על ידי מרה שחורה ועצבות אינם יודעים משמו.

ואמר בדרך צחות, שהמת כששואלין אותו שיאמר שמו הוא שוכח את שמו, כמובא, וזה מחמת שהמת הוא בעצבות ומרה שחורה מאד - על כן אינו יודע משמו.

והכלל - שצריך ליזהר מאד מאד להיות בשמחה תמיד.

ואפילו אם הוא כמו שהוא, דהיינו: שהוא חס ושלום רחוק מאד מהשם יתברך, אף על פי כן יש לו לשמוח מאד שלא עשהו גוי. וכבר מבואר שעל עניני מעשיו אשר אינם כראוי נגדו יתברך, על זה צריכין לייחד שעה ביום להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך, כמבואר במקום אחר, וגם אותה השעה אסור שיהיה לו עצבות רק לב נשבר, אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה.

גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד. וכמו שמובא בגמרא (תענית דף כב.) מהני תרי בדחי שזכו למה שזכו על ידי זה שהיו משמחים בני אדם: