קטגוריה:משלי כג ו

חכם אחד הגיע לביתו של איש עני. העני הזמין אותו לאכול, אך החכם ראה שביתו של העני ריק, וחשש שאם יאכל מסעודתו של העני, לא יישאר לו מספיק לעצמו ולמשפחתו. אולם, לאחר שהעני התעקש והזמין אותו שוב, חשש החכם שאם יסרב לאכול, העני ייפגע; ולכן אמר "אני מצטער, אבל הרופא אסר עליי לאכול עכשיו". לאחר שיצא משם, שאל אותו משרתו "מדוע שיקרת לו, והרי אני יודע שאין לך שום בעיה רפואית?!"; ענה לו החכם: "לא שיקרתי; הרי הרמב"ם היה רופא גדול, והוא אמר: "חמישה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה - שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר 'כלום אכלתי אלא ברשותן?!'...." (הלכות תשובה ד א); הרמב"ם הוא הרופא שאסר לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה...

מה המקור לדברים אלה של הרמב"ם?

המקור הכי קרוב שמצאתי בדברי חז"ל הוא: "רבי יצא לפני רבי פינחס בן יאיר ואמר לו: 'רצונך לסעוד אצלי?' אמר לו: 'כן!'. זרחו פניו של רבי. אמר לו רבי פינחס בן יאיר: 'כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן! יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה; וכתיב (משלי כג) אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך; ואתה - רוצה ויש לך" (תלמוד בבלי חולין ז:, מתורגם לעברית). רבי פינחס בן יאיר הסביר לרבי (רבי יהודה הנשיא) מדוע הוא בדרך-כלל לא אוכל אצל אחרים: לא בגלל שהוא לא סומך על הכשרות שלהם (שהרי "ישראל קדושים הן" ואפשר לסמוך עליהם), אלא בגלל שרוב האנשים, או שהם עניים ואין להם מספיק אוכל לתת ("יש רוצה - ואין לו"), או שהם עשירים אבל קמצנים ("ויש שיש לו - ואינו רוצה"). בכל מקרה למדנו מכאן, שראוי שלא לאכול מסעודה של אדם ש"רוצה - ואין לו"; גם אם אדם רוצה לתת לך אוכל, אבל אתה יודע שאין לו מספיק - אל תיקח!

המקור לדברים אלה של ר' פינחס בן יאיר הוא הפסוק שלנו: רש"י (בתלמוד שם) פירש שהפסוק מתייחס לחלק השני של דברי ר' פינחס - "יש לו - ואינו רוצה", כלומר, שאסור לאכול מסעודה של אדם עשיר, שנותן לך לאכול מטעמים, כאשר אתה יודע שהוא לא באמת רוצה לתת לך אלא עושה את זה מתוך נימוס בלבד.

אולם, מבדיקה של המושג "עין הרע" במקרא, נראה שהמושג מופיע בדרך-כלל בהקשר של מחסור ועוני; אם כך, ייתכן שגם בפסוק זה, האיש ה-רע עין הוא איש עני, שמתוך מחסורו, קשה לו לראות איך מישהו אחר אוכל מהאוכל המעט שיש לו (ראיה לפירוש זה ניתן להביא מהקבלה למשלי אמנמופה, המדבר בפירוש על אכילה מסעודת עני; ראו בפירוש על הפסוק הבא). לפי זה, הפסוק מתייחס לחלק הראשון של דברי ר' פינחס - "רוצה - ואין לו".

לפי זה, המקור לדברי הרמב"ם, שאסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, הוא בספר משלי, ופירוש הפסוק הוא: "אל תיקח מלחמו של אדם, שמתוך מחסורו, קשה לו לראות שאנשים אחרים אוכלים מלחמו; ואל תתאווה לאכול מהמטעמים שהוא מגיש לך; כי כשהוא רואה אותך אוכל, נגרם צער רב לנפשו; הוא אמנם אומר לך לאכול ולשתות, אבל בליבו הוא מצטער על כך".

אפשר לפרש את הפסוק גם על אדם מהסוג השני - "יש לו - ואינו רוצה". הפסוק מתייחס גם לאדם עשיר, שמשום-מה לא רוצה שאנשים אחרים ייהנו מרכושו; הקריטריון הוא המבט שבעיניו, שהן שער לנפשו (ראו בפסוק הבא). כך כנראה פירשו גם חכמי התלמוד: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר אל תלחם את לחם רע עין וגו' כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין: אל תלחם ואל תתאו" (סוטה לח:).

גם רמ"ד וואלי פירש את הפסוק על שני סוגי האנשים - העני ש"רוצה ואין לו" והעשיר ש"יש לו ואינו רוצה": "והמשיל הכתוב את רע עין אל העני, שיש לו סעודה שאינה מספקת לבעליה, שהוא צר עין ודאי על מי שיבוא לאכול ממנה, לפי ששיער וצמצם לעצמו, ואיך יסבול בעין יפה שיבואו אחרים לאכול את לחמו?!... נמצא, שהמשער לעצמו, וצר עין העשיר, הם שוים מצד זה, להיות צרי עין בלחמם" (רמ"ד וואלי על משלי כג6).