תרגום

המקום של יעקב

כשיעקב יצא מביתו שבארץ כנען אל בית דודו שבארם נהריים, הוא פגע במקום:

ויפגע במקום / אראל

1. יש שפירשו פגע = פגש ונתקל, בַּמָּקוֹם = ב-הַמָּקוֹם = מקום ידוע ומיוחד. יעקב הגיע, מבלי לדעת, למקום מיוחד ומקודש; מכיוון שבא השמש - השמש שקעה בדיוק כשהגיע לשם, הוא הלך לישון שם; ומכיוון שהמקום היה מקודש - הוא זכה לחלום נבואי, כמו שמתואר בפסוקים הבאים.

2. אולם, קשה להניח שה' התגלה ליעקב רק בגלל שהגיע "במקרה" למקום מסויים, ה' בוודאי רצה להתגלות אל יעקב בכל מקרה כדי לברך אותו בברכת הדרך. לפי זה אפשר לפרש שהכוונה " בְּמָקוֹם כלשהו שבו היה במקרה כאשר שקעה השמש": "אירע לו דרכו במקום אחד חוץ מעיר לוז" (רשב"ם) , או " בַּמָּקוֹם הידוע למי שקורא את הסיפור": "וטעם פתחות בי"ת במקום - דברי משה, והטעם - במקום הידוע היום" (אבן עזרא) . לפי זה ייתכן שהמקום אינו מיוחד, והוא נקבע כמקום מקודש רק לזכר ההתגלות שהיתה שם; וראו גם שני הפירושים הראשונים על אכן יש ה' במקום הזה (פסוק טז) .

• אולם, אם מדובר במקום סתמי, לא ברור מדוע בכלל הפסוק מזכיר אותו, היה אפשר פשוט לכתוב "וילן כי בא השמש".

3. וחז"ל שילבו את שני הפירושים: המקום אכן היה מקום מיוחד וקדוש, אך יחד עם זה ה' גם רצה להתגלות אל יעקב, ולכן בא השמש - ה' השקיע את השמש קודם זמנה כדי שיעקב יישן דווקא במקום הקדוש: "היה לו לכתוב "ויבא השמש וילן שם"! כי בא השמש משמע ששקעה לו חמה פתאום, שלא בעונתה, כדי שילין שם" ( רש"י ) . בקריאה ראשונה הפירוש נראה תמוה ורחוק מפשט הכתוב, אולם בהמשך הספר, כשיעקב חוזר מארם נהריים לארץ כנען, אנו מוצאים פסוק מאד דומה, (בראשית לב לב): "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ"; המילה לו רומזת שה' הזריח את השמש קודם זמנה, במיוחד בשביל יעקב, כדי לרפא את הצליעה שלו. והאירועים מקבילים:

• כשיעקב יצא מארץ כנען, ה' השקיע את השמש בדיוק כשיעקב הגיע למקום שבו ה' רצה להתגלות אליו, מקום שנקרא לאחר מכן בית אל;
• וכשיעקב חזר לארץ כנען, ה' הזריח את השמש בדיוק כשיעקב עבר את המקום שנקרא פנואל, לאחר שה' התגלה אליו כשנאבק עם המלאך.

4. הסבר מפורט יותר על המשמעות של שקיעת השמש דווקא במקום מקודש נמצא בפירוש כלי יקר: "לכך קראו [מקום] סתם, לפי שהוא מקומו של עולם... כי ממנו יוצא השפע כל העולם. ויעקב הרגיש כי זה יהיה מקום המקדש, לפי שראה ששקעה עליו השמש שלא בעונתה, לפי שמקום קדוש זה מכהה גלגל חמה ואינו צריך אל השמש, ואדרבה, השמש צריכה אליו... על כן כהה אור השמש מייד בבואו אל מקום הקדוש, והיה לעת ערב יהיה אור, כי האיר ה' אור העליון ממקום קדוש זה, עד שנראה ה' אליו במחזה בלילה ההוא" (כלי יקר, פירוש שני) . ישנם מקורות נוספים המלמדים, שהנוכחות האלהית מפיצה אור המעמיד בצל את אור השמש:

• (מלכים א ו ד): "וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים"- החלונות בבית המקדש היו צרים כלפי פנים ורחבים כלפי חוץ, כי האור יוצא מבית המקדש אל העולם ולא להיפך ( פירוט ).
• (ישעיהו ס יט): "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ"
• (יחזקאל מג ב): "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ"

איפה בדיוק היה המקום הזה? נראה בפירוש על פסוק יט.

5. ובכיוון אחר לגמרי, פירשו חז"ל פגע = התפלל, כמו ב (ירמיהו כז יח): "וְאִם נְבִאִים הֵם, וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם, יִפְגְּעוּ נָא בה' צְבָאוֹת לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים... בָּבֶלָה"; יעקב התפלל לפני שהלך לישון, "ולמדנו שתקן תפלת ערבית" ( רש"י ע"פ בראשית רבה סח ט ) . הפועל המלא המציין תפילה הוא פגע בה', ובפסוק נאמר שיעקב פגע במקום, ולפי זה יש לפרש, ש"המקום" הוא כינוי לה'.

• אולם, על-פי הפשט, המקום ככינוי לה' אינו נזכר במקרא .

מאבני המקום / אראל

בפסוקנו נאמר שיעקב לקח מאבני המקום, אבל בהמשך נאמר:

(בראשית כח יח): "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ"

האם יעקב לקח אבן אחת או כמה אבנים?

1. "ויקח מאבני המקום" - אפשר לפרש שיעקב לקח אבן אחת מקבוצת אבני המקום, כמו בראשית כח א: " "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ 'לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן" '" - אישה אחת מקבוצת בנות כְּנָעַן (דוד אקסלרוד).

• אולם, דווקא מתוך ההקבלה בין הפסוקים ניתן לראות שיש הבדל ביניהם - שם נאמר " אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן" ואצלנו לֹא נאמר " אבן מאבני המקום" אֶלֹא רק "מאבני המקום".
• גם בפסוקים נוספים, כאשר לֹא נזכר שם עצם ביחיד לפני אות היחס מ, הכוונה לרבים, למשל:

• (בראשית לו ב): "עשו לקח את נשיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן..."
• (בראשית ב טז): "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל"
• (שמואל ב יא יז): "...וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד..."
• (שיר השירים א ב): "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ..."

2. אפשר לפרש: "לקח יותר מאבן, ועשה אותן כעין כסת לראשו, ולא הספיק לו באבן אחת לבד, שמא בהיותו ישן יתנועע ויפול ראשו לארץ; אמנם לבסוף לקח את האבן אשר שם מראשותיו, כלומר אותה שהיתה עיקר הנחת ראשו עליה" ( שד"ל ) .

• אולם, ה הידיעה לפני המילה "אבן" מלמדת שמדובר באותה אבן - האבן הידועה - ששם מראשותיו, ולא באחת מתוך רבות.

3. "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" - ייתכן שיעקב אסף חלוקי נחל או אבנים קטנות (חצצים), ומהן הוא יצר מיטה צרה, כדי שהוא לא ישכב ישירות על האדמה הרטובה והקרה. באבן נוספת, גדולה יותר, במבנה מתאים לערפו, ייתכן שיעקב השתמש |כמשענת ראש. (אילן סנדובסקי)

4. ואפשר לפרש, שיעקב לקח כמה אבנים, ו"עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות..." (רש"י) .

אם כך, מדוע בבוקר היתה שם אבן אחת - "האבן אשר שם מראשותיו"?: - "...התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת 'עלי יניח צדיק ראשו', וזאת אומרת 'עלי יניח'; מייד עשאן הקב"ה אבן אחת..."