כתובות סא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בריי דאכלה ביעי הוו לה בני עינני דאכלה כוורי הוו לה בני חינני דאכלה כרפסא הוו לה בני זיותני דאכלה כוסברתא הוו לה בני בישרני דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני אמר רב הונא בדק לן רב הונא בר חיננא היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה צערא דידה הוא הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחה שומעין לה היא אורחה והוא לאו אורחיה מאי בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קראה (בראשית כ, ג) והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ר' אלעזר אמר מהכא (בראשית ג, כ) כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה:
הכניסה לו שפחה וכו':
הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך איתתא בחריקאי משום דאמר לה הא טרחא לדידי ולדידה קמי דידך מאן טרח:
שתים אינה מבשלת ואינה מניקה וכו':
הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתי דטרחה לדידי ולדידה וחדא לדידך ולדידה משום דאמר לה קמי אורחי ופרחי מאן טרח:
שלש אינה מצעת המטה:
הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך אחריתי לאורחי ופרחי משום דאמר לה נפיש בני ביתא נפיש אורחי ופרחי אי הכי אפי' ארבע נמי ארבע כיון דנפישי להו מסייען אהדדי א"ר חנא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה תנא אחד שהכניסה לו ואחד שצמצמה לו משלה:
ארבע יושבת בקתדרא:
אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה:
ומזיגת הכוס שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא אביי מנחא ליה אפומא דכובא רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר ויין אמר רב חסדא בשר שמן ויין ישן אמר רבא בשר שמן כל השנה כולה יין ישן בתקופת תמוז אמר רב ענן בר תחליפא הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואייתו ליה תבשילא דארדי ואי לאו דיהב לי איסתכני אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דליפתא בחלא ואי לאו דיהב לי איסתכני רב פפא אמר אפילו תמרתא דהנוניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה הנהו תרתין חסידי ואמרי לה רב מרי ורב פנחס בני רב חסדא מר קדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא חליף ואזיל אטורנגא דמלכא חזייה רב אשי למר זוטרא
רש"י
עריכה
בריי - בריאים:
עינני - עיניהם גדולות:
חנני - בעלי חן:
כרפסא - אפי"א:
כוסברתא - אליינדר"א בלע"ז:
צערא דידה הוא - החלב רב בדדיה ומצערה:
דלאו אורחה - אין דרך משפחתה להניק:
בחריקאי - במקומי ולי נראה לשון חידקי קרן כלומר לשון פקידת מקום בפקד מקומי ובפגמי:
אורחי - אורחים המשתהים שבת או חדש:
פרחי - עוברים לדרכם לפי שבמקום שיש בני בית רבים נוהגים להתארח עוברי דרך:
הא שארא - כגון דברים קטנים:
שראויה להכניס - שהכניסה נדוניא רבה ויש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשה:
אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה - לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל:
חוץ ממזיגת כוס - כל שהוא דברים של קירוב וחיבה ומביאין לידי הרגל דבר:
מיחלפא ליה - בימי ליבונה:
אבי סדיא - מראשותיו:
אשרשיפא - ספסל:
הכל משהין לפני שמש - המשמש בסעודה ואוכלין בפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואים:
חוץ מבשר שמן כו' - שמתאוה להם ומצטער:
בתקופת תמוז - שריחו חזק וחום היום מחרחר בו כארס:
תבשילא דארדי - מין כמהין ופטריות:
אסתכני - הייתי מסוכן לאחזני בולמוס מחמת תאות רעבוני:
גרגלידי - חתיכות דקות ועגולות מריר"א בלע"ז:
תמרתא דהנוניתא - תמרה שמינה כמו קריב לגבי דהינא ואידהן (שבועות דף מז:):
קיוהא - קיהיון שיניים איגרו"ר בלע"ז:
כל דאית ליה ריחא או קיוהא - מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל:
חד ספי - מאכיל את השמש מכל מין ומין:
וחד ספי ליה ממין אחד - בתחלת סעודה לשובע ומשאר המינין משההו עד שיגמור סעודתו:
קדים ספי - קודם שיתן לפניו:
מאחר ספי - מכל מין ומין לאחר שנתן לפניו ולפני האורחין:
דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה - לפי שכשנותן לפניהן והוא רואה ומתאוה ומצטער ופעמים שיש אורחין הרבה:
אזגור - שם מלך פרס:
אטורנגא דמלכא - מושיב המנות לפני השרים ובלשונינו שינישקלאקו"ש:
תוספות
עריכה
הכניסה לו שפחה אחת. קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה:
ואחת שצמצמה לו משלה גרסי'. פירוש צמצמה לו ממה שהוא חייב ליתן לה כמו קופה של בשמים ושאר דברים וצמצמה כל כך שיכול לקנות מזה כמה שפחות רבינו תם ויש גורסין שמצאה לו משלו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות כפי צרכה:
אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה. והא דתנן שלש אינה מצעת כתבתי בריש מכילתין (דף ד:) [דלא הוי כמו הצעת המטה דמתני']:
מחלפא דביתהו בידא דשמאלא. במחזור ויטרי פי' הרב ר' שמעיה שהיה נזהר רש"י אפי' שלא ליתן מפתח מידו לידה ומכאן אין ראיה דשאני מזיגת כוס שהוא דבר של חיבה ואסורה אפילו להביא לפניו על השולחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא ומסדר אליהו דקתני גבי ההוא עובדא דמייתי בפ"ק דשבת (דף יג: ושם) באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ואמרה לו חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי נמי אין ראיה דמצינן לפרש דשלא על הבאת הפך היה מקפיד אלא הכי קאמר שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת ונגע ביך וכן משמע שהשיבתו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה לו לא קאמרה ומה שפירש דמחלפא ליה בידא דשמאלא בימי לבונה דמשמע שיש להקל בימי לבונה מבימי נדותה וכן מצינו בפרק קמא דשבת (שם) בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
פ א מיי' פכ"א מהלכות אישות הל' יג, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סימן פב סע"ב:
פא ב מיי' שם הל' יד, סמג שם, טוש"ע אה"ע סי' פ סעיף א וסעיף י:
פב ג מיי' וסמג שם, טוש"ע אה"ע סי' פב סעיף ג:
פג ד מיי' שם הל' ו, סמג שם, טוש"ע אה"ע סי' פ סעיף ח:
פד ה מיי' שם הל' ג, טור ש"ע שם סעי' ד ה:
פה ו ז ח מיי' פכ"א מהל' אישות הל' ה ומיי' פי"א מהל' איסורי ביאה הל' יט, סמג לאוין קיח, טור אה"ע סימן פ וטוש"ע י"ד סימן קצה סעי' י:
פו ט י כ מיי' פ"ז מהל' ברכות הל' ז ומיי' פ"ט מהל' עבדים הל' ח, סמג עשין כז, טוש"ע א"ח סימן קסט סעי' א וטוש"ע י"ד סימן רסז סעי' יז:
ראשונים נוספים
הא שארא עבדא ותימא ליה איתאי לך איתתא אחריתי משום דאמר לה קמיה ארחי ופרחי מאן טרחי: משמע מהכא דהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו, והא דאמרינן לקמן (ע"ב) אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו, התם בבן שאינו סמוך עליו.
אמר רב חנא ואיתימא רב שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה היא להכניס ואף על פי שלא הכניסה: פירש רש"י ז"ל: שלא הכניסה לו שפחה ממש, אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש. ואינו מחוור, דאם כן מאי תנא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו, והא לא דמיא ברייתא להא דרב חנה. אלא הכי קאמר לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה, אלא אפילו לא הכניסה לו כלל, אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו מצד חשיבותו אף היא אינה עושה, דעולה עמו, והיינו תניא נמי הכי.
והכי איתא בירושלמי (ה"ו) אמר ר' שמואל בר יצחק, לא סוף דבר הכניסה אלא אף ראויה להכניס בהדה, דתני אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואיכא נמי לפרש כל שראויה להכניס, כלומר, שהיא נכבדת שאין בנות משפחתה עושות אלא מכניסות שפחה תחתיהן, אף היא אינה עושה דאינה יורדת עמו. תוספתא (פ"ה ה"ד), הכניסה לו שפחה בין משלו בין משלה, לא טוחנת ולא אופה וכו', מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו אין יכול לכופה.
אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אף על פי שאמרו ארבע יושבות בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה: ואף על גב דתנן במתניתין שלש אין מצעת את המטה, התם להפך בכרים וכסתות ובדרך כפייה, אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו טורח, ומשום דמילי דחובה נינהו כדי שתתחבב עליו, וחכמים השיאוהו עצה טובה להנהיג זאת בישראל כפירוש רש"י ז"ל. ויש לפרש, דמתניתין להציע המטות כולן, אבל הכא להציע מיטתו בלבד. ובמתניתין לא גרסינן, ומצעת לו אלא ומצעת את המטה, והכא גרסינן ומצעת לו, וכן מצאתיה בספרים מדוקדקים ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, ירושלמי (ה"ו) רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד, סכה לו את גופו ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה משום שהיא חייבת לו, או משום שאינם ראויים להשתמש בשפחה, מה נפק מביניהון הכניסה לו עבדים אם תימר משום שאין ראוין להשתמש בשפחה והוו ליה טעמא אלא משום שהיא חייבת לו, ר' אבדימא דצפרין בעי קומי ר' מנא לא מסתברא משום שהיא חייבת לו, פירוש בתמיה, אמר לו אף אנא סבר כן.
אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס: פירוש: של יין (שהוא) סימן לדבר, כדכתיב (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם.
והצעת המטה. כדאסיקנא בפניו. והרחצת פניו ידיו ורגליו: כלומר, הוא רוחץ והיא מוצקת, אבל לא רוחצת ממש בידה דאפילחו בלא רחיצה אסור משום נגיעה, דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה.
דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא וכו': כתב ר"ח ז"ל (שבת יג, ב בתוס' ד"ה בימי) וכל הני בימי ליבונייהו. ורש"י ז"ל כתב כן, גבי דביתהו דשמואל. ורבנו תם ז"ל אומר שאין להקל בימי לבונה יותר מימי נדתה, לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים. והא דאמרינן התם (שבת יג, ב) בימי ליבוניך מהו אצלך, לאו משום דקילי, אלא משום דמליהו הוה ידע דההוא תלמידא הוה טעי ומיקל בהו, ולהודיע שעל ידי כך נענש, והרמב"ן נר' תירץ, לפי דברי ר"ח ורש"י ז"ל שאפשר לפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דר' זירא. ומזיגת הכוס יש מי שאומר, בהושטת הכוס מידו לידה, והיינו דדביתהו דשמואל מחלפא בשמאלא ויהבה ליה, אבל כלי אחר מותר להושיט מידה לידו ובלבד שלא יגע בבשר, וכן כתוב בספר היראים (סי' כו) שאין אסור אלא כששניהם יחד, מזיגה והושטת הכוס, אבל הושטת שאר דברים שלו בכוס מזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה.
ובירושלמי במסכת ברכות גרסינן, כלה לביתה אסורה כל שבעה דאסור ליטול ממנה כוס, דאלמא כלי אחר מותר, והא דאמרינן בסדר אליהו רבה (עמ') באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע בך או את השמן ונגע בך, לומר, שמתוך כך נוגע בה ממש וזה אסור, ולא שהנטילה אסורה. והא דדביתהו דשמואל לאו דיהבת ליה ממש אלא מוזגת ולעשות היכר בדבר מניחתו על השלחן כשמואל, כדביתהו דאביי דמנחא ליה אכובא, ואידך אשרשיפא ואבי סדיא.
משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרחי ודייקו רבנן ז"ל דמהכא שמעי' שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני בית הסמוכים עליו והא דאמרינן לקמן אינה כופה לעמוד לפני אביו ולפני ביתו התם בבן שאינו סומך עליו ושמא לא חייבו אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע והקשו בתוס' דהא כי ליכא אלא הוא לחוד' היתה טורחת לדידה ולדידיה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא אתתא בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ומשני נפיש וביתה נפיש ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעי' ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתה נפיש ארחי ופרחי:
לא שהכניסה לו ממש אכא שראוי היא להכניס' לו אע"פ שלא הכניסה : פירש רש"י ז"ל [לא] שהכניסה לו שפחות ממש אלא כיון שראוי להכניסה לו נדוני' שום שפחה אחת או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מה דגרסי' ברובי דנסחאות תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפ"ז מאי תניא נמי הכי דלא דמי כלל ומיהו יש נסחות דגרסי תניא אחת מצא' בתוך ביתו ולפ"ז מצי שיהיה דהא שהכניסה לו וכו' ונסחי אחריני גרסי ואחת שמצאה לו משלה ופירש ר"ת ז"ל לפי אותו הגרסא במה שהוא חייב ליתן לה כגון קופה של בשמים צמצמה כ"כ שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק והנכון דהכי פי' לא שהכניסה לו ממש בין שפחה ובין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו כלל אלא שהוא נכבד שראוי להכניסה לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכ"ש שראוי' להכניס לה מצד חשיבתם שבנות משפחתה אין עושין מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם אמר ר"ש בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בעדה דתני' אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוס' תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא בשמאלא פירש דמזגה ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה:
אביי מנחא ליה אפומא דכובא: פירש רש"י ז"ל דכל הני מילי בימי לבונה אבל בימי נידותה לא והא דלא מפלגו בין ימי לבונה לימי נדותה בדורת ההם שהיה מנהגם לטבול בשמיני כדין תורה וקודם שבעה של ימי נקיים של חומר בנות ישראל אבל בזמן הזה שאין טובלת אלא עד לאחר שבעה ימים נקיים הרי הן נדות גמורות דקי"ל הדוה בנדתה עד שתטבול והא דאמרינן במסכת שבת עעש' באותו התלמיד בימי נדותך לפי מנהגם ג"כ שהיו מקילין בימי ליבון יותר מימי נדות מן הטעם שאמרנו והא דאסרו מזיגת הכוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביאה לידי הרגל עבירה אבל דברים אחרים מותר ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה וזה שאמר במסכת סופרים כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואסור ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה כוס של ברכה אלמא כוס דוקא וזה שאמר אליהו רבה במעשה של אותו התלמיד שמא הבאת לו את (פיך) [הפך] ונגע בידך לאו אהבאת בידך קפיד אלא נגיעה בה שמא יגע בה כשהיתה מביאה לו את (פיך) [הפך] ואחרים פירשו דמזיגת הכוס אורחא דמילתא וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדותה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר נדברים אפילו בימי נדותה משא"כ מזיגת הכוס וכך ראויה לנהוג וכתבו בתוס' דלשתות שניהם בכוס א' זה אחר זה אין לאסור ואע"ג שלא יאכלו הזב עם הזבה על שלחן א' שאני התם דכי הדדי נינהו אבל הכא בשעה שהיתה היא שותה הוא אינו שותה. ויש אומרים דמזיגת כוס האסורה היינו כשנותנת המים ביין ונותנת לפניו דאיכא הרגל אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חברותא דשתו מנייהו מותר' למזוג לו הכוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה:
אמר ר"פ בדיק לן ר"ה ב"ח היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעים לה דצערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומר' שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחא לה שומעים אורחא ולאו אורחא מאי בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן. ופשיטנא לי' עולה עמו ואינה יורדת. אמר ר"ה והיא בעולת בעל בעליתו של בעל ולא בירידתו של בעל:
הכניסה לו שפחה א'. א"ר חגא ואיתימא רשב"נ לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניסה אע"פ שלא הכניסה פירוש כיון שהכניסה לו כספים לקנותה ממקצתן. תניא אחד שהכניסה לו וא' שמצאתה לו בתוך ביתו. ארבע יושבת בקתדרא. אר"י ב"ח אמר ר"ה אע"פ שאמרו ד' יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו (פי' הרב שאינו דומה הצעה זו להצעה דמתני' והצעה דמתני' מתפרש לקמן המטה והכרים והכסתות ויש שם טורח יותר אבל הצעה דהכא הוא לפרוש הסדינין על המטה שהוא לקירוב וחבה דומיא דמזיגת הכוס) ואר"י ב"ח אר"ה כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממז"ה והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו:
א"ר והצעת המטה ל"א אלא בפניו אבל שלא בפניו ל"ל בה:
מזיגת הכוס. דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא דאביי מנחה לי' אפומא דכובא דרבא אבי סדיא דר"פ אשרשיפא פי' המורה בימי ליבונה וכך פי' ר"ח ז"ל ואינו נ"ל דאטו קילי ימי ליבונה מימי נדתה טרם שלא תטבול בכרת קיימא ואדרבה בימי ליבונה שכבר פסקה מראות יש לה להתרחק יותר ויותר. ומכאן מוכח שלא היו אוכלין בטהרה חוליהן. והדין נותן שמה טהרה יכולין לעשות בח"ל שהוא מטמאה בקברות:
ואר"י ב"ח אר"ה. הכל משהין בפני שמש חוץ מבשר ויין ואר"ח בשר שמן ויין ישן אמר רבא בשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז. אמר רב ענן בר"ת הוה קאימנא קמי' דמ"ש ואייתו לי' תבשילא דארדי ואי לא דיהבי לי מיני' איסתכני ר"פ אמר אפי' תמרי דאונניתא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית לי' קיוהא. אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספא מכל מינא ומינא וחד ספא (מכל) [מחד] מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה:
בדיק לן רב הונא היה שואל אותנו כדי להבחין אותנו אם אנו יודעין אם לאו. צערא דידה הוא פי' הר' יוסף הלוי ן' מיגש הצער עליה הוא כשהיא רוצה בצער עצמה מאי איכפת ליה איהו בצערה דידה הלכך לה שומעין. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל.
ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא דיש לה צער ממש ברבוי החלב שבדדיה והרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות אישות כתב וז"ל היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה. ע"כ:
כל היכא דהיא לאו אורחא אם אין דרך בנות משפחתה להניק את בניהם אלא נותנות למניקה מרוב עושר ודרך בנות משפחתו להניק לה שומעין בעלייתו של בעל עולה עמו לחיים נתנה לו לטובתה נזדווגה לו שתהא עולה עמו ואסמכתא בעלמא היא. רש"י במהדורא קמא:
משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח ודייקי רבנן דמהכא שמעינן שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו והא דאמרינן לקמן אינו כופה לעמוד לפני אביו ולפני בנו התם בבן שאינו סמוך עליו ושמא לא חייבוה אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע. והקשו בתוספות דהא כי ליכא אלא היא לחודה היתה טורחת לדידיה ולדידה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא איתתא אחריתי בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ואף על גב דבתר הכי פריך לימא ליה עיילית איתתא אחריתי לארחי ופרחי ומשני נפש ביתא נפישי ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי. הריטב"א ז"ל:
שלש אינה מצעת את המטה הא שארא עבדא כלומר עושה בצמר אמאי ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי פי' דהא גבי שתים נמי קשיא לן הכי השתא אמאי לא מפטר' דהא מציא אמרה ליה אייתי לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידה ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי הא לאו הכי דינא הוא דתיפטר לגמרי והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריקה לגמרי דעבדא לדידיה ולדידה משום דאמר נפיש ביתא כו'. הרא"ה ז"ל:
לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה כו'. פרש"י ז"ל לא שהכניסה שפחות ממש אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה אחת או שתים או שלש כאילו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מאי דגרסי' ברובי דנוסחי תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפי' זה מאי תניא נמי הכי דהא לא דמו כלל. ומיהו יש נוסחאות דגרסי תניא א' שהכניסה לו כו' ונוסחי אחריני גרסי ואחת שמצאתה לו משלה ופר"ת ז"ל לפי אותה גרסא כיון שהוא חייב ליתן לה תכשיטין כגון קופה של בשמים צמצמה כל כך שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק.
והנכון דה"פ לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכל שכן שראויה להכניס מצד חשיבותה שבנות משפחתה אינן עושות מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי [ה"ו] דגרסי התם אמר ר' שמואל בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בהדה דתניא אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוספתא תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. הריטב"א ז"ל:
אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו גרסינן ול"ג ומצעת לו את המטה. מוזגת שני חלקי מים ושליש יין ולא אמרן דנדה לא מצעת לבעלה את המטה אלא בפניו שלא יתאוה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא. ולכאורה נראה שהיתה נותנת מידה לידו אלא שהיתה מחלפת ומעתה אין להביא ראיה מכאן למה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם ז"ל היה נזהר שלא ליתן מפתח מידו לידה כיון דשמואל היה נוטל מידה אלא שהיה מחליף משום דכוס הויא דבר של חיבה ולהכי אינך אמוראי עבדי הרחקה יתירה שלא להביא לפניו על השלחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא כו' ולהכי נמי הא דכתב רש"י ז"ל מחלפא ליה. בימי ליבונה. פירוש ולא בימי נדתה דכיון דהיה מיקל ונוטל מידה וכתב רש"י בימי ליבונה אלמא פירושו דוקא בימי ליבונה ולא בימי נדתה וצריך ליישב דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה וכמו שכתבו בתוספות.
ומיהו הנכון דשמואל לא היה נוטל מידה כלל ח"ו אלא דהיתה מנחת לפניו בשמאל דאפילו להניח לפניו על השלחן היתה עושה על ידי שינוי וכיון שכן בדברים אחרים שאינם של חבה יש להביא מכאן ראיה שאין ליטול מידה דכיון דכולהו הני אמוראי עבדי הרחקה יתירה בכוס אלמא דבמידי אחרינא מיהא להושיט ממש מידו לידה אסור ואפשר נמי הכי קאמר רש"י מחלפא ליה בימי ליבונה פירוש אפילו בימי ליבונה כלומר דהרחקה יתירה זו אפילו בימי ליבונה הוה עביד ולא נחלק לפי האמת בין בימי ליבונה בין לימי נדתה כלל כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמואל מחלפא ליה דביתהו לכסא בימי נדותה בידא דשמאלא דעבדה שינוי מ"ה מזיגת הכוס דוקא דהמשכת חיבה היא ויש לחוש משום הרגל דבר אבל מידי אחרינא יכולה להושיט לו בזמן הזה דמגע נדה בזמן הזה אינו אלא משום הרחקה בעלמא שהרי טמא נפש וטמא שרץ נוגעין וכיון דאיכא שינוי סגי ליה וימי ליבונה של אשה חמירי כימי נדתה דהא אמרינן במסכת נדה תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. מנחא ליה דביתהו אפומא דכובא על פי הקנקן מנחת את הכוס ומוזגתו והוא נוטלו. עד כאן:
וז"ל הרמב"ן ז"ל מחלפא ליה דביתהו מימינא לשמאלא כתב ר"ח ז"ל הא דשמואל ודביתהו דאביי מנחא ליה לכסא אפומא דכובא כו'. כל הני בימי ליבונייהו ובהלכות היה כתוב כן בלשון יש מי שאומר ומחקו ז"ל ורש"י ז"ל כתבה אדשמואל בלחוד ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (דאחרי מות) שמואל כי משקה ליה בימי נדתה משניא ליה ויהבה ליה בשמאלא ור"ת ז"ל היה אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מבימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמר התם בימי ליבוניך מהו אצליך כו' דמשמע דקילי ימי ליבון מימי נדות התם אליהו הוא דידע דההוא תלמידא טעי ומיקל ולא שעשה כדין שאין להקל בו יותר כלל ואני תמה על רש"י ור"ח ואין טעם בדבר אלא שנפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דרבי זירא ויש מי שאומר דמזיגת הכוס לאו דוקא אלא אסור ליטול כל דבר מידו לידה וכן כתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם היה נזהר מכל דבר ואפילו ליטול מפתח מידה לידו.
ויש מי שאומר גדר היה הדבר אבל לא אסרו אלא זו שהיא מרגלת לידי מעשה וכן כתוב בספר היראים מאחר דמזיגה בלא הושטה שרי דהא שרי בהושטת שינוי והזכירו מזיגת הכוס ללמדנו שאין אסור אלא כששניהם יחד מזיגה והושטת הכוס אבל הושטת שאר דברים שלא בכוס ומזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה ע"כ. ובמסכת ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס.
ול"נ שמזיגת הכוס שאסרו לא ליתן מידו לידה שזה בכל דבר הוא אסור אלא שלא תמזיגנו ותניחנו לפניו בשולחן ושמואל מחלפה ליה משום שינוי ומניחתו לפניו בשמאל ואביי משניא ליה בהנחת אפומא דכובא שאינו מקומו והרחצת פניו שאסרו לשפוך לו מים מן הקיתון אבל ליגע בה חס ושלום. ובתוספות מצאתי שהביא ראיה דבסדר אליהו רבה אמרינן באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך או את השמן ונגע ביך כלומר שהיא אסורה להביא לו כלום משום חשש נגיעה והם דחו דילמא ה"ק שמא מתוך שנטל כלום מידך נגע ביך לא שהנטילה אסורה אלא שהנגיעה אסורה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל שמואל מחלפא ליה בשמאל פירוש דמזגא ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה אביי מנחא ליה אפומא כו'. פרש"י ז"ל דכל הני מילי בימי ליבונה אבל בימי נדתה לא והא דמפלגי בין ימי ליבונה לימי נדתה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול לשמיני כדין תורה וקודם שבעת ימי נקיים כו' והא דאסרו מזיגת כוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביא לידי הרגל עבירה וכו' ואחרים פירשו דמזיגת כוס אורחא דמילתא נקט וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדתה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה מה שאין כן במזיגת כוס וכן ראוי לנהוג.
וכתבו בתוספות דלשתות בכוס אחד שניהם בזה אחר זה אין לאסור ואף על גב דלא יאכל הזב עם הזבה על השלחן שאני התם דכי הדדי אכלי אבל הכא בשעה שהוא שותה אינה שותה. וי"א דמזיגת הכוס האסורה היינו כשנותנת מים ביין ונותנת לפניו דאיכא חיבה אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חבורה דנחזי מינייהו מותרת למזוג כוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה. ע"כ:
וכתבו תלמידי ר' יונה ודוקא מזיגת הכוס בפניו אסור אבל לשתות עמה בכוס אחד או לאכול עמה על שלחן אחד לא מצינו האיסור מפורש בתלמוד שלא מצינו איסור אלא באכילה בקערה אחת אבל היכא שכל אחד ואחד אוכל בקערה שלו או כששותין בכוס אחד לא נאסר בתלמוד בפירוש ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ושלא ישתו בכוס אלא אם כן ידיחו אותו או יעשו בו שום שינוי וכמו כן בשעה שאוכלין על שלחן אחד שיהיה לה שתי מפות להיכרא ובהכי סגי וכן הוא המנהג וכמו שאסור ליגע בה עד שתטבול כמו כן אסור להושיט לה שום דבר דהושטה כנגיעה דיינינן ליה וכן כתבו רבני צרפת ז"ל ולישב שניהם במטה אחת מותר שלא מצינו איסור אלא כשישנים ביחד כדאיתא בפרק קמא דשבת. ע"כ:
הכל משהין לפני השמש כל דבר יכול רבו לאכול בפניו ואינו צריך ליתן לאלתר חוץ מבשר ויין שמצערין את השמש מרוב תאותו עליהם דמאכל חשוב הוא בתקופות תמוז אז יין יפה לחמימות ונתאוה מאד תבשילא דאדרי בוליד ר"ן. ושמואל היה רגיל בהם כדאמרינן בפסחי' כגון אדרלי גרגלידי דלפתא חתיכות גדולות של לפתות. תמרתא דהינוניתא תמרה שמנה כמו קריב לדהנא. תמרתא ריחניתא שריחה נודף. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תבשילא דאדרי תבשיל ירקות בחומץ. תמרתא דהינוניתא י"מ תמרה שלא נתבשלה כל צרכה והרי היא קרובה לבוסר ומתוך שהדבר חמוץ השמש מצטער ע"כ. וי"מ תמרה דהינוניתא שם מקום הוא והתמרין שגדלין שם שמנות הרבה וי"מ תחלת בכורים של כל פירות כשמתחילין לבשל פירותם קורין אותם בלשון ארמי הינוניתא בין לתמרא בין לשאר פירות. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:
כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא דהיינו טעם חומץ חייב ליתן לו ורב ענן ורב פפא לא באו לחלוק למאי דאמרינן מעיקרא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן כו'. אלא מלתא באפי נפשיה אתו לאשמועינן דחייב לתת לו מכל דבר שיש לו ריחא וקיוהא אבל אין אסור להשהות אלא מהני. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל:
קיוהא שרף חזק שמצער את הרואה שאוכלין אותו והוא אינו אוכל ועל כן נמשכין מים לתוך פיו כגון פירות אזדגידר שר המלך וישראל היה אטורנגא דמלכא מתקן מאכל המלך ומביאו לפניו דחוור אפיה שמתלבנין פניו מרוב תאוה דחוור אפיה צרעת פרחה בו אנח בפומיה ואפסיל ליה מיכלא דגנאי הוי למלכא למיכל. אמרו ליה אמאי אנחת אצבעך במאכל מלכא אמר להו רב אשי מאן דעביד האי פסיל למיכל מלכא ואנא נמי למפסלא איכווני ד"א חזירי. וטורנג' דמלכא לא חזא כי אנח רב אשי המאכל בפומיה דמר זוטרא דאם כן הוה מצי לאותוביה אי דבר אחר חזית ביה לחברך אמאי ספית. מאי טעמא סמכתא אניסא שנתת אצבעך במאכל מלכא וחשבת בלבך שיעשה לך הקב"ה נס. חזאי רוח צרעת דפרחא ביה במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה. ענין אחר דבר אחר צרעת שהיה המאכל שור שמן מאי טעמא סמכת אניסא לומר דבר שלא חזית במאכל ובטחת על נס אמר להו חזאי רוח צרעת דפרחא על המאכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש כלישנא קמא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה