוצות לא נתבררו כל כך שראוי לאדם, אלא הוא מאכל בהמה.

והאוכל משני המאכלים האלו בא לידי חלי הקדחת; וזה שכתוב: ״הרכבת אנוש לראשנו״, דהינו: כשאנו במדרגה קטנה שאדם גדול ממנו, שאנו אוכלים משני המאכלים הנ"ל, אזי ״באנו באש ובמים״ - הינו קר וחם, דהינו קדחת. ואפלו הרופאים אומרים גם כן כך, שקדחת בא מן מאכל יותר, וזה בגשמיות; וברוחניות גם כן כך כי כשהאדם הוא בבחינת דעת אזי יש בו אהבה ויראה דקדשה, וכשנופל חס ושלום מבחינת דעת, אזי נופל לאהבה ויראה הנפולה.

וכשאדם אוכל אחד משני המאכלים הנ"ל הוא נופל מבחינת דעת, ״כי מותר האדם מן הבהמה - אין״, הינו בחינת דעת, בחינת ״החכמה מ׳אין׳ תמצא״.

נמצא, כשאוכל מאכלים כאלו הוא בחינת בהמה, ונופל מבחינת דעת, ונופל באהבה ויראה הנפולה. וזה שכתוב: ״הרכבת אנוש לראשנו״, הינו כנ"ל, אזי ״באנו באש ובמים״, דהינו: באהבה ויראה הנפולה:

קמד

כשבא מלמברג והיה עדין החולאת שלו, דהינו: ההוסט מתגבר עליו, ואז היה נוסע כמעט בכל יום לטיל סמוך לעיר לרפואה, ושאר כונות נוראות שהיה לו בזה.

ושמענו מפיו הקדוש אז - בדרך הטיול - כמה תורות וכמה שיחות וספורים נפלאים ונוראים. גם המאמר המתחיל: דע כשאחד מתפלל בשדה, הנאמר על פסוק ״ויצא יצחק לשוח בשדה״ וכו' (בלקוטי תנינא סימן י"א), נאמר גם כן אז בעת שנסענו עמו לטיל, ועמדנו בשדה אחד וירדנו מהעגלה, והוא היה עדין יושב על העגלה ועמדנו סביבו. בתוך כך הגיע שעת המנחה והיינו רוצים להתפלל שם. אז אמר התורה הנ"ל והענין שם, שכשמתפללין בשדה אזי כל העשבים וכו' נכנסין לתוך התפלה וכו', עין שם.

ואמר אחר כך שכמו שאנחנו עומדים סביבו הוא רואה כל העשבים איך כל עשב ועשב דוחק עצמו לכל אחד ואחד מהעומדים שם כדי לעלות ולכנס בתוך תפלתו, כפי המבאר בתורה הנזכרת לעיל:

גם התורה של ״איה מקום כבודו״, על פסוק ״ואיה השה לעולה״ בסימן י"ב. והתורה על מאמר ״מאי טעמא גמלי זוטרי גנובתי ותורא ארוכא גנובתא״, המתחיל: ״אלו המתפארין בגדולות״, בסימן ט"ו. והתורה המתחיל: ״הקשו: מפני מה כשאחד מבקש פרנסה״ וכו', בסימן ט"ז. כל זה שמענו על הדרך בשעת הטיול, ועוד שארי תורות.

וכל המאמרים הנ"ל ומה שנאמר על בדיחא דעתה (ט*) וכל מה ששמענו אז על הדרך - הכל מקשר ומרמז במאמרי רבותינו זכרונם לברכה באגדה הפליאה ששאל רבי יהודה לרבי זירא בעת שהיה בדיחא דעתה: מאי טעמא תרנגולא מדלי עינא וכו', ושם מרמז כל זה:

קמה

כשדבר עמי וגלה לי הדרך לעשות מהתורות תפלות, כנדפס (בלקוטי תנינא סימן כ"ה), אמר לי שטוב לכתב לעצמו התפלות. ואז ראיתי והבנתי בתנועותיו הקדושות שהוא דבר נפלא ונורא מאד - לעשות מהתורות תפלות. וכמו שאמר שנעשין מזה שעשועים גדולים למעלה וכו'.

גם פעם אחת היה מדבר עם אחד והיה מתגעגע מאד שיעשו מהתורות תפלות, ואמר: ״אני חפץ מאד שיעשו מהתורות תפלות אך איני יודע למי מוסרים זאת״.

ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך, נקרא ״יד הקטנה״, ובסוף מבאר שם כמה ענינים בלשון תפלה שמדבר להשם יתברך, ומתחיל כל ענין אלקי וכו' אלקי וכו'. וקרא אותי וצוה לעין בו בפנים, ורמז לי אז כמדבר. ראה שזה המחבר מדבר כמה ענינים מדרושיו להשם יתברך בלשון תפלה, ורמז לי שתשוקתו מאד לעשות כן מתורותיו הקדושות - לעשות מכל התורות תפלות, כי כן היה דרכו: לרמז על דברים גבוהים על ידי דברים קטנים, מחמת שהיה קשה לו לבאר דעתו בפרוש, מגדל הקטרוגים והמניעות ועוד מכמה טעמים. על כן רמז בדרכים נפלאים כדי שהאדם בעצמו יבין דעתו מאליו, אם ירצה. ויש בזה ענינים נפלאים בהנהגתו עמי בכמה ענינים ואי אפשר לבארם:

גם אמר שכשעושין מהתורות תפלות, נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה, שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם, כנדפס כבר בהקדמת התפלות.

ויותר מזה חזקנו בזה על ידי השיחה הקדושה שסח עמי אחר אמירת התורה ״בראשית לעיני כל ישראל״ (י*), כמבאר לקמן:

קמו

שיך להתורה ״קשיא ראשי תבות ׳שמע י"י קולי אקרא׳ (כ) (בלקוטי תנינא סימן מ"ו), קדם תבת ״ועל כל פנים השם יתברך שומע קולו, שזה ישועתו״,

שנראה לי שחסר שם: והעקר כי הצעקה בלבו בעצמה הוא בחינת אמונה, כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקשיות, עם כל זאת מאחר שצועק - על כל פנים בלבו בודאי עדין יש בו ניצוץ ונקדה מהאמונה הקדושה, כי אם חס ושלום לא היה בו עוד שום נקדה מהאמונה כלל, לא היה צועק כלל. נמצא שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה. והבן זה.

וגם על ידי הצעקה זוכין לאמונה, הינו: שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה, כנזכר לעיל, רק שהאמונה הוא בקטנות גדול, ועל ידי הצעקה בעצמה יכול לזכות לאמונה, הינו: להעלות ולגדל את האמונה עד שיסתלקו הקשיות ממנו. ואפלו אם אינו זוכה לזה עדין, אף על פי כן הצעקה בעצמה טוב מאד, וכנזכר לעיל:

קמז

שמעתי מאיש אחד מאנשינו, שאמר שקדם שספר רבנו זכרונו לברכה המעשה של המלך שהיה לו בן שכלו מאבנים טובות, הנדפסת (בספורי מעשיות), אמר קדם שספר: ״אני יודע מעשה שיש בה כל השם של מ"ב״, ואחר כך ספר זאת המעשה. ואף על פי כן אין אנו יודעים אם זאת היא המעשה של השם מ"ב.

וגם אנכי שמעתי מפיו הקדוש לפני כמה שנים שאמר שהבעל שם טוב זכרונו לברכה היה יודע מעשה שהיה בה השם של מ"ב, ודבר עמי אז מהשם של מ"ב. ושאל אותי למצא פרוש בלשון לעז על שתי אותיות וי"ו צד"י שנמצא בשם הנ"ל, ולא יכלתי למצא. וכפי המובן היה שכבר יודע סוד כל השם הנ"ל, רק שתי אותיות אלו וי"ו צד"י הנ"ל עדין אינו יכול להכניסם בתוך הענין שהיה רוצה להלביש בו שם הנזכר לעיל:

קמח

וכשספר המעשה של הבעל תפלה הנדפסת ב״ספורי המעשיות״ שאל אותנו אחר כך: ״מי ספר המעשה שהיה כתוב בהקראויניקוס שלהם מענין הכתות שנעשו בעת שהיה רוח סערה בעולם וכו'?״ השבנו לו שזה ספר אחד מהגבורים של הגבור להבעל תפלה, כמבאר שם, ונענע בראשו שכן הוא. והבנו מדבריו שיש בזה מכון גדול מאד מה שדיקא אחד מהגבורים ספר זאת.

ומזה תלמד שבכל דבור ודבור של המעשיות יש מכון גדול מאד מאד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב:

קמט

המעשה של ה״שבעה בעטלירס״ הנדפסת ב״ספורי המעשיות״ ספר כמה ימים, ובכל פעם ספר ענין השיך לזה שספרו ממנו, שעל ידי זה התחיל לספר המעשה:

בתחלה, בליל שבת קדש, התחיל על ידי הטאביקי (טַבָּק לַהֲרָחָה) שלקח מאיש מאנשיו, ונזכר בהאגרת ששלחתי אני לחברי שהגיע לידו זכרונו לברכה, וכתבתי לו שיהיה בשמחה; אז דבר מזה, וענה ואמר: ״אני אספר לכם איך [פעם אחת] היו שמחים״, והתחיל לספר המעשה. וספר כל התחלת המעשה עד סוף המעשה של יום ראשון של הבעטליר שהיה עור. וכל זה היה בליל שבת קדש, ואני הייתי אז בביתי בנעמרוב.

ואחר כך ביום שלישי בא חברי לביתו וספר לי מעשה זאת, ועמדתי מרעיד ומשתומם, כי אם אמנם כבר שמעתי ממנו מעשיות נוראות הרבה, אבל מעשה כזאת עדין לא שמעתי מפיו הקדוש מעולם.

ואחר כך נסעתי לשם ובאתי לבית רבנו זכרונו לברכה בעת שהיה סגור בחדרו כבר. ובבקר שהוא יום רביעי נכנסתי אצלו ודברתי עמו הרבה. וספרתי לו מעשיות מהעולם ששמעתי בסמוך, ואחר כך דבר עמי מענין המעשה הנ"ל שספר בליל שבת קדש, ואמר שהוא חפץ מאד לידע (כלומר לספר) הסוף, דהינו: מה שנעשה בכל שאר שבעת ימי המשתה, וגם כל סוף גמר המעשה של הבן מלך שקבל המלוכה מאביו בחייו, שממנו התחיל הספור. ואמר לי אז שכן בכל יום ויום משבעת ימי המשתה בא בכל יום אחד מהשבעה בעטלירס וברכם ונתן להם מתנה לדרשה וכו'; וגם ספר עמי מסדר הספור של הזקנים בעלי הזכרון, שלא שמעתי הענין כסדר בבאור יפה מפי חברי. ובאר לי הוא זכרונו לברכה בעצמו קצת כסדר. וגם דבר עמי מענין מה שהתפאר העור שאינו זוכר כלום (בלשון אשכנז איך גידענק גאר נישט), שפרושו: איך גידענק גאר נישט - שזוכר כשעדין לא היה שום הויה וכו', והתפלא על זה.

ואחר כך הייתי נכסף מאד שיתחיל לספר מיום השני, ולא עלתה בידי, כי בתוך כך בא המשרת שלו ואמר: ״רבי, הגיע זמן סעדה״, וערך השלחן לפניו לאכל, והכרחתי לצאת מלפניו.

אחר כך, אחר שישן מעט אחר אכילתו, אחר כך חזרתי ונכנסתי אצלו ועמדתי לפניו וספרתי לפניו כמה דברים מעניני העולם והרב מבארדיטשוב, שהייתי אז סמוך בשם. ודברתי עמו מענין שכלם מלאים דאגות וחסרונות הרבה, שכל העשירים הגדולים חסר להם הרבה מאד לכל אחד ואחד וכו'. ואחר כך עניתי ואמרתי לפניו פסוק זה: ״גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא אדם את המעשה אשר עשה אשר עשה אלקים מראש ועד סוף״ (עין פרוש רש"י), ענה הוא זכרונו לברכה: ״הלא זאת הוא המעשה שלנו!״, ותכף שאל היכן אנו עומדים בהמעשה. ונבהלתי תכף, מרב הכסופין שהיה לי לשמע זאת והשבתי לו בבהלה שאנו עומדים ביום השני. ענה ואמר: ״ביום השני חזרו ונתגעגעו״ וכו'. וספר אז ביום רביעי כל המעשה של יום השני.

ואחר כך בליל שבת קדש המעשה של יום שלישי ורביעי.

ואחר כך ביום ראשון המעשה של יום חמישי, ואחר כך -ביום שלישי שלאחריו - המעשה של יום ששי.

ואחר שספר המעשה של יום ששי עמדנו לפניו, וספר לפניו איש אחד מאנשיו איזה מעשה. ענה ואמר: ״הלא זה הוא מענין המעשה של יום השביעי!״, ואמר שנראה שהעולם מספרים ממעשה שלו, והיה רוצה מאד לספרה, אך לא זכינו שיספרה אז, ושוב לא ספרה עוד:

קנ

פעם אחת אמר: ״אצל מי שאני לוקח ומקבל ממון וכיוצא -אני נותן לו, כי בזה שאני מקבל אני נותן״ (והוא ענין המבאר בהמעשה של יום הששי מהשבעה בעטלירס שהתפאר אחד את עצמו בנפלאות הכח שיש לו בידו, עין שם):

קנא

הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי סִפֵּר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ כַּנַּ”ל.

וְאָז בְּאוֹתוֹ הָעֵת הָיָה נֶכְדּוֹ הַיֶּלֶד מֻטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוָי וְהָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל מִזֶּה, כִּי חָלְיוֹ הָיָה כָּבֵד עָלָיו מְאֹד. בִּפְרָט שֶׁבִּתּוֹ הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדִיל תִּחְיֶה (אֵם הַיֶּלֶד הַנַּ”ל), הָיָה לָהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. הַשֵּׁם יִשְׁמְרֶהָ מֵעַתָּה.

וְהוּא ז”ל נִכְנַס בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְיָשַׁב עַל הַשֻּׁלְחָן בְּצַעַר, וְלֹא נִתְמַהְמַהּ בִּסְעֻדָּה זֹאת כְּלָל. וְתֵכֶף בֵּרַכְנוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן קֹדֶם שֶׁהִתְחִילוּ הָעוֹלָם לִכְנֹס אֵלָיו כְּדַרְכָּם תָּמִיד. אַחַר־כָּךְ - אַחַר בִּרְכַּת־הַמָּזוֹן - נִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ,

וּפָתַח פִּיו הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר וְהַנּוֹרָא, וְאָמַר אָז שִׂיחָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה שֶׁהָיָה בָּהּ תּוֹרָה קְדוֹשָׁה, כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד בְּרֹב שִׂיחוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת. וְכָל הַשִּׂיחָה הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לְצַעֲרוֹ הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה לוֹ. וְכִמְדֻמֶּה שֶׁדִּבֵּר אָז מֵעִנְיַן הַלֵּב שֶׁרוֹדְפִין אוֹתוֹ וְכוּ’.

וְאַחַר־כָּךְ בְּתוֹךְ אוֹתָהּ הַשִּׂיחָה עָנָה וְאָמַר: “אֵיךְ אָנוּ עוֹמְדִין בְּהַמַּעֲשֶׂה?” וְתֵכֶף נִבְהַלְנוּ, וְהֵשַׁבְתִּי לוֹ בְּבֶהָלָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה שֶׁ״אָנוּ עוֹמְדִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״. וְתֵכֶף עָנָה וְאָמַר: ״בַּיּוֹם הַג’ חָזְרוּ וְנִזְכְּרוּ הַזּוּג הַזֶּה אֵיךְ לוֹקְחִין״ וְכוּ’ (כַּנִּדְפַּס שָׁם), וְסִפֵּר כָּל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְשָׁם מְבֹאָר קְצָת מֵעֵין שֶׁסִּפֵּר קֹדֶם. וְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁם שִׂמְחָה וְכוּ’, אָז אָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “זֵייא הָאבִּין אַה הִילוּא גִּיטָאן” [יש להם שמחה גדולה].

וְאַחַר־כָּךְ תֵּכֶף סִפֵּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם הָרְבִיעִי וְתֵכֶף כְּשֶׁגְּמָרָהּ תֵּכֶף וּמִיָּד נִסְתַּלֵּק מֵהַשֻּׁלְחָן בִּזְרִיזוּת.

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי טָרוּד בְּדַעְתִּי מְאֹד לַחֲזֹר הַשְּׁתֵּי מַעֲשִׂיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת מִיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְיוֹם הָרְבִיעִי, וְתֵכֶף חָזַרְתִּי אוֹתָם עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיָה שָׁם, לְבַל נִשְׁכַּח דִּבּוּר מֵהֶם. וּמֵחֲמַת זֶה נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי כָּל הַשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ”ל שֶׁדִּבֵּר מִקֹּדֶם. חֲבָל עַל דְּאַבְדִּין.

שֶׁבַח וּתְהִלָּה לְאֵל חַי עַל הַנִּשְׁאָר לָנוּ שֶׁזָּכִינוּ לִזְכֹּר וְלִרְשֹׁם הַמַּעֲשִׂיּוֹת הָאֵלּוּ, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ לְפִי מְעַט הִתְנוֹצְצוּת שֶׁבְּלִבִּי אֵין לִי כְּלֵי הַדִּבּוּר וְהַכְּתִיבָה לְדַבֵּר מִנּוֹרְאוֹת נִשְׂגְּבוֹת מַעֲלָתָם.

אַחַר כָּךְ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי, הָיָה סָמוּךְ לְפֶסַח, וְיָצָא מִבֵּיתוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ מְטַיְּחִים הַבַּיִת בְּטִיט לְצֹרֶךְ פֶּסַח. וְנִכְנַס לְבֵית הָרַב (ר’ אהרון מברסלב), וְשָׁם עָמַדְנוּ לְפָנָיו, וְאֵינִי זוֹכֵר אֵיזֶה עִנְיָן סִפְּרוּ לְפָנָיו שֶׁהָיָה לוֹ אֵיזֶה שַׁיָּכוּת מְעַט לְאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי, וְעַל־יְדֵי־זֶה סִפֵּר כָּל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי. וְאַחַר־כָּךְ סִפֵּר לְפָנָיו אֶחָד וְכוּ’ כַּנַּ”ל.

וְהִנֵּה אָז הָיָה סָמוּךְ לְפֶסַח כַּנַּ”ל. וּלְדַעְתִּי מְרֻמָּז שָׁם סוֹד קְרִיעַת יַם סוּף בְּעִנְיַן הָעֶשֶׂר חוֹמוֹת שֶׁל מַיִם. (וְעַיֵּן בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת בְּיוֹרֶה־דֵּעָה הִלְכוֹת תּוֹלָעִים ה”ד שָׁם מְבֹאָר הָעִנְיָן מַה שֶּׁהֵאִיר ה’ עֵינַי בָּזֶה).

הַכְּלָל, שֶׁבְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁסִּפֵּר נִתְגַּלְגֵּל הַסִּפּוּר עַל־יְדֵי אֵיזֶה שִׂיחָה שֶׁהָיָה מֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמָּנוּ מִסִּפּוּרֵי הָעוֹלָם, וּבְתוֹךְ כָּךְ הִתְחִיל לְסַפֵּר מַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי שֶׁנִּמְצָא בְּהַסִּפּוּר אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁהָיָה לָהֶם אֵיזֶה שַׁיָּכוּת לְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ. וְזֶה הָיָה בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, לְהַמְשִׁיךְ הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת שֶׁהִלְבִּישׁ בְּתוֹךְ אוֹתָהּ הַמַּעֲשֶׂה. וְכֵן הָיָה אֵצֶל כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה.

וְכֵן אֵצֶל כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה שֶׁלֹּא בָּעֵת הַקָּבוּעַ לְקִבּוּץ (הזמנים הקבועים לאמירת תורה בברסלב היו ראש השנה, שבת חנוכה ושבועות. בשבת שירה, שנת נחמו ועוד שבת אחת במשך השנה נסע רבינו לעיירות אחרות ואמר שם תורה). וּבְכָל זֶה רָאִינוּ תָּמִיד נוֹראוֹת ה’ וּגְדֻלַּת מַעֲלַת הַצַּדִּיק, שֶׁכָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם הֵם אֶצְלוֹ תּוֹרָה וְהִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת. אַךְ בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר רָאִינוּ זֹאת אֵצֶל סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת שֶׁל הַ”שִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְס”, שֶׁהִיא חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים נִשְׂגָּבִים עַד אֵין קֵץ, כַּאֲשֶׁר יָבִין הַמֵּבִין מְעַט בְּעַצְמוֹ אִם יָשִׂים לִבּוֹ אֲלֵיהֶם בְּעֵין הָאֱמֶת, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל נוֹרְאוֹת קְדֻשּׁוֹת הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד הַנִּזְכָּרִים שָׁם בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

וּבִפְרָט גְּדֻלַּת קְדֻשַּׁת הַהִתְפָּאֲרוּת הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְס בְּעַצְמָם שֶׁמִּתְפָּאֲרִין בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שֶׁהָעִוֵּר הִתְפָּאֵר שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל וְעַל־כֵּן הוּא עִוֵּר מַמָּשׁ מִזֶּה הָעוֹלָם, וְכֵן הַחֵרֵשׁ - שֶׁאֵין שׁוֹמֵעַ שׁוּם קוֹל מִזֶּה הָעוֹלָם וְכוּ’ וְעַל־כֵּן הוּא חֶרֶשׁ וְכוּ’ וְכוּ’. וְכֵן כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁל זֹאת הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהֵם כֻּלָּם חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים גַּם לְפִי פְּחִיתוּת דַּעְתֵּנוּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מְבִינִים אוֹתָם כְּלָל.

וְכָל הַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת הַכֹּל הָיָה עַל־יְדֵי סִפּוּרֵי דְּבָרִים מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם. עַל יָדָם נִתְגַּלְגֵּל שֶׁחָמַל עָלֵינוּ בְּחֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה כָּזֹאת וְגִלָּה לָנוּ כָּל זֶה. לְמַעַן יִיטַב לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לְעוֹלָם.

אָמַר לְעִנְיַן הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁסִּפֵּר, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר הָיָה לִבְלִי לְגַלּוֹת בָּהֶם שׁוּם רֶמֶז לְהֵיכָן הֵם מְרַמְּזִין. כִּי כְּשֶׁהַדָּבָר נִסְתָּר יְכוֹלִין לִפְעֹל בּוֹ יוֹתֵר מַה שֶּׁצְּרִיכִים. אַךְ הוּא מֻכְרָח לִפְעָמִים לְגַלּוֹת אֵיזֶה רֶמֶז בְּעָלְמָא לְמַעַן יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דְבָרִים נִסְתָּרִים.

קנב

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר לְאֶחָד שֶׁ״מִּי שֶׁהָיָה בַּעַל מַחֲלֹקֶת בְּגִלְגּוּל הֶעָבָר, אֲזַי כְּשֶׁנִּתְגַּלְגֵּל נַעֲשָׂה אִטֵּר יָד״.

וְרֶמֶז לַדָּבָר מַה דְּאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (א יז. ח”ג קעו.) עַל קֹרַח, שֶׁהוּא בַּעַל מַחֲלֹקֶת, דְּבָעֵי לְאַחְלְפָא יְמִינָא (כֹּהֵן) בִּשְׂמָאלָא (לֵוִי). וּבִשְׁבִיל זֶה עָנְשׁוֹ: כְּשֶׁנִּתְגַּלְגֵּל, נַעֲשָׂה אִטֵּר יָד, שֶׁנֶּחֱלַף אֶצְלוֹ שְׂמֹאל בְּיָמִין.

וּבְסֵפֶר הָ״אָלֶף בֵּית״ (ספר המידות אוֹת א’, אֱמֶת) כָּתַב בְּעִנְיָן אַחֵר: ״מִי שֶׁהָיָה שַׁקְרָן בַּגִּלְגּוּל הֶעָבַר״ וְכוּ’ (כְּשֶׁנִּתְגַּלְגֵּל, נַעֲשָׂה אִטֵּר יָד).

עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי שְׁמוּאֵל מִטֶּעפְּלִיק בְּעֵת שֶׁנָּסַע עִמּוֹ לְנָאוְורִיטְשׁ (הוא שימש את רבינו בנסיעתו זו) וְכוּ’, שֶׁאָמַר לוֹ פַּעַם אַחַת: “אֵיךְ יָשַׁנְתִּי אֲנִי וְאֵיךְ יָשַׁנְתָּ אַתָּה? אֲנִי יָשַׁנְתִּי בְּעִנְיַן אִטֵּר יָד״, כְּלוֹמַר: שֶׁבִּשְׁעַת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ הָיָה עוֹסֵק בְּעִנְיַן אִטֵּר יָד. וְהִזְכִּיר אָז מֵעִנְיַן שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם שֶׁהָיָה בָּהֶם שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ אִטֵּר יָד יְמִינוֹ.

קנג

בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע”ח, בְּעִנְיַן הַנְהָגַת הַפְּשִׁיטוּת וְכוּ’, כִּי לִפְעָמִים הַצַּדִּיק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי, שֶׁקּוֹרִין ״פְּרָאסְטִיק״ וְכוּ’, עַיֵּן שָׁם.

יֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְסַפֵּר אֵיךְ וּבְאֵיזֶה עִנְיָן נֶאֶמְרָה זֹאת הַתּוֹרָה, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר בִּכְתָב כָּל מַה שֶּׁעָבַר בְּעִנְיָן זֶה. אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן אֶרְשֹׁם מַה שֶּׁאֶפְשָׁר:

דַּע כִּי זֹאת הַתּוֹרָה נֶאֶמְרָה בְּשַׁבָּת ״נַחֲמוּ״ בְּאוּמַאן, סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה: בְּאוֹתָהּ הָעֵת בְּסָמוּךְ, נִכְנַס לְדִירָה אַחֶרֶת (שֶׁנִּסְתַּלֵּק שָׁם), וְאוֹתָהּ הַדִּירָה הָיְתָה טוֹבָה לְפָנָיו מְאֹד לְיַשֵּׁב בָּהּ, כִּי הָיָה לוֹ שָׁם רַחֲבַת יָדַיִם וַאֲוִיר יָפֶה, כִּי הָיָה שָׁם גַּן לִפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. אַךְ הַדִּירָה הָיְתָה שֶׁל וְכוּ’ (בעל הבית של הבית שעמד בו היה רשע מפורסם, וישב אז בפטרסבורג, אך בני ביתו הכניסו אותו לשם). וְסָמוּךְ לְשַׁבַּת ״נַחֲמוּ״ נִכְנַס לְשָׁם. וְעַל אוֹתוֹ הַשַּׁבָּת נִתְקַבְּצוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים שֶׁבָּאוּ אֵלָיו עַל שַׁבָּת קֹדֶשׁ, וְהָיָה קִבּוּץ גָּדוֹל.

וּבְלֵיל שַׁבֶּת קֹדֶשׁ נִכְנַס מֵחַדְרוֹ לַבַּיִת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם מְקֻבָּצִים שָׁם, וְהָיָה חָלוּשׁ מְאֹד מְאֹד, כִּמְעַט לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְתֵכֶף קִדֵּשׁ עַל הַכּוֹס.

וְאַחַר הַקִּדּוּשׁ יָשַׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וְלֹא חָזַר לְחַדְרוֹ תֵּכֶף, כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד בְּעֵת הַקִּבּוּץ. וְיָשַׁב בַּחֲלִישׁוּת גָּדוֹל וְהִתְחִיל לָשִׂיחַ וּלְדַבֵּר מְעַט בַּחֲלִישׁוּת וּבַעֲיֵפוּת גָּדוֹל.

עָנָה וְאָמַר: “מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כִּי אֲנִי עַתָּה רַק ‘פְּרָאסְטִיק’ לְגַמְרֵי”.

וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת, וְכָפַל וְשִׁלֵּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וְשֶׁהוּא רַק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי וְשֶׁהוּא ״פְּרָאסְטִיק״.

וְאָז אָמַר שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַתָּה רַק בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וּכְלָל לֹא, וְשֶׁהוּא רַק פְּרָאסְטִיק לְגַמְרֵי, רַק שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל).

וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה זֹאת הִתְחִיל לְדַבֵּר וּלְבָאֵר כָּל עִנְיָן הַנּוֹרָא הַהוּא, אֵיךְ מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת הַפְּשִׁיטוּת מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁבָּזֶה מְחַיִּין אֶת כָּל הַפְּשׁוּטִים שֶׁבָּעוֹלָם (שֶׁקּוֹרִין פְּרָאסְטַאקִיס), הֵן לוֹמְדִים וּבַעֲלֵי תּוֹרָה בְּעֵת שֶׁבְּטֵלִים מִן הַתּוֹרָה, הֵן אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים שֶׁהֵם פְּרָאסְטַאקִיס גְּמוּרִים. אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם צְרִיכִים לְקַבֵּל חִיּוּת וְכוּ’ וְכוּ’ (כַּמְבֹאָר כָּל זֶה בַּסִּימָן הנ”ל עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב).

וּבְתוֹךְ זֶה נִכְלָל מַה שֶּׁנִּכְנַס לַדִּירָה הַנַּ”ל, כִּי מְבֹאָר שָׁם.

וְגַם עַכְשָׁו כָּאן - בְּחוּץ לָאָרֶץ - בָּאִין יִשְׂרָאֵל, לִפְעָמִים לַמָּקוֹם וְכוּ’, וְיִשְׂרָאֵל בָּאִין לְשָׁם וְכוֹבְשִׁין הַמָּקוֹם וּמְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם יִשְׂרְאֵלִי, שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהָיוּ יְכוֹלִים לוֹמַר: ״גַּזְלָנִים אַתֶּם״ וְכוּ’, אַךְ עַל־יְדֵי “כֹּחַ מַעֲשָׂיו” (תְּהִלִּים קיא), עַל־יְדֵי־זֶה יֵשׁ לָנוּ כֹּחַ לִכְבֹּשׁ כָּל הָעוֹלָם וּלְקַדְּשׁוֹ בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָהּ, וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ וְכוּ’ (שָׁם בְּרַשִׁ”י הַנַּ”ל), כַּמְבֹאָר שָׁם זֶה הֵיטֵב. וְגָמַר כָּל עִנְיַן הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

וְאַחַר־כָּךְ בָּא בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְצִוָּה לְזַמֵּר “אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין” תֵּכֶף, קֹדֶם נְטִילַת־יָדַיִם לִסְעֻדָּה (מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ הָיָה תָּמִיד לְזַמֵּר אַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא). וְגַם בָּעִתִּים הַלָּלוּ שֶׁהָיָה חֲלוּשׁ מְאֹד, עַל־פִּי רֹב לֹא הָיוּ מְזַמְּרִים כְּלָל, אַךְ עַכְשָׁו מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה צִוָּה לְזַמֵּר תֵּכֶף. וְגַם הוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה מְזַמֵּר עִמָּנוּ יַחַד.

וְאַחַר־כָּךְ הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ עִמָּנוּ הַרְבֵּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּבְחֵן אֲמִתִּי נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד. וְיָשַׁב כָּל הַסְּעֻדָּה בְּשִׂמְחָה רַבָּה, וְדִבֵּר וְהֵשִׂיחַ הַרְבֵּה עִמָּנוּ, וְחִזֵּק אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד בְּכַמָּה וְכַמָּה לְשׁוֹנוֹת (וּקְצָת מִזֶּה נִדְפַּס). וְאָז צָעַק מֵעֹמֶק הַלֵּב: ״גִּיוַואלְד זַייט אַייךְ נִיט מְיָאֵשׁ! (אֲהָה! אַל תְּיָאֲשׁוּ אֶת עַצְמְכֶם!)״, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ״קֵיין יֵאוּשׁ אִיז גָּאר נִיט פַאר הַאנְדִין!״.

וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר הָרְמָזִים שֶׁרָמַז לָנוּ בִּתְנוּעוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים אֵיךְ לְהִתְחַזֵּק עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית. וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְאָמַר שֶׁהוּא בְּיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה. וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: ״אִיךְ בִּין הַיינְט פְרוּם פְרֵיילַךְ״.

וּלְצַיֵּר וּלְבָאֵר הַחֵן הָאֱמֶת וְהַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַיִּרְאָה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל אוֹתוֹ הַשַּׁבָּת, לֹא יַסְפִּיק כָּל עוֹרוֹת אֵילֵי נְבָיוֹת לְבָאֵר.

וְאָז רָאִינוּ יְשׁוּעַת ה’ וְנִפְלְאוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים, שֶׁהוּא חוֹמֵל עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת, שֶׁמִּתּוֹךְ הַעֲלָמָה וְהַסְתָּרָה כָּזֹאת נִתְהַפֵּךְ לְרָצוֹן כָּזֶה; שֶׁבִּתְחִלָּה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ כְּלָל בֶּאֱמֶת, וּמִתּוֹךְ ‘אֵינוֹ יוֹדֵעַ’ כָּזֶה בָּא לִידֵי הִתְגַּלּוּת כָּזֶה.

וְאִם בֶּאֱמֶת אֵין אָנוּ יוֹדְעִין כְּלָל בְּעִנְיָנוֹ הַקָּדוֹשׁ, בִּפְרָט בְּעִנְיַן הָ’אֵינוֹ יוֹדֵעַ’ שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא עִנְיָן עָמֹק וְנִסְתָּר מְאֹד, וְאָמַר בְּעַצְמוֹ שֶׁהָ’אֵינוֹ יוֹדֵעַ’ שֶׁלּוֹ הוּא חִדּוּשׁ יוֹתֵר מִידִיעָה שֶׁלּוֹ (כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר), אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן בַּמֶּה שֶּׁמִּתְנוֹצֵץ בְּדַעְתֵּנוּ - רָאִינוּ אָז נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר וּלְסַפֵּר.

וְהָעִקָּר - מַה שֶּׁרָאִינוּ יְשׁוּעַת ה’ מַה שֶּׁחָמַל עָלֵינוּ בְּרַחֲמָיו הַפְּשׁוּטִים וְגִלָּה לָנוּ דְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁהָיוּ מְחַיִּין אוֹתָנוּ וּמְחַזְּקִין אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ, אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַיּוֹשְׁבִים שָׁם. וְכָל אֶחָד נִדְמֶה לוֹ שֶׁעִמּוֹ לְבַד הוּא מְדַבֵּר וְשֶׁאֵלָיו לְבַד מַגִּיעִים כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְגַם בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל כְּבָר זָכִינוּ לְהַחֲיוֹת עַם רַב עִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וַעֲדַיִן דְּבָרָיו חַיִּים וְקַיָּמִים וְנֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּמְחַיִּין נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה. מָה אֲדַבֵּר, חַסְדּוֹ גָּבַר עָלֵינוּ וֶאֱמֶת ה’ לְעוֹלָם.

אַחַר כָּךְ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי זֹאת הַתּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי הַכְּתָב לְפָנָיו, וְתָפַס בְּיָדוֹ בְּרִפְיוֹן יָדַיִם, וּמֵחֲמַת זֶה נָפַל מִיָּדוֹ לַחוּץ עַל הָאָרֶץ לִפְנֵי הַחַלּוֹן שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְפָנָיו אָז, וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ לַחוּץ לְתוֹךְ הַגָּן. וְהִגְבַּהְתִּי הַכְּתָב וְחָזַרְתִּי וּמְסַרְתִּי לְיָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְהִסְתַּכֵּל וְרָאָה בּוֹ כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב עַד הַסּוֹף.

אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר: “מַה זֶּה כָּתַבְתָּ? הֲלֹא זֶה שַׂחְתִּי לִי בְּעַצְמִי״ (בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: ״וָואס הָאסְטִי דָא אוּף גִישְׁרִיבְּן? דָּאס הָאבּ אִיךְ מִיר אַזוֹי גִּישְׁמוּסְט״.). וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.

אָמַר הַכּוֹתֵב: ״יְדִידִי הַקּוֹרֵא, עַיֵּן הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַשַּׁיָּךְ לְזֶה הַסִּפּוּר בְּ׳לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא׳ סִימָן ע”ח הַמַּתְחֶלֶת ׳וָאֶתְחַנַּן׳ וְכוּ’, וְאָז תָּבִין הֵיטֵב סִפּוּר הַזֶּה וְיֻנְעַם לְנַפְשְׁךְ לָעַד״:

קנד

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁעִקַּר מַה שֶּׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגָתוֹ, הוּא רַק עַל יְדֵי עִנְיַן ״פְּרָאסְטִיק״ (פְּשִׁיטוּת), שֶׁהָיָה מְדַבֵּר הַרְבֵּה וּמֵשִׂיחַ הַרְבֵּה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וְאָמַר תְּהִלִּים הַרְבֵּה בִּפְשִׁיטוּת. וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא הִגִּיעַ לְמַה שֶּׁהִגִּיעַ.

וְאָמַר: ״אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה מִמֶּנִּי מַה שֶּׁאֲנִי עַתָּה״, דְּהַיְנוּ: חִדּוּשׁ כָּזֶה, ״הָיִיתִי עוֹשֶׂה בְּיוֹם אֶחָד מַה שֶּׁעָשִׂיתִי בַּשָּׁנָה כֻּלָּהּ״ (כְּלוֹמַר: שֶׁהָיָה מִזְדָּרֵז כָּל כָּךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ עַד שֶׁמַּה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה וְעוֹבֵד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁנָה כֻּלָּהּ הָיָה עוֹשֶׂה בְּיוֹם אֶחָד).

וְהָיָה מִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד אַחַר מַעֲלַת הָעֲבוֹדָה בִּבְחִינַת ״פְּרָאסְטִיק״ בֶּאֱמֶת, וְאָמַר: “אַי אַי פְּרָאסְטִיק”.

גַּם אָמַר שֶׁדִּבֵּר עִם כַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְמַדְרֵגָתָם כִּי אִם עַל יְדֵי עִנְיָן פְּרָאסְטִיק, שֶׁעָסְקוּ בַּעֲבוֹדָתָם בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְכוּ’. וְעַל יְדֵי זֶה הִגִּיעוּ לְמַה שֶּׁהִגִּיעוּ, אַשְׁרֵי לָהֶם.

קנה

שַׁיָּךְ לְסִימָן י”ז בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא”, הַמַּתְחִיל: “צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” וְכוּ’.

כָּל זֶה אָמַר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ. וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: “הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת?” הֵשַׁבְתִּי: “אֲנִי לִפְעָמִים נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת” (שֶׁקּוֹרִין ״פְרוּם״). וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “אִיךְ בִּין אַמָאל פְרוּם”. וְהֵשִׁיב: “לֹא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה”.

וְאָז הוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּיְקָא בְּשַׁבָּת. וְאָז אָמַר כָּל הָעִנְיָן הַנִּדְפַּס (בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא” סִימָן י”ז הנ”ל) מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְנִכְלָל שָׁם שֶׁגַּם הַיִּרְאָה עִקַּר עֲלִיָּתָהּ - עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא, הַיְנוּ: שֶׁעִקַּר הוּא רַק הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְאָז דַּיְקָא עוֹלָה הַיִּרְאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁקּוֹרִין ״פְרוּם״.

וְהֶאֱרִיךְ הַרְבֵּה בַּשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת, וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ -וְאוֹתִי בְּיוֹתֵר - לְהִתְגַּבֵּר לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת, וּלְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנוּגֵי שַׁבָּת וְכוּ’ (כַּנִּדְפַּס שָׁם).

וְאָמַר: ״הֲלֹא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב״ וְכוּ’ (א״ה: ראה ביצה טז.).

וְאָמַר: ״הֲלֹא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ’וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ״.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: “עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה”. כַּוָּנָתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֶהְיֶה ח”ו בְּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּיוֹתֵר מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְאֵינִי זוֹכֶה לָזֶה. (וּבֶאֱמֶת כִּוֵּן מְאֹד לְמַחֲשַׁבְתִּי בָּזֶה, כִּי תֵּכֶף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ כָּל הנ”ל הִתְחִיל לַעֲלוֹת עַל מַחֲשַׁבְתִּי דְּאָגוֹת אֵיךְ זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת). וּבָזֶה שֶׁאָמַר דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ - “עַתָּה יִהְיֶה לְךָ” וְכוּ’ - בָּזֶה נִחֵם וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה, שֶׁעַל כָּל פָּנִים לֹא יִהְיֶה לִי מָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּת, וכנ”ל.

גַּם בְּעֵת שֶׁהָיָה מַרְבֶּה לְהוֹכִיחַ אוֹתִי עַל זֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת, אָז עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: “אֲנִי חָפֵץ וְרוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” (וְכַוָּנָתִי הָיָה: אִם אֵינִי זוֹכֶה לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, עַל כָּל פָּנִים אֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. וּכְבָר שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מִגֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין וְכוּ’), עָנָה וְאָמַר לְהָעוֹלָם: “הַשְׁמַעְתֶּם מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר? הֵיטֵב אֲשֶׁר דִּבֵּר!״.

גַּם הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ אָז לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת הַרְבֵּה, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנָם בָּזֶה, רַק לְהִתְחַזֵּק לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשִׂמְחָה, וּלְהַנְהִיג הַשֻּׁלְחָן כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי עִקָּר הוּא הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת.

קנו

כְּשֶׁהָיָה בְּ״אוּמַאן״ שָׁמַע בְּבֵיתוֹ קוֹל שֶׁל הַצּוֹעֲקִים עַל הַבֵּית עָלְמִין עַל קִבְרֵי אֲבוֹתָם, שֶׁדַּרְכָּם לִצְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל שָׁם בְּקוֹל מַר, כַּנָּהוּג.

וּפַעַם אַחַת שָׁמַע אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה צוֹעֶקֶת שָׁם עַל קֶבֶר אָבִיהָ: “אָבִי, אָבִי״ בְּקוֹל מַר מְאֹד, וּבִתּוֹ (תִּחְיֶה) הָיְתָה עוֹמֶדֶת אֶצְלוֹ אָז, עָנָה וְאָמַר לָהּ: “הָאִשָּׁה הַזֹּאת צוֹעֶקֶת בְּכַוָּנָה הֵיטֵב ‘אָבִי אָבִי’, אֲבָל אָבִיהָ אֵינוֹ בְּכָאן כְּלָל”.

וְאָמַר אָז שֶׁטּוֹב כְּשֶׁבָּאִים עַל קִבְרֵי אָבוֹת לוֹמַר לְהַמֵּתִים הַשּׁוֹכְנִים סָבִיב סָבִיב לְקֶבֶר אֲבִיהֶם וְאִמָּם וְכַיּוֹצֵא, שֶׁבָּאִים אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיּוֹדִיעוּ לוֹ שֶׁבָּא בְּנָם אוֹ בִּתָּם אֵלָיו, כִּי בְּוַדַּאי לֹא כָּל הַמֵּתִים נִסְתַּלְּקִים מִמְּקוֹם קְבוּרָתָם לְמָקוֹם שֶׁנִּטְרָדִים, כִּי הַרְבֵּה שְׁרוּיִים עַל קִבְרָם. עַל כֵּן טוֹב לְהוֹדִיעָם כְּדֵי שֶׁהֵם יוֹדִיעוּ לַאֲבִיהֶם וְכוּ’.

וְאָמַר אָז: ״אֲבָל אֵצֶל הַצַּדִּיק אֵין צְרִיכִים לַחֲשֹׁשׁ עַל זֶה שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁם, כִּי מִיתַת הַצַּדִּיק הוּא רַק כְּמוֹ מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵחֶדֶר לְחֶדֶר אַחֵר״.

וְהִמְשִׁיל אָז לְבִתּוֹ עַל עַצְמוֹ: “כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עַתָּה בְּחֶדֶר זֶה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי יוֹצֵא מֵחֶדֶר זֶה וְנִכְנָס לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי וְסוֹגֵר הַדֶּלֶת אַחֲרַי; אִם אַתָּה תָּבוֹא אֵצֶל הַדֶּלֶת וְתִצְעַק ‘אָבִי אָבִי’ וְכוּ’ - לֹא אֶשְׁמַע דְּבָרֶיךָ?!”. כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁרָמַז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה גְּדוֹלָה הַמַּעֲלָה שֶׁל מִי שֶׁיִּזְכֶּה לָבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא. כִּי בְּוַדַּאי יִשְׁמַע דְּבָרָיו וְיַעֲזֹר וְיוֹשִׁיעַ לוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר.

וּכְבָר נִרְשְׁמוּ אֵיזֶה שִׂיחוֹת לְעֵיל, כִּי כֵן הָיָה דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ, לָשִׂיחַ וּלְדַבֵּר בְּחָכְמָתוֹ הַנִּפְלָאָה, וּבִשְׁעַת הַשִּׂיחָה לֹא הֵבִינוּ כַּוָּנָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ הֵבִינוּ לְמַפְרֵעַ כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה; בִּפְרָט בְּעִנְיָן זֶה, לָבוֹא עַל קִבְרוֹ, שֶׁדִּבֵּר הַרְבֵּה מִזֶּה בְּפֵרוּשׁ וּבְרֶמֶז כַּמָּה פְּעָמִים, וּכְבָר מְבֹאָר מַה שֶּׁיִּחֵד שְׁנֵי עֵדִים, וכנ”ל.

קנז

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁכְּבָר אָמַר כַּמָּה תּוֹרוֹת עַל חוֹלַאַת שֶׁלּוֹ. כִּי אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְ הִזְכִּיר כִּמְעַט בְּכָל תּוֹרָה מֵעִנְיַן הָרֵאָה, שֶׁזֶּה הָיָה הַחוֹלַאַת שֶׁלּוֹ, כִּי הָיָה לוֹ חֳלִי הַהוּסְט (שִׁעוּל, שַׁחֶפֶת), רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁהוּא חֳלִי הָרֵאָה.

וְאָמַר שֶׁכְּפִי רִבּוּי הַתּוֹרוֹת שֶׁאָמַר עַל זֶה כְּבָר הָיָה רָאוּי לְהִתְרַפֵּא, אַךְ הַחִסָּרוֹן הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה שֶׁל הַשּׁוֹמְעִים, שֶׁאֵין אֱמוּנָתָם חֲזָקָה כָּל כָּךְ.

קנח

סִפֵּר שֶׁפַּעַם אַחַת בִּימֵי נְעוּרָיו הָיָה אֵצֶל הָרַב וְכוּ’, וְאָמַר שֶׁאָז עֲדַיִן לֹא הָיָה אוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זוֹ שֶׁל עַכְשָׁו – שֶׁיּוּכַל לְדַבֵּר עִם הָעוֹלָם וְאַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מַמָּשׁ.

״כִּי אַתָּה סָבוּר שֶׁבְּפַעַם אַחַת בָּאִין לְכָל הַמַּעֲלוֹת?! כִּי לֹא כֵן הוּא, רַק צְרִיכִין לְהִתְיַּגֵּעַ וְלִטְרֹחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ מְאֹד (שֶׁקּוֹרִין ״הָארִיוֶוין״) קֹדֶם שֶׁבָּאִין לְאֵיזֶה מַעֲלֶה טוֹבָה. וְאָז הָיָה קָשֶׁה לִי לִהְיוֹת בְּיַחַד עִם הָעוֹלָם״, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה רוֹצֶה לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת ה’.

וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים בְּעֵת שֶׁסִּפֵּר מֵעִנְיַן הַפְלָגַת מַעֲלָתוֹ וְכוּ’ הָיָה רָגִיל לוֹמַר: ״אִיךְ הָאבּ אָבֶּער זֵייעֶר גִּיהָארִווֶיט אִיךְ הָאבּ אַסַךְ גִּיפַאסְט״ (״אֲבָל מְאֹד הִתְיַגַּעְתִּי, הִתְעַנֵּיתִי הַרְבֵּה״ וְכוּ’).

קנט

פַּעַם אַחַת - אַחַר שָׁבוּעוֹת בִּקְהִלַּת זַאסְלַאב - אָמַר לְפָנַי בְּדֶרֶךְ קֻבְלְנָא (א״ה: התאוננות): “אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי?”, וְהָיִיתִי מִשְׁתּוֹמֵם מְאֹד לְפָנָיו עַל זֶה, כְּפִי מַה שֶּׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ מִגְּדֻלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ מִכְּבָר אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בַּמֹּחַ כְּלָל, וַעֲדַיִן נִדְמֶה בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא הִתְחִיל כְּלָל.

עָנָה וְאָמַר: “הֲלֹא בְּעֵת שֶׁהָיִיתִי יָגֵעַ בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת ה’, לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי שֶׁאֶזְכֶּה לָזֶה, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ כְּלָל מִמַּה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו. וְכִי עָלָה עַל דַּעְתִּי לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ לֵידַע מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו?! כִּי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ כְּלָל שׁוּם מְצִיאוּת וִידִיעָה מֵהַשָּׂגָה זוֹ לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיו. אִם כֵּן גַּם עַכְשָׁו, מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְהַשִּׂיג וּמַה שֶּׁאוּכַל לִזְכּוֹת עוֹד?!”. וְהָבֵן.

אַחַר כָּךְ אָמַר: “אַךְ זֹאת נֶחָמָתִי, שֶׁכָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֲנִי מְבַלֶּה רַק עַל תּוֹרָה וּתְפִלָּה”.

קס

שָׁמַעְתִּי מִפִּי הָאִישׁ שֶׁשִּׁמֵּשׁ אוֹתוֹ בִּימֵי יַלְדוּתוֹ בְּעֵת שֶׁעָסַק בְּתַעֲנִיתִים (כַּמְבֹאָר בְּהַשִּׂיחוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם), וְסִפֵּר לְפָנַי הָאִישׁ הַנַּ”ל שֶׁפַּעַם אַחַת הִתְעַנָּה רַבֵּנוּ ז”ל מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וּבְאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ בְּיוֹם רְבִיעִי יָצָא מִמֶּנּוּ דָּם מֵחָטְמוֹ וּמִשְּׁתֵּי עֵינָיו וּמִשְּׁתֵּי אָזְנָיו וּמִפִּיו. וְצָעַק הָאִישׁ הַנַּ”ל לְפָנָיו, וְאָמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה רַעַשׁ בְּבֵיתוֹ עַל שֶׁנֶּחֱלַשׁ כָּל כָּךְ. וּפִיֵּס אוֹתוֹ בְּחָכְמָתוֹ, וְאָמַר לוֹ: “כָּךְ הַדֶּרֶךְ, שֶׁמַּכְבִּידִין הַתַּעֲנִית בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ; הֲלֹא תִּרְאֶה בְּיוֹם מָחָר יֵקַל עָלַי”. עַד שֶׁהֻכְרַח הָאִישׁ לִשְׁתֹּק, כִּי הִשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ תְּחִלָּה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה לְשׁוּם אָדָם הַתַּעֲנִיתִים שֶׁלּוֹ.

פַּעַם אֶחָד הִתְעַנָּה מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וּבְאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ הֻכְרַח לִשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ, וְרַגְלוֹ תָּלָה לְמַעְלָה וּסְמָכָם עַל הַמּוֹט וְכַיּוֹצֵא, מֵעֹצֶם חֲלִישׁוּתוֹ.

קסא

פַּעַם אֶחָד הָיָה מְסֻכָּן מְאֹד מְאֹד בְּלֵיל שַׁבָּת, אַחַר הַתַּעֲנִית מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, כִּי לֹא הָיָה מֵכִין לְעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר אַחַר הַתַּעֲנִית מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת - כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁמְּכִינִין לְעַצְמָן חָלָב וּמַשְׁקָאוֹת חַמִּין וְכַיּוֹצֵא, וְהוּא לֹא הֵכִין לְעַצְמוֹ כְּלָל, וְגַם שׁוּם אִישׁ לֹא יָדַע מִזֶּה, וְאָכַל הַמַּאֲכָלִים שֶׁאוֹכְלִים שְׁאָר בְּנֵי אָדָם.

וְהָיָה פַּעַם אַחַת מְסֻכָּן מְאֹד כַּנַּ”ל, וְהָיָה רַעַשׁ גָּדוֹל, וְאַף עַל פִּי כֵן אַחַר הַתַּעֲנִית מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת בְּיוֹם שִׁשִּׁי הָיָה הוֹלֵךְ לַמֶּרְחָץ, וְשָׁם הָיָה הַמִּקְוֶה קַר מְאֹד מְאֹד, וְהָלַךְ לִטְבֹּל, וְעָמַד בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה זְמַן רַב מְאֹד מְאֹד בְּעֵרֶךְ שְׁתֵּי שָׁעוֹת רְצוּפִים, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אָדָם בָּרִיא לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל זֹאת.

קסב

בִּקְהִלַּת ״זְלַאטִיפָּאלִי״ הִתְעַנָּה פַּעַם אַחַת מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וּבְיוֹם שִׁשִּׁי הֻכְרַח לִנְסֹעַ לְהַמֶּרְחָץ, כִּי לֹא הָיָה יָכוֹל לֵילֵךְ, וְאָמַר שֶׁזֶּה הָיָה מֵחֲמַת שֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לָרַבִּים שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה, מֵחֲמַת זֶה נֶחֱלַשׁ כָּל כָּךְ.

רַבֵּנוּ ז”ל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד בַּכְּפָר שֶׁיָּשַׁב בּוֹ לְבַדּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה הוֹלֵךְ עַל פִּי הָרֹב עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּתוֹךְ אֵיזֶה יַעַר וְכַיּוֹצֵא, וְהָיָה מִתְבּוֹדֵד שָׁם הַרְבֵּה.

וּפַעַם אַחַת הָלַכְתִּי עִמּוֹ בִּקְהִלַּת מֶעדְוֶועדִוְוקֶע, שֶׁהָיָה דָּר שָׁם בִּתְחִלָּה (כַּמְבֹאָר לְעֵיל), וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ אָנֶה וָאָנָה אֵצֶל הַשָּׂדוֹת וְהֶהָרִים, וְנָטָה יָדוֹ עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת וְהֶהָרִים, וְאָמַר לִי: “עַל כָּל אֵלּוּ הַשָּׂדוֹת וְהֶהָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה סְבִיב הָעִיר וְעַל כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַסְּמוּכִים לְהָעִיר סָבִיב, בְּכֻלָּם הָלַכְתִּי וְסִבַּבְתִּי כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים”, הַיְנוּ שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּמִתְבּוֹדֵד שָׁם בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הַנַּ”ל.

וְסִפֵּר לִי שֶׁשָּׁם עַל רֹאשׁ הָהָר יֵשׁ מָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וְשָׁם בְּרֹאשׁ גָּבְהוֹ שָׁם יֵשׁ בְּתוֹכוֹ כְּמוֹ בִּקְעָה, וְהָיָה עוֹלֶה עַל רֹאשׁ גֹּבַהּ הָהָר וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבִּקְעָה שֶׁבְּתוֹכוֹ, וְשָׁם הָיָה אוֹהֵב לְהִתְבּוֹדֵד כַּמָּה פְּעָמִים. וְלִפְעָמִים הָיָה הוֹלֵךְ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים כַּנַּ”ל. וְכָל זֶה הָיָה בִּקְהִלַּת־קֹדֶשׁ ״מֶעדְוֶועדִוְוקֶע״ שֶׁכְּבָר הָיָה צַדִּיק מְפֻרְסָם בְּעֵת שֶׁדָּר שָׁם. חוּץ מַה שֶּׁהָיָה מַרְבֶּה בְּהִתְבּוֹדְדוּת מְאֹד בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בְּהַכְּפָר, וְכַּנַּ”ל. וְכֵן בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב בְּמֶעזְ’בּוּז, וְגַם אַחַר כָּךְ בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בִּזְלַאטִיפָּאלִי, וּפֹה קְהִלַּת־קֹדֶשׁ בְּרֶסְלַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מִתְבּוֹדֵד הַרְבֵּה.

וְכַמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה מִתְבּוֹדֵד כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.

קסג

סִפֵּר לִי אִישׁ אֶחָד מִ״זְּלַאטִיפָּאלִי״ שֶׁבִּהְיוֹתוֹ יוֹשֵׁב רַבֵּנוּ ז”ל ב״זְלַאטִיפָּאלִי״ פַּעַם אַחַת בַּקַּיִץ הִתְפַּלֵּל רַבֵּנוּ ז”ל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח אֶת בִּתּוֹ הַיַּלְדָּה שָׂרָה, תִּחְיֶה, וְקָרְאָה אוֹתוֹ.

וּבָא לְרַבֵּנוּ ז”ל, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל: “לֵךְ עִמִּי לְטַיֵּל”. וְהָלַךְ עִמּוֹ חוּץ לָעִיר וְהָלַךְ בֵּין הָעֲשָׂבִים. עָנָה רַבֵּנוּ ז”ל וְאָמַר: “אִם הָיִיתָ זוֹכֶה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל הָעֲשָׂבִים, אֵיךְ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב אוֹמֵר שִׁירָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּלִי פְּנִיָּה וּבְלִי שׁוּם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, וְאֵינָם מְצַפִּים לְשׁוּם תַּשְׁלוּם גְּמוּל, כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם וְטוֹב מְאֹד בֵּינֵיהֶם לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּיִרְאָה”. (וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: ״עֶס אִיז זֵייעֶר גוּט פְרוּם צוּ זַיין צְוִוישִׁין זֵייא״).

אַחַר כָּךְ הָלְכוּ יוֹתֵר, וּבָאוּ סָמוּךְ לְהַר אֶחָד (שֶׁקּוֹרִין מַאגִּילַא) שֶׁהָיָה שָׁם סָמוּךְ לְהָעִיר, וְשָׁאַל אוֹתוֹ: “מַה זֹּאת?״, וְהֵשִׁיב לוֹ, וְסִפֵּר לוֹ עִנְיַן אוֹתוֹ הַמַּאגִּילַא. וְאָמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְשָׁם, וְנִכְנְסוּ לְשָׁם. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ לְשָׁם, לֹא נִרְאוּ לַחוּץ כְּלָל, כִּי הָהָר הַנַּ”ל הָיָה חָלוּל בְּתוֹכוֹ וְעָמֹק קְצָת בְּתוֹכוֹ. וְנִכְנַס לְשָׁם רַבֵּנוּ ז”ל, עִם הָאִישׁ הַנַּ”ל. וְיָשַׁב רַבֵּנוּ ז”ל שָׁם עַל הָאָרֶץ וְלָקַח מִבֵּית יָד שֶׁלּוֹ סֵפֶר “שַׁעֲרֵי צִיּוֹן”, וְהִתְחִיל לוֹמַר וּבָכָה מְאֹד מְאֹד. וְהָיָה אוֹמֵר לְהַלָּן מִדַּף לְדַף וּבָכָה הַרְבֵּה מְאֹד מְאֹד בְּלִי הֶפְסֵק. וְהָאִישׁ עָמַד אֶצְלוֹ וְהֶחֱזִיק הַצּוּבֶּיךְ (בֵּית קִבּוּל הַמִּקְטֶרֶת) שֶׁלּוֹ, וְעָמַד מִשְׁתּוֹמֵם, וְרָאָה בְּכִיָּתוֹ הַגְּדוֹלָה מְאֹד. וְשָׁהָה זְמַן הַרְבֵּה בָּזֶה.

וְכַאֲשֶׁר פָּסַק לִבְכּוֹת, צִוָּה עַל הָאִישׁ הַנַּ”ל שֶׁיֵּלֵךְ וְיִסְתַּכֵּל בַּחוּץ הֵיכָן הַיּוֹם עוֹמֵד, וְיָצָא וְרָאָה שֶׁכְּבָר פָּנָה הַיּוֹם וְהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטָה לִשְׁקֹעַ. וְכָל כָּךְ הִתְמַהְמַהּ בִּבְכִיָּתוֹ קָרוֹב לְיוֹם שָׁלֵם בַּקַּיִץ בְּלִי הֶפְסֵק.

אַחַר כָּךְ צִוָּה לוֹ לְהוֹצִיא אֵשׁ וְעִשֵּׁן הַלּוּלְקֶע (מִקְטֶרֶת), וְיָשַׁב מְעַט וְיָצְאוּ לַחוּץ. וְאָמַר לוֹ שֶׁיִּהְיֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, “אַךְ אֲנִי עַכְשָׁו בְּיֶדְכֶם. וְאַתֶּם וְרַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף (מזלטיפולי מחותן רבנו) - אִם תִּרְצוּ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִכֶּם צַדִּיקִים כָּמוֹנִי בְּעַצְמִי”.

קסד

גַּם כְּשֶׁיָּצָא לִקְהִלַּת אוּמַאן, שֶׁהָיָה סָמוּךְ מְאֹד לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ, כְּמוֹ חֲצִי שָׁנָה, וּכְבָר זָכָה לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ אָדָם מֵעוֹלָם (כַּמְבֹאָר כְּבָר), גַּם שָׁם הָיָה לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת הַרְבֵּה מְאֹד.

וּפַעַם אַחַת נִכְנַס הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁדָּר רַבֵּנוּ ז”ל אֶצְלוֹ בִּשְׁכֵנוּת שָׁם בְּאוּמַאן. וְשָׁם הָיָה לְרַבֵּנוּ ז”ל חֶדֶר מְיֻחָד שֶׁהָיָה לְהַבַּעַל הַבַּיִת תְּפִיסַת יָד בּוֹ, וְנִכְנַס הַבַּעַל הַבַּיִת פִּתְאֹם לְאוֹתוֹ הַחֶדֶר וּמָצָא אֶת רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַל הָאָרֶץ.

אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָז חֲלוּשׁ מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר, אֲשֶׁר חִיּוּתוֹ הָיָה בְּנֵס וְכִמְעַט שֶׁנִּגְוַע בְּכָל עֵת, אַף עַל פִּי כֵן לֹא עָזַב דַּרְכּוֹ הַטּוֹב עַל פִּי פְּשִׁיטוּת עַד הַשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה בְּשָׁלוֹם. אַשְׁרֵי לוֹ.

קסה

בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה מְסַפֵּר מֵעֹצֶם הַפְלָגַת מַעֲלָתוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הַגָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד, הָיָה אוֹמֵר בְּכָל פַּעַם: “אֲבָל מְאֹד יָגַעְתִּי עַל זֶה” (״אִיךְ הָאבּ זֵייעֶר גִּיהָארִווֶיט. אִיךְ הָאבּ זֵייעֶר פִיל גִּיפַאסְט״).

וְעִקַּר סִפּוּרוֹ בְּפָנֵינוּ דְּבָרִים כָּאֵלּוּ הָיָה בִּשְׁבִיל קִנְאַת סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה מְקַנְּאִים עַצְמֵנוּ בְּמַעֲלָתוֹ הַגְּדוֹלָה, כְּדֵי שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה כְּמוֹתוֹ וְנֵלֵךְ בִּדְרָכָיו לְהִתְיַּגֵּעַ וְלִטְרֹחַ וְכוּ’ וְלַעֲבֹד ה’ כְּמוֹתוֹ.

וּפַעַם אַחַת סִפֵּר עִם אֶחָד מֵעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְהִתְפָּאֵר לְפָנָיו מֵעֹצֶם גְּדֻלַּת מַעֲלָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ הַגְּבוֹהָה הָעֲצוּמָה וְכוּ’, כְּמוֹ שֶׁמִּתְפָּאֵר וּמִתְגָּרֶה עִם חֲבֵרוֹ בִּגְדוֹלוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַנֵּא בּוֹ חֲבֵרוֹ. וְזֶה הָאִישׁ אָמַר לוֹ: “מִי יוּכַל לָבוֹא לָזֶה לִזְכּוֹת לְמַדְרֵגַתְכֶם, כִּי יֵשׁ לָכֶם נְשָׁמָה גְּבוֹהָה מְאֹד בְּוַדַּאי!?”, וְהִקְפִּיד רַבֵּנוּ ז”ל מְאֹד עַל זֶה, וְאָמַר: “זֶהוּ הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּכֶם, שֶׁנִּדְמֶה לָכֶם שֶׁעִקַּר גְּדֻלַּת וְהַשָּׂגַת הַצַּדִּיקִים הַגְּבוֹהִים הוּא רַק מִצַּד הַנְּשָׁמָה הַגְּבוֹהָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא כֵן הַדָּבָר, רַק כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לָבוֹא לְמַדְרֵגָתִי, לִהְיוֹת כָּמוֹנִי מַמָּשׁ, כִּי הָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת בֶּאֱמֶת”.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי גַּם כֵּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים - שֶׁהָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת וְכוּ’.

קסו

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר: הָעוֹלָם סוֹבְרִים שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁאֲנִי נֶכֶד הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב ז”ל, מֵחֲמַת זֶה זָכִיתִי לְמַדְרֵגָתִי - לֹא כֵן הוּא, רַק עִם דָּבָר אֶחָד הִצְלַחְתִּי, וְעַל יְדֵי זֶה זָכִיתִי לַעֲלוֹת לְמַה שֶּׁזָּכִיתִי. (וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ״מִיט אֵיין זַאךְ אִיז מִיר גִּירָאטִין״)

קסז

לְעִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (בְּרָכוֹת נה: כְּתֻבּוֹת סב.): ״אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם״, סִפֵּר שֶׁאֶצְלוֹ הָיָה כָּךְ מַמָּשׁ; כִּי בִּימֵי נְעוּרָיו בְּעֵת שֶׁיָּגַע בַּעֲבוֹדַת ה’,הָיָה לִפְעָמִים עוֹשֶׂה אֵיזֶה אֲנָחָה, וְאַחַר כָּךְ הָיָה מְנַסֶּה עַצְמוֹ אִם יוּכַל לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו וְלֹא הָיָה יָכוֹל אָז לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו, כִּי גּוּפוֹ הָיָה מִשְׁתַּבֵּר בֶּאֱמֶת מַמָּשׁ מֵחֲמַת אַנְחָתוֹ.

קסח

גַּם סִפֵּר מִגֹּדֶל הַבּוּשָׁה שֶׁהָיָה לוֹ - שֶׁהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהָיָה מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו. וְהָיָה מַרְגִּישׁ כְּמוֹ מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ מְאֹד. כִּי הָיָה מַרְגִּישׁ שֶׁמַּתְחִילִין מַרְאֵה פָּנָיו לְהִשְׁתַּנּוֹת לְכַמָּה גְּוָנִין, כְּדֶרֶךְ הַמִּתְבַּיְּשִׁין, מַמָּש בְּלִי שׁוּם שִׁנּוּי.

וּכְבָר נִתְבָּאֵר מִגֹּדֶל הַבּוּשָׁה וְהַיִּרְאָה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת עַל פָּנָיו תָּמִיד, אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה כָּזֹאת.

וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחוּם ז”ל מִטְּשֶׁארְנָבִּיל רָאָה אוֹתוֹ בִּימֵי נְעוּרָיו בִּקְהִלַּת מֶעדְוֶועדִוְוקֶע, וְנִתְבַּהֵל מֵעֹצֶם הַיִּרְאָה שֶׁהָיָה עַל פָּנָיו אָז, וְאָמַר שֶׁמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת כ): “לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ”, זֶה רוֹאִין בְּחוּשׁ אֶצְלוֹ.

קסט

וְעֵינָיו הָיוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ מַמָּשׁ; בִּפְרָט בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, הָיוּ עֵינָיו מְאִירוֹת מְאֹד מְאֹד, וּפָנָיו הָיוּ מְאִירוֹת וּמַאֲדִּימוֹת מְאֹד בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ.

וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה עֹצֶם קְדֻשָּׁתוֹ וְרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת דְּבֵקוּתוֹ בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, וְסֵדֶר הַקִּדּוּשׁ שֶׁלּוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת עִם סֵדֶר הַשֻּׁלְחָן, וְהַנִּגּוּן שֶׁהָיָה מְזַמֵּר “אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא”, “אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין”, וְאֵיךְ שֶׁהָיָה מְזַמֵּר שְׁאָר הַזְּמִירוֹת: “כָּל מְקַדֵּשׁ”, “מְנוּחָה וְשִׂמְחָה”, וְ”אֵשֶׁת חַיִל” וּ”מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא”, וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה זֹאת - לֹא רָאָה טוֹב מֵעוֹלָם.

וְכָל מִי שֶׁעָמַד אָז בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד, הָיָה מֵעִיד שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כָּזֹאת עַד שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

וְאִלּוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְכוּ’ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֶפֶס קָצֶה וְעֹצֶם הַיֹּפִי וְהַקְּדֻשָּׁה הַנּוֹרָאָה וְהַיִּרְאָה הָעֲצוּמָה וַעֲרִיבַת נְעִימַת דְּבֵקוּת הַנִּפְלָא שֶׁהָיָה אָז, בַּעֲנָוָה בֶּאֱמֶת, אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה כָּזֹאת בָּעוֹלָם. וְכָל זֶה לְפִי תְּפִיסַת דַּעְתֵּנוּ, מִלְּבַד סִתְרֵי נִסְתָּרוֹת שֶׁהָיָה לוֹ בָּזֶה.

קֹדֶם הַקִּדּוּשׁ הָיָה נוֹטֵל הַכּוֹס בְּיָדוֹ, וְהָיָה עוֹמֵד זְמַן רַב עִם הַכּוֹס בְּיָדוֹ לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁתִיקָה, וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין מִמֶּנּוּ כִּי אִם קְצָת קוֹל הִשְׁתּוֹקְקוּת, וְעָלָה אָז לְמָקוֹם שֶׁעָלָה; אַחַר כָּךְ - אַחַר שֶׁשָּׁהָה הַרְבֵּה מְאֹד - פָּתַח פִּיו בִּנְעִימוּת נִפְלָא: “יוֹם הַשִּׁשִּׁי” כוּ’. (וְאָמַר שֶׁבְּתֵבָה רִאשׁוֹנָה וְכוּ’, עַיֵּן לְקַמָן).

קע

פַּעַם אַחַת שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַדּוּעַ כַּמָּה יְרֵאִים הִתְיַגְּעוּ בַּעֲבוֹדַת ה’ הַרְבֵּה מְאֹד (שֶׁקּוֹרִין ״הָארִיוֶוין״) וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הִגִּיעוּ לְמַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים? הֵשִׁיב בִּפְשִׁיטוּת: מִסְּתָמָא לֹא הִתְיַגְּעוּ כָּל כָּךְ.

וְאָמַר בְזֶה הַלָּשׁוֹן: ״מִן הַסְּתָם הָאבְּן זֵייא נִיט גִּיהָארִיוֶועט״,

כִּי הַכְּלָל - שֶׁעִקָּר הוּא הַיְגִיעָה, וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה.

קעא

שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי יוּדְל זצ”ל שֶׁאָמַר שֶׁשָּׁמַע מֵרַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁהוּא חִדּוּשׁ גָּדוֹל בְּעִנְיַן שְׁבִירַת תַּאֲווֹת, שֶׁאִישׁ רַךְ בְּשָׁנִים כְּמוֹתוֹ יִשְׁבֹּר לְגַמְרֵי כָּל כָּךְ כָּל הַתַּאֲווֹת – זֶה הַדָּבָר לֹא נִמְצָא כְּלָל.

כִּי נִמְצָאִים כַּמָּה צַדִּיקִים שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתַּאֲווֹת, אֲבָל לֹא יָצְאוּ לְגַמְרֵי עַד עֵת זִקְנָתָם, וְתָפַס לְדֻגְמָא כַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, וְאָמַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִן הַתַּאֲווֹת עַד אֲשֶׁר בָּאוּ בְּשָׁנִים.

אֲבָל אִישׁ רַךְ בְּשָׁנִים כָּמוֹנִי - בִּימֵי הַנְּעוּרִים וְהַיַּלְדוּת מַמָּשׁ - יִשְׁבֹּר כָּל הַתַּאֲווֹת כָּל כָּךְ כָּמוֹנִי, זֶה אֵין נִמְצָא כְּלָל.

וְעַיֵּן לְעֵיל, שֶׁבִּימֵי יַלְדוּתוֹ מַמָּשׁ קֹדֶם שֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּבָר שָׁבַר וּבִטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַתַּאֲווֹת בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל:

וְהִתְחִיל לְסַפֵּר אָז אֵיךְ הוּא רָחוֹק מִכָּל הַתַּאֲווֹת, וְאָמַר שֶׁלֶּאֱכֹל נִמְאָס אֶצְלוֹ לְגַמְרֵי, וּכְשֶׁבָּא לוֹ עֵת הָאֲכִילָה - קָשֶׁה וְכָבֵד עָלָיו מְאֹד, וּכְשֶׁנִּזְכָּר מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה מִן הָאֲכִילָה - נִמְאָס עָלָיו מְאֹד מְאֹד לֶאֱכֹל, וְהוּא מֻכְרָח בְּעֵת הָאֲכִילָה לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. וְעַל כֵּן הוּא מְדַבֵּר לִפְעָמִים בִּשְׁעַת אֲכִילָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בְּהֶסַּח הַדַּעַת לַחֲטֹף אֵיזֶה מְעַט אֲכִילָה לְתוֹךְ גּוּפוֹ בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַגּוּף, כִּי קָשֶׁה וְנִמְאָס מְאֹד עָלָיו הָאֲכִילָה. וּבְעִנְיַן תַּאֲוַת מִשְׁגָּל - בָּזֶה אֲנִי חִדּוּשׁ נִפְלָא (וּכְבָר מְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר).

קעב

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁפַּעַם אֶחָד נָתַן הַטַּלִּית הַיָּשָׁן שֶׁלּוֹ בְּמַתָּנָה לְאֶחָד מֵחֲשׁוּבָיו. עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל לְהָאִישׁ הַזֶּה שֶׁנָּתַן לוֹ הַטַּלִּית שֶׁלּוֹ: ״הִזָּהֵר מְאֹד לְכַבֵּד הַטַּלִּית הַזֶּה, כִּי כְּמוֹ מִסְפַּר שְׂעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּהַטַּלִּית, כָּל כָּךְ דְּמָעוֹת שָׁפַכְתִּי עַד שֶׁיָּדַעְתִּי מַהוּ טַלִּית״.

קעג - גדולות נוראות השגתו

שָׁמַעתִּי מֵאֲנָשִׁים שֶׁאָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן (תלמידו ושמשו) בְּעֵת שֶׁבָּא מֵעֵבֶר לַגְּרֶענִיץ (מֵעֵבֶר לַגְּבוּל), שֶׁנִּתְרַחֵק לְשָׁם אֵיזֶה שָׁנִים וְלֹא רָאָה אֶת רַבֵּנוּ ז”ל עֵרֶךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹתֵר, מֵחֲמַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּמֶעדְוֶועדִוְוקֶע שֶׁהִקְפִּיד עָלָיו רַבֵּנוּ ז”ל וְכוּ’, וְאֵינִי בָּקִי בַּמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת הֵיטֵב. וּמֵחֲמַת זֶה אָמַר רַבֵּנוּ פַּעַם אַחַת: “אֲנִי רוֹצֶה לְשַׁלֶּחֲךָ (שֶׁקּוֹרִין ״פַאר שִׁיקֶען״) מֵעֵבֶר לַנָּהָר דַּאן”. וְסִבֵּב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סִבּוֹת שֶׁבְּסָמוּךְ מְאֹד נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁנָּסַע רַבִּי שִׁמְעוֹן לְשָׁם לִסְבִיבוֹת נְהַר דַּאן הַנַּ”ל, שֶׁהוּא רָחוֹק בְּעֵרֶךְ מֵאָה פַּרְסָאוֹת וְיוֹתֵר מִמֶּעדְוֶועדִוְוקֶע, כִּי שָׁם עִקַּר מְדִינַת רוּסְיָא, כַּיָּדוּעַ, וִיהוּדִים אֵינָם נִמְצָאִים שָׁם כִּי אִם אֶחָד מֵאֶלֶף. וּבִפְרָט לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים. וְנָסַע רַבִּי שִׁמְעוֹן לְשָׁם לְפִי שָׁעָה. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סִבֵּב שֶׁנִּתְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבֵּנוּ ז”ל, וְהֻכְרַח רַבִּי שִׁמְעוֹן לְהִתְעַכֵּב שָׁם כַּמָּה שָׁנִים.

וּמַה שֶּׁעָבַר עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאוֹתָן הַשָּׁנִים יִקְצְרוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת. כִּי הָיָה דָּר בֵּין הַגּוֹיִים כַּמָּה שָׁנִים וְכוּ’. וְהָיָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁם כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת. וּבְתוֹךְ כָּךְ בְּאוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁם, בְּתוֹךְ כָּךְ יָצָא רַבֵּנוּ ז”ל מִזְּלַאטִיפָּאלֶע וְקָבַע דִּירָתוֹ פֹּה ״בְּרֶסְלַב״, וְיָשַׁב כָּאן לְעֵרֶךְ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְאַחַר כָּךְ בָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכָאן.

וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל: “דַּע, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה חִלּוּק אֶצְלִי מִיּוֹם לֵדָתִי עַד הַיּוֹם שֶׁיָּצָאתָ מִמֶּנִּי, כְּמוֹ כֵן יֵשׁ חִלּוּק עַכְשָׁו בֵּין הַיּוֹם שֶׁיָּצָאתָ מִמֶּנִּי לְבֵין הַיּוֹם הַזֶּה”, כְּלוֹמַר: כָּל כָּךְ עָלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה וּמִשָּׁם לְהַלָּן יוֹתֵר, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה, עַד שֶׁנֶּעְתַּק בְּאֵלּוּ הַשָּׁנִים מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק אֶצְלוֹ בֵּין אוֹתוֹ הַזְּמַן לְבֵין עַכְשָׁו, כְּמוֹ הַחִלּוּק שֶׁהָיָה בֵּין יוֹם לֵדָתוֹ לְאוֹתוֹ הַזְּמַן.

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ יוּכַל לְהָבִין מְעַט מִגְּדֻלַּת רַבֵּנוּ ז”ל מֵעִנְיָן זֶה. כִּי בְּעֵת שֶׁיָּצָא רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ כְּבָר הָיָה רַבֵּנוּ ז”ל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עַל רַבֵּנוּ ז”ל קֹדֶם זֶה, וְכָל הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת פִּלְאֵי פְּלָאוֹת שֶׁזָּכָה לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת עֲצוּמוֹת וְנוֹרָאוֹת שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ וְלֹא נִרְאוּ בָּעוֹלָם קֹדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ’, וְאַחַר־כָּךְ כָּל הַצָּרוֹת וְהַהַרְפַּתְקָאוֹת וְכוּ’ שֶׁעָבַר עָלָיו קֹדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁזָּכָה לָבוֹא לְשָׁם וְלַחֲזֹר מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם וְכוּ’, וְהִשִּׂיג שָׁם מַה שֶּׁהִשִּׂיג וְכוּ’. וְאָמַר שֶׁכָּל מַה שֶּׁיָּדַע קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא כְּלֹא מַמָּשׁ. וְהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד מְאֹד עִם דַּרְכֵי תּוֹרָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ שֶׁיָּדַע קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ’.

וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ מַעְלָה מַעְלָה בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה וְכוּ’. וּבְעֵת שֶׁנָּסַע רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ כְּבָר הָיָה אֵיזֶה שָׁנִים אַחַר בִּיאָתוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

רְאֵה וְהָבֵן וְהַבֵּט בְּאֵיזֶה מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה עָמַד אָז.

וְאַחַר כָּל אֵלֶּה - כְּשֶׁנִּתְרַחֵק רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר קְצָת - אָמַר שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בֵּין הַשָּׂגָתוֹ בְּעֵת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ וּבֵין עַכְשָׁו, כְּמוֹ הַחִלּוּק שֶׁיֵּשׁ בֵּין יוֹם לֵדָתוֹ לְיוֹם שֶׁיָּצָא רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ.

קעד

שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן הנ”ל שֶׁאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל, פֹּה בְּרֶסְלַב סוֹף יָמָיו: “כְּמוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, כָּל מַה שֶּׁיָּגַעְתִּי וְטָרַחְתִּי וּפָעַלְתִּי עַל יְדֵי עֲבוֹדָתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה - עַתָּה אֲנִי יָכוֹל לִפְעֹל כָּל זֶה בְּיוֹם אֶחָד”.

וְאַחַר־כָּךְ בִּזְמַן אַחֵר אָמַר לוֹ שֶׁעַתָּה יָכוֹל לִפְעֹל כָּל זֶה בְּשָׁעָה אַחַת.

וְאַחַר־כָּךְ אָמַר שֶׁעַתָּה יָכוֹל לִפְעֹל כָּל זֶה בְּרֶגַע אַחַת.

וְהָבֵן הֵיטֵב עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים, כִּי בְּעֵת שֶׁאָמַר זֹאת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּבָר הִשִּׂיג מַה שֶּׁהִשִּׂיג, וּכְבָר אָמַר עַד אוֹתָהּ הָעֵת כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׂגָה שֶׁמִּקֹּדֶם אֵינָהּ נֶחֱשֶׁבֶת לִכְלוּם נֶגֶד מַה שֶּׁהִשִּׂיג עַכְשָׁו, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם מִקֹּדֶם הָיְתָה הַשָּׂגָתוֹ עֲצוּמָה וְנִשְׂגָּבָה מְאֹד מְאֹד.

וְכֵן הָיָה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים עַד אוֹתָהּ הָעֵת, כִּי גַּם קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה הַשָּׂגָתוֹ גְּבוֹהָה מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר.

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בְּעֵינָיו כָּל הַהַשָּׂגָה שֶׁל קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶחֱשֶׁבֶת כְּלֹא מַמָּשׁ, וְהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנָּהּ.

וְגַם אַחַר כָּךְ עָלָה בְּכָל פַּעַם לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב וְכוּ’ וְכוּ’, כַּמּוּבָן מְעַט בַּסִּפּוּרִים שֶׁמִּכְּבָר.

וְאַחַר־כָּךְ אָמַר כַּנַּ”ל.

רְאֵה וְהַבֵּט וְהָבֵן בַּסִּפּוּרִים שֶׁמִּכְּבָר, וְאָז תָּבִין מְעַט מֵעֹצֶם גְּדֻלַּת דְּבָרִים הָאֵלֶּה.

גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: כְּשֶׁזּוֹכִין לַדַּעַת הַשָּׁלֵם, אֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת וְלַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרֶבַע שָׁעָה מַה שֶּׁאָדָם אַחֵר צָרִיךְ לַעֲבֹד וּלְהִתְיַגֵּעַ עַל זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה.

קעה

קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר: אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים פִּדְיוֹן, כִּי צְרִיכִין לֵידַע כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה [כ”ד] בָּתֵּי דִּינִין, כִּי כְּשֶׁמְּבִיאִים הַפִּדְיוֹן, צָרִיךְ לֵידַע בְּאֵיזֶה בֵּית דִּין דָּנִין אוֹתוֹ, כִּי אוּלַי הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן וְהַמְתָּקָה הַשַּׁיָּךְ לְבֵית דִּין זֶה וּבֶאֱמֶת הוּא נִדּוֹן בְּבֵית דִּין אַחֵר, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לֵידַע בְּאֵיזֶה בֵּית דִּין הוּא נִדּוֹן וְלֵידַע הַפִּדְיוֹן וְהַהַמְתָּקָה שֶׁל אוֹתוֹ הַבֵּית דִּין.

אֲנִי יוֹדֵעַ כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִינִים, וַאֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אַפִּילַאצְיֶע (עִרְעוּר) מִבֵּית דִּין לְבֵית דִּין עַד הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִּינִים, דְּהַיְנוּ: שֶׁאֲנִי יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה לִי הַמִּשְׁפָּט שֶׁל בֵּית דִּין זֶה וַאֲנִי רוֹצֶה לָדוּן בְּבֵית דִּין אַחֵר, וְכֵן מִבֵּית דִּין לְבֵית דִּין עַד כֻּלָּם. וּמִסְּתָמָא מוֹעִיל בְּוַדַּאי, כִּי עַל כָּל פָּנִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִמְשָׁךְ וְנִדְחֶה הַמִּשְׁפָּט, וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ - קַל יוֹתֵר הַדָּבָר, כִּי בְּתוֹךְ כָּךְ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ הָאָדָם אֵיזֶה מִצְוָה וְכַיּוֹצֵא, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מוֹעִיל - אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת “אַנְדֶענְסֶענְיֶא”, דְּהַיְנוּ לִשְׁלֹחַ הַדָּבָר לְהַקֵּיסָר בְּעַצְמוֹ. וְזֶהוּ מְלָאכָה גְּדוֹלָה וְחָכְמָה גְּדוֹלָה, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שׁוּם אֶחָד בַּדּוֹר, וְגַם לֹא יָדַע עֲדַיִן מִזֶּה שׁוּם אָדָם, כִּי הוּא מְלָאכָה גְּדוֹלָה לְהַכְנִיס כָּל הַבַּקָּשָׁה בְּתוֹךְ אֵיזֶה תֵּבוֹת בְּמִסְפָּר, וְגַם לִתֵּן הַכָּבוֹד לְהַקֵּיסָר כָּרָאוּי, כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לִשְׁלֹחַ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהַקֵּיסָר וְכוּ’:

גַּם אָמַר: אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן כִּי אִם כְּשֶׁיּוֹדְעִין אֵיךְ הָיָה נוֹהֵג הַכֹּהֵן גָּדוֹל עִם הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

קעו

קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר: ״אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן, מֵחֲמַת שֶׁקֹּדֶם הַשֵּׁנָה בָּאִים וְעוֹמְדִים לְפָנַי כָּל הַשִּׁשִּׁים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה״.

קעז

חִזֵּק אֶת אֶחָד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וְאָמַר: שֶׁרָאוּי לוֹ לִשְׂמֹחַ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ;

״וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מִגְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רָאוּי לָכֶם לִסְמֹךְ עָלַי, כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ מִגְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ״ וְהִזְכִּיר אָז הַפָּסוּק (תְּהִלִּים קלה): “כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה'” וְכוּ’.

“גַּם רָאוּי לָכֶם לִשְׂמֹחַ בִּי, מַה שֶּׁזְּכִיתֶם שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם רַבִּי כָּזֶה”.

גַּם חִזֵּק אֶת אֶחָד, שֶׁיְּשַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּעִסְקֵי חֹל, וְאָמַר לוֹ: “בְּוַדַּאי כֵּן הוּא, שֶׁבַּתְּחִלָּה צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ עַצְמוֹ בְּמִלֵּי דְּעַלְמָא בְּכָל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין, וְאַחַר כָּךְ בָּאִין לְשִׂמְחָה אֲמִתִּית”.

קעח

פעם אחת עמדתי לפניו לעת ערב סמוך לתפלת המנחה. והיה מסתכל בחלון בדרך השתוקקות נמרץ וכליון עינים ודבר עמי מענין היום שחולף ועובר מהרה.

ענה ואמר: מה שיש לי לעשות בזה העולם! (ואמר זאת בדרך הפלגה, כלומר שיש לו הרבה מאד לעשות בזה העולם שאי אפשר לשער), והנה היום חולף ועובר מהרה.

ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: ״וואס איך האב צו טהון אין דעם עולם״:

קעט

קֹדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ אָמַר שֶׁכְּבָר הוּא עוֹמֵד עַכְשָׁו עַל מַדְרֵגָה כָּזוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג יוֹתֵר בְּשׁוּם אֹפֶן, כָּל זְמַן שֶׁמְּלֻבָּשִׁין בְּהַגּוּף.

וְאָמַר שֶׁמִּתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד מְאֹד לְהַפְשִׁיט גּוּפוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד עַל מַדְרֵגָה אַחַת בְּשׁוּם אֹפֶן.

כִּי כָּל יְמֵי חַיָּיו מֵעוֹלָם לֹא עָמַד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִגִּיעַ לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ לְתַכְלִית הַמַּעֲלָה, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה מְחַפֵּשׂ יוֹתֵר, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְכֵן הָיָה תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּיו (כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר). וּלְבַסּוֹף הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה כָּזוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּתוֹךְ הַגּוּף לְהַשִּׂיג יוֹתֵר בְּשׁוּם אֹפֶן. וְעַל כֵּן הָיָה מֻכְרָח לְהִסְתַּלֵּק.

וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: ״אִיךְ וָואלְט שׁוֹין גִּיגֶערִין דָּאס הֶעמְדִיל אוֹיס גִּיטָאן. וָוארִין אִיךְ קָאן אוֹיף אֵיין מַדְרֵגָה נִיט שְׁטֵיין״ (״כְּבָר רָצִיתִי לִפְשׁוֹט כֻּתָנְתִּי מִפְּנֵי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד עַל מַדְרֵיגָה אַחַת״).

קפ

פַּעַם אַחַת אָמַר לִי רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהַיּוֹם נִרְאָה לוֹ מַלְאָךְ חָדָשׁ וְיוֹדֵעַ שְׁמוֹ, וְיֵשׁ תַּחְתָּיו מְמֻנִּים, וְיֵשׁ לָהֶם שׁוֹפָרוֹת בְּיָדָם; וְהֵם תּוֹקְעִין תְּקִיעָה, וְאַחַר כָּךְ תְּרוּעָה, וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים וְתוֹקְעִים תְּקִיעָה. וְהֵם כֻּלָּם חוֹפְרִים וּמְבַקְּשִׁים אַחַר אֲבֵדוֹת, כִּי יֵשׁ דְּבָרִים אֲבוּדִים הַרְבֵּה. וְזֶה בְּחִינַת “תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד” (תְּהִלִּים קיב) תר”ת – “יַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ” (תְּהִלִּים פג־יח).

וְלִפְעָמִים הַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ, שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַחַר אֲבֵדוֹת, הוּא בְּעַצְמוֹ אֹבֵד לִפְעָמִים, וְזֶה בְּחִינַת “יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ” (קֹהֶלֶת ז). וְאָז הַצַּדִּיק עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל אוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁעַל יָדוֹ בָּאִין אֲבֵדוֹת; וּבְוַדַּאי אֵין לְהַצַּדִּיק אוֹתוֹ הַחֵטְא מַמָּשׁ, רַק אֵיזֶה פְּגָם דַּק מִן הַדַּק ימֵאוֹתוֹ הַחֵטְא, וַאֲזַי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל אוֹתוֹ הַפְּגָם הַדַּק שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַחֵטְא, אֲזַי אַחַר־כָּךְ חוֹזֵר וּמוֹצֵא אֲבֵדוֹת נוֹרָאוֹת, וּכְשֶׁמּוֹצֵא - נַעֲשֶׂה שִׂמְחָה וְרַעַשׁ גָּדוֹל.

וְאָמַר אָז שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת מְקַבֵּל. וּכְפִי הַנִּרְאֶה הוּא, שֶׁמְּקַבֵּל מַזִּיק וּפוֹגֵם בְּעִנְיַן הָאֲבֵדוֹת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּאִין אֲבֵדוֹת, כָּךְ נִרְאֶה לִי מִדְּבָרָיו; וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים וְנִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד. וְעַיֵּן מִזֶּה בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא מֵעִנְיַן הַכַּוָּנוֹת אֱלוּל שֶׁמְּסֻגָּל לִפְגַם הַבְּרִית, וּמֵעִנְיַן הַפֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ, כִּי הַכֹּל אֶחָד עִם הַנַּ”ל. כָּךְ שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה.

קפא

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “אֲנִי יוֹדֵעַ חָכְמוֹת שֶׁאִם הָיִיתִי מַתְחִיל לְגַלּוֹת מְעַט מֵהַחָכְמוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ, הָיוּ יְכוֹלִים לִחְיוֹת עַל יְדֵי הַתַּעֲנוּג שֶׁל הַשָּׂגַת הַחָכְמוֹת הָאֵלּוּ לְבַד, בְּלִי שׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְהָיָה כָּל הָעוֹלָם בְּטֵלִים בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ לִשְׁמֹעַ חָכְמָתִי, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִים מֵחִיּוּתָם מֵעֹצֶם הַפְלָגַת מְתִיקַת נְעִימַת עֲרִיבַת הַחָכְמוֹת שֶׁהָיִיתִי מְגַלֶּה. אַךְ אֵינִי יָכוֹל לְגַלּוֹתָם לִבְנֵי אָדָם, כִּי תָּמִיד כְּשֶׁאֲנִי מַתְחִיל לְדַבֵּר עִם אֶחָד, אֲנִי חָפֵץ לִשְׁמֹעַ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים״; וּמֵחֲמַת זֶה, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְגַלּוֹת חָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה וְהַמֻּפְלֶגֶת מְאֹד.

וְעוֹד סִפֵּר בְּעִנְיַן עֹצֶם חָכְמָתוֹ, אַךְ לֹא זָכִיתִי לִשְׁמֹעַ זֹאת מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמוֹ כִּי אִם מִפִּי אֲחֵרִים (וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסוֹף סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת, מְבֹאָר שָׁם מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי בְּעַצְמִי שֶׁאָמַר שֶׁיֵּשׁ חָכְמוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם שֶׁיְּכוֹלִין לִחְיוֹת בָּהֶם בְּלִי שׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עַיֵּן שָׁם).

קפב

פַּעַם אַחַת עָנָה וְאָמַר: “עָלַי אֵין חוֹלְקִים כְּלָל, רַק הֵם חוֹלְקִים עַל מִי שֶׁעָשָׂה כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים הַחוֹלְקִים עָלָיו, וְעַל אִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק”.

כְּלוֹמַר: כִּי הַחוֹלְקִים בּוֹדִים עָלָיו כְּזָבִים וּשְׁקָרִים אֲשֶׁר לֹא עָלוּ עַל לִבּוֹ שֶׁעָשָׂה כָּךְ וְכָךְ, מַה שֶּׁהַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב; וְעַל אִישׁ כָּזֶה שֶׁעָשָׂה כָּךְ כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הֵם, בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק. נִמְצָא שֶׁעָלָיו אֵינָם חוֹלְקִים כְּלָל, כִּי אִם הָיוּ יוֹדְעִין גֹּדֶל צִדְקָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וּמַעֲלָתוֹ וְכוּ’, בְּוַדַּאי לֹא הָיוּ חוֹלְקִים עָלָיו, רַק אַדְּרַבָּא - הָיוּ רָצִים אַחֲרָיו בְּהִתְלַהֲבוּת נִפְלָא כָּרָאוּי, רַק הֵם חוֹלְקִים עַל מִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה כְּמוֹ שֶׁהֵם אוֹמְרִים, עַל אִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק.

וְאָמַר שֶׁהֵם חָתְכוּ וְצִיְּרוּ לְעַצְמָם אָדָם וְחוֹלְקִים עָלָיו: ״זֵייא הָאבִּין זִיךְ אוֹיס גִּישְׁנִיצְט אַה מֶענְטְשׁ אֵין קְרִיגְן אוֹיף אִיהם״ (הַיְנוּ כַּנַּ”ל, שֶׁאֵינָם חוֹלְקִים עָלָיו רַק עַל זֶה הָאִישׁ שֶׁצִּיְּרוּ לְעַצְמָן בְּשֶׁקֶר שֶׁעָשָׂה כָּךְ וְכוּ’, וכנ”ל).

קפג

פַּעַם אַחַת בָּא מִן הַחוּץ וְחָשׁ בְּמֵעָיו, וְאָמַר שֶׁהִרְגִּישׁ בָּזֶה שֶׁיָּבוֹא לוֹ מָעוֹת, וְהָרֶמֶז: “וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעוֹתָיו” (יְשַׁעְיָה מח); וְכֵן הָיָה, שֶׁבָּא מָעוֹת עַל הַבֵּי דֹּאַר.

קפד

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאֶחָד בָּא אֵלָיו וְהוּא נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם וּפוֹשֵׁט יָדוֹ לְיָדוֹ (כְּמִנְהַג הָעוֹלָם בִּשְׁעַת נְתִינַת שָׁלוֹם), אָז תֵּכֶף הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁעָבַר אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְאָמַר רֶמֶז עַל זֶה: “יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע” (מִשְׁלֵי יא כא), שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁפּוֹשֵׁט “יָד לְיָד”, דְּהַיְנוּ: נְתִינַת שָׁלוֹם, שׁוּב “לֹא יִנָּקֶה רָע”, כִּי תֵּכֶף נִתְגַּלֶּה לוֹ הַכֹּל.

גַּם כְּבָר שָׁמַעְתִּי קְצָת מִזֶּה. וְעָשָׂה זֹאת כִּלְאַחַר יַד, וְהָיָה נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ לְדָבָר פָּשׁוּט וְקַל מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהוּא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה וְעָבַר וְכוּ’.

וְאָמַר שֶׁבִּלְתִּי יְדִיעָה בְּדֶרֶךְ הַשָּׂגָה, יְכוֹלִים גַּם כֵּן לְהָבִין וְלֵידַע עַל פִּי חָכְמָה. כִּי יְכוֹלִים לְהָבִין מִדְּבָרָיו שֶׁל הָאִישׁ. גַּם יֵשׁ כַּמָּה סִימָנִים.

וְאָמַר כִּי בְּהַחֹטֶם יְכוֹלִים לְהַכִּיר הַנּוֹאֵף.

גַּם אָמַר שֶׁבְּהַחֲגוֹרָה יְכוֹלִין לְהַכִּיר אֱמוּנָתוֹ - אִם אֱמוּנָתוֹ שְׁלֵמָה, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר סִימָנִים.

וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לְפָנָיו וְהוּא הִגִּיד לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ.

קפה

וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כָּל שָׁרְשֵׁי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל.

וּמִתְּחִלָּה אָמַר שֶׁיּוֹדֵעַ אוֹתָם מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וַעֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתָם מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אַחַר אֵיזֶה זְמַן אָמַר שֶׁכְּבָר זָכָה לֵידַע אֶת שָׁרְשֵׁי הַנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל גַּם מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

וְהָיָה יוֹדֵעַ לָתֵת תִּקּוּנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ.

וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁצִּוָּה, לֹא הָיָה עִנְיְנֵי סוֹדוֹת, לְכַוֵּן כַּוָּנוֹת וְיִחוּדִים, רַק כָּל הַהַנְהָגוֹת שֶׁצִּוָּה לִמְקֹרָבָיו הָיוּ עִנְיְנֵי עֻבְדּוֹת. לְאֶחָד צִּוָּה בִּתְחִלָּה לְהִתְעַנּוֹת אֵיזֶה הַפְסָקוֹת. וְהִזְהִיר עַל מְקֹרָבָיו שֶׁלֹּא יִתְעַנּוּ מֵעַצְמָן כְּלָל רַק בַּיָּמִים שֶׁצִּוָּה עֲלֵיהֶם; וְלִפְעָמִים צִוָּה לְאֶחָד לְהִתְעַנּוֹת מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת; וְצִוָּה לְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁיִּהְיוּ נְעוֹרִים לַיְלָה אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְשֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מֵעֵת לְעֵת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ דָּבָר מִן הַחַי; לְכַמָּה אֲנָשִׁים צִוָּה לְהִתְעַנּוֹת עֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ; וְכֵן צִוָּה עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁיִּזָּהֲרוּ לֵילֵךְ לְמִקְוֶה לִטְבֹּל בְּיָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים בָּהֶם תַּחֲנוּן, וְזֶה צִוָּה לְכַמָּה אֲנָשִׁים; לְכַמָּה אֲנָשִׁים צִוָּה לוֹמַר ח”י פְּרָקִים מִשְׁנָיוֹת בְּכָל יוֹם, וְכֵן כַּמָּה וְכַמָּה הַנְהָגוֹת שֶׁצִּוָּה בְּעִנְיַן הַלִּמּוּד, שֶׁלָּזֶה צִוָּה לִלְמֹד זֹאת וְלָזֶה צִוָּה לִלְמֹד זֹאת.

וְזֹאת הָיְתָה הַנְהָגָה הַכְּלָלִית שֶׁצִּוָּה וְהִזְהִיר אֶת כֻּלָּם - דְּהַיְנוּ: לִלְמֹד פּוֹסֵק בְּכָל יוֹם. אֲפִלּוּ בְּיוֹם שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי יִלְמַד עַל כָּל פָּנִים אֵיזֶה סְעִיף “שֻׁלְחָן עָרוּךְ” בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. וְאָמַר שֶׁהוּא חִיּוּב גָּדוֹל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

גַּם זֹאת הָיְתָה הַנְהָגָה כְּלָלִית שֶׁהִזְהִיר אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד - דְּהַיְנוּ: לְהִתְבּוֹדֵד בְּכָל יוֹם, וִיפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְשִׂיחָה זוֹ תִּהְיֶה בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ וְכוּ’. (וְכַמְבֹאָר מִזֶּה בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּכְבָר נִדְפַּס).

וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר עִנְיְנֵי הַנְהָגוֹת שֶׁצִּוָּה עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָט, כִּי לְכָל אֶחָד וְאֶחָד צִוָּה הַנְהָגוֹת אֲחֵרוֹת. וְגַם בְּאָדָם אֶחָד הָיָה שִׁנּוּי בְּעִנְיַן הַהַנְהָגוֹת, שֶׁבִּתְחִלָּה צִוָּה עַל אֶחָד לִנְהֹג הַנְהָגוֹת אֵלּוּ, כְּגוֹן לוֹמַר ח”י פְּרָקִים מִשְׁנָיוֹת וְכַיּוֹצֵא, וְאַחַר־כָּךְ בְּמֶשֶׁךְ אֵיזֶה זְמַן פְּטָרוֹ מֵהַנְהָגָה זוֹ וְצִוָּה עָלָיו הַנְהָגוֹת אֲחֵרוֹת. וְאַחַר כָּךְ עוֹד בְּמֶשֶׁךְ אֵיזֶה זְמַן צִוָּה עָלָיו הַנְהָגוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵן הִתְנַהֵג עִם מְקֹרָבָיו תָּמִיד. לְאֶחָד צִוָּה לוֹמַר פָּסוּק מְיֻחָד בְּכָל יוֹם, וּלְאֶחָד צִוָּה לוֹמַר אֵיזֶה מִשְׁנָה מְיֻחֶדֶת בְּכָל יוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

וְהַכְּלָל, שֶׁלְּכָל אֶחָד וְאֶחָד צִּוָּה הַנְהָגוֹת מְיֻחָדוֹת כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ לְתַקֵּן מַה שֶּׁפָּגַם וּכְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. וְיֵשׁ הַנְהָגוֹת כְּלָלִיּוֹת שֶׁצִּוָּה לְכָל הַמְקֹרָבִים שֶׁלּוֹ כַּנַּ”ל. וְיֵשׁ הַנְהָגוֹת שֶׁהָיָה כְּלָלִיּוּת לְכַמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים, וְיֵשׁ הַנְהָגוֹת שֶׁהָיוּ מְיֻחָדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּיִחוּד.

וְכֵן בְּעִנְיַן הַזְּמַן, יֵשׁ הַנְהָגוֹת שֶׁצִּוָּה לִנְהֹג אוֹתָם כָּל יְמֵי חַיָּיו, כְּגוֹן לִמּוּד הַפּוֹסְקִים, שֶׁעַל זֶה הִזְהִיר בְּפֵרוּשׁ לִנְהֹג זֹאת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו, וְיֵשׁ הַנְהָגוֹת שֶׁהָיוּ תְּלוּיִים בַּזְּמַן, שֶׁבִּזְמַן זֶה צִוָּה לִנְהֹג הַנְהָגָה זוֹ, וּבִזְמַן אַחֵר צִוָּה הַנְהָגוֹת אֲחֵרוֹת וכנ”ל.

וְכָל הַהַנְהָגוֹת שֶׁצִּוָּה, אֲפִלּוּ הַהַנְהָגוֹת שֶׁהָיוּ נִרְאִים כִּדְבָרִים פְּשׁוּטִים, לֹא הָיְתָה שׁוּם הַנְהָגָה עַל פִּי פָּשׁוּט, כִּי הָיָה לוֹ ז”ל בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה סוֹדוֹת נִסְתָּרוֹת וְנוֹרָאוֹת מְאֹד. אֲבָל לָנוּ לֹא גִּלָּה שׁוּם דָּבָר. רַק צִוָּה לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר בִּפְשִׁיטוּת וְהוּא עָשָׂה בָּזֶה מַה שֶּׁעָשָׂה.

וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ״כָּל הַנְהָגָה וְהַנְהָגָה שֶׁאֲנִי מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הוּא סְגֻלָּה, וְתִקּוּן; וּמוֹעִיל עַל מַה שֶּׁעָבַר, וְעַל הֶעָתִיד, וּלְאַחַר הַהִסְתַּלְּקוּת שֶׁל הָאָדָם, וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְלִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְלֶעָתִיד לָבוֹא״:

וְכָל מַה שֶּׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ הָיָה נִרְאֶה דָּבָר קַל וּפָשׁוּט מְאֹד, הָיָה כָּבֵד מְאֹד עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת. וְהָיָה מֻנָּח עָלָיו כָּל מִינֵי כְּבֵדוּת וְהָיוּ עָלָיו כַּמָּה וְכַמָּה מְנִיעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר הָיָה דָּבָר פָּשׁוּט. וְאִלּוּ לֹא הָיָה מְצַוֶּה רַבֵּנוּ ז”ל לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר, רַק הָאָדָם הָיָה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת זֹאת מֵעַצְמוֹ - הָיָה קַל עָלָיו מְאֹד לַעֲשׂוֹת, אֲבָל כְּשֶׁצִּוָּה רַבֵּנוּ ז”ל, לַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה כָּבֵד מְאֹד.

אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁלּוֹ מְקַיְּמִים דְּבָרָיו תָּמִיד, כִּי יָדְעוּ מִזֶּה שֶׁדְּבָרָיו שֶׁהוּא מְצַוֶּה כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹתָן, וְהָיוּ מַכְרִיחִים עַצְמָם מְאֹד מְאֹד לְקַיֵּם דְּבָרָיו דַּיְקָא. וְהָיוּ מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְשִׁים מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה שֶׁיַּעֲזֹר אוֹתָם לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַנְהָגוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֲזָרָם עַל זֶה.

וְשָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאָמַר: כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הוּא כָּבֵד מְאֹד לַעֲשׂוֹת וְכוּ’. וּמִי שֶׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו הָיָה רוֹאֶה קְצָת מֵעֵין זֶה.

וְלֹא הָיָה לְרַבֵּנוּ ז”ל שׁוּם מְנוּחָה כָּל יָמָיו אֲפִלּוּ רֶגַע אַחַת, כִּי הָיָה לוֹחֵם מִלְחֲמוֹת ה’ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע. וְאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ וּלְסַפֵּר בָּזֶה מִכַּמָּה טְעָמִים.

וְזֶה הָיָה עִנְיַן הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיָה עָלָיו וְכוּ’, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה בְּעֶזְרוֹ תָּמִיד וְזָכָה לַעֲלוֹת עַל יְדֵי זֶה בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת לְמַעֲלוֹת וְהַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמְעוּ וְלֹא נִרְאוּ וְכוּ’ :

וְגַם עַכְשָׁו עֲדַיִן מֻנָּח כָּל מִינֵי כְּבֵדוּת לִלְמֹד סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים וְיֵשׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה מְנִיעוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁזּוֹכֶה לֵידַע מֵרַבֵּנוּ ז”ל, וְרוֹצֶה לִלְמֹד אוֹתָם - יֵשׁ לוֹ כְּבֵדוּת גָּדוֹל וּמְנִיעוֹת רַבּוֹת מְאֹד כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ לָנוּ, וְגַם עֲדַיִן הָאוֹר נֶעְלָם וְנִסְתָּר.

קפו

כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ שֶׁהוֹדִיעַ לָנוּ רַבֵּנוּ ז”ל קֹדֶם שֶׁהָיָה שֶׁיִּהְיֶה כֵּן וְכֵן הָיָה.

פַּעַם אַחַת בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה אָמַר שֶׁבְּשָׁנָה זוֹ יִהְיֶה חֻלְשׁוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן. (הַיְנוּ בִּשְׁנַת תקס”ז); וּכְשֶׁיָּצָא מֵהַמֶּרְחָץ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, אָמַר שֶׁהוּא מְמַשֵּׁשׁ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל עַצְמוֹ אִם הוּא חַי (הַיְנוּ מֵחֲמַת הַפַּחַד שֶׁרוֹאֶה חֻלְשׁוֹת גְּדוֹלוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן). וְכֵן הָיָה, שֶׁבְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה הָיָה חֻלְשׁוֹת גְּדוֹלוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן.

כְּשֶׁהָיָה יַקְרוּת בָּעוֹלָם בְּשָׁנָה אַחַת, וְאַחַר כָּךְ בִּימֵי הַקַּיִץ בְּעֵת גִּדּוּל הַתְּבוּאָה הָיָה נִרְאֶה לְהָעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה זוֹל. וְאָמַר הוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה זוֹל בְּאוֹתוֹ הַשָּׁנָה, כִּי הַיַּקְרוּת הִרְחִיב זְמַנּוֹ עַל שְׁתֵּי שָׁנִים. וְכֵן הָיָה, שֶׁגַּם שָׁנָה שְׁנִיָּה הָיָה יַקְרוּת, וְאַחַר־כָּךְ אַחַר כְּלוֹת הַשְּׁתֵּי שָׁנִים נַעֲשֶׂה זוֹל.

וְכֵן הָיָה בְּכַמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים. אַךְ כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין זֶה רְצוֹנֵנוּ לְסַפֵּר מוֹפְתִים מֵרַבֵּנוּ ז”ל. כִּי לֹא בָּאֵלֶּה תְּהִלָּתוֹ, גַּם כִּי הָיָה אָסוּר בְּמוֹפְתִים, כַּאֲשֶׁר הָיָה מוּבָן מִדְּבָרָיו, שֶׁלֹּא הֻתַּר לוֹ לְגַלּוֹת מוֹפְתִים. וְעַל כֵּן לֹא נִרְאוּ מִמֶּנּוּ כִּי אִם קְצָת מוֹפְתִים וַעֲתִידוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הָיָה יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר כָּל הָעֲתִידוֹת אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיִּהְיֶה לִזְמַן רָחוֹק וְכוּ’, כַּאֲשֶׁר הָיָה נִרְאֶה לְעֵין כָּל מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב עַל דְּבָרָיו. אַף עַל פִּי כֵן הַכֹּל הָיָה בְּהֶצְנֵעַ וּבְהֶעְלֵם גָּדוֹל וְאֵין אָנוּ עוֹסְקִין לְסַפֵּר מִזֶּה כַּנַּ”ל.

קפז

פַּעַם אַחַת בָּא לְפָנָיו אִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁהָיָה לוֹ חֹלִי וּכְאֵב גָּדוֹל בְּיָדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהָזִיז בְּיָדוֹ כְּלָל. וְהָיְתָה יָדוֹ תְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ כְּדֶרֶךְ הַחוֹלִים בִּידֵיהֶם. וְלֹא הָיָה יָכוֹל בְּשׁוּם אֹפֶן לְהוֹרִידָהּ, כִּי הָיָה חָלְיוֹ וּכְאֵבוֹ גָּדוֹל מְאֹד. וְהָיוּ מְדַבְּרִים לִפְנֵי רַבֵּנוּ ז”ל, שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת סַאלְץ (מֵי מֶלַח)וּלְקַבֵּל רְפוּאוֹת. וְהָאִישׁ הַהוּא הָיָה עָנִי גָּדוֹל וְלֹא הָיָה לוֹ דָּבָר עַל הוֹצָאוֹת וּרְפוּאוֹת.

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל הַשֻּׁלְחָן בִּסְעֻדַּת שַׁחֲרִית, עָנָה רַבֵּנוּ ז”ל וְאָמַר לְאוֹתָן הַיּוֹשְׁבִין סְבִיבוֹ: שֶׁזֶּה הָאִישׁ בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ אֱמוּנָה. וְהֵשִׁיבוּ: הֵן. וְכָפַל הַדְּבָרִים וְדִבֵּר מִזֶּה קְצָת אִם יֵשׁ לוֹ אֱמוּנָה, וְהֵשִׁיבוּ: הֵן.

אַחַר כָּךְ צִוָּה רַבֵּנוּ ז”ל פִּתְאֹם לְהָאִישׁ הַנַּ”ל שֶׁיּוֹרִיד יָדוֹ. וְנִבְהַל מְאֹד, וְכָל הָעָם נִבְהֲלוּ וְנִשְׁתּוֹמְמוּ, כִּי הָיָה דָּבָר תָּמוּהַּ מְאֹד מְאֹד, כִּי זֶה הָאִישׁ הָיָה חוֹלֶה בְּיָדוֹ זְמַן רַב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹרִיד יָדוֹ, וְעַכְשָׁו יוֹרִידֶנָּה פִּתְאֹם?! אֲבָל תֵּכֶף שֶׁצִּוָּה רַבֵּנוּ ז”ל, גָּזַר אֹמֶר וַיָּקָם. וְתֵכֶף לָקְחוּ מִמֶּנּוּ הַמִּטְפַּחַת שֶׁהָיְתָה יָדוֹ תְּלוּיָה עָלֶיהָ בְּצַוָּארוֹ וְהוֹרִיד יָדוֹ תֵּכֶף. וְהָיָה נֵס מְפֻרְסָם לְעֵין כָּל, שֶׁנִּתְרַפֵּא יָדוֹ תֵּכֶף בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה, וְתֵכֶף חָזְרָה יָדוֹ לִבְרִיאוּתָהּ וְאֵיתָנָהּ כִּשְׁאָר כָּל אָדָם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה נִרְאוּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה מוֹפְתִים נוֹרָאִים לִפְרָקִים).

אַךְ בְּעֵת שֶׁהָיָה עִנְיָן הַנַּ”ל שֶׁל הָאִישׁ הַנַּ”ל, אַחַר־כָּךְ בָּאתִי אֵלָיו וְסִפֵּר עִמִּי קְצָת מִזֶּה וְהָיָה לְרַבֵּנוּ ז”ל, אָז אֵיזֶה מִחוּשׁ וְחוֹלַאַת. וְאָמַר אָז שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֵיזֶה דְּבַר מוֹפֵת יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים אַחַר־כָּךְ תָּמִיד.

וְאָמַר שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר, הוּא מְבַקֵּשׁ אַחַר כָּךְ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּשְׁתַּכַּח הַדָּבָר.

קפח

אָמַר שֶׁ״פְּלִיאָה בְּעֵינַי אִם מְבִיאִין פִּדְיוֹן לְאֶחָד וּמְסַפְּרִין לוֹ צַעֲרוֹ, כְּגוֹן מֵחוֹלֶה וְכַיּוֹצֵא – כְּשֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ הַצַּעַר וְהַיִּסּוּרִין כְּמוֹ הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ״ וְכוּ’.

וְהַיּוֹצֵא מִדְּבָרָיו הוּא שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ הַצַּעַר וְהַיִּסּוּרִין - כְּשֶׁבָּאִין לְפָנָיו שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלֶה וְכַיּוֹצֵא - כְּמוֹ הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ מַמָּשׁ.

וְכֵן נִשְׁמַע מִפִּיו כַּמָּה פְּעָמִים, וְאָמַר: בִּתְחִלָּה הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֶהְיֶה מַרְגִּישׁ צַעַר וְיִסּוּרִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי לִפְעָמִים הָיָה אֶחָד בָּא וְסִפֵּר לִי צַעֲרוֹ וְלֹא הָיִיתִי מַרְגִּישׁ הַצַּעַר, וְהָיִיתִי מִתְפַּלֵּל שֶׁאַרְגִּישׁ צַעֲרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. עַכְשָׁו כְּשֶׁאֶחָד מְסַפֵּר לִי צַעֲרוֹ אֲנִי מַרְגִּישׁ בְּעַצְמִי הַצַּעַר יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וּמַמָּשׁ נוֹטְפִין מִמֶּנִּי הַדָּמִים מִגֹּדֶל הַצַּעַר שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, כִּי הוּא יָכוֹל לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְלִשְׁכֹּחַ הַצַּעַר, אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישׁ מְאֹד, כַּנַּ”ל.

וְאָמַר לְאֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אוֹתוֹ, עָנָה וְאָמַר: “אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ אֶחָד מִכֶּם? הֲלֹא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ אֶצְלִי מָקוֹם בְּלִבִּי”.

קפט

פַּעַם אַחַת הָיָה נֶכְדּוֹ ז”ל מֻטָּל עַל עֶרֶשׂ מֵחֳלִי הַפָּאקִין (אַבַּעְבּוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת), רַחֲמָנָא לִצְלָן (שעב). וְהָיָה קוֹבֵל לְפָנַי מְאֹד שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר גָּדוֹל מִזֶּה מְאֹד.

וְסִפֵּר לִי אָז וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ דַּרְכֵי ה’ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַהֲבִינָם, כִּי אִיתָא שֶׁאֵצֶל הָאֲרִ”י ז”ל נִסְתַּלֵּק בֵּן אֶחָד, וְאָמַר שֶׁנִּסְתַּלֵּק בִּשְׁבִיל הַסוֹד שֶׁגִּלָּה לְתַלְמִידוֹ רַבִּי חַיִּים וִיטַאל ז”ל.

וַהֲלֹא בֶּאֱמֶת הָאֲרִ”י הָיָה מֻכְרָח לְגַלּוֹת לוֹ, כִּי רַבִּי חַיִּים וִיטַאל הִפְצִיר בּוֹ מְאֹד, וּכְשֶׁהִפְצִיר בּוֹ הָיָה מֻכְרָח לְגַלּוֹת לוֹ, כִּי אָמַר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם כִּי אִם לְתַקֵּן נִשְׁמָתוֹ שֶׁל רַבִּי חַיִּים וִיטַאל ז”ל. נִמְצָא שֶׁהָיָה מֻכְרָח מִן הַשָּׁמַיִם לְגַלּוֹת לוֹ הַסּוֹד וְאַף עַל פִּי כֵן נֶעֱנַשׁ עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ”ל; וְזֶהוּ דַּרְכֵי ה’ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בַּשֵּׂכֶל בְּשׁוּם אֹפֶן.

וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו לְעִנְיַן עַצְמוֹ, שֶׁכָּל צַעֲרוֹ וְיִסּוּרִין, וְצַעַר בָּנָיו שֶׁיִּחְיוּ, הַכֹּל הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁעוֹסֵק עִמָּנוּ לְקָרְבֵנוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ; וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻכְרָח לָזֶה, כִּי בְּוַדַּאי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה בָּזֶה, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה לוֹ יִסּוּרִים קָשִׁים גְּדוֹלִים מְאֹד עַל יְדֵי זֶה, כִּי הוּא דַּרְכֵי ה׳ כַּנַּ”ל.

וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר לְפָנַי צַעֲרוֹ הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִזֶּה שֶׁנֶּכְדּוֹ חוֹלֶה כַּנַּ”ל, וְאָמַר שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ יִהְיֶה חוֹלֶה בְּעַד הַתִּינוֹק הַנַּ”ל, וְאָמַר שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ כָּל גְּנִיחוֹת הַתִּינוֹק (שֶׁקּוֹרִין קְרֶעכְצִין) בְּלִבּוֹ וְכוּ’.

אַחַר כָּךְ אָמַר: ״אַךְ זֹאת יֵחָשֵׁב לִי לְטוֹבָה, שֶׁגַּם כְּשֶׁאָדָם אַחֵר יֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמֵבִיא לִי פִּדְיוֹן אוֹ מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל עָלָיו - יֵשׁ לִי גַּם כֵּן צַעַר כָּזֶה מַמָּשׁ כְּכָל הנ”ל.

גַּם כְּשֶׁאֶחָד מֵאֲנָשֵׁינוּ שֶׁהָיָה מְקֹרָב מִתְרַחֵק עַצְמוֹ ח”ו - יֵשׁ לִי צַעַר כָּזֶה מַמָּשׁ בְּלִבִּי כְּכָל הנ”ל״.

וְסִפֵּר אָז מֵאֶחָד שֶׁנִּתְרַחֵק בְּאוֹתָן הַיָּמִים, וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶּנּוּ כָּל צַעַר הַנַּ”ל.

שׁוּב שָׁמַעְתִּי מֵאִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁשָּׁמַע גַּם כֵּן מֵרַבֵּנוּ ז”ל, עִנְיָן זֶה בְּעֵת שֶׁנִּסְתַּלֵּק אֶצְלוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן שְׁלֹמֹה אֶפְרַיִם ז”ל, שֶׁאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים בִּשְׁבִילֵנוּ, הֲלֹא הָאֲרִ”י ז”ל לֹא גִּלָּה כִּי אִם סוֹד אֶחָד הָיָה לוֹ עֹנֶשׁ, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֲנִי גִּלִּיתִי לָכֶם כָּל כָּךְ סוֹדוֹת רַבּוֹת כָּאֵלֶּה.

קצ

אָמַר שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים צִיֵּר לְעַצְמוֹ עִנְיְנֵי מִיתָה, כְּאִלּוּ הוּא מֵת מַמָּשׁ, עַד שֶׁהִרְגִּישׁ טַעַם מִיתָה מַמָּשׁ.

גַּם אֲנִי שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר שֶׁבִּימֵי נְעוּרָיו הָיָה מְצַיֵּר לְעַצְמוֹ מִיתָתוֹ וְאֵיךְ יִבְכּוּ עָלָיו וְכוּ’. וְצִיֵּר לְעַצְמוֹ הֵיטֵב כָּל עִנְיְנֵי מִיתָה, וְאָמַר שֶׁהוּא מְלָאכָה לְצַיֵּר לְעַצְמוֹ זֹאת הֵיטֵב.

קצא

פַּעַם אַחַת נִכְנַס לַבַּיִת וְעָנָה וְאָמַר: “מַה לַּעֲשׂוֹת כְּשֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הָאָדָם הַר גָּדוֹל שֶׁל אֵשׁ וּמֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הָהָר מֻנָּח אוֹצָר טוֹב וְיָקָר וְנֶחְמָד מְאֹד מְאֹד? אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הָאוֹצָר כִּי אִם כְּשֶׁעוֹבְרִין דֶּרֶךְ הָהָר שֶׁל הָאֵשׁ. וְהַהֶכְרֵחַ לָבוֹא לְאוֹתוֹ הָאוֹצָר הַנֶּחְמָד וְהַיָּקָר וְכוּ'”.

אַחַר אֵיזֶה יָמִים שׁוּב דִבֵּר מִזֶּה, וְשָׂחַק וְאָמַר: “כְּבָר נוֹדַע לִי הַדָּבָר הַזֶּה מַה לַּעֲשׂוֹת לָזֶה”

קצב

פַּעַם אַחַת דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ ז”ל מֵעִנְיָן זֶה שֶׁאֵין הָעוֹלָם רוֹצִים לְהַאֲמִין שֶׁיִּהְיוּ נִמְצָאִים עַכְשָׁו צַדִּיקִים גְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה מְאֹד כְּמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים.

עָנָה וְאָמַר: “אִם מַאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - צְרִיכִים לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים גַּם כֵּן, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְצָא בְּוַדַּאי, כְּמוֹ כֵן נִמְצָאִים צַדִּיקִים בְּוַדַּאי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר”. וְהָבֵן מְאֹד.

קצג

אָמַר לְעִנְיַן מָמוֹן: צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיַן אֲכִילָה.

כִּי יֵשׁ כַּמָּה כֹּחוֹת בָּאָדָם לְעִנְיַן אֲכִילָה - כִּי יֵשׁ “כֹּחַ הַמְקַבֵּל״, וְ”כֹחַ הַמְעַכֵּב” – שֶׁלֹּא יֵצֵא לַחוּץ הַמַּאֲכָל תֵּכֶף, וְ”כֹחַ הַמְעַכֵּל”, וְ”כֹחַ הַמְחַלֵּק” – הַמַּאֲכָל לְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף, לְהַמֹּחַ הַמֻּבְחָר וְכֵן לַלֵּב וְכֵן לְכָל שְׁאָר הָאֵיבָרִים, לְכָל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ, וְ”כֹחַ הַדּוֹחֶה” הַפְּסֹלֶת לַחוּץ; כַּמְבֹאָר כָּל זֶה לְחַכְמֵי הָרוֹפְאִים.

כְּמוֹ כֵן כָּל אֵלּוּ הַכֹּחוֹת צְרִיכִין לְעִנְיַן מָמוֹן, כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ ‘כֹּחַ הַמְעַכֵּב’ – שֶׁלֹּא יְפַזֵּר מְעוֹתָיו מִיָּד (כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁבִּתְחִלָּה מִתְאַוִּים מְאֹד לְמָמוֹן וּמְבַלִּים יְמֵיהֶם עַל זֶה, וְתֵכֶף כְּשֶׁמַּשִּׂיגִין הַמָּמוֹן - מְפַזְּרִין אוֹתוֹ מִיָּד); וְכֵן ‘כֹּחַ הַמְחַלֵּק’ - שֶׁיִּתְחַלֵּק מְעוֹתָיו לַמְּקוֹמוֹת הַצְּרִיכִין לְכָל אֶחָד כָּרָאוּי, כַּנַּ”ל לְעִנְיַן הָאֲכִילָה, דְּהַיְנוּ: שֶׁהַמֻבְחָר יַגִּיעַ לִצְדָקָה; וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת - כָּל אֶחָד לִמְקוֹמוֹ הָרָאוּי לוֹ כַּנַּ”ל לְעִנְיַן הָאֲכִילָה.

וּכְמוֹ שֶׁמְּסַפְּרִין מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב ז”ל, שֶׁאָמַר לְעִנְיַן מַה שֶּׁמְּקַבֵּל מָעוֹת מֵרְשָׁעִים - וְאָמַר שֶׁהַמָּעוֹת כְּשֶׁבָּא לְיָדוֹ, אֲזַי הוּא מִתְחַלֵּק; וּמָעוֹת שֶׁקִּבֵּל מֵאֲנָשִׁים הֲגוּנִים, אֵלּוּ הַמָּעוֹת יוֹצְאִים עַל הוֹצָאוֹת הַכְנָסַת אוֹרְחִים צַדִּיקִים שֶׁבָּאִים אֶצְלוֹ, וְכַיּוֹצֵא בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת; וּמָעוֹת שֶׁבָּא מִמִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, זֶה הַמָּעוֹת יוֹצֵא עַל הוֹצָאוֹת הַסּוּסִים שֶׁלּוֹ וְהֶעָרֵל הָעֶבֶד שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ: שֶׁמִּמֵּילָא מִתְחַלֵּק הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ כָּךְ. אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת הָיָה כָּל הַמָּעוֹת מְעֹרָב אֶצְלוֹ. אַךְ מִמֵּילָא הָיָה נַעֲשֶׂה כָּךְ אֵצֶל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב ז”ל. וְזֶה בְּחִינַת ״כֹּחַ הַמְחַלֵּק״ הנ”ל וְ״כֹחַ הַדּוֹחֶה״ הַפְּסֹלֶת לַחוּץ, הַיְנוּ כַּנַּ”ל כִּי יֵשׁ מָעוֹת שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת לַחוּץ בִּשְׁבִיל עֲרֵלִים וְסוּסִים וְכַיּוֹצֵא.

וְאָמַר: עִקַּר תַּאֲוַת מָמוֹן, מִי שֶׁאֵין לוֹ כְּלִי לְקַבֵּל. כְּמוֹ לְעִנְיַן תַּאֲוַת אֲכִילָה, כִּי בְּוַדַּאי מִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכֹל וְכוּ’. וְעִקַּר הַתַּאֲוָה בְּיוֹתֵר מֵהַשִּׁעוּר כְּמוֹ כֵן לְעִנְיַן מָמוֹן. “אֲנִי יֵשׁ לִי כְּלִי” וְכוּ’.

קצד

אָמַר: אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים, אַף עַל פִּי כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵטִיב עִמָּנוּ, רַק שֶׁאֵין אָנוּ רוֹצִים לְהַקְטִין אֶת הַיִּסּוּרִים. וְגַם בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי אֵינָם יִסּוּרִים קְטַנִּים, אֲבָל נֶגֶד דְּבֵקוּת אֶחָד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַה שֶּׁזּוֹכִין לְאֵיזֶה בְּחִינָה שֶׁל דְּבֵקוּת בְּמַחֲשָׁבָה אוֹ בִּבְחִינָה אַחֶרֶת - כָּל הַיִּסּוּרִים אֵינָם כְּלוּם נֶגֶד זֶה, וְעַל יָדָם בְּעַצְמָם מִתְקָרְבִים וּמִתְדַּבְּקִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ.

כִּי נוֹטְלִין מִמֶּנִּי הַבְּרִיאוּת גּוּפִי - מִי נוֹטֵל מִמֶּנִּי הַבְּרִיאוּת? הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ! אִם כֵּן אֲנִי נִדְבָּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ; וְכֵן כְּשֶׁלּוֹקֵחַ ח”ו אֵיזֶה בֵּן - מִי לוֹקֵחַ? הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ! אִם כֵּן, אַדְּרַבָּא, עַתָּה הוּא סָמוּךְ יוֹתֵר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי בָּעוֹלָם הַבָּא סְמוּכִין יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

קצה

שְׁנַת תק”ע פָּרָשַׁת נֹחַ (ד’ מַרחֶשְׁוָן) נִכְנַסְנוּ אֵלָיו בַּלַּיְלָה כְּדַרְכֵּנוּ תָּמִיד. עָנָה וְאָמַר: “מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה עִמָּכֶם הוּא דָּבָר קָטָן לְפָנַי; זֶה אַתֶּם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת” (כַּוָּנָתוֹ: הַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא עוֹסֵק עִמָּנוּ לְהַכְנִיסֵנוּ וּלְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ זֹאת הוּא דָּבָר קָטָן לְפָנָיו, וְזֶה הַדָּבָר אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת – לְקָרֵב בְּנֵי אָדָם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אֲבָל הוּא בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ עֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזֶּה).

וְהָיִיתִי עוֹמֵד וּמִשְׁתּוֹמֵם כְּמַתְמִיהַּ, כִּי כְּפִי הַנִּרְאֶה לְדַעְתֵּנוּ – אֵין עֲבוֹדָה גְּבוֹהָה מִזּוֹ לְקָרֵב בְּנֵי אָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

עָנָה וְאָמַר: יֵשׁ נְשָׁמוֹת עַרְטִלָּאִין, שֶׁאֵין יְכוֹלִין לִכָּנֵס בַּגּוּף כְּלָל, וְגֹדֶל הָרַחֲמָנוּת שֶׁעֲלֵיהֶם גָּדוֹל וְעָצוּם מְאֹד מְאֹד, יוֹתֵר מֵעַל הַחַיִּים, כִּי הֵם כְּבָר נִכְנְסוּ בַּגּוּף וְיֵשׁ לָהֶם בָּנִים וְיֵשׁ לָהֶם מִצְווֹת; אֲבָל הָרַחֲמָנוּת שֶׁעַל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲרֻמּוֹת הוּא גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, כִּי אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, וְגַם לְמַטָּה אֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף כַּנַּ”ל.

וְיֵשׁ גִּלְגּוּלִים בָּעוֹלָם שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְגַּלּוּ כְּלָל בָּעוֹלָם (הַכַּוָּנָה: כִּי יֵשׁ גִּלְגּוּלִים שֶׁדִּבְּרוּ מֵהֶם בַּסְּפָרִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל יְדֵי הַקַּדְמוֹנִים, אֲבָל יֵשׁ עוֹד גִּלְגּוּלִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְגַּלּוּ כְּלָל בָּעוֹלָם).

גַּם מִדָּה זוֹ הוּא מִצַּד הַגִּלְגּוּל, שֶׁהַגִּלְגּוּל מְחַיֵּב שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מִדָּה זוֹ שֶׁיִּתְאַוֶּה תָּמִיד לִנְסֹעַ לַדְּרָכִים וְיִהְיֶה מוּכָן לִנְסֹעַ וְאַחַר כָּךְ אֵינוֹ עוֹלֶה בְּיָדוֹ וְנִמְנָע מִלִּנְסֹעַ.

קצו

שִׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל רַבֵּנוּ ז”ל, אוֹר לְיוֹם שְׁנֵי פָּרָשַׁת נֹחַ תק”ע:

״הַתּוֹרָה שֶׁלִּי גְּדוֹלָה מְאֹד, וְהִיא כֻּלָּהּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וִיכוֹלִין לֵידַע מִמֶּנָּה עֲתִידוֹת, שֶׁמִּי שֶׁיַּטֶּה עַצְמוֹ וְיַאֲזִין וְיַקְשִׁיב הַתּוֹרָה שֶׁלִּי - יָכוֹל לֵידַע עֲתִידוֹת שֶׁיִּהְיֶה; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אַחַר כָּךְ - כְּשֶׁנַּעֲשִׂין הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם, שֶׁאָז יְכוֹלִין בְּוַדַּאי לִמְצֹא הַכֹּל בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה שֶׁלִּי וְלִרְאוֹת וּלְהָבִין שֶׁהַכֹּל מְבֹאָר בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה כְּבָר״.

כָּל זֶה שָׁמַעְתִּי אַחַר שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שְׁנַת תק”ע, בְּעֵת שֶׁהֶרְאֵיתִי לוֹ הַתּוֹרָה “בְּרֵאשִׁית לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל״ בִּכְתָב, הַנִּדְפֶּסֶת בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא” סִימָן ס”ז. וּבְאוֹתוֹ הַשָּׁבוּעַ רָאִינוּ בְּחוּשׁ כָּל הנ”ל, אֵיךְ בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלּוֹ הוּא מְגַלֶּה נֶעֱלָמוֹת וַעֲתִידוֹת. כִּי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה:

כִּי בַּשָּׁבוּעַ הַקּוֹדֶם, בְּיוֹם חֲמִישִׁי שֶׁהוּא כ”ה תִּשְׁרֵי שָׁנָה הַנַּ”ל, נִסְתַּלֵּק כְּבוֹד הָרַב הַגָּאוֹן בּוּצִינָא קַדִּישָׁא הֶחָסִיד הַמְפֻרְסָם מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זצ”ל, אַב־בֵּית־דִּין דִּקְהִלַּת קֹדֶשׁ בֶּרְדִּיטְשׁוֹב, וּבְשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם חֲמִישִׁי הַנַּ”ל שֶׁהוּא שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, אָז נֶאֶמְרָה הַתּוֹרָה הַנַּ”ל מִפִּי רַבֵּנוּ ז”ל, הַמַּתְחֶלֶת “בְּרֵאשִׁית – לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל”, הַמְּדַבֶּרֶת מֵהַעֲלָמַת הַפְּאֵר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ הַעֲלָמַת וְהִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק שֶׁהוּא הַפְּאֵר שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

וּבְעֵת שֶׁשָּׁמַעְנוּ זֹאת הַתּוֹרָה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַבֵּנוּ ז”ל, לֹא הָיִינוּ מְבִינִים כְּלָל לְהֵיכָן מַגִּיעַ כַּוָּנָתוֹ, כִּי אָז בְּאוֹתוֹ הַשַּׁבָּת עֲדַיִן לֹא נוֹדַע כְּלָל מִפְּטִירַת הַצַּדִּיק הַנַּ”ל עַד יוֹם שֵׁנִי אַחַר שַׁבָּת. וְאַחַר כָּךְ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁאַחַר שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, נוֹדַע לָנוּ מִצָּרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הַנַּ”ל; אָז הָיִינוּ מְבִינִים לְמַפְרֵעַ שֶׁרַבֵּנוּ ז”ל גִּלָּה בְּהַתּוֹרָה הַנַּ”ל, כִּי זֹאת הַתּוֹרָה מְדַבֶּרֶת מֵהַעֲלָמַת הַפְּאֵר וְכוּ’ וְהַצַּדִּיק הַנַּ”ל הָיָה נִקְרָא בְּפִי רַבֵּנוּ ז”ל, “פְּאֵר שֶׁל יִשְׂרָאֵל”, בְּחִינַת תְּפִלִּין (כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר).

וְכֵן בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה לֹא הָיוּ אֶתְרוֹגִים מְצוּיִים, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ אֶתְרוֹגִים עַל פִּי נֵס. וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהָיָה בָּטוּחַ עַל צַדִּיקֵי הַדּוֹר - וּבִפְרָט עַל הַצַּדִּיק הַנַּ”ל שֶׁהוּא פְּאֵר הַקְּהִלָּה שֶׁלָּנוּ - שֶׁיִּהְיוּ אֶתְרוֹגִים וְכוּ’. עַל כֵּן רָאִינוּ בְּבֵרוּר שֶׁרַבֵּנוּ גִּלָּה בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ בְּהַתּוֹרָה הַנַּ”ל הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק הַנַּ”ל (כַּמְבֹאָר עַתָּה לְהַמְעַיֵּן שֶׁמַּמָּשׁ כָּל הַתּוֹרָה הַנַּ”ל מְדַבֶּרֶת מֵעִנְיָן זֶה, דּוֹק וְתִשְׁכַּח).

גַּם אֵלֶּה דִּבְרֵי רַבֵּנוּ ז”ל, בְּעֵת שֶׁרָאָה הַתּוֹרָה הַנַּ”ל בִּכְתָב: “הַמּוּסָר שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁלִּי נִפְלָא וְעָצוּם מְאֹד. אִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים זֹאת הַתּוֹרָה בְּלָשׁוֹן אַחֵר בִּלְשׁוֹן מוּסָר, הָיָה מְעוֹרֵר וּמְשַׁבֵּר אֶת הַלֵּב מְאֹד, כִּי כֻּלָּהּ מוּסָר הַשְׂכֵּל, מוּסָר גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד.

עַל כֵּן צָרִיךְ לִזָּהֵר לְקַיֵּם מַה שֶּׁהִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת מִן הַתּוֹרָה תְּפִלָּה. כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהַכְנִיס זֹאת הַתּוֹרָה בְּתוֹךְ דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת וְשִׂיחָה שֶׁל תְּפִלָּה בְּוַדַּאי תְּעוֹרֵר וּתְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ מְאֹד כַּנַּ”ל”.

קצז

בְּעִנְיַן הַצַּדִּיק הַנַּ”ל (מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זצ”ל) שֶׁנִּפְטַר.

אָמַר שֶׁאֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט מְחֻיָּב לְהַרְגִּישׁ הַחִסָּרוֹן. כִּי בְּוַדַּאי כָּל אֶחָד מַרְגִּישׁ מַה שֶּׁנֶּחְסָר דָּבָר מִן הָעוֹלָם; אַךְ כָּל אֶחָד מַרְגִּישׁ הַחִסָּרוֹן בְּאֵיזֶה מָרָה שְׁחוֹרָה, כִּי זֶה מַרְגִּישׁ בְּהַפַּרְנָסָה - שֶׁאֵין הַפַּרְנָסָה כְּסֵדֶר, וְזֶה מַרְגִּישׁ בַּעֲצָמָיו -שֶׁאֵין הָעֲצָמוֹת מְיֻשָּׁבִים בּוֹ עַתָּה כְּסֵדֶר, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה (וְחָשַׁב לְדֻגְמָא כַּמָּה דְּבָרִים כָּאֵלּוּ מַה שֶׁכָּל אֶחָד מַרְגִּישׁ הַחִסָּרוֹן בְּאֵיזֶה עִנְיָן מְשֻׁנֶּה).

אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם פְּקוּחוֹת, הוּא רוֹאֶה מַמָּשׁ שֶׁנִּכְבֶּה נֵר מִן הָעוֹלָם וְנַעֲשֶׂה חֹשֶׁךְ. וַהֲלֹא מָצִינוּ כַּמָּה שִׁנּוּיִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּעוֹלָם בְּעֵת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיקִים, (כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא מוֹעֵד קָטָן כ”ה:, שָׁכִיב וְכוּ’ שָׁפְעוּ מַרְזְבֵי דָּמָא וְכוּ’. וְאִם כֵּן בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ נַעֲשׂוּ שִׁנּוּיִים מֵחֲמַת הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיקִים).

וּמַה שֶּׁמְּסַפְּרִין שֶׁרָאוּ אֵשׁ, אַף שֶׁהוּא רָחוֹק קְצָת בְּעֵינַי, מֵחֲמַת שֶׁעַכְשָׁו אֵין הַדּוֹר רָאוּי לְכָךְ לִרְאוֹת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ, אֲבָל מִצַּד הַצַּדִּיק שֶׁנִּסְתַּלֵּק בְּוַדַּאי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה עַמּוּדָא דְּנוּרָא (עמוד אש) בְּעֵת הִסְתַּלְּקוּתוֹ, כִּי נִסְתַּלֵּק רֹאשׁ כָּזֶה, רֹאשׁ בֶּאֱמֶת, בִּפְרָט רֹאשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁמֵּת רֹאשׁ וְשַׂר שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם - נַעֲשִׂין גַּם כֵּן שִׁנּוּיִים בַּשָּׁמַיִם בֵּין הַכּוֹכָבִים, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן רֹאשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

קצח

שְׁנַת תק”ע בַּחֹרֶף אַחַר חֲנֻכָּה בְּעֵת שֶׁבָּאתִי מִבֶּרְדִּיטְשׁוֹב, אָמַר לִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה לְסַפֵּר; וְאָמַר שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת שֶׁרוֹצֶה לְסַפֵּר, לֹא סִפְּרוּ אוֹתָהּ כִּי אִם פַּעַם אֶחָד לִפְנֵי בַּיִת רִאשׁוֹן, וְגַם הַנְּבִיאִים לֹא יָדְעוּ הַסּוֹד שֶׁלָּהּ, כִּי אִם הַנָּבִיא שֶׁסִּפֵּר אוֹתָהּ וּמִי שֶׁסִּפֵּר אוֹתָהּ לְפָנָיו. וְהוּא חִדּוּשׁ גָּדוֹל.

וַהֲגַם שֶׁכְּבָר סִפְּרוּ אוֹתָהּ, כַּנַּ”ל, אַף עַל פִּי כֵן הוּא חִדּוּשׁ גָּמוּר, הַיְנוּ דָּבָר חָדָשׁ לְגַמְרֵי. כִּי בְּוַדַּאי מֵאָז עַד עַתָּה נַעֲשָׂה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה. וְאָז סִפְּרוּ אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי אָז, וְעַתָּה צְרִיכִין לְסַפְּרָהּ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי עַתָּה (וְלֹא זָכִינוּ לְשָׁמְעָהּ).

וְעַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה, שׁוּב אֵינוֹ קָשֶׁה לִי כְּלָל בְּעִנְיָנֵנוּ; כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה קָשֶׁה לִי קְצָת מִפְּנֵי מָה יִהְיֶה כָּךְ, דְּהַיְנוּ: שֶׁאֵין לָנוּ שׁוּם חֲשִׁיבוּת בָּעוֹלָם וְכוּ’. אֲבָל עַכְשָׁו, עַל פִּי הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ”ל - שׁוּב אֵינוֹ קָשֶׁה לִי כְּלָל.

וּכְבָר הָיָה מוּכָן לְסַפֵּר מַעֲשֶׂה זוֹ, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְלֹא זָכִינוּ לְשָׁמְעָהּ.

אַחַר כָּךְ בְּסָמוּךְ סִפֵּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה הַנִּדְפַּס בְּ”סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת” וְאָמַר שֶׁאֵין זֹאת הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ”ל. וְאָמַר שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ”ל שֶׁרָצָה לְסַפֵּר הוּא יָפֶה עוֹד יוֹתֵר מִמַּעֲשֶׂה זֹאת שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה הַנִּפְלָאָה וְהַנּוֹרָאָה מְאֹד.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְשָׁמְעָהּ לֶעָתִיד.

קצט

אָמַר: אֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהָבִין בְּהַסֵּפֶר (הַיְנוּ בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן) כִּי אִם מִי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר כָּל תּוֹרָה וְתוֹרָה פָּנִים וְאָחוֹר.

ר

אָמַר: כָּל הַתּוֹרָה שֶׁלִּי הִיא כֻּלָּהּ הַקְדָּמוֹת.

רא

אָמַר: כָּל תּוֹרָה וּמַאֲמָר שֶׁאוֹמֵר - יְכוֹלִין לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר בּוֹ כָּל תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.

רב

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ ז”ל שֶׁאָמַר שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בֵּין הַחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁמְּגַלִּין הַצַּדִּיקִים,

כְּעֵין שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (יְבָמוֹת מט:) שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בֵּין נָבִיא בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה לִנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע”ה שֶׁהָיָה בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, (וְעַל כֵּן שְׁאָר הַנְּבִיאִים הִתְנַבְּאוּ בְּ”כֹה אָמַר ה'” שֶׁהוּא בְּחִינַת אַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, אֲבָל מֹשֶׁה אָמַר “זֶה הַדָּבָר” שֶׁהוּא דָּבָר בָּרוּר בְּחִינַת אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה כַּמּוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ”י פָּרָשַׁת מַטּוֹת (בַּמִּדְבָּר ל־ב)). וְאָמַר הוּא ז”ל שֶׁכְּמוֹ כֵן יֵשׁ בְּחִינַת חִלּוּק הַזֶּה בֵּין הַחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים.

כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁאוֹמְרִים חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה אֲמִתִּיִּים וּמַכְנִיסִים אוֹתָם בְּאֵיזֶה פָּסוּק אוֹ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז”ל, אֲבָל אֵין מְכַוְּנִים וְנִכְנָסִים הֵיטֵב בְּתוֹךְ דִּבְרֵי הַמִּקְרָא וְכוּ’ רַק בְּאֵיזֶה רֶמֶז וּסְמִיכוּת בְּעָלְמָא, וְזֶה בְּחִינַת נָבִיא בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא רַק בִּבְחִינַת “כֹּה אָמַר ה'” וְכוּ’;

אֲבָל יֵשׁ צַדִּיקִים נוֹרָאִים שֶׁהֵם בִּבְחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁחִדּוּשֵׁי תּוֹרָתָם הֵם בְּרוּרִים וְזַכִּים כַּשֶּׁמֶשׁ, וּמְבֹאָרִים וּמְפֹרָשִׁים הֵיטֵב בְּהַפָּסוּק אוֹ מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז”ל, שֶׁהֵם מַכְנִיסִים אוֹתָם בָּהֶם, וְזֶה בְּחִינַת אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, בְּחִינַת “זֶה הַדָּבָר”, כִּי דִּבְרֵיהֶם מְבֹאָרִים וּמְפֹרָשִׁים הֵיטֵב בְּהַמִּקְרָא וְכוּ’, שֶׁהֵם מְפָרְשִׁים כְּפִי דַּרְכָּם שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת “זֶה הַדָּבָר”.

רג

אָמַר: “הַתּוֹרָה שֶׁלִּי גָּבוֹהַּ מְאֹד; וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ עִם צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת (דְּהַיְנוּ הָרָאשֵׁי תֵּבוֹת וְסוֹפֵי תֵּבוֹת וְצֵרוּפִים נוֹרָאִים שֶׁמְּגַלֶּה בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים) הוּא גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר”.

וְאָמַר: “הָיִיתִי רוֹצֶה לֵילֵךְ לְהַלָּן מִן צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן אֲנִי מְעַכֵּב בִּבְחִינָה זוֹ”. וְגַם יֵשׁ לוֹ נַחַת מִזֶּה, כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם סְתוּמִים וְנֶעְלָמִים מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמָצְאָם כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינַת צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת, דְּהַיְנוּ: בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת אוֹ סוֹפֵי תֵּבוֹת, וְכַיּוֹצֵא.

רד

אָמַר שֶׁמִּי שֶׁבָּקִי הֵיטֵב בְּתוֹרָתוֹ וּבְשִׂיחוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, דְּהַיְנוּ בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, רָאוּי לוֹ לִמְצֹא כָּל שִׂיחוֹת הָעוֹלָם בְּתוֹךְ תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה; וְאֵין שׁוּם שִׂיחָה וְעִנְיָן בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יוּכַל הַשָּׁלֵם לִמְצֹא בְּתוֹךְ תּוֹרָתוֹ.

פֵּרוּשׁ: כִּי בְּוַדַּאי בֶּאֱמֶת בְּכָל הַדִּבּוּרִים וְשִׂיחוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, בְּוַדַּאי יֵשׁ בָּהֶם תּוֹרָה בְּהֶעְלֵם, אֲבָל אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְגַלּוֹת זֹאת - לֵידַע הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁנֶּעֱלָם בְּשִׂיחוֹת בְּנֵי אָדָם - כִּי אִם אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד.

אֲבָל עַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהַנּוֹרָאָה שֶׁל רַבֵּנוּ ז”ל, מִי שֶׁבָּקִי בִּסְפָרָיו הֵיטֵב הֵיטֵב, וְיֵשׁ לוֹ שֵׂכֶל קְצָת, יוּכַל לִמְצֹא בְּכָל שִׂיחוֹת הָעוֹלָם רְמָזִים בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. אֲפִלּוּ אִם לֹא יִהְיֶה גָּדוֹל בְּמַעֲלָה בְּיוֹתֵר.

רה

פַּעַם אַחַת נִכְנְסוּ אֲנָשִׁים אֵלָיו וְהוֹצִיא חֲתִיכַת נְיָר בְּיָדוֹ, וְהָיָה כָּתוּב עָלָיו בִּכְתִיבַת יָדוֹ הַקָּדוֹשׁ, וַאֲחָזוֹ בְּיָדוֹ וְעָנָה וְאָמַר: “כַּמָּה תּוֹרוֹת כְּתֻבוֹת עַל חֲתִיכַת נְיָר הַזֶּה”.

וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה וְכַמָּה עוֹלָמוֹת שֶׁהֵם נִזּוֹנִין וְיֵשׁ לָהֶם חִיּוּת מֵהֶעָשָׁן שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ, וְנָטַל הַנְּיָר וּשְׂרָפוֹ אֵצֶל הַנֵּר.

וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּאוּ אֲפִלּוּ לְתוֹךְ תְּמוּנַת אוֹתִיּוֹת. וְעַל כֵּן הוּא חִדּוּשׁ נִפְלָא כְּשֶׁזּוֹכִין לְהוֹרִיד אֵלּוּ הַתּוֹרוֹת לְהַכְנִיסָם עַל כָּל פָּנִים לְתוֹךְ תְּמוּנוֹת אוֹתִיּוֹת. (כְּלוֹמַר: אֲבָל עֲדַיִן אֵין הָעוֹלָם כְּדַאי שֶׁיֻּכְנְסוּ לְתוֹךְ הָעוֹלָם רַק שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּשֶׁבָּאוּ עַל כָּל פָּנִים לְתוֹךְ תְּמוּנוֹת אוֹתִיּוֹת כַּנַּ”ל).

רו

אָמַר: אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה שֶׁאָמַר, רַק הַקּוֹל לְבַד, הוּא גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד, וְזֶה בְּחִינַת “לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ” (תְּהִלִּים קג), ״בְּקוֹל״ דַּיְקָא;

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רַק עוֹמֵד בַּבַּיִת אֵצֶל הַתּוֹרָה שֶׁאוֹמֵר, טוֹב מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר.

רז

אָמַר: לִפְעָמִים אֲנִי מְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר לְאֵיזֶה אָדָם וְאֵין הַדִּבּוּר עוֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ עַד לִזְמַן רָחוֹק, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ כְּשֶׁנּוֹתְנִין אֵיזֶה סַמִּים לִרְפוּאָה - לִפְעָמִים הַסַּם עוֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ וּמוֹעִיל מִיָּד, וְלִפְעָמִים צָרִיךְ הַסַּם לִשְׁהוֹת בְּתוֹךְ הָאָדָם אֵיזֶה זְמַן וְאַחַר־כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ; כְּמוֹ־כֵן יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר שֶׁהֵם מֻנָּחִים אֵצֶל הָאָדָם וְאֵינָם מְעוֹרְרִים אוֹתוֹ עַד לִזְמַן רָחוֹק,

אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף יַעֲשֶׂה הַדִּבּוּר פְּעֻלָּתוֹ וְיוֹעִיל בְּוַדַּאי.

רח

אָמַר: יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְאֵיזֶה אָדָם וַעֲדַיִן אֵין עוֹשִׂים פְּעֻלָּתָם רַק שֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים הַדְּבָרִים מֵאָדָם זֶה לְאָדָם אַחֵר וּמֵחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ וְכוּ’ עַד שֶׁיִּתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים וְיָבוֹאוּ לְאֵיזֶה אָדָם וְיֻכְנְסוּ הַדְּבָרִים לְלִבּוֹ בְּעֹמֶק גָּדוֹל; וְשָׁם יַעֲשׂוּ פְּעֻלָּתָם בִּשְׁלֵמוּת, וִיעוֹרְרוּ אוֹתוֹ וְכוּ’.

רט

אָמַר שֶׁכָּל הַתּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָם בִּשְׁבִילֵנוּ לְחוּד, כִּי אִם “אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה” (דְּבָרִים כט)(וְעַיֵּן בְּרַשִׁ”י שֶׁפֵּרֵשׁ ״וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה״ - וְאַף עִם דּוֹרוֹת הָעֲתִידִים לָבוֹא. וְהָבֵן).

וְכַמָּה פְּעָמִים דִּבַּרְנוּ עִמּוֹ מֵעִנְיָן זֶה, וְרָמַז לָנוּ בִּדְבָרָיו לְהוֹדִיעַ לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת כָּל מַעֲשֵׂי ה’ הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ.

וּפַעַם אַחַת אָמַר בְּפֵרוּשׁ: גַּם לִבְנֵיכֶם תּוֹדִיעוּ אֶת כָּל הַתּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחוֹת הַנִּפְלָאוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת וְהַמַּעֲשִׂיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֲשֶׁר גִּלָּה לָנוּ, וְאָמַר אָז זֶה הַפָּסוּק בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל כְּגַחֲלֵי אֵשׁ: “וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ” (דְּבָרִים ד ט). (וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: אַיֶיערֶע קִינְדֶער זָאלְט אִיר מוֹדִיעַ זַיין וָואס דָּא הָאט זִיךְ גִּיטָאן), וְאָמַר בְּרֶתֶת וְזִיעַ בְּהִתְלַהֲבוּת נוֹרָא: “וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ”.

וְאָמַר: דַּע וְהַאֲמֵן, אִם אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא אֶחָד מִן הָרֶפֶשׁ, גַּם מִי שֶׁיִּתְאַחֵז בּוֹ – יוֹצִיאוּ אוֹתוֹ גַּם כֵּן.

רי

אָמַר: כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בָּרַבִּים, קָשֶׁה לוֹ מְאֹד מְאֹד, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ עַל זֶה.

וְסִפֵּר שֶׁקֹּדֶם הַקִּדּוּשׁ כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַתְחִיל תֵּבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַקִּדּוּשׁ נִדְמֶה לוֹ שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן קֹדֶם אֲמִירַת הַתּוֹרָה כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַתְחִיל לוֹמַר תּוֹרָה. אֲזַי נִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּתֵּבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁיֹּאמַר תֵּצֵא נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ (וִויא אִיךְ וִויל אַרוֹיס לָאזִין דָּאס עֶרְשְׁטֶע וָוארְט דַּאכְט זִיךְ מִיר אָט גֵייא אִיךְ אוֹיס).

וְלֹא הָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד בְּשׁוּם פַּעַם וְלֹא עָשָׂה שׁוּם דָּבָר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כְּגוֹן קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וּקְרִיאַת הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לִפְנֵי הַתּוֹקֵעַ וּשְׁאָר דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, רַק קִדּוּשׁ וּזְמִירוֹת עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ וַאֲמִירַת הַתּוֹרָה. וְגַם זֶה הָיָה כָּבֵד עָלָיו מְאֹד כַּנַּ”ל. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹמַר קַדִּישׁ עַל אִמּוֹ בְּיוֹם הַיָּארְצַייט הָיָה קָשֶׁה וְכָבֵד עָלָיו מְאֹד.

ריא

הָיָה מִתְלוֹצֵץ מְאֹד מֵהַחוֹלְקִים עָלָיו וְאוֹמְרִים שֶׁתּוֹרָתוֹ קִבֵּל מִזְּקֵנוֹ, רַבִּי נַחְמָן הָארִידֶענְקִיר ז”ל. וְאָמַר בְּדֶרֶךְ צַחוּת: כַּמָּה הֵיטִיב עִמִּי זְקֵנִי שֶׁהִשְׁאִיר לִי תּוֹרוֹת כָּאֵלּוּ מְכֻוָּן מַמָּשׁ לְכָל עִנְיָן וְעִנְיָן שֶׁיִּהְיֶה מֵעִנְיָנָא דְּיוֹמָא. וּכְפִי מַה שֶּׁצְּרִיכִין הָאֲנָשִׁים הַשּׁוֹמְעִים, כְּגוֹן עַל שַׁבָּת חֲנֻכָּה מֵחֲנֻכָּה, וְעַל שַׁבָּת נַחֲמוּ כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכוּ’, וְכָל הָאֲנָשִׁים עִם כָּל הִצְטָרְכוּתָם בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת יִהְיוּ נִכְלָלִים בְּזֹאת הַתּוֹרָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת, וְכָל מַה שֶּׁעָבַר בָּעוֹלָם אָז וְכוּ’.

כְּלוֹמַר: הֲלֹא בְּתוֹרָתוֹ הָיָה כָּלוּל כָּל מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִים, כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ בִּפְשִׁיטוּת כַּמָּה וְכַמָּה מַעֲשִׂיּוֹת נוֹרָאוֹת בְּעִנְיָן זֶה, אֵיךְ מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת וְכָל מַה שֶּׁעָבַר בָּעוֹלָם, אָז הַכֹּל נִכְלָל בְּתוֹרָתוֹ. וְגַם הַתּוֹרָה דִּבְּרָה מֵעִנְיָנָא דְּיוֹמָא. מִלְּבַד שְׁאָר עִנְיָנִים וְחִדּוּשִׁים נִפְלָאִים שֶׁרָאִינוּ בִּשְׁעַת אֲמִירַת תּוֹרָתוֹ הַנּוֹרָאָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ רָאָה שֶׁהֵם דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים שֶׁנִּתְגַּלּוּ לוֹ עַתָּה מִן הַשָּׁמַיִם מִמָּקוֹר עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ וְנוֹרָא וְנִשְׂגָּב מְאֹד מְאֹד. כִּי הָיָה חִדּוּשִׁים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ בָּעוֹלָם.

וְאֵיךְ יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שְׁטוּת כָּזֶה, שֶׁזְּקֵנוֹ רַבִּי נַחְמָן ז”ל הִשְׁאִיר לוֹ כָּל כָּךְ תּוֹרוֹת וְכָל כָּךְ מַעֲשִׂיּוֹת וְכָל כָּךְ שִׂיחוֹת נִפְלָאוֹת וְכָל כָּךְ שִׂיחוֹת וְעֵצוֹת נִפְלָאוֹת שֶׁדִּבֵּר עִמָּנוּ וְכוּ’, וְהַכֹּל הִגִּיעַ לְרַבֵּנוּ ז”ל דַּיְקָא, וּמִקֹּדֶם לֹא נִשְׁמַע לְשׁוּם אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם דָּבָר אֶחָד מֵאֵלּוּ הַתּוֹרוֹת וְהַחִדּוּשִׁים שֶׁגִּלָּה זְקֵנוֹ; מִי פֶּתִי וְשׁוֹטֶה שֶׁיִּשְׁמַע לִדְבַר הֶבֶל וְכָזָב וּשְׁטוּת כָּזֶה.

גַּם אָמַר שֶׁמִּי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֶת זְקֵנוֹ הַקָּדוֹשׁ, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחְמָן הָארִידֶענְקִיר זצ”ל, יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הָיָה בַּעַל תּוֹרָה כָּזֶה. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה צַדִּיק קָדוֹשׁ וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, אֲבָל לֹא הָיָה בַּעַל תּוֹרָה כָּל כָּךְ. מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן חִדּוּשִׁים כָּאֵלֶּה וְכוּ’.

וּפַעַם אַחַת הָיָה פֹּה אִישׁ אֶחָד זָקֵן מִסְלָאפְּקֶיוִויץ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ אֶת זְקֵנוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחְמָן הָארִידֶענְקִיר ז”ל. וְהָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי רַבֵּנוּ ז”ל. עָנָה וְאָמַר: הֵם אוֹמְרִים שֶׁתּוֹרָתִי הִיא מִזְּקֵנִי רַבִּי נַחְמָן ז”ל; אִם הָיָה זְקֵנִי רַבִּי נַחְמָן בְּעַצְמוֹ שׁוֹמֵעַ תּוֹרָתִי, הָיָה אֶצְלוֹ גַּם כֵּן חִדּוּשׁ וְכוּ’.

ריב

[לענין המחלקת שעליו]

פַּעַם אַחַת אָמַר: “הֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי”, הַיְנוּ לְעִנְיַן הַמִּתְנַגְּדִים שֶׁחָלְקוּ עָלָיו, בְּוַדַּאי הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, כִּי ״הֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי״, כִּי ״דִינֵי״ הוּא לְשׁוֹן מַחֲלֹקֶת, שֶׁשְּׁנֵי בְּנֵי־אָדָם מְחֻלָּקִין לִפְנֵי הַבֵּית דִּין עַל אֵיזֶה דָּבָר (זֶה שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ).

וְעַיֵּן בְּגִטִּין פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ שֶׁאָמְרוּ שָׁם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: הֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן, וַהֲלָכָא כְּרַב נַחְמָן, וַהֲלָכָא כְּנַחְמָנִי (גִּטִּין לד.).

ריג

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁדִּבֵּר בְּעִנְיַן מַחֲלֹקֶת, וְאָמַר שֶׁלִּכְאוֹרָה מַאי אִכְפַּת שֶׁזֶּה מְדַבֵּר עַל זֶה, אַךְ בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי מַחֲלֹקֶת שֶׁחוֹלְקִים עַל אֶחָד - יְכוֹלִין ח”ו לְהַפִּיל אוֹתוֹ מִמַּדְרֵגָתוֹ, ח”ו.

וּכְעֵין שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל, שֶׁרָצוּ לִמְנוֹת גַּם אֶת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע”ה וְכוּ’ עַד שֶׁבָּא דָּוִד וְנִשְׁתַּטַּח לִפְנֵיהֶם וְכוּ’ (סַנְהֶדְרִין קד:). כִּי הָיָה לָהֶם כֹּחַ לִדְחוֹתוֹ ח”ו עַל יְדֵי דִּבּוּרֵיהֶם.

וְאָמַר שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע”ה (תְּהִלִּים קיט): ״שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם״, הַיְנוּ שֶׁגְּדוֹלִים וְ״שָׂרִים רְדָפוּנִי״, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּ״חִנָּם״, שֶׁאֵינָם פּוֹעֲלִים כְּלָל בְּמַחֲלֻקְתָּם עָלַי.

וְהַסִּימָן כִּי “וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי” - שֶׁאֲנִי מְפַחֵד מִדְּבָרֶיךָ, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לִי יִרְאַת שָׁמַיִם וְאֵינִי נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתִי ח”ו; וְזֶה סִימָן שֶׁהָרְדִיפָה שֶׁלָּהֶם חִנָּם, בְּחִינַת “שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם”.

ריד

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: כְּשֶׁאָדָם שׁוֹאֵל לְהַצַּדִּיק אִם לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְסִירַת נֶפֶשׁ בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא רָאוּי לוֹ לְהָשִׁיב וּלְצַוּוֹת עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן הַשּׁוֹאֵל אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם דְּבָרָיו. כֵּן שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ.

עוֹד שָׁמַעְתִּי בְּעִנְיָן אַחֵר: כָּל מַה שֶּׁהַצַּדִּיק מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת - צָרִיךְ לְקַיֵּם; רַק כְּשֶׁמְּצַוֶּה שֶׁלֹּא לִסַּע עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶצְלוֹ, זֶה אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם.

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה רָאוּי לִתֵּן עַל פִּדְיוֹן.

רטו

אָמַר: אֶצְלִי הָעִקָּר הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְתֵכֶף כְּשֶׁחוֹלֵף וְעוֹבֵר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֲנִי מַטֶּה אָזְנִי וְשׁוֹמֵעַ אִם מַכִּין בַּכֹּתֶל לְעוֹרֵר לִסְלִיחוֹת לַשָּׁנָה הַבָּאָה;

כִּי אֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל, כִּי כָּל הַשָּׁנָה חוֹלֵף וְעוֹבֵר כְּהֶרֶף עַיִן.

רטז

[להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה]

עַיֵּן אַלְשִׁיךְ עַל מִשְׁלֵי. (וּבִפְרָט בְּקַפִּיטְל ז’ בְּדֶרֶךְ שְׁלִישִׁי, שָׁם מַרְחִיב הַדִּבּוּר וְהָאַזְהָרָה לְהִתְרַחֵק מֵהֶם וְעַיֵּן שָׁם, כִּי) מְדַבֵּר שָׁם בְּדֶרֶךְ צַחוּת וְנִפְלָא, וּמַסְבִּיר הַדָּבָר אֵיךְ הֵם מַטְעִים אֶת הָעוֹלָם, שֶׁבִּתְחִלָּה אֵינָם מְגַלִּים הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַכְּפִירוֹת שֶׁלָּהֶם, רַק מַרְאִים הַמְּתִיקוּת הַמְדֻמֶּה הַנִּרְאֶה בִּתְחִלָּה בְּדַרְכֵיהֶם הָרָעִים (עַיֵּן שָׁם. וְזֶהוּ “כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה” (מִשְׁלֵי ה־ג) וְכוּ’, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י: אֶפִּיקוֹרְסוּת. “וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כְּלַעֲנָה” כוּ’, עַיֵּן שָׁם).

וְהַכְּלָל – שֶׁכָּל הָאַזְהָרוֹת שֶׁל מִשְׁלֵי לְהִתְרַחֵק מֵ”אִשָּׁה זָרָה” כַּוָּנָתוֹ עַל חָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁנִּקְרֵאת "אִשָּׁה זָרָה", כְּנֶגֶד חָכְמַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת “אֵשֶׁת חַיִל” (עַיֵּן מִשְׁלֵי לא י). וּמִי שֶׁבָּקִי בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם וְאֵיךְ הֵם מַטְעִין אֶת הָעוֹלָם, בִּפְרָט בְּנֵי הַנְּעוּרִים שֶׁהֵם מְחַנְּכִין אוֹתָן בַּחִנּוּךְ הָרָע וְהַמַּר שֶׁלָּהֶם, הֵם מַמָּשׁ כְּמוֹ אִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת הַמְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ וּמְדַבֶּרֶת דִּבְרֵי חֵן. וּבִתְחִלָּה אֵינָהּ מְגַלָּה זְדוֹן לִבָּהּ, וּמַרְאֵית עַצְמָהּ כִּכְשֵׁרָה, עַד אֲשֶׁר הִיא מַטְעֵת כָּל מִי שֶׁנִּסָּת אַחֲרֶיהָ. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הֵם דַּרְכֵיהֶם הָרָעִים לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ מְעַט מִדַּרְכֵיהֶם. וְעַל קֹטֶב מָשָׁל זֶה סוֹבֵב רֹב סֵפֶר מִשְׁלֵי.

וְכָל מָקוֹם שֶׁקּוֹרֵא “כְּסִיל וּפֶתִי הַמְהַפְּכִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר” (מִשְׁלֵי ב) וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כָּל כַּוָּנָתוֹ עַל אֵלּוּ הַחֲכָמִים לְהָרַע, שֶׁנִּקְרְאוּ “כְּסִילִים וּפְתָאִים” כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כו): “רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ”, וּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ה־כא): “הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם”.

וְאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה. כִּי הֵם אוֹמְרִים בְּהֵפֶךְ מַמָּשׁ, וּמְבִיאִים רְאָיָה מִמִשְׁלֵי דַּיְקָא וּמִשְּׁאָר כִּתְבֵי קֹדֶשׁ לְדַרְכֵיהֶם הָרָעִים. כִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה יֵשׁ בָּהּ סַם חַיִּים לְמִי שֶׁזּוֹכֶה, וְלֹא זָכָה – נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מָוֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל (יוֹמָא עב:) עַל פָּסוּק (דְּבָרִים ד) “אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה”, וּכְתִיב (הוֹשֵׁעַ יד): “כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’, צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם”.

עַל כֵּן לְהַמִּתְעַקֵּשׁ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵיהֶם הָרָעִים, לֹא יוֹעִילוּ רֹב הַדְּבָרִים. וּלְהֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת, יַסְפִּיקוּ דְּבָרֵינוּ אֵלָיו לְחַזֵּק נַפְשׁוֹ וְדַעְתּוֹ לַעֲמֹד כְּעַמּוּד בַּרְזֶל נֶגְדָּם וּלְשַׁבֵּר מְתַלְּעוֹת עַוָּל (אִיּוֹב כט). וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְגַלֶּה הָאֱמֶת בִּמְהֵרָה. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

ריז

אָמַר שֶׁאִיתָא בְּסֵפֶר אֶחָד שֶׁמַּה שֶּׁמּוּבָא בְּסִפְרֵי־הַמְחַקְּרִים רְאָיָה שֶׁצְּרִיכִין לַחֲקֹר – מִפָּסוּק (דְּבָרִים ד) “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ” וְכוּ’, שֶׁצְּרִיכִין לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל פִּי חֲקִירוֹת; זֶה הַפֵּרוּשׁ הוּא מִכַּת הַקָּרָאִים, שֶׁהֵם מְפָרְשִׁים פָּסוּק זֶה כָּךְ: ‘שֶׁצְּרִיכִין לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל פִּי חֲקִירוֹת’, אֲבָל הָאֱמֶת לֹא כֵן הוּא, כִּי בֶּאֱמֶת הָעִקָּר לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא רַק עַל יְדֵי אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכִין אַחַר כָּךְ לְדַעַת וְהַשָּׂגָה גְּדוֹלָה בִּידִיעַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (הוֹשֵׁעַ ב): “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעְתָּ אֶת ה'”. [וְעַיֵּן בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת בְּיוֹרֶה דֵעָה הִלְכוֹת גִּלּוּחַ ה”ג, שָׁם מְבֹאָר הֵיטֵב שֶׁעִקַּר הַיְדִיעָה הוּא עַל יְדֵי אֱמוּנָה, עַיֵּן שָׁם].

וּבֶאֱמֶת עִקַּר הַפֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט שֶׁל פְּסוּקִים אֵלּוּ הַמַּזְהִירִים לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּגוֹן “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ וְכוּ'”, וְכֵן “דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ” (דִּבְרֵי הַיָּמִים א כח), וְכֵן “דְּעוּ כִּי ה’ הוּא אֱלֹהִים” וְכוּ’ (תְּהִלִּים ק), עִקַּר הָאַזְהָרָה זוֹ הִיא בִּפְשִׁיטוּת, לָדַעַת וְלִזְכֹּר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בְּכָל עֵת, וְאַל יִשְׁכַּח אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ ח”ו בְּשׁוּם עֵת. כְּמוֹ לְמָשָׁל שֶׁדֶּרֶךְ הַמְּלָכִים וְהָאֲדוֹנִים שֶׁמַּזְהִירִין אֶת עַבְדֵיהֶם שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם מוֹשֵׁל, וּבִפְרָט אַנְשֵׁי־חַיִל שֶׁל הַמְּלָכִים שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם שֶׁיֵּדְעוּ מִי הַמֶּלֶךְ וְהַקֵּיסָר שֶׁלָּהֶם “לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיהֶם” (שְׁמוֹת כ) וְיַעַבְדוּ עֲבוֹדָתָם בִּשְׁלֵמוּת. וְכֵן הָרְגִילוּת לוֹמַר לְהָעֶבֶד: ‘דַּע שֶׁיֵּשׁ עָלֶיךָ אָדוֹן וּמוֹשֵׁל’, שֶׁהַכָּוָּנָה – שֶׁיִּקַּח זֹאת בְּדַעְתּוֹ בְּכָל עֵת וְאַל יִשְׁכַּח לְבַל יַעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר נֶגֶד רְצוֹנוֹ.

כְּמוֹ כֵן לְהַבְדִּיל בְּמַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָא, שֶׁמַּזְהִיר אוֹתָנוּ: “דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ” וְכוּ’, הַיְנוּ יָדוֹעַ תֵּדַע וְאַל תִּשְׁכַּח בְּשׁוּם עֵת. וְכֵן “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים” וְכוּ’, וְכֵן “דְּעוּ כִּי ה’ הוּא אֱלֹהִים”.

כִּי בְּוַדַּאי צְרִיכִין כַּמָּה וְכַמָּה אַזְהָרוֹת גְּדוֹלוֹת וְרַבּוֹת עַל זֶה, בְּכַמָּה וְכַמָּה לְשׁוֹנוֹת. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד יוֹדֵעַ בִּכְלָל כִּי "ה’ הוּא הָאֱלֹהִים,, אַף עַל פִּי כֵן מֵחֲמַת טִרְדוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְתַאֲווֹתָיו וַהֲבָלָיו, נִמְצָאִים הַרְבֵּה שֶׁבְּרֹב הָעִתִּים שׁוֹכְחִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל זֶה מַזְהִירִים הַפְּסוּקִים: “דְּעוּ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים” וְכוּ’ וְכֵן “דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ” וְכוּ’. כְּלוֹמַר קְחוּ זֹאת בְּדַעְתְּכֶם הֵיטֵב עַד שֶׁיִּהְיֶה קָשׁוּר וְחָזָק בְּדַעְתְּכֶם וּלְבַבְכֶם בְּכָל עֵת, וְזֶה “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ” וְכוּ’, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַיְדִיעָה – כְּשֶׁמְּקַשְּׁרִין הַדַּעַת אֶל הַלֵּב, לֵידַע בְּלִבּוֹ הֵיטֵב כִּי "ה’ הוּא אֱלֹקִים" וְכוּ’. כִּי בְכָל עֵת שֶׁמְּשִׂימִין זֹאת אֶל לְבָבוֹ הֵיטֵב כִּי "ה’ הוּא הָאֱלֹהִים", בְּוַדַּאי נוֹפֵל פַּחְדּוֹ וְאֵימָתוֹ וְיִרְאָתוֹ עָלָיו לְבִלְתִּי יֶחֱטָא.

וְאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר בָּזֶה יוֹתֵר, כִּי יְדִיעַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא לְכָל חַד כְּפוּם מָה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ (כל אחד כפי שמשער בליבו), כַּיָּדוּעַ. וְכָל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַּׁעֵר בְּלִבֵּיהּ יָבִין הֵיטֵב דְּבָרֵינוּ אֵלֶּה.

אֲבָל חָלִילָה לוֹמַר שֶׁכַּוָּנַת הַפְּסוּקִים 'לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל פִּי חֲקִירוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת' הַבְּנוּיִים עַל שֵׂכֶל הַמֻּטְעֶה, כִּי עִקַּר הַיְדִיעָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כְּבָר הוֹדִיעוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים שֶׁיָּגְעוּ וְטָרְחוּ כָּל יְמֵיהֶם וּפָשְׁטוּ אֶת עַצְמָם מִגַּשְׁמִיּוּת לְגַמְרֵי, כִּי שָׁבְרוּ כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת בְּתַכְלִית, וּבִפְרָט הָרַע הַכּוֹלֵל שֶׁהוּא תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה דַּעְתָּם בִּשְׁלֵמוּת וְזָכוּ לְהַכִּיר אֶת בּוֹרְאָם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת וְהִנִּיחוּ לָנוּ יְרֻשָּׁה טוֹבָה כָּזֹאת. וַאֲנַחְנוּ מְחֻיָּבִים לְקַבֵּל הַיְרֻשָּׁה הַטּוֹבָה הַזֹּאת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ” (מִתְּפִלַּת שַׁחֲרִית) וְכוּ’, רַק הַפְּסוּקִים מַזְהִירִים אוֹתָנוּ לִקַּח הַיְדִיעָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת בְּמֹחֵנוּ וּלְהַמְשִׁיכָהּ וּלְקָשְׁרָהּ בְּלִבֵּנוּ הֵיטֵב תָּמִיד בְּכָל עֵת, לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פָּנֵינוּ לְבִלְתִּי נֶחֱטָא וְכוּ’ (ע"פ שמות כ טז).

ריח

וְהִתְלוֹצֵץ מְאֹד מֵהַמְחַקְּרִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ בְּהַלְּבָנָה יִשּׁוּב כְּמוֹ עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת. עַל שֶׁרוֹאִין שָׁם בְּתוֹכָהּ כְּמוֹ אִילָנוֹת וּשְׁאָר בְּרוּאִים שֶׁבְּזוֹ הָאָרֶץ, וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ מִזֶּה, וְאָמַר שֶׁהוּא שְׁטוּת גָּדוֹל. כִּי הַלְּבָנָה הוּא כְּמוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁעוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ נִרְאֶה בְּתוֹכוֹ, וְעַל כֵּן נִרְאֶה בְּתוֹךְ הַלְּבָנָה דְּבָרִים שֶׁבְּזֹאת הָאָרֶץ, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין שָׁם דָּבָר מֵאֵלּוּ הַבְּרוּאִים, וְהֶבֶל יִפְצֶה פִּיהֶם שֶׁל הַמְחַקְּרִים.

ריט

אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגּ (שֶׁחַי אַחַר כָּךְ שְׁתֵּי שָׁנִים) הָיָה מְדַבֵּר בְּכָל פַּעַם הַרְבֵּה מֵאֱמוּנָה, וְהֵבַנּוּ מִדְּבָרָיו, שֶׁכָּל דִּבּוּרָיו שֶׁמְּדַבֵּר כָּל כַּוָּנָתוֹ הָיָה הַכֹּל בִּשְׁבִיל לְהַכְנִיס אֱמוּנוֹתֵינוּ הָאֲמִתִּיּוֹת בְּלֵב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

וְהָיָה רָגִיל לְהַזְכִּיר כַּמָּה פְּעָמִים גֹּדֶל עֹצֶם נִפְלְאוֹת הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה לָנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע”ה, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וּפָתַח בָּהּ (בְּרֵאשִׁית א): “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ”, וְגִלָּה לָנוּ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת.

וְגִנָּה הַרְבֵּה אֶת סִפְרֵי הַמְחַקְּרִים וְהַפִילוֹסוֹפִים, וְהִתְלוֹצֵץ מֵהֶם בְּכַמָּה מִינֵי לֵיצָנוּת. וּבֵרֵר לְעֵינֵינוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלוּם. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחוֹת כָּאֵלּוּ הַרְבֵּה מְאֹד בְּכַמָּה וְכַמָּה מִינֵי לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חָכְמָה אֲמִתִּית נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה אֲשֶׁר כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר הָיָה מָתוֹק מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוֹפִים וְנִכְנַס בְּעֹמֶק הַלֵּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

וּכְבָר כָּתַבְנוּ מֵהֶם הַרְבֵּה, כַּאֲשֶׁר כְּבָר נִדְפְּסוּ קְצָתָם, אֲבָל עֲדַיִן לֹא נִכְתַּב חֵלֶק אֶלֶף מֵהֶם. וְגַם אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר תְּמוּנַת הַדִּבּוּר הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא הַנָּעִים וְהַמָּתוֹק בְּתַכְלִית הַנְּעִימוּת שֶׁיָּצָא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בְּרֶתֶת וְזִיעַ, שֶׁהָיָה לוֹ כָּל מִין חֵן שֶׁבָּעוֹלָם כַּאֲשֶׁר יְעִידוּן וְיַגִּידוּן כָּל מִי שֶׁזָּכָה לְדַבֵּר עִמּוֹ אֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא.

וּכְפִי הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו בַּסּוֹף בִּשְׁתֵּי הַשָּׁנִים הַנַּ”ל שֶׁחַי אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגּ, שֶׁכָּל דִּבּוּרָיו, הֵן בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא הֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל – כְּדֵי לְהַכְנִיס אֱמוּנָה בָּעוֹלָם שֶׁהוּא יְסוֹד כָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קיט): “כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה”.

רכ

פַּעַם אַחַת אָמַר לְאֶחָד: “אֲגַלֶּה לְךָ סוֹד – שֶׁיִּהְיֶה אֶפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל בָּעוֹלָם. כִּי מִלְּמַעְלָה יָבוֹא אֶפִּיקוֹרְסוּת בָּעוֹלָם בִּשְׁבִיל נִסָּיוֹן. וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנָשִׁים שֶׁלִּי, גַּם בְּלֹא זֶה יִתְחַזְּקוּ בֶּאֱמוּנָה בֶּאֱמֶת, וְיִשָּׁאֲרוּ קַיָּמִים בֶּאֱמוּנָתָם; אַךְ אֲנִי מְגַלֶּה לְךָ זֹאת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזְּקוּ יוֹתֵר כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁדִּבְּרוּ מִזֶּה מִקֹּדֶם”. וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים.

וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאֹד עַל זֶה וְאָמַר: “אוֹי, אֵיךְ יוּכְלוּ לַעֲמֹד אֲנָשִׁים מֻעָטִים נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם”.

וְהִנֵּה סָמוּךְ מְאֹד אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ ז”ל, רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ זֹאת, שֶׁתֵּכֶף הִתְחִיל לְהִתְפַּשֵּׁט אֶפִּיקוֹרְסִית גָּדוֹל בָּעוֹלָם, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כָּזֹאת מִימֵי־קֶדֶם. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִתְחִיל לִצְמֹחַ נֶגַע הַמִּסְפַּחַת הַזֹּאת בִּמְדִינוֹת רְחוֹקוֹת, הָאֶפִּיקוֹרְסִים הַמְפֻרְסָמִים דְּשָׁם כַּמְפֻרְסָם, וְחִבְּרוּ חִבּוּרִים רָעִים, בִּפְרָט סִפְרֵי 'הַמְאַסֵּף' וְכוּ’, אֲבָל עֲדַיִן לֹא נִתְפַּשְּׁטָה הַנֶּגַע בִּמְדִינָתֵנוּ, עַד אֲשֶׁר בְּיָמֵינוּ אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ ז”ל וְהִסְתַּלְּקוּת עוֹד גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים ז”ל, פָּשְׂתָה נֶגַע הַמִּסְפַּחַת הָרָעָה הַזֹּאת גַּם בִּמְדִינָתֵנוּ.

וּכְבָר צָוְחוּ כִּכְרוּכְיָא הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים שֶׁבְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לָהֶם, כִּי יָדָם תָּקְפָה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים. אוֹי לָנוּ מַה שֶּׁהִגִּיעַ לָנוּ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה. וְעַל יְדֵי זֶה נִצְמְחָה הַגְּזֵרָה הָרָעָה בְּיָמֵינוּ שֶׁנִּמְשְׁכָה עַל יָדָם, אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ.

וְנִתְקַיֵּם בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעַ אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ ז”ל הַנּוֹרָא מִקֹּדֶם בְּרוּחַ־קָדְשׁוֹ, וַעֲדַיִן הוֹלְכִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בְּכָל עֵת. אוֹי! מִי יוֹדֵעַ מַה יִּהְיֶה בַּיָּמִים הַבָּאִים.

וּכְבָר כָּתַבְנוּ מַה שֶּׁאָמַר הוּא ז”ל שֶׁעַל זֶה הִתְנַבְּאוּ כָּל נְבִיאֵינוּ, בִּפְרָט דָּנִיֵּאל שֶׁאָמַר (דָּנִיֵּאל יב): “יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים” וְכוּ’, שֶׁכָּל כַּוָּנָתָם הָיָה שֶׁבְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה יִתְנַסּוּ וְיִצְטָרְפוּ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמוּנָה, שֶׁיַּעַמְדוּ וְיָקוּמוּ רַבִּים שֶׁיִּרְצוּ לְהַטְעוֹת אוֹתָם מֵהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהֵם הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהַמְחַקְּרִים שֶׁבְּיָמֵינוּ.

וּמֵאַחַר שֶׁכְּבָר הוֹדִיעַ זֹאת מִקֹּדֶם שֶׁזֶּה יִהְיֶה הַנִּסָּיוֹן, הָיָה רָאוּי לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן בְּוַדַּאי, אַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה נִסָּיוֹן גָּדוֹל עַד אֲשֶׁר רַבִּים יִהְיוּ נִכְשָׁלִים מְאֹד.

אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אָנוּ כּוֹתְבִים כָּל זֹאת, לְמַעַן יֵדְעוּ הַחֲפֵצִים בָּאֱמֶת וּבָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁכְּבָר הוֹדִיעַ הוּא ז”ל לָנוּ אֶת כָּל זֹאת מִקֹּדֶם, לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ לְחַזֵּק לִבָּם בַּה’ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ מֵרַבּוֹתֵינוּ ז”ל בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים:

רכא

הָיָה מִתְלוֹצֵץ מְאֹד מֵהַלּוּחוֹת שֶׁלָּנוּ אוֹ שֶׁלָּהֶם, לְהַבְדִּיל, שֶׁכּוֹתְבִים הַמְּאֹרָעוֹת וְהַשִּׁנּוּיִים, כְּגוֹן קַר וְחַם וְכוּ’, וְעַל פִּי הָרֹב אֵינָם מְכַוְּנִים דִּבְרֵיהֶם כְּלָל.

עָנָה וְאָמַר: אִם כֵּן, שֶׁיּוֹדְעִין, יֹאמְרוּ נָא הַשִּׁנּוּיִים שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּעַצְמוֹ; כִּי כִּמְעַט בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשְׁתַּנִּים בָּעוֹלָם שִׁנּוּיִים הַרְבֵּה מְאֹד בְּיוֹם אֶחָד, כִּי יֵשׁ קֹר וָחֹם וְגֶשֶׁם וָשֶׁלֶג וְרוּחַ וַאֲוִיר צַח, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שִׁנּוּיִים רַבִּים אֵין־מִסְפָּר שֶׁנַּעֲשִׂין בְּיוֹם אֶחָד עַל פִּי הָרֹב. וּמִי יוּכַל לְכַוֵּן וְלֵידַע זֹאת? מָה רַבּוּ מַעֲשֵׂי ה’ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו. אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת (ע"פ תְּהִלִּים צב). עַל פִּי חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם כָּל הַשִּׁנּוּיִים הַנַּעֲשִׂים בְּיוֹם אֶחָד (וְגַם בְּסִפְרֵי הַתְּכוּנָה בְּעַצְמָם מְבֹאָר שֶׁעִנְיָן זֶה שֶׁל הַלּוּחוֹת הַנַּ”ל אֵינוֹ בָּרוּר כְּלָל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסוֹף סֵפֶר “נֶחְמָד וְנָעִים” עַיֵּן שָׁם).

רכב

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁדִּבֵּר עִם אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בִּלְבּוּלֵי אֱמוּנָה, וְחִזֵּק אוֹתוֹ רַבֵּנוּ ז”ל, וְאָמַר לוֹ שֶׁאִיתָא שֶׁכָּל הִתְהַוּוּת מַעֲשֵׂה־בְּרֵאשִׁית הָיָה רַק בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁצָּפָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיוּ אֲנָשִׁים שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם יִסּוּרִים בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים וְהַכְּפִירוֹת הָעוֹלִים עַל מַחֲשַׁבְתָּם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְהֵם יִתְגַּבְּרוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִתְחַזְּקוּ בֶּאֱמוּנָה; וְרַק בִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת כָּל מַעֲשֵׂה־בְּרֵאשִׁית.

וְעַל יְדֵי דִּבּוּרִים אֵלּוּ נִתְחַזֵּק זֶה הָאִישׁ מְאֹד תָּמִיד בְּכָל עֵת שֶׁבָּאוּ עָלָיו בִּלְבּוּלִים הַנַּ”ל. וְכֵן מְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז”ל כַּמָּה פְּעָמִים – שֶׁעִקַּר הַבְּרִיאָה הָיָה בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים לג): “וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה”:

רכג

בְּעִנְיָן שֶׁהָיוּ מְסַפְּרִים לִפְנֵי רַבֵּנוּ ז”ל וְהָיוּ מְשַׁבְּחִים מְאֹד אֶת פֵּרוּשׁ רַשִׁ”י, וְשֶׁאֵין צְרִיכִין לִלְמֹד פֵּרוּשׁ אַחֵר עַל הַמִּקְרָא עַל פִּי פָּשׁוּט, כִּי שְׁאָר הַפַּשְׁטָנִים רֻבָּם הוֹלְכִים עַל פִּי דַּרְכֵי הַחֲקִירוֹת וְכוּ’ (כַּוָּנַת הַדָּבָר: כִּי יֵשׁ כַּמָּה פַּשְׁטָנִים שֶׁהֵם כְּנֶגֶד דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז”ל, וְהֵם הוֹלְכִים עַל פִּי דַּרְכֵי הַחֲקִירָה קְצָת בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְאֵלּוּ הַפַּשְׁטָנִים אֵין צְרִיכִין לִלְמֹד אוֹתָם, כִּי אִם רַק פֵּרוּשׁ רַשִׁ”י ז”ל). עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל: זֶה אֵינְךָ יוֹדֵעַ – שֶׁרַשִׁ”י ז”ל הוּא כְּמוֹ אָחִיהָ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, כִּי כָּל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית־רַבָּן וְכָל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם לוֹמְדִים אֶת הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל־פֶּה עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ”י, וּמִזֶּה מוּבָן עֹצֶם גְּדֻלַּת רַשִׁ”י ז”ל:

רכד

בְּעִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (חֲגִיגָה יא:) שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים מַה לְּאָחוֹר, אָמַר רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁכָּל אָדָם וְאָדָם יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה וְכוּ’ –לְפִי מַדְרֵגָתוֹ – שֶׁאָסוּר לוֹ לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. כִּי אֵצֶל קְצָת מִסְתַּיֵּם שִׂכְלוֹ אֵצֶל הַגַּלְגַּלִּים וּרְקִיעִים, וְאָסוּר לוֹ לְהִסְתַּכֵּל לְהַלָּן יוֹתֵר.

וְגַם כָּל הַפִילוֹסוֹפִים וְהַמְחַקְּרִים, כָּל שִׂכְלָם וַחֲקִירָתָם הוּא רַק עַד הַגַּלְגַּלִּים, וּלְמַעְלָה מִזֶּה אֵין יוֹדְעִים כְּלוּם. וְגַם בַּמֶּה שֶּׁתַּחַת הַגַּלְגַּלִּים טָעוּ הַרְבֵּה בְּכַמָּה דְּבָרִים עַד שֶׁנָּפַל בֵּינֵיהֶם מַחֲלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת בְּכָל דָּבָר. וּכְבָר מְבֹאָר שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם כְּלָל.

וְהַכְּלָל: שֶׁכָּל אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּיֵּם שִׂכְלוֹ, אָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ יוֹתֵר, כִּי זֶהוּ אֶצְלוֹ בְּחִינַת "מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה". רַק לִסְמֹךְ עַל אֱמוּנָה לְבַד:

רכה

רַבֵּנוּ ז”ל, כְּשֶׁהָיָה בְּאוּמַאן, שָׁאַל אוֹתוֹ אֶחָד אִם אֶפְשָׁר לֵידַע חָכְמַת הַקַּבָּלָה בְּלִי תַּעֲנֵיתִים וּמִקְוָאוֹת, כִּי אֶחָד אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֵידַע הַקַּבָּלָה כִּי אִם וְכוּ’.

הֵשִׁיב: אֶפְשָׁר לֵידַע הַחָכְמָה בְּלֹא הַנַּ”ל, כִּי הוּא חָכְמָה וְכוּ’.

וְאָמַר אָז שֶׁמַּה שֶּׁקָּשֶׁה לְהָבִין סֵפֶר הָ”עֵץ חַיִּים” וְכוּ’ הוּא מֵחֲמַת שֶׁלֹּא נִכְתַּב כְּסֵדֶר.

וְאָמַר שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁחָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפְיָא מִסְתַּיֶּמֶת – שָׁם מַתְחִיל חָכְמַת הָאֱמֶת, שֶׁהוּא חָכְמַת הַקַּבָּלָה.

פֵּרוּשׁ: כִּי הַפִּילוֹסוֹפִים לֹא חָקְרוּ כִּי אִם עַד הַגַּלְגַּלִּים, וּמִשָּׁם וּלְמַעְלָה אֵין יוֹדְעִים מְאוּמָה. וְגַם בְּהַחָכְמוֹת שֶׁמֵּהַגַּלְגַּלִּים וּלְמַטָּה גַּם כֵּן הֵם נְבוֹכִים מְאֹד בְּרֻבָּם כְּכֻלָּם, כַּיָּדוּעַ לָהֶם בְּעַצְמָם. וְחָכְמַת הַקַּבָּלָה מַתְחֶלֶת בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת חָכְמָתָם, דְּהַיְנוּ מֵהַגַּלְגַּלִּים וּלְמַעְלָה. כִּי כָּל “עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה” עִם הַגַּלְגַּלִּים בִּכְלָל, כּוֹלֶלֶת חָכְמַת הַקַּבָּלָה בְּתֵבָה אַחַת שֶׁהוּא עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה. וְכָל חָכְמַת הַקַּבָּלָה הוּא מַעֲשֶׂיהָ וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא יְצִירָה וּבְרִיאָה וַאֲצִילוּת לְמַעְלָה לְמַעְלָה וְכוּ’. וְגַם בָּעֲשִׂיָּה בְּעַצְמָהּ, בִּפְנִימִיּוּת הָעֲשִׂיָּה, דְּהַיְנוּ רוּחָנִיּוּת הָעֲשִׂיָּה, אֵין לְהַפִּילוֹסוֹפִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל. אֲבָל חָכְמַת הַקַּבָּלָה מְדַבֶּרֶת רַק מִשֹּׁרֶשׁ הָעֲשִׂיָּה בְּרוּחָנִיּוּת וּמִשָּׁם וּלְמַעְלָה. נִמְצָא שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת חָכְמָתָם שֶׁל הַמְחַקְּרִים, מִשָּׁם מַתְחֶלֶת חָכְמַת הַקַּבָּלָה.

גַּם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ לְעִנְיַן הַשָּׂגוֹתָיו הַנּוֹרָאִים, שֶׁדִּבֵּר כַּמָּה פְּעָמִים מִזֶּה וְאָמַר: הֲלֹא אֵצֶל הַמְחַקְּרִים מִסְתַּיֶּמֶת יְדִיעָתָם בַּגַּלְגַּלִּים, וְנִדְמֶה לָהֶם שֶׁמִּשָּׁם וּלְמַעְלָה הוּא רַק עֶצֶם הָאֱלֹקוּת יִתְבָּרַךְ, וּבֶאֱמֶת כָּל לִמּוּד הַקַּבָּלָה הוּא בְּעוֹלָמוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁמִּשָּׁם וּלְמַעְלָה. כְּמוֹ כֵן, אֲפִלּוּ מִי שֶׁהִשִּׂיג חָכְמַת הַקַּבָּלָה הֵיטֵב, שֶׁהוּא חָכְמַת הָאֱמֶת, אַף עַל פִּי כֵן אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ, כִּי עֲדַיִן יֵשׁ "גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ" (קהלת ה ז) וְכוּ’.

וְכֵן פַּעַם אַחַת רָאָה סֵפֶר אֶחָד שֶׁמְּלֻקָּט מִכִּתְבֵי הָאֲרִ”י ז”ל שֶׁאֵינָם מְצוּיִים, שֶׁמְּדַבֵּר מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהַמַּדְרֵגוֹת שֶׁקֹּדֶם הָאֲצִילוּת, שֶׁהוּא עוֹלָם הַמַּלְבּוּשׁ וְכוּ’, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה” וְכוּ’. וְדִבֵּר עִמִּי מִזֶּה, וְנִפְלֵאתִי מְאֹד עַל זֶה – מַה שֶּׁיֵּשׁ לִמּוּד בַּקַּבָּלָה גַּם לְמַעְלָה מֵאֲצִילוּת, וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֵין גָּבוֹהַּ יוֹתֵר; וְשָׂחַק, וְאָמַר אָז גַּם כֵּן: הֲלֹא אֵצֶל הַמְחַקְּרִים נִדְמֶה שֶׁמִּסְתַּיֵּם הַיְדִיעָה בַּגַּלְגַּלִּים וְכוּ’, כַּנַּ”ל. וְכַוָּנָתוֹ הָיָה כְּמוֹ כֵן אֲפִלּוּ בִּידִיעַת הָאֱמֶת לְמַעְלָה־לְמַעְלָה יֵשׁ עוֹד גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ וְכוּ’, כִּי לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְעִנְיָן זֶה אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בִּכְתָב:

רכו

פַּעַם אַחַת שָׂחַק וְאָמַר: אִם הָיוּ מַנִּיחִין לִכְנֹס מֵת אֶחָד בֵּין הַמְחַקְּרִים כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין וְחוֹקְרִין בְּחָכְמָתָם, הָיוּ מִתְבַּטְּלִים כָּל הַחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם.

רכז

[מדבר ממעלת ההתבודדות]

מָצָאתִי כְּתַב־יַד הַחֲבֵרִים, שֶׁאָמַר שֶׁטּוֹב יוֹתֵר שֶׁהַהִתְבּוֹדְדוּת יִהְיֶה מִחוּץ לָעִיר בִּמְקוֹם עֲשָׂבִים, כִּי הָעֲשָׂבִים גּוֹרְמִים שֶׁיִּתְעוֹרֵר הַלֵּב:

רכח

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר: בְּוַדַּאי נִמְצָאִים כְּשֵׁרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם הִתְבּוֹדְדוּת; אֲבָל אֲנִי קוֹרֵא אוֹתָם 'פְלֵייטֶיס' – מְבֹהָלִים וּמְבֻלְבָּלִים. וּפִתְאֹם כְּשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ וְיִקְרָא אוֹתָם, יִהְיוּ מְעֻרְבָּבִים וּמְבֻלְבָּלִים. אֲבָל אֲנַחְנוּ נִהְיֶה דּוֹמִים כְּמוֹ הָאָדָם אַחַר הַשֵּׁנָה, שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹחָה וּמְיֻשֶּׁבֶת הֵיטֵב, כֵּן תִּהְיֶה דַּעְתֵּנוּ נוֹחָה וּמְיֻשֶּׁבֶת עָלֵינוּ בְּלִי מְהוּמָה וּבִלְבּוּל:

רכט

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אֶחָד מִבְּנֵי־הַנְּעוּרִים וְהָיָה מְחַזֵּק אוֹתוֹ מְאֹד־מְאֹד בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, כְּדַרְכּוֹ ז”ל.

וְאָמַר לוֹ שֶׁבִּתְחִלָּה זֶה הָיָה עִקַּר הַתְּפִלָּה, מַה שֶּׁהָיָה כָּל אֶחָד מְדַבֵּר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלָשׁוֹן שֶׁהָיוּ מְדַבְּרִים בּוֹ, כַּמְבֹאָר בָּרַמְבַּ”ם בִּתְחִלַּת הִלְכוֹת תְּפִלָּה (תְּפִלָּה־א ב’ ד’, עַיֵּן שָׁם שֶׁמְּבָאֵר שָׁם זֹאת הֵיטֵב, שֶׁבִּתְחִלָּה הָיָה זֶה עִקַּר הַתְּפִלָּה וְכוּ’. אַךְ אַחַר כָּךְ רָאוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְכוּ’ וְתִקְּנוּ סֵדֶר הַתְּפִלָּה, עַיֵּן שָׁם). אֲבָל עַל כָּל פָּנִים מִדִּינָא זֶהוּ עִקַּר הַתְּפִלָּה.

עַל כֵּן גַּם עַכְשָׁו, שֶׁמִּתְפַּלְּלִין סֵדֶר הַתְּפִלָּה שֶׁתִּקְּנוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, טוֹב מְאֹד לְהָאָדָם לִהְיוֹת רָגִיל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תְּפִלּוֹת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת מִלִּבּוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין, שֶׁיְּזַכֵּהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי זֶה עִקַּר הַתְּפִלָּה, כַּנַּ”ל. (וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בִּדְבָרֵינוּ כַּמָּה הָאָדָם צָרִיךְ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ וּלְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּהַנְהָגָה זוֹ שֶׁעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא בָּאוּ כָּל הַצַּדִּיקִים לְמַדְרֵגָתָם עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב):

רל

שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי נַפְתָּלִי, נֵרוֹ יָאִיר, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבֵּנוּ ז”ל שֶׁטּוֹב כְּשֶׁהַלֵּב שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי נִמְשָׁךְ כָּל כָּךְ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁבְּכָל עֵת וָעֵת שֶׁיִּדְפְּקוּ עַל הַלֵּב – יַתְחִיל תֵּכֶף לְהִתְלַהֵב וּלְהִשְׁתּוֹקֵק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ כָּרָאוּי. וְעָשָׂה אָז תְּנוּעוֹת בְּיָדָיו עַל עִנְיָן זֶה.

וְאָמַר שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין בֵּין אֲנָשִׁים – יִשָּׂא יָדָיו וְלִבּוֹ לַה’ וְיִצְעַק אֵלָיו בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ, וְהֵרִים אָז יָדָיו בְּהִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא וְאָמַר הַפָּסוּק “אַל תַּעַזְבֵנִי ה’ אֱלוֹקַי” (תהלים לח) בְּקוֹל נָעִים שֶׁל תְּחִנָּה וְגַעְגּוּעִים נִפְלָאִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְתָפַס זֹאת לְדֻגְמָא, שֶׁכָּךְ רָאוּי לְאִישׁ יִשְׂרְאֵלִי – שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא בֵּין אֲנָשִׁים יִתְעוֹרֵר בְּכָל פַּעַם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּהִתְעוֹרְרוּת נִמְרָץ, כַּנַּ”ל:

רלא

סִפֵּר לִי אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאַל אֶת רַבֵּנוּ ז”ל: מַהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין לֵב נִשְׁבָּר לְמָרָה שְׁחוֹרָה? הֵשִׁיב לוֹ: לֵב נִשְׁבָּר הוּא כָּךְ – שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹמֵד בֵּין הָעוֹלָם, יַחֲזִיר פָּנָיו וְיֹאמַר: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם” וְכוּ’. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה בְּעַצְמָהּ וּבְתוֹךְ כָּךְ אָמַר רַבֵּנוּ ז”ל בְּעַצְמוֹ: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם” בְּהִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא וּבִנְשִׂיאַת יָדַיִם בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת נִמְרָץ כְּדַרְכּוֹ:

רלב

עוֹד שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַנַּ”ל, שֶׁכַּמָּה פְּעָמִים נִכְנַס אֵלָיו וְרָצָה לְדַבֵּר עִמּוֹ. וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר לְפָנָיו מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ. וּפַעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד וּמְשַׁמְּשׁוֹ, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ מִיָּד, אֲבָל לֹא הָיָה יָכֹל לִפְתֹּחַ פִּיו כְּלָל. וְאַחַר כָּךְ צִוָּה רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁיּוֹשִׁיט לוֹ מִנְעָלָיו לְנָעֳלָם לִכְבוֹד שַׁבָּת, כִּי הָיָה אָז אַחַר יְצִיאָה מֵהַמֶּרְחָץ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאָז בְּעֵת שֶׁהוֹשִׁיט לוֹ מִנְעָלָיו, עָנָה רַבֵּנוּ ז”ל מֵעַצְמוֹ וְאָמַר לוֹ: “תַּרְגִּיל עַצְמְךָ לְדַבֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאָז תּוּכַל אַחַר כָּךְ לְדַבֵּר עִמִּי גַּם כֵּן”.

אַחַר־כָּךְ בְּעֵת שֶׁזָּכָה לְדַבֵּר עִמּוֹ, אָז כְּשֶׁנִּכְנַס אֵלָיו וְרָצָה גַּם כֵּן לְדַבֵּר וְהָיָה קָשֶׁה עָלָיו מְאֹד לְדַבֵּר, עָנָה רַבֵּנוּ ז”ל וְאָמַר: “גִּבּוֹר אֶחָד חָגַר מָתְנָיו לִכְבֹּשׁ חוֹמָה חֲזָקָה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא אֶל הַשַּׁעַר – הָיָה אָרוּג עַל הַשַּׁעַר מַטְוֶה מִקּוּרֵי־עַכָּבִישׁ שֶׁסָּתַם הַשַּׁעַר; וְכִי יֵשׁ שְׁטוּת מִזֶּה שֶׁיִּהְיֶה חוֹזֵר מִמִּלְחַמְתּוֹ מֵחֲמַת הַסְּתִימָה שֶׁל הַקּוּרֵי עַכָּבִישׁ?! (וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן).

וְאַחַר־כָּךְ אָמַר לוֹ: הָעִקָּר הוּא הַדִּבּוּר, שֶׁעַל יְדֵי הַדִּבּוּר יְכוֹלִין לִכְבֹּשׁ הַכֹּל וּלְנַצֵּחַ כָּל הַמִּלְחָמוֹת.

וְאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִין לְהִתְבּוֹדֵד בְּמַחֲשָׁבָה, אֲבָל הָעִקָּר הוּא הַדִּבּוּר.

וּמְבֹאָר הַנִּמְשָׁל מִמֵּילָא, לְעִנְיַן מַה שֶּׁקָּשָׁה עַל הָאָדָם לְדַבֵּר לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹ לִפְנֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ. וְכָל זֶה מֵחֲמַת בּוּשָׁה וּכְבֵדוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּוַדַּאי הוּא שְׁטוּת גָּדוֹל, כִּי הֲלֹא הוּא רוֹצֶה לִכְבֹּשׁ בְּדִּבּוּרוֹ מִלְחָמָה חֲזָקָה שֶׁהוּא מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר, וְעַכְשָׁו כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ לַדָּבָר וְלִכְבֹּשׁ וּלְשַׁבֵּר חוֹמוֹת וְלִפְתֹּחַ שְׁעָרִים עַל יְדֵי הַדִּבּוּר, וּבִשְׁבִיל מְנִיעָה קַלָּה מֵחֲלִישׁוּת דַּעְתּוֹ וְכַיּוֹצֵא יִמָּנַע ח”ו מִלְּדַבֵּר?! כִּי הֲלֹא הַמְּנִיעָה הַזֹּאת נֶחֱשֶׁבֶת לִסְתִימָה שֶׁל קוּרֵי־עַכָּבִישׁ כְּנֶגֶד הַחוֹמוֹת שֶׁרוֹצֶה לְשַׁבֵּר בְּדִבּוּרוֹ.

גַּם סִפֵּר לִי הָאִישׁ הַנַּ”ל שֶׁרַבֵּנוּ צִוָּה לוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת שְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיּוֹם: שָׁעָה אַחַת שֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁתּוֹקֵק וְיָכִין עַצְמוֹ לְדַבֵּר וְיַעֲרֹךְ לִבּוֹ לְכָךְ, אַחַר־כָּךְ יְדַבֵּר שָׁעָה אַחַת:

רלג

שָׁמַעְתִּי מֵאִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו, שֶׁפַּעַם אַחַת דִּבֵּר רַבֵּנוּ ז”ל עִמּוֹ מֵעִנְיַן בְּגָדִים, וְאָמַר לוֹ שֶׁעַל כָּל דָּבָר צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל, הַיְנוּ: אִם בִּגְדּוֹ קָרוּעַ וְצָרִיךְ לְבֶגֶד, יִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּתֵּן לוֹ בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ, וְכֵן בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן. עַל הַכֹּל יַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל כָּל מַה שֶּׁיֶּחְסַר לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר לְהִתְפַּלֵּל עַל הָעִקָּר, דְּהַיְנוּ עַל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן גַּם עַל זֶה צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל.

וְאָמַר שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן לוֹ בְּגָדִים וּפַרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּת חִיּוּתוֹ, אֲבָל כָּל חִיּוּתוֹ הוּא כְּמוֹ בְּהֵמָה, שֶׁגַּם כֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן לָהּ לַחְמָהּ וְכוּ’ – כֵּן הוּא חִיּוּתוֹ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מַמְשִׁיךְ כָּל חִיּוּתוֹ עַל יְדֵי תְּפִלָּה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל כֵּן כָּל חִיּוּתוֹ הוּא כְּמוֹ חִיּוּת בְּהֵמָה מַמָּשׁ. כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ כָּל חִיּוּתוֹ וְהִצְטָרְכוּתוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים דַּוְקָא.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי אָנֹכִי גַּם כֵּן מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ עַל דָּבָר קָטָן וּפָחוּת מְאֹד שֶׁהָיָה קְצָת מֻכְרָח לִי, וְאָמַר: “תִּתְפַּלֵּל עַל זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ”, וְעָמַדְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם, כִּי הָיָה לִי לִדְבַר פֶּלֶא בְּעֵינַי לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל דָּבָר פָּחוּת כָּזֶה, וְגַם כִּי לֹא הָיָה מֻכְרָח בְּיוֹתֵר, עָנָה וְאָמַר (בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ): “אֵין זֶה כְּבוֹדְךָ שֶׁתִּתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל דָּבָר קָטָן כָּזֶה?!” (וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר מַעֲשֶׂה קְטַנָּה מֵעִנְיַן בִּטָּחוֹן אֲפִלּוּ עַל דְּבָרִים קְטַנִּים מֵאִישׁ אֶחָד מִמֶּזְ’בּוּז’).

וְהַכְּלָל: שֶׁעַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (וְכֵן מְבֹאָר בָּאָלֶף־בֵּית, עַיֵּן שָׁם):

רלד

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ – אָמַר שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹבְרִים יָמִים וְשָׁנִים הַרְבֵּה, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁלֹּא פָּעַל עֲדַיִן בְּשִׂיחָתוֹ וְדִבּוּרָיו כְּלוּם, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִפֹּל מִזֶּה כְּלָל! כִּי בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי עוֹשִׂים הַדִּבּוּרִים רֹשֶׁם.

וְהֵבִיא מָשָׁל כְּמוֹ מַיִם הַיּוֹרְדִים עַל הָאֶבֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה לָנוּ שֶׁאֵין לְהַמַּיִם כֹּחַ כְּנֶגֶד הָאֶבֶן הַקָּשֶׁה וְאֵין נִכָּר רֹשֶׁם הַמַּיִם בָּאֶבֶן, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁהַמַּיִם יוֹרְדִים עַל הָאֶבֶן כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים רְצוּפִים הֵם עוֹשִׂים נֶקֶב בְּהָאֶבֶן, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ; כְּמוֹ כֵן אֲפִלּוּ אִם לִבּוֹ לֵב־הָאֶבֶן וְאֵין נִכָּר בּוֹ רֹשֶׁם דִּבּוּרָיו וּתְפִלָּתו, אַף עַל פִּי כֵן בִּרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים יִנְקֹב לִבּוֹ הָאֶבֶן עַל יְדֵי שִׂיחָתוֹ, כְּמוֹ (אִיּוֹב יד) “אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם” כַּנַּ”ל.

(וּכְבָר מְבֹאָר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בְּהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁהוּא שִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בַּסְּפָרִים הַנִּדְפָּסִים שֶׁמִּכְּבָר, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב. וְהָעִקָּר – שֶׁתְּקַיֵּם הַדְּבָרִים כְּכָל הַכָּתוּב שָׁם וְכָאן, לְמַעַן יִיטַב לְךָ לָעַד).

רלה

כְּבָר מְבֹאָר בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא” (סִימָן מ”ד) שֶׁרַבֵּנוּ ז”ל הִזְהִיר מְאֹד לִבְלִי לְהַחְמִיר חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת בְּשׁוּם דָּבָר, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו (עֲבוֹדָה זָרָה ג.), וְלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (בְּרָכוֹת כה:) וְכוּ’.

וְאָמַר אָז שֶׁאִיתָא שֶׁרָאוּי לְכָל אָדָם שֶׁיִּבְחַר לְעַצְמוֹ מִצְוָה אַחַת, שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה יְדַקְדֵּק הַרְבֵּה וִיקַיֵּם אוֹתָהּ הַמִּצְוָה עִם כָּל הַחֻמְרוֹת וְהַדִּקְדּוּקִים, (וּכְעֵין שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (שַׁבָּת קיח:): ‘אָבִיךָ, בְּמַאי זָהִיר טְפֵי’ וְכוּ’). וְאַף עַל פִּי כֵן, גַּם בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה, אַל יִכְנֹס בְּחֻמְרוֹת שֶׁל שִׁגָּעוֹן וּשְׁטוּת וּמָרָה שְׁחוֹרוֹת, רַק יְדַקְדֵּק בָּהּ בְּלִי שִׁגָּעוֹן בְּכָל הַחֻמְרוֹת. אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת אֵין צְרִיכִין לְהַחְמִיר כְּלָל. וְהַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם אֶת כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה כִּפְשׁוּטָן מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם חֻמְרוֹת.

וְגַם בְּעִנְיַן הַחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת בְּפֶסַח לֹא הָיָה מַסְכִּים כְּלָל עַל הַמַּרְבִּים לְדַקְדֵּק יוֹתֵר מִדַּאי וְנִכְנָסִים בְּמָרָה שְׁחוֹרוֹת גְּדוֹלוֹת, וְהֶאֶרִיךְ בְּשִׂיחָה זוֹ אָז כִּי אִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשֵׁינוּ שָׁאַל לוֹ ז”ל שְׁאֵלָה אַחַת בְּעִנְיַן אֵיזֶה חֻמְרָה בְּפֶסַח אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, וְאָז הִתְלוֹצֵץ מִמֶּנּוּ מְאֹד. וְהִרְבָּה לְדַבֵּר מֵעִנְיַן זֶה שֶׁאֵין צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ אַחַר חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת וְשִׁגָּעוֹן וּבִלְבּוּלִים.

וְאָמַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ גַּם כֵּן כְּבָר הָיָה שָׁקוּעַ בְּעִנְיָן זֶה מְאֹד שֶׁהָיוּ עוֹלִים עַל דַּעְתּוֹ חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת מְאֹד מְאֹד, וּפַעַם אֶחָד הָיָה חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת בְּעִנְיַן הַמַּיִם עַל פֶּסַח, שֶׁחָשַׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ בַּמַּיִם שֶׁשּׁוֹאֲבִין, וְאִם יָכִין לוֹ מַיִם עַל כָּל יְמֵי הַפֶּסַח כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין קְצָת – גַּם זֶה לֹא הוּטַב בְּעֵינָיו, כִּי קָשֶׁה לִשְׁמֹר הֵיטֵב הַמַּיִם מֵעֶרֶב פֶּסַח עַל כָּל יְמֵי הַפֶּסַח, וְלֹא הוּטַב בְּעֵינָיו שׁוּם מַיִם, רַק מֵי מַעְיָן הַנּוֹבְעִים וְיוֹצְאִים וְהוֹלְכִים וּבָאִים מַיִם חֲדָשִׁים בְּכָל עֵת. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהוּא ז”ל הָיָה יוֹשֵׁב לֹא הָיָה שׁוּם מַעְיָן כָּזֶה, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִנְסֹעַ עַל פֶּסַח לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מֵי מַעְיָן כָּזֶה, כָּל כָּךְ נִכְנַס בְּחֻמְרוֹת וּמָרָה שְׁחוֹרוֹת וְדִקְדּוּקִים יְתֵרִים. אֲבָל עַכְשָׁו הוּא מִתְלוֹצֵץ מִזֶּה, כִּי אֵין צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ אַחַר חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, אֲפִלּוּ בְּפֶסַח.

וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זוֹ הַרְבֵּה אָז, כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה בֶּאֱמֶת הוּא תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת – לְהַרְבּוֹת בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בְּלִי לְחַפֵּשׂ לְחַדֵּשׁ דַּוְקָא חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת. רַק לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵינוּ הַקַּדְמוֹנִים. וְלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.

וְאָמַר אָז שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה עָזְבוּ הָעוֹלָם חָכְמוֹת הַדִּקְדּוּק וְאֵינָם עוֹסְקִים בּוֹ כְּלָל, כִּי דִּקְדּוּק אֵין צְרִיכִין כְּלָל, כִּי אֵין צְרִיכִין לְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי לְבַקֵּשׁ חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, וְהֶאֱרִיךְ בָּזֶה עוֹד, וְאָמַר אָז שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה חִיּוּב בְּדַוְקָא, וְאִם לָאו וְכוּ’; רַק אִם יוּכַל – יוּכַל, וְאִם לָאו – אֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵהּ (וּכְבָר מְבֹאָר זֹאת בְּמָקוֹם אַחֵר):

רלו

אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה חוֹלֶה גָּדוֹל מְאֹד וְיִסּוּרָיו הָיוּ קָשִׁים מְאֹד־מְאֹד, כִּי הָיָה חוֹלֶה מֻטָּל עַל עֶרֶשׂ־דְּוַי, וְהָיָה לוֹ כְּאֵב הַשִּׁנַּיִם כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים בִּכְאֵב מֻפְלָג וְעָצוּם מְאֹד־מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר, עַד שֶׁכָּל פָּנָיו נַעֲשֶׂה נְפוּחוֹת (שֶׁקּוֹרִין גִישְׁוָואלִין), וְהֻכְרְחוּ בְּתַחְבּוּלוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל דָּאקְטוֹרִים מֻפְלָגִים לְהוֹצִיא שִׁנָּיו, וְגַם בָּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים הָיָה חוֹלֶה גָּדוֹל עַד לְמִיתָה, וְיִסּוּרָיו הָיוּ בְּלִי שִׁעוּר.

וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל אֵלָיו שֶׁכָּל הַיִּסּוּרִים הַקָּשִׁים וְהַמָּרִים שֶׁסָּבַל כַּמָּה שָׁנִים, כֻּלָּם הֵם טוֹבִים יוֹתֵר מִכְּוִיָּה אַחַת בְּגֵיהִנֹּם; כְּוִיָּה אַחַת בְּגֵיהִנֹּם גָּרוּעַ מִזֶּה! (עֶס אִיז אַלְץ בֶּעסֶיר אֵיידֶיר אֵיין בְּרִיא אִין גֵּיהִנֹּם, אֵיין בְּרִיא אִין גֵּיהִנֹּם אִיז אֶרְגֶיר דֶער פוּן):

רלז

אָמַר שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִבְלִי לְהוֹצִיא מִפִּיו דִּבּוּר שֶׁל רִשְׁעוּת ח”ו, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לוֹמַר ח”ו עַל עַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע ח”ו אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה עֲבֵרָה ח”ו, אַף שֶׁאוֹמֵר זֹאת בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת וְאֵין בְּלִבּוֹ כְּלָל לַעֲשׂוֹת זֹאת, אַף עַל פִּי כֵן זֶה הַדִּבּוּר מַזִּיק לוֹ מְאֹד וְיָכוֹל לְהַכְרִיחוֹ ח”ו אַחַר־כָּךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲמָרָהּ מִלִּבּוֹ רַק בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת.

וְעַל יְדֵי זֶה נִכְשַׁל יֵהוּא הַמֶּלֶךְ עַל יְדֵי שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו וְאָמַר (מְלָכִים ב י־יח): “יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה”, אַף עַל פִּי שֶׁבְּלִבּוֹ הָיָה לִבְלִי לְעָבְדוֹ, רַק אָמַר זֹאת בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת, כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת עוֹבְדֵי הַבַּעַל (כַּמְבֹאָר שָׁם בַּמִּקְרָא), אַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל אַחַר־כָּךְ עַל יְדֵי זֶה עַד שֶׁעָבַד בְּעַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל).

עַל כֵּן צְרִיכִין לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, כִּי בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם וְכוּ’ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל סַנְהֶדְרִין ק”ב. מוֹעֵד קָטָן י”ח):

רלח

הָיָה מְדַבֵּר עִם אֶחָד. בְּתוֹךְ כָּךְ שָׁמַע אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית וְאָמַר: “וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ”, וְאָמַר אוֹתוֹ הָאִישׁ בִּמְהִירוּת אֵלּוּ הַתֵּבוֹת “וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה” וְכוּ’.

וְעָנָה רַבֵּנוּ ז”ל וְאָמַר לְזֶה שֶׁעָמַד אֶצְלוֹ: “הַרָאִיתָ שֶׁזֶּה חוֹטֵף בִּמְהִירוּת אֵלּוּ הַתֵּבוֹת ‘וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה’ וְכוּ’, הֲלֹא אֵלּוּ הַתֵּבוֹת צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל וּבְכַוָּנָה גְּדוֹלָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא מְאֹד, כִּי זֹאת הִיא תְּפִלָּה יְקָרָה מְאֹד מְאֹד, כִּי מְאֹד צְרִיכִין לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה שֶׁיִּתֵּן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֵצָה טוֹבָה, שֶׁנִּזְכֶּה לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג” וְכוּ’.

וְדָבָר זֶה מוּבָן מְאֹד לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁצְּרִיכִין לְבַקֵּשׁ מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל זֶה, שֶׁנִּזְכֶּה לְעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

וְאָמַר עַל עַצְמוֹ: “כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם, אֲנִי מוֹסֵר כָּל תְּנוּעוֹת שֶׁלִּי שֶׁל כָּל הַיּוֹם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַתְּנוּעוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל בָּנַי וְשֶׁל הַתְּלוּיִים בִּי שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְכוּ’ וְכוּ’; וְכֵן כְּשֶׁמַּגִּיעַ שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב וְכַיּוֹצֵא, אֲנִי מוֹסֵר הַיּוֹם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַנְהָגַת אוֹתוֹ הַשַּׁבָּת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ”. וְאַחַר כָּךְ כְּמוֹ שֶׁמִּתְנַהֵג אֶצְלוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹ בְּאוֹתוֹ הַשַּׁבָּת וְכַיּוֹצֵא – שׁוּב אֵינוֹ מְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ אַחַר כָּךְ כְּלָל אִם הָיָה הַנְהָגַת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם כָּרָאוּי. וְהָבֵן:

רלט

אָמַר: שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם; כִּי הָאָדָם, כְּשֶׁעוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ מַלְבּוּשׁ, אֲזַי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁהוּא חָדָשׁ – חָשׁוּב אֶצְלוֹ בְּיוֹתֵר, וְאַחַר כָּךְ כָּל מַה שֶּׁמַּזְקִין אֶצְלוֹ הַמַּלְבּוּשׁ –נִתְקַלְקֵל בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְנִתְמַעֵט חֲשִׁיבוּתוֹ בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁמַּזְקִין.

אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם וּבִתְחִלָּה הָיָה הָעוֹלָם מְקֻלְקָל, וְאַחַר כָּךְ בְּכָל פַּעַם נִתְתַּקֵּן הָעוֹלָם וְנֶחֱשָׁב הָעוֹלָם אֶצְלוֹ יוֹתֵר, כִּי אַחַר כָּךְ בָּא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְאַחַר כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע”ה וְכוּ’, וְכֵן בְּכָל פַּעַם בָּאִים צַדִּיקִים וּמְתַקְּנִים בְּכָל פַּעַם אֶת הָעוֹלָם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְנֶחֱשָׁב בְּכָל פַּעַם אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ הָעוֹלָם בְּיוֹתֵר, וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף יָבוֹא מָשִׁיחַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ וְאָז יִהְיֶה גְּמַר תִּקּוּן הָעוֹלָם:

רמ

שָׁמַעְתִּי מֵר”א מִטֶּעפְּלִיק שֶׁאָמַר לוֹ לְעִנְיַן מַה שֶּׁרְצוֹן רַבֵּנוּ ז”ל לֹא הָיָה שֶׁיִּהְיֶה מְלַמֵּד כַּנַּ”ל, וְהוּא הוֹכִיחַ לוֹ שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִהְיוֹת מְלַמֵּד וְסִפֵּר לוֹ בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב ז”ל שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁמוֹ שֶׁטּוֹב לִהְיוֹת מְלַמֵּד. עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל: אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב ז”ל אָמַר כָּךְ; וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר כָּךְ, כָּל צַדִּיק הַדּוֹר יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת גְּדָרִים וּלְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם כְּפִי אוֹתָן הַדּוֹרוֹת, וַאֲנִי אוֹמֵר עַתָּה שֶׁטּוֹב לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא לִהְיוֹת מְלַמֵּד (וְסִפֵּר לִי הַנַּ”ל בְּשִׁנּוּי לָשׁוֹן מִזֶּה, אַךְ זֶהוּ הַיּוֹצֵא מִדְּבָרָיו).

וּפַעַם אַחַת דִּבֵּר עִם אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁהָיָה מְלַמֵּד, וְשָׁאַל אוֹתוֹ: כַּמָּה יֵשׁ לְךָ שְׂכַר לִמּוּד לִזְמַן? הֵשִׁיב לוֹ: כָּךְ וְכָךְ. וְחִשֵּׁב עִמּוֹ כַּמָּה עוֹלֶה עַל יוֹם, בְּוַדַּאי עוֹלֶה סַךְ מֻעָט מְאֹד. וְאָמַר לוֹ: אִם כֵּן תַּחֲשֹׁב עוֹד כַּמָּה עוֹלָה עַל שָׁעָה אַחַת שְׂכַר־לִמּוּד, בְּוַדַּאי לֹא יַעֲלֶה כִּי אִם דְּבַר־שִׁבּוּשׁ; אִם כֵּן, כְּשֶׁאַתָּה מְבַטֵּל שָׁעָה אַחַת מִלִּמּוּדְךָ, אַתָּה אוֹבֵד עוֹלָם הַבָּא בִּשְׁבִיל דְּבַר־שִׁבּוּשׁ בִּשְׁבִיל גָּדוֹל [סוג מטבע] אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. אֲבָל כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה מַשָּׂא וּמַתָּן וְתִגְזֹל חָלִילָה אֶת חֲבֵרְךָ בְּהַמַּשָּׂא וּמַתָּן אֵיזֶה דְּבַר שִׁבּוּשׁ גָּדוֹל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם עַל יְדֵי אֵיזֶה אֹנֶס, מֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר וּלְדַקְדֵּק עַל פְּרוּטָה אַחַת, בְּוַדַּאי יִמְחַל לְךָ. אֲבָל הַשָּׁעָה שֶׁאַתָּה מְבַטֵּל מִלִּמּוּדְךָ, בְּוַדַּאי אֵין הַבַּעַל־הַבַּיִת מוֹחֵל לְךָ בְּשׁוּם אֹפֶן:

רמא

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁהִקְפִּיד מְאֹד עַל הַמְלַמְּדִים שֶׁלּוֹמְדִים בְּעִיר אַחֶרֶת חוּץ לְבֵיתָם, וְקָרָא אוֹתָם בִּלְשׁוֹן גְּנַאי גָּדוֹל, וְאָמַר שֶׁהַמְלַמֵּד שֶׁלּוֹמֵד חוּץ לְבֵיתוֹ דּוֹמֶה אֶצְלוֹ כְּמוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.

רמב

אָמַר: עִנְיַן עַיִן־הָרָע הוּא כִּי יֵשׁ כֹּחַ מַמָּשׁ בְּהָרְאִיָּה, כִּי כֹּחַ הָרְאוּת הוֹלֵךְ לַחֲבֵרוֹ וּמַזִּיקוֹ כְּשֶׁעֵינוֹ רָעָה, כִּי הָרְאִיָּה הִוא כֹּחַ מַמָּשׁ, שֶׁהוֹלֵךְ כֹּחַ הָרְאוּת וּפוֹגֵעַ בְּהַדָּבָר הַנִּרְאֶה; וּכְשֶׁעֵינוֹ רָעָה, מַזִּיק בִּרְאִיָּתוֹ מַמָּשׁ, כַּנַּ”ל. וְעַל כֵּן, נִדָּה כְּשֶׁתִּסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה, יִמָּצֵא שָׁם רֹשֶׁם דָּם (כַּמּוּבָא).

וְדַע שֶׁסְּגֻלָּה לְעַיִן־הָרָע – סְנַפִּיר שֶׁל דָּג, לְעַשֵּׁן בוֹ. וְסִימָן: 'סְנַפִּיר' – בְּגִימַטְרִיָּא 'רַע עַיִן'. וּבְיוֹתֵר מְסֻגָּל סְנַפִּיר שֶׁל מִן דָּגִים שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ 'שְׁלְעַיֶין', לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן: 'שֶׁל עַיִן'.

עוֹד שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ ז”ל נֹסַּח אַחֵר: לִתְלוֹת הַסְּנַפִּיר הַנַּ”ל עַל הָאָדָם אוֹ תִּינוֹק שֶׁמֻּרְגָּל שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לִפְעָמִים עַיִן־הָרָע; יִתְלוּ עָלָיו סְנַפִּיר הַנַּ”ל וְיִנָּצֵל כַּנַּ”ל.

וְסִפֵּר לִי עוֹד שֶׁאָז אָמַר שֶׁעַיִן־הָרָע נִמְשָׁךְ מֵהָאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ שֶׁהָלְכוּ עִם עֵשָׂו לְהִלָּחֵם עִם יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית לב) “וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ”. וְאִיתָא שֶׁהָלְכוּ לְהָטִיל עַיִן־רָעָה ח”ו בַּמַּחֲנֶה שֶׁל יַעֲקֹב. וּ'סְנַפִּיר' הוּא מִסְפַּר אַרְבַּע־מֵאוֹת, שֶׁהוּא מִסְפַּר 'רַע עַיִן' בִּמְכֻוָּן כַּנַּ”ל; וְכָל זֶה הוּא כְּנֶגֶד הָאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ שֶׁל עֵשָׂו הַנַּ”ל, שֶׁמֵּהֶם נִמְשָׁךְ הָ'רַע עַיִן', כַּנַּ”ל, וְעַל כֵּן סְנַפִּיר מַצִּיל מִזֶּה כַּנַּ”ל. וְעוֹד חָשַׁב אָז כַּמָּה דְבָרִים שֶׁעוֹלִים אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁהֵם שַׁיָּכִים לְעִנְיָן זֶה:

רמג

צִוָּה לְאֶחָד שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁיָּקוּם קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, וְיֹאמַר “שִׁיר הַשִּׁירִים” כֻּלּוֹ.

וְאָמַר שֶׁכָּל הָרְפוּאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם כְּלוּלִים בְּ”שִׁיר הַשִּׁירִים”; וְכֵן הָיָה – שֶׁתֵּכֶף הָיָה שִׁנּוּי לְהַחוֹלֶה וְחָזַר לְאֵיתָנוֹ:

רמד

שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד מֵחֲשׁוּבֵי אֲנָשִׁים, אִישׁ כָּשֵׁר וִירֵא־שָׁמַיִם וְעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, שֶׁאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם עוֹבְדֵי־ה’ שֶׁאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְאֶה לָהֶם מַה שֶּׁפָּעֲלוּ כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם, רַק אַחַר מוֹתָם בָּעוֹלָם הַבָּא – אָז יִרְאוּ מַה שֶּׁפָּעֲלוּ.

וְהֵבַנְתִּי שֶׁרַבֵּנוּ ז”ל אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת, לְבַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מַה שֶּׁכְּבָר עָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וַעֲדַיִן אֵינוֹ רוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שׁוּם פְּעֻלָּה, כִּי יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת כָּל יְמֵי חַיָּיו מַה שֶּׁפָּעַל כִּי־אִם לְאַחַר־כָּךְ, כַּנַּ”ל:

רמה

סִפֵּר עִמִּי לְעִנְיַן חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה:

מִי שֶׁזּוֹכֶה לְחַדֵּשׁ אֵיזֶה דָּבָר בַּתּוֹרָה, אָמַר בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ וְחִדּוּשׁ: "מֵהֵיכָן לוֹקְחִין הַחִדּוּשׁ? כִּי בֶּאֱמֶת עִנְיַן חִדּוּשִׁין – מִי שֶׁזּוֹכֶה לְחַדֵּשׁ – הוּא דָּבָר נִפְלָא וְנֶעְלָם מְאֹד־מְאֹד, כִּי מֵהֵיכָן לוֹקְחִין זֹאת?".

וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁבָּזֶה שֶׁזּוֹכִין לְחַדֵּשׁ – בָּזֶה רוֹאִין הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מַמְצִיא מֵאַיִן לְיֵשׁ, כִּי בִּתְחִלָּה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ כְּלָל זֹאת הַחִדּוּשׁ, רַק עַכְשָׁו הוּא לוֹקֵחַ וְשׁוֹאֵב מִמְּקוֹר־הַחָכְמָה שֶׁהוּא בְּחִינַת אֵין, הַיְנוּ מֵאֵין־סוֹף; וּבָזֶה אָנוּ רוֹאִין בְּעֵינֵי־הַשֵּׂכֶל הִתְגַּלּוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.

וְאַחַר כָּךְ דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ וְאָמַרְתִּי: הֲלֹא רוֹאִין זֹאת, כִּי לִפְעָמִים אֲנִי מִתְיַגֵּעַ קֹדֶם שֶׁאֲנִי מוֹצִיא דִּבּוּר אֶחָד בְּדֹחַק גָּדוֹל (וְלִפְעָמִים נִפְתָּח הַלֵּב וְנוֹבְעִין חִדּוּשִׁים רַבִּים). הֵשִׁיב: גַּם זֶה פֶּלֶא וְחִדּוּשׁ גָּדוֹל; הַיְנוּ, כְּשֶׁאֲפִלּוּ אֵין מוֹצִיאִין אֶלָּא דִּבּוּר אֶחָד בְּדֹחַק גָּדוֹל, גַּם זֶה פִּלְאוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כִּי מֵהֵיכָן לוֹקְחִין אֲפִלּוּ זֶה הַדִּבּוּר.

וּבֶאֱמֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב לְהָבִין וְחָפֵץ בֶּאֱמֶת יוּכַל לִרְאוֹת מִזֶּה אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ עַיִן בְּעַיִן. לֹא מִבַּעֲיָא מִי שֶׁזּוֹכֶה לְחַדֵּשׁ בְּעַצְמוֹ, הוּא בְּוַדַּאי רוֹאֶה וּמֵבִין בְּדַעְתּוֹ הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְכַּנַּ”ל, אַךְ אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ בַּר הָכִי לְחַדֵּשׁ בְּעַצְמוֹ, גַּם הוּא יָכוֹל לִרְאוֹת אֲמִתָּתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה הַנִּפְלָאִים שֶׁרוֹאֶה בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים.

וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא עֵדוּת נֶאֱמָנָה עָלָיו יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים יט): “עֵדוּת ה’ נֶאֱמָנָה” (וְעַיֵּן מִזֶּה בְּסֵפֶר “לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת” בְּהִלְכוֹת עֵדוּת הֲלָכָה ה’ וּבְהִלְכוֹת פֶּסַח הֲלָכָה ט’):

רמו

הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל עַל אֲכִילָתוֹ, וְהָיָה מִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס הַדָּבָר שֶׁאוֹכֵל לְתוֹךְ הַפֶּה וְהַחֵךְ, רַק הָיָה מַכְנִיס בֵּין שִׁנָּיו וְהָיָה לוֹעֲסוֹ שָׁם בְּלִי סִיּוּעַ הַחֵךְ. וּמִי שֶׁאוֹכֵל כָּךְ, כִּמְעַט שֶׁאֵין מַרְגִּישׁ שׁוּם טַעַם בַּאֲכִילָתוֹ. וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר עִנְיָן זֶה בִּכְתָב, אַךְ הַמְעַיֵּן יָבִין זֹאת מֵעַצְמוֹ.

וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִשְׁבֹּר תַּאֲוַת אֲכִילָה בְּתַכְלִית, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל שׁוּם תַּעֲנוּג מֵאֲכִילָתוֹ, עַל יְדֵי עֵצָה זֹאת בְּנָקֵל יִזְכֶּה לָזֶה:

רמז

אָמַר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת יוֹתֵר – הַכָּבוֹד רָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר,

כִּי כְּשֶׁאֶחָד יֵשׁ לוֹ מְעַט מָעוֹת, הוּא יָכוֹל לְהַחֲזִיק הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ סָמוּךְ לִבְשָׂרוֹ; אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה מָעוֹת, הַמָּעוֹת שֶׁלּוֹ מֻנָּח בְּתֵבָה, נִמְצָא שֶׁהַכָּבוֹד – שֶׁהוּא הָעֲשִׁירוּת – רָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר. וְכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹד יוֹתֵר עֲשִׁירוּת אֲזַי מְעוֹתָיו וּסְחוֹרוֹתָיו מֻנָּחִים בַּחֲנוּת וְכַיּוֹצֵא וְרָחוֹק מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר. וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר עֲשִׁירוּת אֲזַי הוֹנוֹ וַעֲשִׁירוּת שֶׁלּוֹ מֻנָּח בִּמְקוֹמוֹת וַעֲיָרִים אֲחֵרִים רָחוֹק עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ כָּבוֹד וַעֲשִׁירוּת יוֹתֵר – אֲזַי הַכָּבוֹד רָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר.

וְהַקֵּיסָרִים וְהַמְּלָכִים שֶׁכְּבוֹדָם מְרֻבֶּה מְאֹד, כְּבוֹדָם רָחוֹק מֵהֶם עוֹד יוֹתֵר, כִּי הַמֶּלֶךְ אוֹ הַקֵּיסָר יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְכָאן מְזַמְּרִין וּמְשׁוֹרְרִין הַקַּאפֶּעלְיֶע בִּשְׁבִילוֹ לְעֵת עֶרֶב כַּנָּהוּג, כִּי בְּעִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לָאָדָם כָּבוֹד בְּיוֹתֵר – הַכָּבוֹד רָחוֹק מִמֶּנּוּ בְּיוֹתֵר.

אֲבָל תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים – כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר, הֵם סְמוּכִים אֵלָיו בְּיוֹתֵר:

רמח

אָמַר: טוֹב הָיָה לְהָאָדָם שֶׁיִּבְחַר לוֹ אֵיזֶה מָקוֹם וְיֵשֵׁב שָׁם יוֹמָם וָלַיְלָה וְיַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וַעֲבוֹדַת ה’; וּכְשֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל, יָרוּץ לְתוֹךְ אֵיזֶה בַּיִת וַיִּקַּח שָׁם בְּחִפָּזוֹן אֵיזֶה חֲתִיכַת לֶחֶם וְכַיּוֹצֵא, לְהַעֲבִיר רַעֲבוֹנוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר לַעֲבוֹדָתוֹ:

רמט

אֶחָד עָמַד לְפָנָיו בִּכְפָר וּשְׁמוֹ וְכוּ’, וְהָיָה מְקֻבָּל גָּדוֹל וְלַמְדָן, אֲבָל דַּרְכּוֹ הָיָה שֶׁהָיָה בְּכַעַס תָּמִיד עַל פּוֹעֲלָיו וּמְשָׁרְתָיו וְכַיּוֹצֵא, וְהִכָּה אוֹתָם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

עָנָה רַבֵּנוּ ז”ל וְאָמַר: מִפְּנֵי מָה כְּתִיב (בְּרֵאשִׁית לח) “וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'”? מַדּוּעַ "רַע" וְלֹא "רָשָׁע"? (וְעַיֵּן בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (א נז.) שֶׁמְּדַקְדֵּק גַּם כֵּן דִּקְדּוּק זֶה), אַךְ מִי שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה זוֹ שֶׁל עֵר ח”ו, הוּא רַע תָּמִיד (שֶׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז 'בֵּייז'), דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא אִישׁ רַע וּבְכַעַס תָּמִיד. וְלֹא אָמַר רַבֵּנוּ ז”ל יוֹתֵר.

וְתֵכֶף כְּשֶׁשָּׁמַע הָאִישׁ הַנַּ”ל דִּבּוּרִים אֵלּוּ, נִזְדַּעְזַע לַאֲחוֹרָיו וְנָפַל עָלָיו רֶתֶת וְזִיעַ וּפַחַד וְאֵימָה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ, וְכָפַף קוֹמָתוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהַגְבִּיהַּ ראֹשׁוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל עוֹד לַעֲמֹד כְּלָל לִפְנֵי הַדְרַת קְדֻשַּׁת רַבֵּנוּ ז”ל, וְנִשְׁמַט מִן הַבַּיִת אֶל הַחוּץ וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת, וּבָכָה הַרְבֵּה הַרְבֵּה מְאֹד בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ. וּבִקֵּשׁ מְאֹד־מְאֹד מְהַמְלַמֵּד שֶׁלּוֹ, שֶׁהָיָה הַמְלַמֵּד שֶׁלּוֹ מֵאַנְשֵׁי רַבֵּנוּ ז”ל, שֶׁיְּקָרֵב אוֹתוֹ לְרַבֵּנוּ ז”ל.

וְאַחַר כָּךְ רָאָה רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁמֻּנָּח אֶצְלוֹ עַל הַקּוֹרָה סֵפֶר, וְשָׁאַל אֵיזֶה סֵפֶר הוּא, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא סֵפֶר קַבָּלָה, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לִלְמֹד קַבָּלָה וְכוּ’.

אַחַר־כָּךְ נָסַע אַחֲרֵי רַבֵּנוּ ז”ל, וּכְשֶׁשָּׁב לְבֵיתוֹ חָזַר בִּתְשׁוּבָה גְּדוֹלָה וּבָחַר לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד וְיָשַׁב שָׁם וְעָסַק בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה בְּהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל כַּמָּה שָׁבוּעוֹת. אַךְ אַחַר כָּךְ חָזַר לְכַעֲסוֹ. אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָיָה כָּרוּךְ תָּמִיד אַחַר רַבֵּנוּ ז”ל. וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל לְהַמְלַמֵּד הַנַּ”ל שֶׁיֵּשֵׁב אֶצְלוֹ עוֹד, כִּי כְּשֶׁתִּהְיֶה אֶצְלוֹ טוֹב שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר עַל־יָדְךָ לִפְעָמִים שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם.

אַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁחָזַר לְרֹעַ־כַּעַס כַּנַּ”ל, הָיָה לוֹ קְטָטָה עִם מְשָׁרְתוֹ וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם לוֹ, וְעָמַד הַמְשָׁרֵת וְהָלַךְ רַגְלִי מִן הַכְּפָר אֶל הָעִיר לִמְקוֹם רַבֵּנוּ ז”ל, בְּקֻבְלָנָא רַבָּה עָלָיו, וְהִקְפִּיד רַבֵּנוּ ז”ל עָלָיו מְאֹד־מְאֹד, אַחַר כָּךְ הִתְחִיל רַבֵּנוּ ז”ל לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת לִפְנֵי הַמְשָׁרֵת – וְאָמַר לוֹ: מַה לַּעֲשׂוֹת, הֲלֹא הוּא עָנִי וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם לְךָ וְכוּ’. וְעוֹד יֵשׁ בָּזֶה מַעֲשֶׂה לְסַפֵּר וְכוּ’:

וּבֶאֱמֶת אִם נִרְצֶה לְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁעָבְרוּ אֵצֶל רַבֵּנוּ ז”ל עִם אֲנָשָׁיו, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁעָבַר עִם הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, יִכְלוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת וְלֹא תִּמָּלֵא הָאֹזֶן מִשְּׁמוֹעַ. וּכְבָר אָמַר רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁיִּהְיֶה כַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת מֵאֲנָשָׁיו, שֶׁמִּכָּל אֶחָד וְאֶחָד יְסַפְּרוּ הַרְבֵּה מַעֲשִׂיּוֹת.

וּמִי שֶׁהָיָה רָגִיל לִפְנֵי קְדֻשָּׁתוֹ הַנּוֹרָאָה, הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת מוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע.

וְעִקַּר הַחִדּוּשִׁים וְהַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁרָאִינוּ מִמֶּנּוּ ז”ל הוּא רַק בְּעִנְיַן הִתְקָרְבוּת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁנִּכְנַס אֶחָד אֶצְלוֹ וְרָצָה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, תֵּכֶף נֶהְפַּךְ מִיָּד לְאִישׁ אַחֵר מַמָּשׁ.

וְעֹצֶם הַיִּרְאָה וְהַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת וְהַהִרְהוּרֵי־תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ שֶׁהִכְנִיס בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁזָּכָה לַעֲמֹד לְפָנָיו, אִי־אֶפְשָׁר לְבָאֵר וּלְסַפֵּר, אִלּוּ כָּל הַיַּמִים דְּיוֹ וְכוּ’ (סנהדרין קו.), כִּי לֹא נִרְאָה כָּזֹאת וְלֹא נִשְׁמַע בָּעוֹלָם – שֶׁיְּעוֹרֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ בְּהִתְעוֹרְרוּת כָּזֶה לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם מִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן:

רנ

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: מַה לִּדְאֹג עַל פַּרְנָסָה? הֲלֹא אֵין דְּאָגָה וַחֲשָׁשׁ כִּי אִם שֶׁמָּא יָמוּת בָּרָעָב אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה, וּמַה בְּכָךְ כִּי יָמוּת? כִּי גַּם בְּלֹא זֶה צְרִיכִין לָמוּת.

רנא

בִּימֵי אֱלוּל וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיָמִים נוֹרָאִים עַד הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, צִוָּה לְכַמָּה אֲנָשִׁים לוֹמַר אָז כָּל סִפְרֵי תַּנַ”ךְ מִתְּחִלָּתָם וְעַד סוֹפָם.

וְגַם הוּא בְּעַצְמוֹ נָהַג כָּךְ כַּמָּה פְּעָמִים.

גַּם הָיָה גּוֹמֵר כַּמָּה סְפָרִים בַּיָּמִים הַלָּלוּ (וְאֵינִי זוֹכֵר לְבָאֲרָם הֵיטֵב):

רנב

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: כְּשֶׁמְּקֹרָבִים לְצַדִּיק הָאֱמֶת, טוֹעֲמִים טַעַם גַּן־עֵדֶן, כִּי אִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (ב קסו:) שֶׁהַצַּדִּיק הוּא גַּנָּנָא דְּגִינְתָא:

רנג

אִישׁ אֶחָד מֵחֲשׁוּכֵי־בָּנִים, וְהָיָה מֵאַנְשֵׁי רַבֵּנוּ ז”ל, וּפַעַם אַחַת הָיָה בְּבֵית רַבֵּנוּ ז”ל, וְהָיָה יוֹם אֶחָד שֶׁנִּכְנְסוּ אֶצְלוֹ כַּמָּה חֲשׂוּכֵי־בָּנִים וְשִׁחֲרוּ אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲזֹר לָהֶם, וְנִכְנַס הָאִישׁ הַנַּ”ל מֵאֲנָשָׁיו גַּם כֵּן, וּבִקֵּשׁ אוֹתוֹ גַּם כֵּן עֲבוּר בָּנִים.

הֵשִׁיב לוֹ: מָה הָרַעַשׁ הַזֶּה? הֲלֹא עִקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים – מַעֲשִׂים טוֹבִים (ב"ר ל ו), וְזֶהוּ הָעִקָּר; עַל כֵּן הָעִקָּר – לְבַקֵּשׁ עַל יַהֲדוּת, שֶׁתִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְכוּ’.בְּוַדַּאי אִם אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְבָנִים בְּגַשְׁמִיּוּת, בְּוַדַּאי מַה טּוֹב; אֲבָל הָעִקָּר הוּא לָשׂוּם לֵב לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי זֶה עִקַּר הַתּוֹלָדוֹת וְכוּ’, כַּנַּ”ל. וּמֵאָז פָּסַק אוֹתוֹ הָאִישׁ הַנַּ”ל לְהַפְצִיר אוֹתוֹ עֲבוּר בָּנִים, וְהָלַךְ וְעָסַק רַק בַּעֲבוֹדַת ה’ כְּדֶרֶךְ אַנְשֵׁי רַבֵּנוּ ז”ל.

אַחַר־כָּךְ שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיָה רַבֵּנוּ שָׁם וְנִכְנְסוּ גַּם כֵּן חֲשׂוּכֵי־בָּנִים אֶצְלוֹ וּבִקְּשׁוּ אוֹתוֹ ז”ל עֲבוּר בָּנִים, וְזֶה הָאִישׁ הַנַּ”ל שׁוּב לֹא פָּתַח פִּיו לְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ עַל זֶה, וְהִתְחִיל רַבֵּנוּ ז”ל בְּעַצְמוֹ וְאָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן טוֹב שֶׁיִּהְיֶה לְךָ בָּנִים. וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וַהֲבֵא לִי מֵאָה רוּבְּל סוּג, וְהָלַךְ מְהֵרָה וְהֵבִיא לוֹ. וּבְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה הָיָה לֵיל טְבִילָה וְנִפְקְדָה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֵד בֵּן. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּזְכּוּ לְגַדְּלוֹ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אָמֵן:

רנד

לְעִנְיַן קְדֻשַּׁת שַׁבָּת. אָמַר שֶׁשַּׁבָּת דּוֹמָה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ חֲתֻנָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וּשְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים שָׁם הַרְבֵּה מְאֹד־מְאֹד בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה גְּדוֹלָה, וְעוֹמֵד אֶחָד וּמַלְבִּישׁ עַצְמוֹ בִּבְגָדָיו הַיְקָרִים וְרָץ מְהֵרָה וְרוֹצֶה לִכְנֹס וְלִשְׂמֹחַ שָׁם, אֲבָל צְרִיכִים זְכִיָּה, שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹתוֹ מִן הַחֲרַכִּים מִתּוֹךְ סֶדֶק קָטָן (שֶׁקּוֹרִין שְׁפַּארִינֶע):

רנה

קַל יוֹתֵר לִתֵּן עֵצָה לְאַחֵר, מִלְּעַצְמוֹ, כִּי כְּשֶׁהָאָדָם בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְעֵצָה – קָשֶׁה לוֹ מְאֹד, כִּי בִּתְחִלָּה חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת וְיֵשׁ לוֹ כַּמָּה סְבָרוֹת וְהוֹכָחוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת וּלְהִתְנַהֵג כָּךְ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּגְמָר בְּדַעְתּוֹ דֶּרֶךְ זֶה – בְּתוֹךְ כָּךְ חוֹזֵר וְעוֹלֶה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ סְבָרָא אַחֶרֶת, וּבָזֶה חוֹזֵר וְסוֹתֵר כָּל דֶּרֶךְ הָעֵצָה וְהַהַנְהָגָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ, וְיֵשׁ לוֹ הוֹכָחוֹת וּסְבָרוֹת רַבּוֹת לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ.

אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְעֵצָה שְׁלֵמָה וּנְכוֹנָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יֹאבַד עוֹלָמוֹ בְּחִנָּם ח”ו:

רנו

שבח את 'אקדמות' מאד־מאד. ואמר שישראל, מחמת שהם משקעים ורגילים כל כך בטוב, על כן אין מרגישין כל כך את שבח מעלת גדלת השבח הקדוש הזה של 'אקדמות' שאומרים בשבועות. ואמר: מי שיודע מעלת השיר של 'אקדמות' עם הנגון שלו, כמו שרגילין העולם לזמר אותו בנגון הידוע, הוא דבר נפלא וחדוש גדול מאד.

והתחיל לומר קצת איזה תבות מאקדמות עם הנגון.

ואמר ש'אקדמות' הוא שיר של חשק (עין בהמעשה של הבערגיר, שם מדבר משיר של חשק).

כל זה ספר בשבועות אחר תפלת שחרית בבקר השכם, כנהוג בשבועות, והיה יושב אצל הסעדה של מאכלי־חלב, וכבר התפללו בבית־הכנסת פעם שני, וזמר החזן 'אקדמות', ואז דבר עמנו ממעלת השיר הקדוש הזה, והפליג במעלתו מאד:

רנז

אָמַר שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁחָטָא הָאָדָם,

וְאָמַר (תְּהִלִּים לד): “עֵינֵי ה’ אֶל צַדִּיקִים”, הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם "עֵינֵי ה'". וְזֶהוּ “עֵינֵי ה’ אֶל צַדִּיקִים”, שֶׁ"עֵינֵי ה’" הֵם אֵצֶל הַ"צַּדִּיקִים", וְעַל כֵּן בְּוַדַּאי הֵם יְכוֹלִים לְהִסְתַּכֵּל בְּ"עֵינֵי ה’" וְלָדַעַת כָּל מַה שֶּׁעָבַר הָאָדָם.

וּלְכַמָּה בְּנֵי אָדָם גִּלָּה וְאָמַר לָהֶם כָּל מַה שֶּׁעָבְרוּ:

רנח

הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה.

וְהַנִּרְאֶה מִכַּוָּנָתוֹ הָיָה שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁנִּהְיֶה עוֹסְקִים בְּמִצְווֹת גַּם כֵּן, דְּהַיְנוּ לְקַבֵּץ נְדָבוֹת וְלַעֲסֹק בִּגְמִילוּת־חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

וְאָמַר לָנוּ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: עֶפִּיס טוּט אִיר גָּאר קֵיין מִצְווֹת נִיט? (כְּלוּם אֵינְכֶם עוֹשִׂים מִצְווֹת כְּלָל?), וְכַוָּנָתוֹ הָיָה כַּנַּ”ל:

רנט

פַּעַם אֶחָד אָמַר: “צִמָּאוֹן הוּא תַּאֲוָה גְּדוֹלָה”.

וּלְפִי הֲבָנָתִי, כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לְרַמֵּז לָנוּ מֵעִנְיַן הִשְׁתּוֹקְקוּת וְכִסּוּפִין וְצִמָּאוֹן לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא דָּבָר נִפְלָא מְאֹד; כְּמוֹ הַצָּמֵא מְאֹד, כְּשֶׁהוּא בָּא אֶל הַמַּיִם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִשְּׁתִיָּתוֹ לְגֹדֶל צִמְאוֹנוֹ, נִמְצָא שֶׁעִקַּר תַּעֲנוּג הַגָּדוֹל הוּא עַל יְדֵי הַצִּמָּאוֹן, כְּמוֹ כֵן הוּא כָּל עִנְיְנֵי כִּסּוּפִין וְגַעְגּוּעִים דִּקְדֻשָּׁה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת.

וְזֶהוּ עִקַּר תַּעֲנוּג עוֹלָם הַבָּא, שֶׁאָז יִזְכּוּ לְרָצוֹן וּלְכִסּוּפִין בְּחִינַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין, שֶׁהוּא בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת מֹשֶׁה וְהוּא בְּחִינַת אַרְבַּע־מֵאוֹת עָלְמִין דְּכִסּוּפִין דְּיָרְתִין צַדִּיקַיָּא לְעַלְמָא דְּאָתֵי, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב (בְּרֵאשִׁית כג): “אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף” וְכוּ’, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (א קכג:), דְּכִסּוּפִין דַּיְקָא, כִּי אָז יִזְכּוּ לְצִמָּאוֹן וּלְכִסּוּפִין אֲמִתִּיִּים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַתַּעֲנוּג שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁיִּזְכּוּ בְּכָל פַּעַם לְרַוּוֹת צִמְאוֹנָם:

רס

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי וְהִפְלִיג בְּמַעֲלַת הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַכִּסּוּפִין וְהַגַּעְגּוּעִים לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לַעֲשׂוֹתָם, אַף עַל פִּי כֵן הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַגַּעְגּוּעִים בְּעַצְמָן טוֹבִים מְאֹד וְכוּ’ (וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים).

וְאָז הֵבִיא רְאָיָה לָזֶה מֵהַדִּין הַמְבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים סִימָן ס”ב, שֶׁמִּי שֶׁהוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נָקִי וְאֵינוֹ יָכוֹל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע – יְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ; וּפֵרְשׁוּ שָׁם שֶׁהַפֵּרוּשׁ הוּא שֶׁיְּהַרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֵינוֹ יָכוֹל, וְיִצְטָעֵר עַל זֶה, וְהוּא מְקַבֵּל שָׂכָר עַל זֶה עַיֵּן שָׁם.

נִמְצָא שֶׁהַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַגַּעְגּוּעִים שֶׁמִּצְטַעֲרִים לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְגָמְרָהּ – הֵם גַּם כֵּן יְקָרִים מְאֹד, וּמְקַבְּלִים שָׂכָר עֲלֵיהֶם:

רסא

מַה שֶּׁמָּצָאתִי מִכְּתַב־יַד אִישׁ, וְלֹא נִכְתַּב כְּסֵדֶר וּכְתִקּוּנוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹצֵאתִי מִשָּׁם הֶעְתַּקְתִּי. וְזֶהוּ:)

“וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף” (בְּרֵאשִׁית לז). כְּתִיב (תְּהִלִּים כו): “רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ה”. 'רֶגֶל' הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁעָלֶיהָ עוֹמְדִים כָּל הַמִּדּוֹת וְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (מַכּוֹת כד.): “בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חֲבַקּוּק ב), כִּי הָאֱמוּנָה יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה,

וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמוּנָה בְּרוּרָה וְזַכָּה בְּלִי שׁוּם עִרְבּוּב, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בִּבְחִינַת עֶרֶב.

וֶאֱמוּנָה הִוא צִנּוֹר כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת וְכָל הַבְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כח): “אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת”.

וְעַל יְדֵי הַכְּפִירוֹת, אֲזַי הַקְּלִפּוֹת הֵם נוֹטְלִין ח”ו הַהַשְׁפָּעוֹת וְהַבְּרָכוֹת, כִּי “סָבִיב – רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן” (תְּהִלִּים יב), שֶׁהֵם הַכְּפִירוֹת שֶׁמְּסַבְּבִין אֶת הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ הָאֱמוּנָה. וְעַל כֵּן כְּשֶׁמַּנִּיחִין ח”ו הַכְּפִירוֹת לִכְנֹס בַּמֹּחַ – אֲזַי נִפְגָּם הָאֱמוּנָה ח”ו, וַאֲזַי הֵם נוֹטְלִין הַהַשְׁפָּעוֹת וְהַבְּרָכוֹת ח”ו.

וְעִקַּר הַכְּפִירוֹת שֶׁבָּאִין לְהָאָדָם וּמְבַלְבְּלִין אֶת הָאֱמוּנָה הֵם בָּאִים מִגַּדְלוּת, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַסּוּת – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: "אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר" (סוֹטָה ה.). נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי גַּדְלוּת נִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ, וַאֲזַי בָּאִין כְּפִירוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהַסְתָּרַת פָּנָיו מִמֶּנּוּ.

וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַשְׁגִּיחַ בְּעֵינָא פְּקִיחָא, לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ וְרוֹמְמוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבְוַדַּאי לֹא יָבוֹא לְגַדְלוּת וּכְפִירוּת.

וְזֶהוּ עַל יְדֵי שַׁבָּת, עַל יְדֵי שֶׁמְּקַבְּלִין שַׁבָּת בְּכָבוֹד גָּדוֹל וּבִקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי, כִּי שַׁבָּת הוּא בְּחִינַת עַיִן, שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ וְרוֹמְמוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי שִׁין שֶׁל שַׁבָּת הִוא תְּלַת גְּוָנִין דְּעֵינָא; וּבֵית הִוא בְּחִינַת בַּת־עַיִן. וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ. עַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר שָׁם מְבֹאָר יוֹתֵר מִזֶּה (לִקּוּטֵּי מוֹהֲרַ”ן חֵלֶק רִאשׁוֹן ע”ט).

נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת נִצּוֹלִין מִגַּדְלוּת, וַאֲזַי זוֹכִין לֶאֱמוּנָה כַּנַּ”ל.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (שַׁבָּת קיח:): "כָּל הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, אֲפִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּדוֹר אֱנוֹשׁ – מוֹחֲלִין לוֹ". כִּי עַל יְדֵי שַׁבָּת מְשַׁבְּרִין וּמְבַטְּלִין הַכְּפִירוֹת שֶׁהֵם עֲבוֹדָה זָרָה וְזוֹכִין לֶאֱמוּנָה כַּנַּ”ל.

וְעַל יְדֵי פְּגַם אֱמוּנָה, דְּהַיְנוּ כְּפִירוֹת עֲבוֹדָה זָרָה, דִּינָא שַׁרְיָא ח”ו. כִּי ‘כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם’. וְזֶה בְּחִינַת “אֱלֹקִים” פְגִימַת הַלְּבָנָה. כִּי “אֱלֹקִים” בְּחִינַת לְבָנָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פד־יב): “שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה’ אֱלֹקִים” וְהִנֵּה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (פְּסָחִים נ.): ‘בָּעוֹלָם הַזֶּה לֹא כְּשֶׁאֲנִי נִכְתָּב אֲנִי נִקְרָא. כִּי נִכְתָּב בְּיו”ד ק”א וְנִקְרָא בְּאָלֶ”ף דָּלֶ”ת, וְלָעוֹלָם הַבָּא נִכְתָּב וְנִקְרָא בְּיו”ד ה”א’. וְזֶהוּ מֵחֲמַת פְּגִימַת הַלְּבָנָה שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי פְּגַם הָאֱמוּנָה כַּנַּ”ל. עַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַקְּרִיאָה וְהַכְּתִיבָה אַחַת, כִּי מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה (רֹאשׁ הַשָּׁנָה כג:). (פֵּרוּשׁ כִּי הַקְּרִיאָה וְהַכְּתִיבָה הֵם בְּחִינַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהוּא בְּחִינַת ה’ אֱלֹקִים בְּחִינַת חַמָּה וּלְבָנָה. בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה’ אֱלֹקִים. וּמֵחֲמַת שֶׁהַלְּבָנָה נִפְגֶּמֶת כָּעֵת עַל יְדֵיפְּגַם אֱמוּנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבָנָה כַּנַּ”ל, עַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַקְּרִיאָה וְהַכְּתִיבָה כְּאֶחָד, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְאֶה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה. אֲבָל לֶעָתִיד יִתְמַלֵּא פְּגִימַת הַלְּבָנָה. וְאָז יִהְיֶה “ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זְכַרְיָה יד), וְיִהְיֶה הַכְּתִיבָה וְהַקְּרִיאָה אֶחָד בְּשֵׁם יו”ד ה”א כַּנַּ”ל).

נִמְצָא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָאָדָם זוֹכֶה לֶאֱמוּנָה יְתֵרָה נִתְקָרֵב וְנִתְיַחֵד יִחוּד יוֹתֵר בְּחִינַת הוי”ה לְשֵׁם אֱלֹקִים, וְנִכְלָלִים יַחַד, כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד. וְיַעֲקֹב הוּא בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ (תמט) שֶׁהוּא בְּחִינַת הוי”ה, וְיִצְחָק הוּא בְּחִינַת אֱלֹקִים בְּחִינַת לְבָנָה.

וְזֶהוּ “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו” דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְיַשֵּׁב וְנִתְיַחֵד בְּחִינַת יַעֲקֹב בִּבְחִינַת יִצְחָק בְּחִינַת “ה’ הוּא הָאֱלֹֹקִים” (מְלָכִים א יח־לט) שֶׁנִּתְיַחֵד ה’ עִם אֱלֹקִים חַמָּה וּלְבָנָה. (וְזֶהוּ “בְּאֶרֶץ כְּנָעַן” לְשׁוֹן הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת כִּי זֶה זוֹכִין עַל יְדֵי שִׁפְלוּת שֶׁעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה וְכוּ’ כַּנַּ”ל. נִרְאֶה לִי).

וְזֶהוּ “אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף”. יוֹסֵף זֶה בְּחִינַת תּוֹסֶפֶת שַׁבָּת כִּי עַל יְדֵי שַׁבָּת זוֹכִין לְשִׁפְלוּת, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְמַלֵּא פְּגִימַת הַלְּבָנָה וְנִתְיַחֵד הוי”ה עִם אֱלֹקִים בְּחִינַת יַעֲקֹב וְיִצְחָק כַּנַּ”ל.

וְזֶהוּ: “רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר”, כְּשֶׁזּוֹכִין לֶאֱמוּנָה יְשָׁרָה בִּשְׁלֵמוּת בְּלִי שׁוּם עִרְבּוּב, גַּם “בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ה” כִּי אָז אוּכַל לְבָרֵךְ וּלְהַזְכִּיר שֵׁם הוי”ה, כִּי אָז יִתְמַלֵּא פְּגִימַת הַלְּבָנָה וְיִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְיִהְיֶה הַכְּתִיבָה וְהַקְּרִיאָה אַחַת, וְנִזְכֶּה לְבָרְכוֹ בְּמַקְהֵלִים בְּשֵׁם הוי”ה בָּרוּךְ הוּא בְּחִינַת “בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ה'” כַּנַּ”ל. וְעַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה כַּנַּ”ל:

וְזֶהוּ בְּחִינַת נֵר חֲנֻכָּה. כִּי שֶׁמֶן הוּא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת עֵינַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ג): “וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם”, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י: עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר. וְעַל יְדֵי עֵינֵי הַחָכְמָה זוֹכִין לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ. וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כַּנַּ”ל. וְזֶהוּ שֶׁשִּׁעוּר נֵר חֲנֻכָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק (שַׁבָּת כא:) רֶגֶל זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה כַּנַּ”ל וְצָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ בְּעֵינֵי שִׂכְלוֹ עַד שֶׁיְּבָרֵר הָאֱמוּנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת רֶגֶל מִן הַשּׁוּק שֶׁהוּא מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים בְּחִינַת כְּפִירוֹת, כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת שֶׁמֶן שֶׁל נֵר חֲנֻכָּה בְּחִינַת שֵׂכֶל זוֹכֶה לִרְאוֹת שִׁפְלוּתוֹ וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כַּנַּ”ל:

רסב

עוֹד מָצָאתִי מִכְּתַב־יַד הַחֲבֵרִים:

דַּע שֶׁיֵּשׁ חֵן, שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזֶה הַחֵן הוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלַת חֲלוֹם וְלֵידַע עֲתִידוֹת עַל יְדֵי הַחֲלוֹמוֹת.

כִּי בְּכָל הַחֲלוֹמוֹת בְּוַדַּאי יֵשׁ בָּהֶם עֲתִידוֹת, רַק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כַּמָּה פְּסֹלֶת וְתֶבֶן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (בְּרָכוֹת נה.): כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָר בְּלֹא תֶּבֶן – כָּךְ אֵין חֲלוֹם וְכוּ’. וְגַם יֵשׁ חֲלוֹמוֹת בְּרוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר יב־ו): “בַּחֲלוֹם אֲדַבֵּר בּוֹ”. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זֶה הַחֵן הַנַּ”ל, חֲלוֹמוֹתָיו צוֹדְקִים בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ חֲלוֹם מֵאַחֵר שֶׁמְּסַפֵּר לוֹ, אֲזַי נוֹפֵל הַתֶּבֶן וְהַפְּסֹלֶת מִן הַחֲלוֹם, וְעַל יְדֵי זֶה שׁוֹמֵעַ רַק הַחֲלוֹם הַמְבֹרָר, וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִפְתֹּר הַחֲלוֹם וְלֵידַע הָעֲתִידוֹת מֵהֶם.

וְיוֹסֵף הָיָה לוֹ זֶה הַחֵן, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית מט): “בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן” – לְשׁוֹן 'חֵן', כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ”י, עַל יְדֵי זֶה הָיָה חֲלוֹמוֹתָיו צוֹדְקִים; כִּי הִשְׁתַּמֵּשׁ תָּמִיד בַּחֲלוֹמוֹת, וּפָתַר אוֹתָם מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ חֲלוֹמוֹתָיו צוֹדְקִים וְנִכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה. גַּם עַל יְדֵי זֶה הָיָה יָכוֹל לִפְתֹּר חֲלוֹמוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה:

רסג

סִפֵּר לִי אֶחָד שֶׁהָיָה מֵשִׂיחַ עִמּוֹ ז”ל מֵעִנְיַן בְּנֵי הַנְּעוּרִים, שֶׁשָּׁכִיחַ מְאֹד שֶׁנַּעֲשֶׂה קִלְקוּל בֵּינֵיהֶם וּבֵין נְשׁוֹתֵיהֶם וְנִפְרָדִים זֶה מִזֶּה אֵיזֶה זְמַן, וְלִפְעָמִים נַעֲשֶׂה מִזֶּה פֵּרוּד לְגַמְרֵי ח”ו.

אָמַר שֶׁזֶּה מַעֲשֶׂה בַּעַל־דָּבָר שֶׁמַּנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ עַל זֶה מְאֹד לְקַלְקֵל הַשָּׁלוֹם שֶׁל בְּנֵי־הַנְּעוּרִים כְּדֵי שֶׁיִּתָּפְסוּ בִּמְצוּדָתוֹ ח”ו עַל יְדֵי זֶה, כִּי הוּא אוֹרֵב עַל זֶה מְאֹד לְתָפְסָם בִּנְעוּרֵיהֶם עַל יְדֵי קִלְקוּל הַשְּׁלוֹם בַּיִת ח”ו, שֶׁגּוֹרֵם בְּעַרְמוּמִיּוּתוֹ לְקַלְקֵל הַשָּׁלוֹם שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת:

רסד

הִזְהִיר לְכַבֵּד וּלְיַקֵּר אֶת אִשְׁתּוֹ, כִּי אָמַר: הֲלֹא הַנָּשִׁים הֵם סוֹבְלִים צַעַר וְיִסּוּרִים גְּדוֹלִים מְאֹד־מְאֹד מִיַּלְדֵיהֶם, צַעַר הָעִבּוּר וְהַלֵּדָה וְהַגִּדּוּל, כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ לַכֹּל עֹצֶם מַכְאוֹבָם וְצַעֲרָם וְיִסּוּרֵיהֶם בְּכַמָּה אֳפָנִים הַקָּשִׁים וּכְבֵדִים מְאֹד־מְאֹד, עַל כֵּן רָאוּי לְרַחֵם עֲלֵיהֶם וּלְיַקְּרָם וּלְכַבְּדָם,

וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (בָּבָא מְצִיעָא נט.): ‘אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְכוּ כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְרוּ’, וְכֵן אָמְרוּ (יְבָמוֹת סג.): ‘דַיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת אֶת בָּנֵינוּ’ וְכוּ’:

רסה

הִזְהִיר מְאֹד לִבְלִי לֶאֱכֹל בְּצָלִים חַיִּים כְּלָל, אֲפִלּוּ עִם שֶׁמֶן אוֹ שׁוּמָן, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, כְּגוֹן עַל יְדֵי בֵּיצִים וְכַיּוֹצֵא, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת.

וְהִלְעִיג עַל הָאוֹמְרִים שֶׁבְּשַׁבָּת מִצְוָה לֶאֱכֹל דָּבָר הַמַּזִּיק, שֶׁהֵם בְּצָלִים חַיִּים, וְאָמַר שֶׁהֵם מַזִּיקִים מְאֹד לְכַמָּה דְּבָרִים.

וְחָשַׁב אָז כַּמָּה עִנְיְנֵי חוֹלַאַת וּמַכְאוֹבִים וַחֲלִישׁוּת שֶׁגּוֹרְמִים, אַךְ שְׁכַחְתִּים בִּפְרָטִיּוּת.

אַךְ הַכְּלָל – שֶׁהֶחְמִיר מְאֹד וְהִזְהִיר מְאֹד לִבְלִי לְאָכְלָם חַיִּים כְּלָל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת; רַק מְבֻשָּׁלִים – מֻתָּר לֶאֱכֹל.

וּבִתְחִלָּה שָׁאַלְנוּ אוֹתוֹ עַל זֶה, מֵחֲמַת שֶׁשָּׁמַעְנוּ בְּשֵׁם הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זֶה שֶׁהִזְהִיר מְאֹד לִבְלִי לֶאֱכֹל בְּצָלִים חַיִּים, וְאָמַר שֶׁבְּוַדַּאי כֵּן הוּא, וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב לְכַמָּה דְּבָרִים הֵם מַזִּיקִים וְכוּ’ כַּנַּ”ל, וְאָז שָׁמַעְנוּ כָּל הנ”ל:

רסו

אָמַר שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים שֶׁהֵם גְּדוֹלִים בַּתּוֹרָה וּבְקִיאִים בִּסְפָרִים הַרְבֵּה וּבִדְרָשׁוֹת רַבּוֹתֵינוּ ז”ל, וּמֵחֲמַת זֶה דַּיְקָא אֵינָם יְכוֹלִים לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, מֵחֲמַת שֶׁהֵם בְּקִיאִים מְאֹד,

כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל לוֹמַר תּוֹרָה וְרוֹצֶה לְחַדֵּשׁ אֵיזֶה דָּבָר – מְבַלְבֵּל אוֹתָם בְּקִיאוּתָם הַגְּדוֹלָה, וּמַתְחִילִים לוֹמַר מִיָּד הַקְדָּמוֹת הַרְבֵּה וּדְבָרִים הַרְבֵּה מַה שֶּׁיּוֹדְעִים מִסְּפָרִים, וּמֵחֲמַת זֶה נִתְבַּלְבֵּל דִּבְרֵיהֶם וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא לָאוֹר אֵיזֶה חִדּוּשׁ נָאֶה. וְתָפַס אָז לְדֻגְמָא גָּדוֹל אֶחָד בְּדוֹרוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר תּוֹרָה מֵחֲמַת זֶה.

וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁין – צְרִיכִין לְצַמְצֵם אֶת מֹחוֹ לִבְלִי לָרוּץ מִיָּד לְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ בְּרִבּוּי הַקְדָּמוֹת שֶׁאֵינָם מֻכְרָחִים לְחִדּוּשָׁיו, וְיַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ יוֹדֵעַ – וְאָז יָכוֹל לְהוֹצִיא לָאוֹר לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים הַרְבֵּה בְּהַדְרָגָה כְּסֵדֶר.

וְעוֹד דִּבֵּר מִזֶּה, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר דָּבָר כָּזֶה בִּכְתָב, וְהֶחָכָם יָבִין מִדַּעְתּוֹ:

רסז

אָמַר: מִי שֶׁרוֹצֶה לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, מֻתָּר לוֹ לְחַדֵּשׁ וְלִדְרֹשׁ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה, כָּל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ בְּשִׂכְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא אֵיזֶה דִּין חָדָשׁ עַל פִּי דְּרוּשָׁיו שֶׁדּוֹרֵשׁ בְּדֶרֶךְ דְּרוּשׁ וָסוֹד. וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁאֲפִלּוּ בְּכַוָּנוֹת הָאֲרִ”י ז”ל וְדַרְכֵי הַקַּבָּלָה – מֻתָּר לְחַדֵּשׁ בָּהֶם, כַּאֲשֶׁר יַשִּׂיג שִׂכְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא מֵהֶם שׁוּם דִּין ח”ו:

רסח

"אֵיכָה נֶחֱרָב הָאוּלָם" וְכוּ'. "עַד אָן יִצְעַק בַּשְּׁבִי" וְכוּ'. "עַד אָן" וְכוּ'. "בֶּן אֲמָתֶךָ" וְכוּ' (תִּקּוּן חֲצוֹת).

וְרָמַז עָלַי כַּמָּה אֲנִי צָרִיךְ לִצְעֹק זֹאת לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. וְתָפַס לְדֻגְמָא אֵיךְ הֵם מְעוֹרְרִים הַלֵּב, וְאָמַר אוֹתָם בְּנִגּוּן חֲצוֹת בְּקוֹל נָעִים עָמֹק מְאֹד. גַּם מֵהֶחָרוּז "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ" סִפֵּר וְשִׁבְּחוֹ מְאֹד, כִּי הוּא מְדַבֵּר מִוִּכּוּחַ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְעוֹרֵר הַלֵּב מְאֹד:

רסט

לְעִנְיַן הַבִּלְבּוּלִים שֶׁמְּבַלְבְּלִים אֶת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁלִּפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁכָּךְ הוּא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת וּלְהִתְנַהֵג, וְאַחַר כָּךְ נִדְמֶה לוֹ שֶׁלֹּא כֵן הָיָה צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג רַק בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְכוּ', וְלִפְעָמִים יֵשׁ לְהָאָדָם בִּלְבּוּלִים גְּדוֹלִים מִזֶּה.

עָנָה וְאָמַר: מַה צְּרִיכִין לְהִתְבַּלְבֵּל, אֵיךְ שֶׁעוֹשִׂין – עוֹשִׂין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַע ח"ו (וִויא מֶען טִיט. טִיט מֶען. אַבִּיא מֶעטִיט נִיט קַיין שְׁלֶעכְץ ח"ו):

רע

אָמַר: "בְּהוֹדוּ" (תְּהִלִּים קז) שֶׁאוֹמְרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּמִנְחָה, יְכוֹלִין לְשַׁבֵּר לִבּוֹ מְאֹד וּלְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ שָׁם, כִּי שָׁם מְדַבֵּר מֵעִנְיַן צָרוֹת הַנֶּפֶשׁ מְאֹד, וּמֵעִנְיַן צְעָקָה עַל כָּל דָּבָר וְהוּא מוּבָן לַכֹּל.

כְּשֶׁאוֹמְרִים "וְכֻלְּהוֹן מִתְעַטְּרִין בְּנִשְׁמָתִין חַדְתִּין" רָאוּי לְהִתְעוֹרֵר מְאֹד בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל:

רעא

אָמַר: הֲלֹא הַחֶנְוָנִי דַּרְכּוֹ לְהַקִּיף בְּהַקָּפָה, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ לְאַחַר זְמַן, וּמַדּוּעַ לֹא יֹאמַר הָאָדָם אֵיזֶה קַפִּיטְלִיךְ תְּהִלִּים אוֹ לִלְמֹד אוֹ לַעֲשׂוֹת שְׁאָר מִצְווֹת, וְיִהְיֶה מֻנָּח וּמוּכָן אֶצְלוֹ לְעֵת הַצֹּרֶךְ?! כִּי יִהְיֶה זְמַן שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָזֶה, שֶׁיִּגְבֶּה שְׂכָרוֹ וּפְעֻלָּתוֹ. לֹא יְהֵא שֶׁנּוֹתֵן הַחֶנְוָנִי (נ"א וּמַדּוּעַ לֹא יְהֵא כְּהַחֶנְוָנִי שֶׁנּוֹתֵן) סְחוֹרָה בְּהַקָּפָה וְכוּ'?! (וְלֹא שָׁמַעְתִּי שִׂיחָה זוֹ בְּעַצְמִי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, רַק מִפִּי אַחֵר, וּכְפִי הַנִּרְאֶה שֶׁהָיָה בָּזֶה שִׂיחָה נָאָה וְלֹא זָכִיתִי לְשָׁמְעָהּ):

רעב

אִישׁ אֶחָד מֵהַקַּלֵּי עוֹלָם נִכְנַס אֶצְלוֹ בְּעִיר אַחַת וְהִתְפָּאֵר לְפָנָיו עַל אֲשֶׁר הוּא מְלֻמָּד בִּלְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִים, כִּי הָיָה עַתָּה בְּבָתֵּי עַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם וְלֹא יָדְעוּ הַסּוֹפְרִים שֶׁלָּהֶם תֵּבָה אַחַת לִקְרוֹתָהּ הֵיטֵב וְהוּא פֵּרְשָׁהּ לָהֶם. וְהָיָה לְזֶה הָאִישׁ הַנַּ"ל גַּדְלוּת גָּדוֹל מְאֹד עַל שֶׁהוּא מְלֻמָּד כָּל כָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹתֵיהֶם. וְאַחַר כָּךְ יָצָא הָאִישׁ הַנַּ"ל וְהָיָה רַבֵּנוּ ז"ל מִתְלוֹצֵץ מִמֶּנּוּ עַל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּדְלוּת כָּל כָּךְ מִשְּׁטוּתִים כָּאֵלֶּה.

וְיָשַׁב שָׁם אִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁהָיָה לַמְדָן מֻפְלָג וִירֵא ה', וְעָנָה וְאָמַר לְרַבֵּנוּ ז"ל: "אֶפְשָׁר טוֹב יוֹתֵר מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ גַּדְלוּת מִדִּבְרֵי שְׁטוּת מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּדְלוּת ח"ו מִדִּבְרֵי תּוֹרָה?" וְשָׁתַק רַבֵּנוּ ז"ל אֵיזֶה שָׁעָה קַלָּה.

וְאַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר: אַדְּרַבָּא, נַהֲפֹךְ הוּא! וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (בְּרָכוֹת סא:) לְעִנְיַן ר' עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּס בִּתְפִיסָה שֶׁאָמַר לוֹ פַּפּוּס: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְאוֹי לוֹ לְפַפּוּס שֶׁנִּתְפַּס עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים. כִּי עֹנֶשׁ הַגַּדְלוּת הוּא תְּפִיסָה (וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה "חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם" סִימָן כב לִקּוּטֵי מוֹהֲרָ"ן חֵלֶק רִאשׁוֹן וְעַיֵּן בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ס"ג בְּהַתּוֹרָה הַמַּתְחֶלֶת כְּשֶׁיֵּשׁ מִלְחָמוֹת וְכוּ', כִּי שָׁם מוּבָא מֵעִנְיַן הַתְּפִיסָה שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא עַיֵּן שָׁם).

נִמְצָא שֶׁהַגַּדְלוּת שֶׁעָנְשׁוֹ תְּפִיסָה, כְּשֶׁהוּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, טוֹב יוֹתֵר מֵהַגַּדְלוּת עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים:

רעג

אָמַר: טוֹב לְהָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ עִם אֵיזֶה נִגּוּן, כִּי נִגּוּן הוּא דָּבָר גָּדוֹל וְגָבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד, וְיֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ אֶת לֵב הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְנַגֵּן, אַף עַל פִּי כֵן בְּבֵיתוֹ וּבֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יוּכַל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה נִגּוּן כְּפִי שֶׁיּוּכַל לְזַמֵּר אוֹתוֹ, כִּי מַעֲלַת הַנִּגּוּן אֵין לְשַׁעֵר.

וּכְבָר מְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל, כַּמָּה תּוֹרוֹת גְּבוֹהוֹת מֵעִנְיַן נִגּוּן. וְעַיֵּן בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְס שָׁם מְרֻמָּז קְצָת מַעֲלַת הַנִּגּוּן, כִּי מְבֹאָר שָׁם שֶׁעִקַּר רְפוּאַת הַבַּת מַלְכָּה שֶׁנָּפְלָה חַלָּשׁוּת הוּא עַל יְדֵי נִגּוּן, הַיְנוּ עַל יְדֵי עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם. וְהָבֵן מְאֹד עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים:

כִּי גַּם הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הִיא נִקְרֵאת ׳בַּת מֶלֶךְ׳ כַּיָּדוּעַ, וְהִיא מֻנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁמֻּנַּחַת אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עֲיֵפָה וִיגֵעָה וַחֲלוּשָׁה בַּעֲווֹנוֹתֶיהָ שֶׁהֵם הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים, שֶׁזָּרַק וְיָרָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ שֶׁתְּפָסָהּ, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם; וּצְרִיכִין צַדִּיק בַּעַל כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁיּוּכַל לִכְנֹס לְתוֹךְ כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנָּפְלָה לְשָׁם וּלְהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי חִצִּים, וְלֵידַע כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי דְּפִיקִין כְּדֵי שֶׁיֵּדַע אֵיךְ צְרִיכִין לִרְפוּאָתָהּ, וּלְנַגֵּן כָּל הָעֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, כִּי עִקַּר רְפוּאָתָהּ עַל יְדֵי נִגּוּן וְשִׂמְחָה. וְהָבֵן שָׁם עוֹד דְּבָרִים מִתּוֹךְ דָּבָר.

וְהָעִקָּר לְהוֹצִיא מִשָּׁם עֵצוֹת טוֹבוֹת לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, כִּי 'לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה' (אָבוֹת א):

רעד

טוֹב מְאֹד לְהָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד לוֹ לְבַדּוֹ לַעֲסֹק שָׁם בַּעֲבוֹדַת ה' בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה; וּבִפְרָט הִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, שֶׁלָּזֶה צְרִיכִין בְּוַדַּאי חֶדֶר מְיֻחָד:

רעה

וְאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁאֲפִלּוּ הַיְשִׁיבָה בְּעַצְמָהּ שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּחֶדֶר מְיֻחָד לְבַדּוֹ - גַּם זֶה טוֹב מְאֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן, אֲפִלּוּ אִם אֵין זוֹכִין שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד, אַף עַל פִּי כֵן יְכוֹלִין לְהִתְבּוֹדֵד וּלְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ.

וְאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁתַּחַת הַטַּלִּית הוּא גַּם כֵּן חֶדֶר מְיֻחָד. כִּי כְּשֶׁמְּשַׁלְשְׁלִין הַטַּלִּית עַל עֵינָיו, יְכוֹלִין לְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ מַה שֶּׁרוֹצִין.

גַּם יְכוֹלִין לְהִתְבּוֹדֵד וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כְּשֶׁשּׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ וּמְכַסֶּה עַצְמוֹ בְּהַסָּדִין (כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר) שֶׁכָּךְ נָהַג דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים ו): "אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי" וְכוּ'.

גַּם יְכוֹלִין לְיַשֵּׁב עַל הַסֵּפֶר וְיִסְבְּרוּ אֲחֵרִים שֶׁהוּא לוֹמֵד, וְהוּא יָכוֹל אָז לְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ. וְעוֹד יֵשׁ לָזֶה כַּמָּה תַּחְבּוּלוֹת לְמִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת לִנְהֹג הַנְהָגָה זוֹ שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת הָעוֹלָה עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא יְסוֹד שֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וְהַתְּשׁוּבָה וְכוּ' (כַּמְבֹאָר כְּבָר כַּמָּה פְּעָמִים). אֲבָל טוֹב יוֹתֵר לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד:

רעו

סִפְּרוּ לִי שֶׁפַּעַם אֶחָד הָיָה מְדַבֵּר עִם אֲנָשָׁיו וְהָיָה מוֹכִיחַ וּמְיַסֵּר אוֹתָם הַרְבֵּה בִּדְבָרִים עַל שֶׁעֲדַיִן אֵינָם עוֹבְדִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּרְצוֹנוֹ, כְּדַרְכּוֹ הַטּוֹב תָּמִיד לְדַבֵּר רַק מִזֶּה. אַחַר כָּךְ, אַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתָם הַרְבֵּה, אַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה לָהֶם קְצָת. וְהִתְחִיל לְקָרְבָם וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם רַכּוֹת, וְאָמַר: "מָה אֲנִי רוֹצֶה מֵהֶם, הֲלֹא אַף עַל פִּי כֵן הֵם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים". וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עַל לִבָּם וְכוּ'. אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר: "בְּוַדַּאי אַתֶּם אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, אַךְ אִלּוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קָטָן כְּמוֹ אָנֹכִי בְּוַדַּאי הָיָה דַּי מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּכֶם, אֲבָל בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, עַל כֵּן בְּוַדַּאי צְרִיכִין לְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם בְּרָצוֹן חָזָק לְעָבְדוֹ כָּרָאוּי, לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר". וְהֵרִים אָז אֶת עַצְמוֹ וְהִגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה וְאָמַר: "אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל כָּל כָּךְ וְכוּ'", כַּנַּ"ל, וְנָשָׂא יָדָיו לְמַעְלָה בִּתְנוּעָה נִפְלָאָה לְרַמֵּז עַל הַפְלָגַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ:

רעז

אָמַר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁתָה אֲפִלּוּ מַיִם קֹדֶם הַתְּפִלָּה, וְהִקְפִּיד מְאֹד עַל אֵלּוּ הַשּׁוֹתִין קַאוֶוע [-קפה] וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה קֹדֶם הַתְּפִלָּה:

רעח

אָמַר שֶׁנִּמְצָאִים כַּמָּה מַאֲמָרִים בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁגִּלָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי לְתַלְמִידָיו אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ; וְזֶה עִנְיָן "וּבַחֲבוּרָא קַדְמָאָה" שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּפָרָשַׁת פִּינְחָס (ג ריט:) וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת.

כִּי הָעוֹלָם אֵינָם מְבִינִים מַהוּ עִנְיָן "וּבַחֲבוּרָא קַדְמָאָה", אַךְ הָאֱמֶת שֶׁהוּא גִּלָּה לָהֶם כַּמָּה תּוֹרוֹת אַחַר פְּטִירָתוֹ, וּמַה שֶּׁגִּלָּה לָהֶם קֹדֶם - קָרָא ״חֲבוּרָא קַדְמָאָה״.

וּבָזֶה מְיֻשָּׁב הֵיטֵב מַה שֶּׁנִּמְצָאִים בְּסִפְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבַתִּקּוּנִים פֵּרוּשׁ עַל מֵימְרוֹת הָאֲמוֹרָאִים שֶׁהָיוּ אַחַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זְמַן מְרֻבֶּה, אַךְ בֶּאֱמֶת אֵלּוּ הַמַּאֲמָרִים גִּלָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אַחַר פְּטִירָתוֹ, וְאָז כְּבָר הָיוּ אֵלּוּ הָאֲמוֹרָאִים בָּעוֹלָם. אַחַר כָּךְ מָצָאתִי עִנְיַן זֶה בְּאֵיזֶה סֵפֶר:

רעט

פַּעַם אַחַת אָמַר לִי בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: וּכְשֶׁכְּבָר רַע מְאֹד אֲזַי מִתְבַּטְּלִים לְגַמְרֵי (אִין אַז עֶס אִיז שׁוֹין גָּאר שְׁלֶעכְט, אִיז מֶין זִיךְ גָּאר מְבַטֵּל). וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ אֵיךְ מְבַטְּלִין עַצְמוֹ, וְהֵשִׁיב: סוֹגְרִין הַפֶּה וְהָעֵינַיִם וַהֲרֵי זֶה בִּטּוּל (מֶע פַאר מַאכְט דָּאס מוֹיל אוּן דִּיא אוֹיגְין אִיז בִּטּוּל).

מִזֶּה מוּבָן עֵצָה, שֶׁכְּשֶׁהַבַּעַל דָּבָר מִתְגַּבֵּר מְאֹד מְאֹד עַל הָאָדָם וּמְבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ מְאֹד בְּכַמָּה מִינֵי הִרְהוּרִים רָעִים וּבִלְבּוּלִים הַרְבֵּה שֶׁקָּשֶׁה לוֹ מְאֹד לְנַצְּחָם, אֲזַי יְבַטֵּל הָאָדָם עַצְמוֹ לְגַמְרֵי. כִּי כָּל הָאָדָם יָכוֹל לְבַטֵּל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי לִפְעָמִים, דְּהַיְנוּ לִסְתֹּם פִּיו וְעֵינָיו וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם דַּעַת וּמַחֲשָׁבָה כְּלָל. רַק יְבַטֵּל עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְגַמְרֵי.

רפ

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר לְעִנְיַן מַה שֶּׁהַצַּדִּיקִים הֵם נָעִים וְנָדִים בַּדֶּרֶךְ, אָמַר שֶׁיֵּשׁ נְשָׁמוֹת נִדָּחוֹת שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְעַלּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי מַה שֶּׁהַצַּדִּיק נָע וָנָד, וְיֵשׁ צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת נָע וָנָד אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הוּא נָע וָנָד בְּבֵיתוֹ, הַיְנוּ: מַה שֶּׁהוּא הוֹלֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה בְּבֵיתוֹ זֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת נָע וָנָד.

רפא

הָיָה מַזְהִיר מְאֹד שֶׁיִּשְׁמֹר הָאָדָם אֶת מָמוֹנוֹ בִּשְׁמִירָה גְּדוֹלָה וּמְעֻלָּה מְאֹד, וְהָיָה מַקְפִּיד מְאֹד עַל זֶה.

וְהָיָה מִתְלוֹצֵץ וּמַקְפִּיד עַל אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים הַמִתְעַצְּלִים שֶׁקּוֹרִין בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז "שְׁלֵים מַזְלְנִיק", כִּי זְמַנִּים וְעִתִּים בִּטֵּל עַצְמוֹ מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וְטָרַח וְיָגַע בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל לְהַרְוִיחַ מָמוֹן כְּדֵי לְפַרְנֵס בֵּיתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ לוֹ הַמָּמוֹן הוּא נַעֲשֶׂה ״שְׁלֵים מַזְלְנִיק״ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עָלָיו כְּלָל.

כִּי מָמוֹן כָּשֵׁר שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ שְׁמִירָה כְּמוֹ עַיִן שֶׁבָּרֹאשׁ. וּבְכָל עֵת שֶׁנִּזְדַּמֵּן שֶׁאֶחָד מֵאֲנָשָׁיו - נֶאֱבַד אֶצְלוֹ אֵיזֶה סַךְ מָמוֹן בַּדֶּרֶךְ, וְהָיוּ בָּאִים בְּקֻבְלָנָא לְפָנָיו, הָיָה מְבַזֶּה וּמוֹכִיחַ אוֹתוֹ מְאֹד עַל זֶה עַל שֶׁלֹּא נִזְהֲרוּ בִּשְׁמִירָתוֹ יָפֶה.

רפב

אָמַר לְאֶחָד: כְּשֶׁנִּפְרָדִין ח"ו מֵהַצַּדִּיקִים, כְּאִלּוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה. כִּי אִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (תִּקּוּנֵי זֹהַר כא) שֶׁהַצַּדִּיק הוּא קוּצָא דְּאוֹת ד', וּכְשֶׁנִּפְרָדִין מִמֶּנּוּ ח"ו, אֲזַי מַפְרִידִין קוּצָא דְּאוֹת ד' דְּאֶחָד (דְּבָרִים ו) וְנַעֲשֶׂה ח"ו ״אַחֵר״ (שְׁמוֹת לד יד)שֶׁהוּא אֵל אַחֵר כְּפִירוּת, כִּי עִקַּר אֱמוּנַת הַיִּחוּד הוּא עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהֵם קוּצָא דְּאוֹת ד' דְּאֶחָד וְכַּנַּ"ל.

וְכֵן מְבֹאָר עִנְיָן זֶה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל, שֶׁעִקַּר הָאֱמוּנָה תּוֹלֶה בַּהִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים:

רפג

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר לְעִנְיַן בְּנֵי הַנְּעוּרִים שֶׁעַל פִּי הָרֹב מְבַלְבֵּל אוֹתָם בִּתְפִלָּתָם מֵחֲמַת שֶׁלֹּא זָכוּ לְהִתְקַדֵּשׁ כָּרָאוּי בִּקְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג. וְעַל כֵּן כְּשֶׁעוֹמְדִין אַחַר כָּךְ לְהִתְפַּלֵּל קָשֶׁה עֲלֵיהֶם מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל. וְהוּא ז"ל הִזְהִיר עַל זֶה כַּמָּה פְּעָמִים לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִזֶּה כְּלָל, וּמָה דַּהֲוֵה הֲוֵה, וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה צְרִיכִין לִשְׁכֹּחַ הַכֹּל לְגַמְרֵי וּלְהִתְגַּבֵּר לְהִתְפַּלֵּל בְּשִׂמְחָה כָּרָאוּי תָּמִיד אֵיךְ שֶׁהוּא.

וְאָמַר שֶׁעַל זֶה (בְּרָכוֹת ה:)״'הִצְטַעֵר אַבָּא בִּנְיָמִין, עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לְמִטָּתִ״'. ״מִטָּה״ הוּא לְשׁוֹן זִוּוּג (כְּתֻבּוֹת י:), וְזֶהוּ 'עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לְמִטָּתִי' - שֶׁאוּכַל לְהִתְפַּלֵּל אַחַר כָּךְ בְּסָמוּךְ מִיָּד, וְלֹא יְבַלְבֵּל הָעִנְיָן הַזֶּה אֶת תְּפִלָּתִי כְּלָל:

רפד

אָמַר: לְעִנְיַן בְּנֵי הַנְּעוּרִים הַכְּשֵׁרִים וְהַמִּתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה וּבְהִתְלַהֲבוּת, וְיֵשׁ בְּנֵי אָדָם הַמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם וְעוֹשִׂים לָהֶם יִסּוּרִים; וּכְשֶׁאֵלּוּ הַמִּתְפַּלְּלִים מַתְחִילִים לְהַקְפִּיד וּלְהִתְקוֹטֵט עִמָּהֶם עִם אֵלּוּ הַמְצַעֲרִים אוֹתָם וּמְבַלְבְּלִים אוֹתָם, אֲזַי אוֹמְרִים הַמְּבַלְבְּלִים: 'אִם אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְאַתֶּם טְרוּדִים וּקְשׁוּרִים בִּתְפִלַּתְכֶם בְּכַוָּנָה בֶּאֱמֶת, מַדּוּעַ אַתֶּם שׁוֹמְעִים הַבִּלְבּוּלִים? כִּי מֵחֲמַת גֹּדֶל כַּוָּנַת הַתְּפִלָּה רָאוּי לָכֶם לִבְלִי לִשְׁמֹעַ שׁוּם בִּלְבּוּל כְּלָל'.

אָמַר רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁהָאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, כִּי בֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּדוֹל אֲמִתִּי מִגְּדוֹלֵי הַמְפֻרְסָמִים בֶּאֱמֶת הַמִּתְפַּלְּלִים בְּכֹחַ וּבִדְבֵקוּת גָּדוֹל, אַף עַל פִּי כֵן אִם יָבוֹא אָדָם וְיִשְׂחַק מִמֶּנּוּ וִיבַלְבֵּל אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבוּק מְאֹד בִּתְפִלָּתוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי כֵן יְבַלְבֵּל אוֹתוֹ מְאֹד וְיִהְיֶה לוֹ צַעַר וּבִלְבּוּל גָּדוֹל מִזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה בֶּאֱמֶת.

שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד שֶׁשָּׁמַע מִפִּי רַבֵּנוּ ז"ל שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתְנִין לְאֶחָד עֲשִׁירוּת גָּדוֹל, וְכָל הָעוֹלָם מִתְקַנְּאִין בּוֹ וְרוֹדְפִין אַחַר הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת וּמְבַלִּים יָמִים וְשָׁנִים עַל זֶה, וְהַכֹּל מֵחֲמַת קִנְאָה וְהִסְתַּכְּלוּת שֶׁמִּסְתַּכְּלִין עַל זֶה שֶׁנִּתְעַשֵּׁר כָּל כָּךְ, וְאַחַר כָּךְ אֵין עוֹלֶה בְּיָדָם כְּלוּם; וְכָל זֶה מַעֲשֵׂי הַבַּעַל דָּבָר שֶׁהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה לְהַזְמִין עֲשִׁירוּת גָּדוֹל לְאֶחָד כְּדֵי שֶׁהַרְבֵּה הַרְבֵּה יְבַלּוּ יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם ח"ו עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל. רַחֲמָנָא לִצְלָן מֵהַאי דַּעְתָּא שַׁבֶּשְׁתָּא (שַׁבָּת פד:):

רפה

שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ פַּעַם אֶחָד שֶׁדִּבֵּר בְּהַפְלָגַת גְּדֻלּוֹת סוֹדוֹת נוֹרְאוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, אָמַר: הֲלֹא כָּל סֵפֶר תִּקּוּנִים הוּא עַל תֵּבַת ״בְּרֵאשִׁית״ לְבַד, וְעַל סֵפֶר הַתִּקּוּנִים לְבַד לֹא יַסְפִּיקוּ אֲלָפִים סְפָרִים לְבָאֵר עֹצֶם רִבּוּי הַסּוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ שָׁם, אֲשֶׁר לֹא יְכִילֵם הָעִיּוּן, כַּיָּדוּעַ לַכֹּל גְּדֻלַּת קְדֻשַּׁת הַתִּקּוּנִים הַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר כָּל עוֹרוֹת אֵילֵי נְבָיוֹת לֹא יַסְפִּיקוּ לְבָאֵר סוֹדוֹתָיו וּרְמִיזוֹתָיו וְכוּ'. וְכָל סֵפֶר הַתִּקּוּנִים עִם כָּל מַה שֶּׁנִּכְלָל בּוֹ כַּנַּ"ל הוּא רַק פֵּרוּשׁ עַל תֵּבַת 'בְּרֵאשִׁית' לְבַד, וְכֵן עַל תֵּבַת 'בָּרָא' יְכוֹלִין גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת סֵפֶר תִּקּוּנִים עִם רִבּוּי סוֹדוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל.

וּמִזֶּה יְכוֹלִין לְהָבִין וּלְשַׁעֵר קְצָת גַּבְהוּת עַמְקוּת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, כִּי כֵן עַל כָּל תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁל הַתּוֹרָה יֵשׁ סוֹדוֹת רַבּוֹת כְּמוֹ אֵלּוּ הַסּוֹדוֹת הַכְּלוּלִים בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים שֶׁהוּא עַל תֵּבַת ״בְּרֵאשִׁית״ לְבַד.

וְעַתָּה, כְּלָלִיּוּת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּה הַרְבֵּה תֵּבוֹת כָּאֵלּוּ, מַה גָּדְלוּ סוֹדוֹתֶיהָ, אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר וּלְדַבֵּר מִזֶּה כְּלָל!:

רפו

פַּעַם אַחַת אָמַר לִי בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: אַתָּה הֲלֹא מְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים, יֵשׁ לְךָ לִשְׁאוֹל אוֹתָם ״מָה?״ (דִּי שְׁמוּסְט זִיךְ יָא מִיט מֶענְטְשִׁין. קֶענְסְטִי זֵייא צוּ פְרֶעגְן וָואס). וְאָמַר תֵּבָה זֹאת ״מה" - "וָואס" בְּהַמְשָׁכָה וּבְקוֹל גָּדוֹל מֵעֹמֶק הַלֵּב.

כְּלוֹמַר, שֶׁרָאוּי לִשְׁאֹל לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵין חוֹשְׁבִין עַל אַחֲרִיתָם "מָה?". כְּלוֹמַר: לְאַחַר כָּל הַסִּכְסוּכִים וְהַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת וְהַטְּעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל שֶׁיֵּשׁ לְרֹב בְּנֵי אָדָם תֵּרוּצִים שֶׁל שֶׁקֶר עַל שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי כֵן סוֹף כָּל סוֹף מַה יִּהְיֶה מִמְּךָ. מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתְךָ וּמַה תָּשִׁיב שׁוֹלְחֲךָ דָּבָר? וּמָה אַתָּה חוֹשֵׁב? וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה גֵּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְכָל יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ הֶבֶל וָרִיק כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה וְכוּ'?! וְכָל זֶה אָדָם יוֹדֵעַ הֵיטֵב, וְאִם כֵּן מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?! שִׂים לִבְּךָ לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵיטֵב, וְהַכְנִיסֵם הֵיטֵב בְּעֹמֶק לִבְּךָ וְאַל תַּשְׁלִיכֵם אַחֲרֵי גֵּוְךָ. (אָבוֹת ה): 'הֲפֹךְ בָּהֶם וַהֲפֹךְ בָּהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל':

רפז

אָמַר: מַה יֵּשׁ לְהָאָדָם לַעֲשׂוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם? אֵין צָרִיךְ כִּי אִם לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וּלְהִתְפַּלֵּל.

מֶע בַּאדַארְף מֶער נִיט נָאר דַּאִווינֶין אִין לֶערְנֶין אִין דַּאִווינֶין.

עוֹד שָׁמַעְתִּי כַּמָּה דְּבָרִים וְשָׁכַחְתִּי:

רפח

שָׁמַעְתִּי שֶׁפַּעַם אַחַת אָמַר לְאִישׁ אֶחָד בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן (אָבוֹת ב שַׁבָּת קנג.): "שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ", וְדָחַק וּמָשַׁךְ תֵּבַת "יוֹם אֶחָד", וְכַוָּנָתוֹ הָיָה לְעִנְיַן מַה שֶּׁמַּפִּיל אֶת הָאָדָם מַה שֶּׁקָּדַם לוֹ וּמַה שֶּׁלְּאַחֲרָיו, דְּהַיְנוּ: מַה שֶּׁרוֹאֶה שֶׁלִּפְעָמִים מִתְעוֹרֵר קְצָת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל קֹדֶם וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, כְּפִי מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ. וּמֵחֲמַת זֶה נוֹפְלִים רַבִּים מֵעֲבוֹדָתָם כַּיָּדוּעַ. וְעַל זֶה אָמַר רַבֵּנוּ ז"ל, לְהָאִישׁ הַנַּ"ל וְגָעַר עָלָיו וְאָמַר: שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. כְּלוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא תִּזְכֶּה כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ קֹדֶם שֶׁתָּמוּת כִּי אִם לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "יוֹם אֶחָד" בִּלְבַד – גַּם זֶה טוֹב מְאֹד וְיָקָר מִכָּל הוֹן, כִּי מַה יִּתְרוֹן לְאָדָם מִכָּל עֲמָלוֹ וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ מִכָּל יְגִיעָתוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו כִּי אִם זֶה הַיּוֹם שֶׁשָּׁב לַה'; וְזֶהוּ "שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ" כַּנַּ"ל. וְהָבֵן:

רפט

אָמַר לְאֶחָד שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ לָהוּט וְנִבְהָל לְהוֹן, וְאֵינֶנּוּ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן יוֹתֵר מִכְּפִי מָמוֹנוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, רַק עוֹשֶׂה מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה בְּמָמוֹנוֹ לְבַד וְאֵינוֹ לוֹוֶה מֵאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת מַשָּׂא וּמַתָּן גָּדוֹל, זֶהוּ מְקַיֵּם (דְּבָרִים ו) "וּבְכָל מְאֹדֶךָ".

גַּם אָמַר לְאֶחָד שֶׁכְּשֶׁנּוֹתְנִין חֹמֶשׁ לִצְדָקָה מִמָּמוֹנוֹ הוּא מְקַיֵּם "וּבְכָל מְאֹדֶךָ":

רצ

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל, בְּהַדִּבּוּר שֶׁהוּא מְדַבֵּר, נִכְלָלִין בּוֹ כָּל הַדִּבּוּרִים הַצְּרִיכִין אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל; וְזֶהוּ (דְּבָרִים א) "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", שֶׁהַדִּבּוּרִים שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה נַעֲשָׂה מִמֶּנּוּ דְּבָרִים "אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מָצָא בּוֹ מַה שֶּׁצָּרִיךְ, כַּנַּ"ל:

רצא

מָצָאתִי בְּסֵפֶר "לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" עִנְיָן אֶחָד שֶׁלֹּא נִדְפַּס עֲדַיִן. וְזֶהוּ: דַּע שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִתְחַדְּשִׁין בּוֹ חֳלָאִים חֲדָשִׁים רַחֲמָנָא לִצְלָן, בִּבְחִינַת (קֹהֶלֶת א): "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב", הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁבְּכָל דּוֹר שֶׁבָּא מְאֻחָר נִתּוֹסֵף הַדַּעַת שֶׁל הַפִּילוֹסוֹפִים כִּי בְּכָל דּוֹר בָּאִים עַל חָכְמוֹת חֲדָשׁוֹת, וְעַל יְדֵי זֶה יוֹסִיף מַכְאוֹב, שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ חֳלָאִים חֲדָשִׁים רַחֲמָנָא לִצְלָן. ה' יַצִּילֵנוּ:

רצב

סִפְּרוּ לִי שִׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁחָסִיד אֶחָד בָּא לְפָנָיו שֶׁהָיָה חָשׁוּב קְצָת, וּכְבָר הָיָה בָּא בַּיָּמִים קְצָת, וְהָיָה לוֹ יְדִיעָה בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י ז"ל, וְרָצָה לְהִתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ ז"ל, וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִם רַבֵּנוּ ז"ל, כְּדֶרֶךְ הַחֲסִידִים הַחֲשׁוּבִים.

וְאָמַר לְרַבֵּנוּ ז"ל: יוֹרֵנוּ רַבֵּנוּ דֶּרֶךְ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ! עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל בִּלְשׁוֹן תְּמִיהָה: "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ"? (תְּהִלִּים ס"ז), הַיְנוּ: מִי שֶׁהוּא עֲדַיִן מְשֻׁקָּע בְּאַרְצִיּוּת גָּמוּר, הוּא רוֹצֶה לָדַעַת דֶּרֶךְ לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ?

וּכְפִי הַמּוּבָן מֵהַסִּפּוּר, שֶׁקְּפֵדָתוֹ הָיָה מַה שֶּׁמְּדַבֵּר עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן גַּדְלוּת שֶׁרוֹצֶה לֵידַע דֶּרֶךְ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ לֹא חָסֵר לוֹ כִּי אִם לֵידַע דְּרָכִים, כִּי רַבֵּנוּ ז"ל רָצָה שֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ בֶּאֱמֶת:

רצג

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ מֵאִישׁ אֶחָד שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ וְהִזְהִירוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְאָמַר לוֹ שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַקּוֹל מְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה, כֵּן לְהֵפֶךְ, הַכַּוָּנָה מְעוֹרֵר הַקּוֹל; שֶׁכְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וְנִזְהָר לְהַכְנִיס כָּל לִבּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתוֹךְ דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה, אֲזַי מִמֵּילָא יִתְעוֹרֵר קוֹלוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל כָּרָאוּי. וְכֵן נִרְאֶה בְּחוּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים:

רצד

שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁבִּימֵי אֱלוּל שֶׁנּוֹהֲגִין יִשְׂרָאֵל לוֹמַר תִּקּוּנִים וּתְפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת אַחַר הַתְּפִלָּה וְכוּ', וּמְאַחֲרִין יוֹתֵר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמַר שֶׁמֵּהַנִּגּוּן שֶׁל הַתִּקּוּנִים וּמַה שֶּׁהַלֵּב כּוֹאֵב וְחָלַשׁ מֵחֲמַת שֶׁמִּתְאַחֲרִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, מִכָּל זֶה נַעֲשִׂין דְּבָרִים גְּבוֹהִים וּגְדוֹלִים לְמַעְלָה:

רצה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בִּתְפִלָּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק וִיאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְאָמַר שֶׁיַּחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ: הֲלֹא אִם אֲנִי רָחוֹק בְּעֵינַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ מֵחֲמַת רִבּוּי עֲווֹנוֹתַי, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא! עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא, כִּי הֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (כְּרִיתוֹת ו:):"'כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ מִתְּפִלַּת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תְּפִלָּה, וְיַלְפִינָן מִקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה בָּהֶם חֶלְבְּנָה". וְאִם כֵּן, אִם אֲנִי בְּעֵינַי כְּפוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל ח"ו, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא, כָּל שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא וכנ"ל; וּבְוַדַּאי אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִבְטֹחַ בְּחַסְדֵּי ה' שֶׁיִּשְׁמַע וִיקַבֵּל גַּם אֶת תְּפִלָּתִי. כִּי אַדְּרַבָּא דַּיְקָא עַל יָדִי עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַקְטִיר קְטֹרֶת בְּלֹא חֶלְבְּנָה. נִמְצָא שֶׁגַּם חֶלְבְּנָה הִיא שְׁלֵמוּת הַקְּטֹרֶת וּכְמוֹ כֵן הוּא לְעִנְיַן תְּפִלָּה וכנ"ל, שֶׁבְּלֹא תְּפִלָּתִי הַגָּרוּעַ הַמִּצְטָרֶפֶת לִתְפִלַּת יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה שְׁלֵמוּת לְהַתְּפִלָּה, כְּמוֹ קְטֹרֶת בְּלֹא חֶלְבְּנָה וכנ"ל:

רצו

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, צְרִיכִין לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר. כַּמּוּבָא בְּסִימָן ב' וּבְסִימָן ט' בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק רִאשׁוֹן וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת.

עַל כֵּן הִזְהִיר לַאֲנָשָׁיו שֶׁיֹּאמְרוּ קֹדֶם הַתְּפִלָּה: "הֲרֵינִי מְקַשֵּׁר עַצְמִי לְכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּדוֹרֵנוּ":

רצז

דִּבֵּר עִמָּנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁרְצוֹנוֹ חָזָק מְאֹד שֶׁנֵּלֵךְ עִם הַתּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה, דְּהַיְנוּ לֵילֵךְ תְּחִלָּה אֵיזֶה זְמַן עִם תּוֹרָה פְּלוֹנִית בְּעֵרֶךְ ב' אוֹ ג' חֳדָשִׁים, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיוּ כָּל עֲבוֹדָתוֹ וְהִלּוּכוֹ בְּיִרְאַת ה' עַל פִּי הַנֶּאֱמַר בְּאוֹתָהּ הַתּוֹרָה, וְכָל תְּפִלָּתוֹ וְשִׂיחָתוֹ יִהְיֶה לִזְכּוֹת לְהַגִּיעַ לְמַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאוֹתָהּ הַתּוֹרָה, וְכֵן יִתְנַהֵג אֵיזֶה זְמַן. וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ אֵיזֶה זְמַן עִם תּוֹרָה אַחֶרֶת, וְכֵן אַחַר כָּךְ, עַד שֶׁיִּגְמֹר לֵילֵךְ עִם כָּל הַתּוֹרוֹת. וְדִבֵּר כַּמָּה פְּעָמִים מִזֶּה. אַשְׁרֵי מִי שֶׁיֹּאחֵז בָּזֶה:

רחצ

פַּעַם אַחַת בָּא לְפָנָיו בְּעֶרֶב יוֹם־הַכִּפּוּרִים אִישׁ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו שֶׁנֶּחֱלַשׁ בְּאוֹתָן הַיָּמִים וְסִפֵּר לְפָנָיו צַעֲרוֹ וְחֻלְשָׁתוֹ, וְעָמַד שָׁם עוֹד אֶחָד מֵאוֹתוֹ הָעִיר שֶׁל זֶה הָאִישׁ הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ, וְאָמַר לִפְנֵי רַבֵּנוּ ז"ל, שֶׁחוֹלַאְתּוֹ הִכְבִּידָה עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהָלַךְ הַיּוֹם לַמִּקְוֶה לִטְבֹּל. עָנָה רַבֵּנוּ ז"ל וְאָמַר: לָמָה אַתֶּם תּוֹלִים הַכְבָּדַת הַחוֹלַאַת בְּמִצְווֹת, טוֹב וְרָאוּי יוֹתֵר שֶׁתִּתְלוּ בַּעֲבֵרוֹת. וְזֶה הָיָה בְּעֶרֶב יוֹם־כִּפּוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁל קֹדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ הַקָּדוֹשׁ בְּאוּמַאן:

רצט

אַחַר שִׂמְחַת תּוֹרָה הָיִיתִי רָגִיל לָבוֹא אֵלָיו ז"ל. וּבְכָל שָׁנָה כְּשֶׁבָּאתִי אֵלָיו אַחַר שִׂמְחַת תּוֹרָה שָׁאַל אוֹתִי אִם הָיִיתִי שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. וְסִפֵּר לִי כַּמָּה פְּעָמִים אֵיךְ הָיוּ הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בְּבֵיתוֹ וְהָיָה לוֹ נַחַת גָּדוֹל מִזֶּה. וְכֵן עוֹד פַּעַם אַחַת בְּאֶמְצַע הַשָּׁנָה דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן שִׂמְחַת תּוֹרָה – אִם אֲנִי מַרְגִּישׁ שִׂמְחָה בְּלִבִּי אָז אוֹ עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחֵר בַּשָּׁנָה אִם אֲנִי מַרְגִּישׁ שִׂמְחָה בְּלִבִּי. (וּבָרוּךְ ה' שֶׁעֲזָרַנִי בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל לִשְׂמֹחַ בְּכָל לֵב כַּמָּה פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, וְהִרְגַּשְׁתִּי הַשִּׂמְחָה בְּלִבִּי מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ כְּלָל. כִּי שִׂמְחַת יַהֲדוּתֵנוּ, מַה שֶּׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל וּלְהַאֲמִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא לְכָל חַד כְּפוּם מָה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ. וְאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ כְּלָל. כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים. בִּפְרָט בְּחִינַת הַדְּבֵקוּת שֶׁמַּרְגִּישִׁין בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְׁרָאֵל, זֶה אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל)

כִּי חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ הָיָה מְאֹד שֶׁנִּהְיֶה שְׂמֵחִים בְּכָל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, בִּפְרָט בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה וּפוּרִים וּבְשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב. וְסִפֵּר לִי שֶׁפַּעַם אַחַת בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה רָקַד בְּעַצְמוֹ לְבַדּוֹ בְּחַדְרוֹ בְּלִי סִיּוּעַת אֲנָשִׁים אֲחֵרִים:

ש

פַּעַם אַחַת אָמַר לִי: כָּל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה בָּעוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁנִּמְצָא בָּעוֹלָם – הַכֹּל בִּשְׁבִיל הַבְּחִירָה וְהַנִּסָּיוֹן:

שא

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁעִקָּר עֲבוֹדַת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא בַּחֹרֶף, לָקוּם בַּחֲצוֹת־לַיְלָה; וּבַקַּיִץ בְּעֵת שֶׁהַלַּיְלָה קָצָר מְאֹד (שֶׁאָז אֵין עוֹמְדִין בַּחֲצוֹת (בְּחוּץ לָאָרֶץ), כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר), אָז יִזָּהֵר לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר:

שב

פַּעַם אַחַת עָמַדְתִּי לְפָנָיו וְהוּא ז"ל הָיָה מֻנָּח עַל מִטָּתוֹ וְנִזְרְקוּ דִּבּוּרִים אֵלּוּ מִתּוֹךְ פִּיו הַקָּדוֹשׁ וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: הָעִקָּר הוּא "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי" (יונה ב ג) (דֶּער עִקָּר אִיז "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי"):

שג

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיַן מִאוּס תַּאֲוָה הַיָּדוּעַ. וְאָמַר אָז: מִי שֶׁמְּהַרְהֵר בְּהִרְהוּרֵי נִאוּף הוּא שׁוֹטֶה. כִּי הֲלֹא אֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט שֶׁקּוֹרִין 'בַּעַל הַבַּיִת' הוּא גַּם כֵּן אֵינוֹ חָפֵץ שֶׁיִּהְיֶה נִתְפָּס ח"ו בְּעִנְיָן זֶה; אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ יְרֵא חֵטְא כְּלָל, עַל כָּל פָּנִים בְּוַדַּאי אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בִּזָּיוֹן בָּזֶה שֶׁיִּתְפְּסוּ אוֹתוֹ עִם אִשָּׁה אַחֶרֶת. וְאִם כֵּן לָמָּה לוֹ לְהַרְהֵר וּלְצַעֵר נַפְשׁוֹ בְּחִנָּם?! (וּכְבָר מְבֹאָר שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָה כִּרְצוֹנוֹ וְכוּ'. עַיֵּן בַּסְּפָרִים הַנִּדְפָּסִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מִזֶּה וְיֶעֱרַב לְךָ לָעַד אִם תִּרְצֶה לְקַבְּלָם בֶּאֱמֶת):

שד

פַּעַם אַחַת הִתְלוֹצֵץ מִזֶּה וְאָמַר שֶׁעַל זֶה מְבַקְּשִׁים בְּכָל יוֹם "וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן", וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: אָדֶער אַה נִסָּיוֹן אָדֶער אַה בִּזָּיוֹן (אוֹ נִסָּיוֹן אוֹ בִּזָּיוֹן). הַיְנוּ כִּי אִם לֹא יַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן, יִהְיֶה לוֹ בִּזָּיוֹן.

וּכְבָר מְבֹאָר קְצָת שֶׁסִּפֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן מִאוּס תַּאֲוָה זֹאת וְאָמַר שֶׁאֵינָהּ תַּאֲוָה כְּלָל וְכוּ'.

אַחַר־כָּךְ אָמַר שֶׁנִּמְצָאִים הַרְבֵּה שֶׁמֵּעֹצֶם גַּשְׁמִיּוּתָם וּרְגִילוּתָם בְּעִנְיָן זֶה, אֵין מוֹעִיל לָהֶם כְּלָל מַה שמְּמָאֲסִין לָהֶם עִנְיָן זֶה; אַדְּרַבָּא, בְּאֵיזֶה לָשׁוֹן שֶׁיְּדַבְּרוּ עִמָּהֶם מִזֶּה יִתְגַּבְּרוּ עֲלֵיהֶם הַהִרְהוּרִים יוֹתֵר. עַל כֵּן טוֹב לְרֹב בְּנֵי אָדָם לִבְלִי לְהַתְחִיל לַחֲשֹׁב בָּזֶה כְּלָל. וְכַמְבֹאָר מִזֶּה בְּסֵפֶר הא"ב: אַל תִּכְנֹס עִם פִּתּוּיֶיךָ בְּטוֹעֵן וְנִטְעָן וְכוּ':

שה

שַׁיָּךְ לְהַשִּׂיחוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ ז"ל כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת (מֶע הָאט גָּאר נִיט צוּ טָאהן). (וּכְבָר נִדְפְּסוּ (לְעֵיל רסט רפז) כַּמָּה שִׂיחוֹת נִפְלָאוֹת) וְכֵן מְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בִּמְנָחוֹת דַּף צ"ט: "תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: דִּבְרֵי תּוֹרָה לֹא יִהְיֶה עָלֶיךָ חוֹבָה וְאִי אַתָּה רַשַּׁאי לִפְטֹר עַצְמְךָ מֵהֶן", וְהוּא עֵצָה נִפְלָאָה לְמִי שֶׁמְּבִינָהּ מְעַט:

שו

שַׁיָּךְ לְהָא"ב הֶחָדָשׁ אוֹת ד' דַּעַת סִימָן א' הַמַּתְחִיל: דַּע כִּי לְכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְכָל נִבְרָא יֵשׁ קוֹמָה מְיֻחֶדֶת וְכוּ', לְמָשָׁל מִין הָאַרְיֵה וְכוּ'. וְהַהֶבְדֵּלִים כֻּלָּם הֵם רְמוּזִים בִּתְמוּנַת הָאוֹתִיּוֹת וּבְצֵרוּפֵיהֶם. וְהַזּוֹכֶה לְהָבִין אֶת הַתּוֹרָה וְכוּ'. נִרְאֵה לִי שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן הַשִּׂיחָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ קֹדֶם שַׁבָּת חֲנֻכָּה תקס"ה מֵעִנְיַן הַבְּרִיּוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁכָּל הַתְּמוּנוֹת וְהַצּוּרוֹת שֶׁל כָּל בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם נִכְלָלִים בְּתֵבַת אָדָם הַנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה "נַעֲשֶׂה אָדָם" (בְּרֵאשִׁית א כו), כִּי בְּזוֹ הַתֵּבָה אָדָם שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "נַעֲשֶׂה אָדָם" – בְּתֵבָה זוֹ בְּעַצְמָהּ נִכְלָלִים כָּל מִינֵי הַתְּמוּנוֹת שֶׁל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם. וְכֵן תֵּבַת "בְּהֵמָה וְחַיָּה" וְכוּ' הַנֶּאֱמָר בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, בְּזוֹ הַתֵּבָה גַּם כֵּן נִכְלָל כָּלהַתְּמוּנוֹת שֶׁל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וְכֵן שְׁאָר הַנִּבְרָאִים. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זוֹ.

וְאָמַר אָז שֶׁיֵּשׁ חָכְמוֹת אֲפִלּוּ בְּזֶה הָעוֹלָם שֶׁיְּכוֹלִין לִחְיוֹת בָּהֶם לְבַד בְּלִי שׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה; כִּי יֵשׁ דְּבָרִים נִפְלָאִים וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת וְנוֹרָאוֹת אֲפִלּוּ בְּזֶה הָעוֹלָם שֶׁיְּכוֹלִין לִחְיוֹת בָּהֶם לְבַד בְּלִי שׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זוֹ הַרְבֵּה וְלֹא זָכִינוּ לְכָתְבָהּ:

שז

לְעִנְיַן מַה שֶּׁדֶּרֶךְ הָעוֹלָם לוֹמַר בְּכָל שָׁנָה וּבְכָל עֵת שֶׁעַכְשָׁו אֵינָם עִתִּים טוֹבוֹת וּבַשָּׁנִים הַקּוֹדְמִים הָיָה טוֹב יוֹתֵר וְכוּ'. כַּיָּדוּעַ שִׂיחוֹת כָּאֵלּוּ בֵּין רֹב הָעוֹלָם, דִּבַּרְנוּ עִמּוֹ מִזֶּה הַרְבֵּה.

וְרֹב הַשִּׂיחָה הָיָה שֶׁסִּפְּרוּ לְפָנָיו הַרְבֵּה שֶׁבַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הַטּוֹבִים הָיָה הַכֹּל בְּזוֹל גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּׁל עַכְשָׁו. כִּי לֹא הָיָה אָז נְגִידִים וַעֲשִׁירִים גְּדוֹלִים כְּמוֹ עַכְשָׁו. וּמַה שֶּׁמּוֹצִיא עַכְשָׁו בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט וַאֲפִלּוּ מְקַבֵּל חָשׁוּב הוּא יוֹתֵר מֵהַהוֹצָאוֹת שֶׁל הַנְּגִידִים, שֶׁבַּשָּׁנִים הַקּוֹדְמִים כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם כָּל זֶה.

עָנָה וְאָמַר: הֲלֹא אַדְּרַבָּא, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג עַתָּה הָעוֹלָם יָפֶה יוֹתֵר מִקֹּדֶם! וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אַדְּרַבָּא, דֶּער אֵייבֶּערְשְׁטֶער פִירְט הַיינְט שֶׁענֶיר דִיא וֶועלְט:

שח

וְיֵשׁ לָנוּ בָּזֶה שִׂיחוֹת הַרְבֵּה, שֶׁכָּל דִּבּוּרִים וְשִׂיחוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁל הָעוֹלָם הַכֹּל הֵם מִן הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁמַּרְבֶּה שִׂיחוֹת כָּאֵלֶּה לְהַכְבִּיד הַצַּעַר וּלְהַגְדִּיל דַּאֲגַת הַפַּרְנָסָה כְּאִלּוּ עַכְשָׁו ח"ו אָפֵס תִּקְוָה. וּבֶאֱמֶת הוּא שֶׁקֶר וְכָזָב, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְפַרְנֵס וּמְכַלְכֵּל הָעוֹלָם תָּמִיד וּבְכָל דּוֹר וּבְכָל שָׁנָה נִמְצָאִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

וְאִם נִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בְּכָל שָׁנָה וּבְכָל עֵת, בְּוַדַּאי נִמְצָא תָּמִיד אֲנָשִׁים רַבִּים שֶׁהָיוּ עֲנִיִּים וּמְשָׁרְתִים וְכַיּוֹצֵא בַּשָּׁנִים הַקּוֹדְמִים, וְעַכְשָׁו נִתְעַשְּׁרוּ. וְגַם הֵם רֻבָּם אוֹמְרִים שֶׁהַשָּׁנִים אֵינָם מְתֻקָּנוֹת עַתָּה כְּמִקֹּדֶם, מֵחֲמַת שֶׁרוֹצִים בְּכָל פַּעַם עֲשִׁירוּת יוֹתֵר, וּמַנְהִיגִים בְּבֵיתָם בִּגְדוֹלוֹת יוֹתֵר, עַד שֶׁהוֹצָאָתָם מְרֻבָּה. וְאוֹמְרִים שֶׁעַתָּה אֵינָם שָׁנִים טוֹבוֹת כְּמִקֹּדֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ זוֹכְרִים שֶׁזֶּה סָמוּךְ לִפְנֵי אֵיזֶה שָׁנִים הָיוּ עֲנִיִּים אוֹ מְשָׁרְתִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם.

וְיִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, מַאי נָפְקָא מִנָּהּ, מַה שֶּׁצּוֹעֲקִים בְּכָל פַּעַם שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה. וּכְבָר צָוַח שְׁלֹמֹה עַל זֶה וְסָתַר דִּבְרֵיהֶם. וְאָמַר (קֹהֶלֶת ז): "אַל תֹּאמַר שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה". וְאַף עַל פִּי שֶׁרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ שָׁם כִּי הַכֹּל לְפִי זְכוּת הַדּוֹרוֹת, אַף עַל פִּי כֵן הַרְבֵּה פָּנִים לַתּוֹרָה וְאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִדֵּי פְּשׁוּטוֹ, כִּי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה שֶׁהָיָה חָכָם גָּדוֹל מִכָּל אָדָם אָמַר בְּחָכְמָתוֹ וְרוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁזֶּה שְׁטוּת גָּדוֹל מַה שֶּׁאוֹמְרִים שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה. כִּי בְּכָל פַּעַם אוֹמְרִים כָּךְ. וּבֶאֱמֶת אָנוּ רוֹאִים שֶׁבְּכָל פַּעַם הָעוֹלָם נִתְעַשֵּׁר יוֹתֵר, וּמִתְנַהֵג הָעוֹלָם בִּגְדוֹלוֹת וּבְהוֹצָאָה מְרֻבָּה יוֹתֵר מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת:

וּבֶאֱמֶת מַאי נָפְקָא מִנָּהּ בָּזֶה? אַדְּרַבָּא! אִם עַכְשָׁו הָעוֹלָם בְּדַחֲקוּת יוֹתֵר צְרִיכִים לִבְרֹחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה. כִּי אֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ מִצָּרוֹת וְיִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה רַק אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶל הַתּוֹרָה, כִּי "אָדָם לֶעָמָל יוּלָד" (אִיּוּב ה), וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ (סַנְהֶדְרִין צט:): "אָדָם לֶעָמָל יוּלָד, אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה", פֵּרוּשׁ: מֵאַחַר שֶׁאֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אִם יִהְיֶה עָשִׁיר אוֹ עָנִי וְכוּ' אַף עַל פִּי כֵן בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ עָמָל וָכַעַס כָּל יָמָיו כִּי צָרוֹת וְיִסּוּרֵי כָּל אָדָם רַבִּים מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "גַּם כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת" וְכוּ' (קֹהֶלֶת ב־כג). וְכַמּוּבָא בַּשְּׁלָ"ה (ח"ב קלח.) בִּלְשׁוֹן חָרוּז: "אֵין רֶגַע בְּלֹא פֶּגַע אֵין שָׁעָה וְכוּ' אֵין יוֹם וְכוּ'", עַל כֵּן בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי מִי שֶׁבּוֹרֵחַ מִזֶּה הֶעָמָל שֶׁל פִּגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֶל עֲמַל הַתּוֹרָה, וְאָז בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי וְטוֹב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

אֲבָל בָּזֶה שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה טוֹבִים מֵאֵלֶּה, וּבְגֹדֶל דַּאֲגָתוֹ וְטִרְדָּתוֹ וְצַעֲרוֹ עַל פַּרְנָסָתוֹ וּמָמוֹן בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, בָּזֶה לֹא יִפְעַל כְּלוּם רַק מְבַלֶּה יָמָיו בְּצַעַר וּדְאָגָה וְכַעַס וּמַכְאוֹבוֹת וּמְבַטֵּל עַצְמוֹ מֵהַתּוֹרָה וּתְפִלָּה וְכוּ' מֵחֲמַת דְּאָגוֹת וְשִׂיחוֹת וּשְׁטוּתִים כָּאֵלּוּ. וּלְבַסּוֹף (קֹהֶלֶת ה): "מְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַּעֲמָלוֹ". כִּי (קֹהֶלֶת ו) "בְּהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ" וְכוּ'.

כִּי בֶּאֱמֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם לִרְאוֹת וְלֵב לְהָבִין הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יָבִין בְּשֵׂכֶל וְיִרְאֶה שֶׁגַּם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם מָלֵא דַּאֲגוֹת וְטִרְדוֹת הַפַּרְנָסָה, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁנִּתְחַבְּרוּ לִפְנֵי מֵאוֹת שָׁנִים שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם כּוֹתְבִים בְּהַקְדָּמוֹתֵיהֶם שֶׁהָיָה לָהֶם צָרוֹת רַבּוֹת בִּימֵיהֶם וְחֶסְרוֹן כִּיס וְדַחֲקוּת הַפַּרְנָסָה הַקָּשָׁה מִכֻּלָּם, וְאַף עַל פִּי כֵן חִבְּרוּ סְפָרִים קְדוֹשִׁים הַרְבֵּה, כִּי (קֹהֶלֶת א) "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" וְכוּ'.

וְהַכְּלָל – שֶׁגַּם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה הָעוֹלָם מָלֵא דַּאַגוֹת פַּרְנָסָה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה (קֹהֶלֶת ב): "גַּם כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת" וְכוּ'. וּכְתִיב (איוב ה ז) "אָדָם לְעָמָל יוּלָד קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז" וְכוּ'. וְכַיּוֹצֵא כָּאֵלֶּה פְּסוּקִים הַרְבֵּה. וְגַם אָז נִדְמֶה לְכָל אֶחָד שֶׁבְּצוֹק־הָעִתִּים כָּאֵלֶּה צְרִיכִים לִדְאֹג רַק עַל הַפַּרְנָסָה וְעַל יְדֵי זֶה אָבְדוּ יְמֵיהֶם וְהָלְכוּ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֶמְדָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן נִמְצָא בְּכָל דּוֹר צַדִּיקִים וִירֵאִים וּכְשֵׁרִים שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחוּ עַל זֶה וּבָרְחוּ מִן הֶעָמָל שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה לַעֲמַל הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וְזָכוּ לָהֶם וּלְדוֹרוֹתֵיהֶם וְכוּ', אַשְׁרֵי לָהֶם.

וְכֵן עַכְשָׁו בְּוַדַּאי הַבְּחִירָה חָפְשִׁית וּבְוַדַּאי יֵשׁ כֹּחַ עַתָּה גַּם עַתָּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לִבְרֹחַ מִדְּאָגוֹת וְשִׂיחוֹת שֶׁל צַעַר כָּאֵלֶּה, לִבְרֹחַ מֵהֶם וְלִבְטֹחַ בַּה' וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֲמַל הַתּוֹרָה תַּחַת עָמָל הַמַּר שֶׁל דַּאֲגַת הָעוֹלָם הַזֶּה; וּבְוַדַּאי יְפַרְנְסוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְפַרְנֵס הָעוֹלָם תָּמִיד כְּאָז כֵּן עַתָּה. אַדְּרַבָּא, הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג הָעוֹלָם בְּכָל פַּעַם יָפֶה יוֹתֵר.

הַכְּלָל – שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא דְּאָגוֹת וִיגוֹנוֹת וְצַעַר וְיִסּוּרִים תָּמִיד כְּמוֹ אָז כְּמוֹ עַתָּה וּכְמוֹ שֶׁנִּגְזַר מֵחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן (בְּרֵאשִׁית ג): "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה", "בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם". וְאֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ מֵהָעִצָּבוֹן וְהַדְּאָגוֹת הָאֵלּוּ הַמְקַצְּרִים וּמְכַלִּים יְמֵי הָאָדָם, אֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ מֵהֶם כִּי אִם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶל הַתּוֹרָה, וכנ"ל.

וּכְבָר דִּבַּרְנוּ שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בַּמִּשְׁנָה (אָבוֹת ו): 'כָּךְ הוּא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ; אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא'.

וּמַקְשִׁין הַהֲמוֹן־עָם: אֵיךְ שַׁיָּךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵאַחַר שֶׁצָּרִיךְ לִסְבֹּל עָמָל כָּזֶה לֶאֱכֹל פַּת בַּמֶּלַח וְכוּ'? וּכְבָר מְבֹאָר בְּאֵיזֶה סְפָרִים אֵיזֶה תֵּרוּצִים דְּחוּקִים בְּדֶרֶךְ דְּרָשׁ, אֲבָל בֶּאֱמֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם וְלֵב לְהִסְתַּכֵּל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה בֶּאֱמֶת, מִי שֶׁזָּכָה לִינֹק בֶּאֱמֶת מִתּוֹרוֹתָיו וְשִׂיחוֹתָיו וּמַעֲשִׂיּוֹתָיו הַנּוֹרָאִים שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה, אֶצְלוֹ מְבֹאָר הַמִּשְׁנָה בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר וִיכוֹלִין לְהַסְבִּיר הַדָּבָר לְכָל בַּר שֵׂכֶל אֲמִתִּי הַבָּקִי קְצָת בְּטוּב הַנְהָגַת הָעוֹלָם.

כִּי כָּל הָעֲשִׁירִים וְהַגְּבִירִים הַגְּדוֹלִים מוֹדִים שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא יְגוֹנוֹת וְיִסּוּרִים. כִּי דַּאֲגוֹתֵיהֶם וְיִסּוּרֵיהֶם רַבּוֹת מְאֹד מְאֹד בְּכָל פַּעַם וּבְכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (שָׁם ב־ז): 'מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְּאָגָה' וְאַף עַל פִּי שֶׁהַהֲמוֹן־עַם הָעֲנִיִּים אֵינָם מְבִינִים זֹאת וְנִדְמֶה לָהֶם שֶׁאִם הָיָה לָהֶם עֲשִׁירוּת לֹא הָיָה לָהֶם דְּאָגוֹת, אֲבָל בֶּאֱמֶת הֵם טוֹעִים הַרְבֵּה בָּזֶה וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל. וְהָעֲנִיִּים וְהַבַּעֲלֵי בָּתִּים יֵשׁ לָהֶם גַּם כֵּן בְּוַדַּאי דְּאָגוֹת הַרְבֵּה, וְכַנִּזְכַּר לְעֵיל.

עַל כֵּן אֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ מִיִּסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה הַמָּלֵא מַכְאוֹבוֹת יִסּוּרִים מִיִּסּוּרִים שׁוֹנִים, הֵן בְּעִנְיַן פַּרְנָסָה הֵן בְּעִנְיַן צַעַר וְיִסּוּרִים מֵאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, וּלְהַנָּשִׁים נִדְמֶה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִבַּעֲלֵיהֶם יִסּוּרִים, וְהֵן בְּעִנְיַן יִסּוּרִים וּמַכְאוֹבִים מַמָּשׁ. שֶׁנִּמְצָאִים הַרְבֵּה סוֹבְלֵי חֲלָאִים וּמַכּוֹת מֻפְלָאוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן בָּעוֹלָם הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם – אֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ מִכָּל זֶה כִּי אִם אֶל הַתּוֹרָה.

כִּי כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיִּחְיֶה בְּנַחַת בְּלִי צַעַר הוּא מָלֵא צָרוֹת תָּמִיד. כִּי כָּל מַה שֶּׁמְּקַוֶּה לְטוֹב – בָּא לְהֵפֶךְ. וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה טוֹב מְדֻמֶּה, הוּא בְּוַדַּאי מְעֹרָב בִּיגוֹנוֹת תָּמִיד, כַּיָּדוּעַ בְּחוּשׁ לַמִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת.

עַל כֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה" (מִשְׁלֵי כא) לִחְיוֹת בְּנַחַת, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְרַצֶּה בֶּאֱמֶת לְהִסְתַּפֵּק בְּתַכְלִית הַמִּעוּט וְלִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם בַּמִּשְׁנָה הַנַּ"ל: "פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל" וְכוּ', שֶׁאָז דַּיְקָא כְּשֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל הַדַּחֲקוּת וְחַיֵּי צַעַר וְלִסְבֹּל הַכֹּל וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: 'וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל', אָז דַּיְקָא יֵשׁ לוֹ חִיּוּת גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: 'אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן – אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה' וַדַּאי, כִּי לֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִפִּגְעֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הַמְּרֻבִּים אֵצֶל כָּל אָדָם מְאֹד, מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הַכֹּל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, וְכָל חִיּוּתוֹ וְטוּבוֹ הוּא הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טוֹב אֲמִתִּי, וְאָז בְּוַדַּאי חַיָּיו חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְאַשְׁרֵי לוֹ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אֲבָל הָרוֹצֶה תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלִחְיוֹת בְּנַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּוַדַּאי חַיָּיו מָרִים וּמְרוֹרִים מְאֹד. כִּי אֲפִלּוּ 'רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ' (סוֹטָה ה.). כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁבָּא עָלָיו דָּבָר נֶגֶד רְצוֹנוֹ, יֵשׁ לוֹ צַעַר וְיִסּוּרִים. וְזֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְנַהֵג הַכֹּל כִּרְצוֹנוֹ אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה גְּבִיר וְאָדוֹן וּמוֹשֵׁל, כִּי עוֹלָם הַזֶּה מָלֵא יִסּוּרִים כַּנַּ"ל.

עַל כֵּן אֵין מָקוֹם לִבְרֹחַ מֵעֲמַל עוֹלָם הַזֶּה וְיִסּוּרָיו כִּי אִם אֶל עֲמַל הַתּוֹרָה, לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לֵילֵךְ בְּדַרְכָּהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, לֶאֱכֹל פַּת בַּמֶּלַח וְכוּ'. וְאָז אַשְׁרֵי וְטוֹב לוֹ. אַשְׁרָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וַדַּאי, וְהַדְּבָרִים מוּבָנִים הֵיטֵב לַבָּקִי קְצָת בְּיִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה וְדַאֲגוֹתָיו הָרַבִּים וּמִסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת (וְעַיֵּן מִזֶּה בְּשִׂיחוֹתָיו שֶׁל רַבֵּנוּ ז"ל, הַנִּדְפָּסִים אֵצֶל הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת לְעֵיל, וְעַיֵּן בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הֶחָכָם וְהַתָּם וְכוּ').

אֲפִלּוּ חַכְמֵי הַמְחַקְּרִים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹדִים לְכָל זֶה, שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד, וְכַמְבֹאָר בְּסִפְרֵיהֶם הַרְבֵּה מִזֶּה. וְאָמְרוּ שֶׁאֵין טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם הַסֵּבֶל, דְּהַיְנוּ שֶׁצְּרִיכִין בָּעוֹלָם הַזֶּה לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִסְבֹּל כָּל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו וְכוּ'.

אֲבָל כָּל דִּבְרֵיהֶם אֵינָם מוֹעִילִים לְהָעוֹלָם בְּלֹא הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁזָּכִינוּ אֲנַחְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֵין אָדָם זוֹכֶה לָזֶה שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הַסֵּבֶל בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשֶׁלֹּא יַטְרִידוּהוּ צָרוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם עַל יְדֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. כִּי כְּשֶׁמְּיַשֵּׁב הָאָדָם עַצְמוֹ הֵיטֵב הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ שׁוּם תַּכְלִית כְּלָל, כִּי אֲפִלּוּ אִם הָיָה עוֹלָם הַזֶּה מָלֵא טוֹבוֹת וַעֲשִׁירוּת בְּלִי שׁוּם יִסּוּרִים וְצַעַר וּדְאָגוֹת כְּלָל אַף עַל פִּי כֵן הוּא הֶבֶל וָרִיק, כִּי הַזְּמַן חוֹלֵף וְעוֹבֵר כְּהֶרֶף עַיִן (תְּהִלִּים קמד), "וְיָמֵינוּ כְּצֵל עוֹבֵר", וְלֹא כְצִלּוֹ שֶׁל דֶּקֶל וְכוּ', וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְכוּ' וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעוּפָה". מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁגַּם כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא צַעַר וִיגוֹנוֹת וְיִסּוּרִים וּדְאָגוֹת וּטְרָדוֹת בְּלִי שִׁעוּר, מִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, מִן גְּדוֹלֵי גְדוֹלֵי הָעֲשִׁירִים הַמֻּפְלָגִים עַד תַּכְלִית עָנִי שֶׁבָּעֲנִיִּים, כֻּלָּם מְלֵאִים דְּאָגוֹת, וּטְרָדוֹת הוֹצָאוֹת פַּרְנָסָתָם, וּשְׁאָרֵי יִסּוּרִים מִיִּסּוּרִים שׁוֹנִים, וְצָרוֹת וְהַרְפַּתְקָאוֹת כַּיָּדוּעַ לַכֹּל. וַאֲפִלּוּ קֵיסָרִים וּמְלָכִים וְשָׂרִים גְּדוֹלִים מְלֵאִים דְּאָגוֹת וְיִסּוּרִים וּפְחָדִים רַבִּים בְּלִי שִׁעוּר, כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁבָּקִי בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם. וְכָל זֶה יָדוּעַ וּמְבֹאָר אֲפִלּוּ לְחַכְמֵי הָאֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מִי שֶׁיִּבְרַח מִזֶּה כִּי אִם כְּשֶׁבּוֹחֵר חֶלְקוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת הַקְּדוֹשִׁים, וּמְרֻצֶּה לְהִסְתַּפֵּק בְּתַכְלִית הַמִּעוּט מִזֶּה הָעוֹלָם כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּלְבַלּוֹת יָמָיו עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה. אָז דַּיְקָא יָכוֹל לִבְרֹחַ מִן עֲמַל הָעוֹלָם הַזֶּה, לִפְטֹר מֵעָלָיו עָמָל וִיגִיעוֹת וּטְרָדוֹת וּמְרִירוּת נֶפֶשׁ שֶׁל דַּאֲגוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְלִחְיוֹת חַיִּים אֲמִתִּיִּים בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה', אֲשֶׁר הוּא עִקַּר הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

וּבְוַדַּאי צָדְקוּ וְנֶאֶמְנוּ דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה הַקְּדוֹשָׁה אֲפִלּוּ עַל פִּי פְּשׁוּטָהּ, שֶׁמִּי שֶׁבּוֹחֵר לִסְבֹּל בָּעוֹלָם הַזֶּה לֶאֱכֹל פַּת בַּמֶּלַח וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה יִשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ יִישַׁן וְחַיֵּי צַעַר יִחְיֶה, כִּי אֲפִלּוּ פַּת בַּמֶּלַח וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה לָאו כָּל אָדָם זוֹכֶה בְּהַרְחָבָה, וְעַל כֵּן הוּא צָרִיךְ עִם כָּל זֶה לִהְיוֹת מְרֻצֶּה לִחְיוֹת חַיַּי צַעַר, אֲבָל כָּל זֶה הוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם: 'וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל', אָז אִם עוֹשֶׂה כֵּן בְּוַדַּאי "אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ; אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה" וַדַּאי. כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ חִיּוּת אֲמִתִּי מֵאַחַר שֶׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִסְבֹּל כָּל יִסּוּרֵי עוֹלָם הַזֶּה. וְזָכָה לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה לֹא נִבְרָא בִּשְׁבִיל נַחַת לְהִתְעַנֵּג בּוֹ; אַדְּרַבָּא, מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְעַנֵּג בְּזֶה הָעוֹלָם – הוּא מָלֵא יִסּוּרִים וְכַעַס וּמַכְאוֹבוֹת וכנ"ל. רַק הוּא בּוֹרֵחַ מֵעֲמַל הָעוֹלָם הַזֶּה לַעֲמַל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר הוּא חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, אָז לֹא דַּי שֶׁיִּזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא עוֹלָם הַנִּצְחִי שֶׁכָּל הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ עוֹלֶה כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ כְּהֶרֶף עַיִן, אַף גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה אַשְׁרֵי לוֹ אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ. כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין טוֹב כְּמוֹ הַסֵּבֶל, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הַסֵּבֶל שֶׁל יִסּוּרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם כְּשֶׁבּוֹרֵחַ אֶל עֲמַל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת הַקְּדוֹשִׁים, וְכַּנַּ"ל.

וְהַדְּבָרִים מְבֹאָרִים וּמוּבָנִים מְאֹד לְמִי שֶׁחָפֵץ בָּאֱמֶת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ. כִּי מִי שֶׁמִּתְלוֹצֵץ מִדְּבָרִים כָּאֵלּוּ הוּא מִתְלוֹצֵץ רַק מֵעַצְמוֹ, הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֲצוֹתֵינוּ הָאֲמִתִּיּוֹת וּפוֹנֶה עָרְפּוֹ אֲלֵיהֶם. כִּי הוּא רוֹצֶה רַק לִטְבֹּעַ בִּיוֵן מְצוּלַת הָעוֹלָם הַזֶּה, וּמִי יִמְחֶה בְּיָדוֹ, יֹאחֵז כָּל אֶחָד דַּרְכּוֹ, (תְּהִלִּים כ) "וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר".

וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל עַל אֶחָד שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ הַרְבֵּה, וְכַוָּנַת רַבֵּנוּ ז"ל הָיָה לְהוֹצִיאוֹ מִמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּטְבַּע בָּהֶם בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, אֲבָל אוֹתוֹ הָאִישׁ נָתַן כָּתֵף סוֹרֶרֶת וְחִזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא קִבֵּל דִּבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל בְּלִבּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הוּא הֵבִין שֶׁדִּבְרֵי רַבֵּנוּ ז"ל אֲמִתִּיִּים וְנִפְלָאִים, אֲבָל לֹא רָצָה לְקַבְּלָם.

עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל: זֶה הָאִישׁ דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁנִּטְבָּע בַּמַּיִם וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד, וּבָא אֶחָד וּפוֹשֵׁט יָדוֹ וְרוֹצֶה לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם, וְהוּא נוֹתֵן כָּתֵף סוֹרֶרֶת וּפוֹנֶה עָרְפּוֹ בְּעַזּוּת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ לִתְפֹּס בּוֹ לְהוֹצִיאוֹ, וּבוֹרֵחַ מִן הַבָּא לְהַצִּילוֹ.

וּלְהַשּׁוֹמֵעַ יֻנְעַם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא:

תם ונשלם ספר שיחות הרב רבי נחמן בעזרת השם יתברך:

1. הכוונה שאינו מחוייב המציאות שכך יהיה, שלא יעמוד בייסורים, וכפי שאמרו על חנניה וחבריו שאילו ייסרום היו נכשלים.
2. הינומא
3. ארמית.
4. למראית עין.
5. שמות יז יד.