כתובות לג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דלמא מלקות חמור דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש אלא לרבי דאמר ממון מאי איכא למימר אלא אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבא מהכא (שמות כא, יט) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו ואי מית קטלינן ליה ואי לא מית שבתו יתן ורפא ירפא היכי דמי אי דלא אתרו ביה אמאי מיקטיל אלא פשיטא דאתרו ביה ומותרה לדבר חמור מותרה לדבר הקל ואמר רחמנא שבתו יתן ורפא ירפא מתקיף לה רב אשי ממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דלמא לא הוי ואם תמצא לומר הוי ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמור דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה מתקיף לה רב מרי ממאי דבמזיד ונקה מקטלא דלמא בשוגג ונקה מגלות קשיא:
ריש לקיש אמר הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם אי רבי מאיר אפי' בתו נמי וכי תימא ר' מאיר לוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם לית ליה ולא והתניא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לעבודת כוכבים גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין הא איתמר עלה אמר רבי יעקב א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבי ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש ר' אבין ורבי אילעא וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן אמרי בטובח על ידי אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא אמר רחמנא (שמות כא, לז) וטבחו או מכרו מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עבד איהו לא מיחייב ועביד שליח ומחייב איהו לאו משום דלא מיחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה אי בטובח על ידי אחר מאי טעמייהו דרבנן דפטרי מאן חכמים
רש"י
עריכה
נגדוה - יסורין:
ולא שני לך כו' - יסורי המלכות הכאה שאין לה קצבה היא אבל מלקות יש לה קצבה ארבעים:
הניחא לרבנן דאמרי - בסנהדרין באלו הן הנשרפים (עט.) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב והאי ונתת נפש ממש קאמר אית לן למידק ואוקמי קרא בשהתרו בו ולמילף דאע"ג דאיכא התראה יענש ממון כשאין שם מיתה:
אלא לרבי דאמר - התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אינו נהרג אלא משלם דמי האשה ליורשיה אם כן אפשר לאוקמי קרא בשלא התרו בו ומשום הכי כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה אבל אתרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם:
מאי איכא למימר - מהיכא תיתי חובל בחבירו לתשלומין ואף כשהתרו בו:
על משענתו - כדמתרגמינן על בוריו ששב לכחו ולאיתנו הראשון:
אלא מלמד שחובשין אותו - לא נאמר מקרא זה אלא ללמדך דהיכא דהכהו ולא מת ונפל למשכב יחבשו את המכה ההוא בבית האסורין עד שנראה אם יקום והתהלך בחוץ אז ונקה המכה מכלל דעד השתא לא יצא מידי בית דין אלא נחבש:
ואי מיית קטלינן ליה - [כיון דאמרת חובשין מכלל דאי מיית ניזק קטלינן ליה להאי דאי לאו לקטלא למאי חבשינן ליה:
לדבר חמור - מיתה:
לדבר הקל - מלקות דלא יוסיף דחובל ולא מת]:
ואמר רחמנא - להיכא דלא מת דאיכא ממון ומלקות נידון בממון דכתיב שבתו יתן:
ממאי - דהאי והכה איש את רעהו במזיד קא משתעי והאי ונקה דילפינן מיניה חבישה ונקה מקטלא קאמר דתשמע מינה דאי מיית קטלינן ליה ועל כרחין בהתרו בו:
דלמא בשוגג - משתעי ולא התרו בו וחבישה לאו לקטלא ונקה נמי לאו לקטלא אלא מגלות דערי מקלט וחבישה דילפינן מינה לגלות קאמר ומשום הכי כי נקה מגלות ישלם ממון אבל היכא דאתרו ביה אימא לך דכי לא מיית לוקה ואינו משלם: ריש לקיש מהדר אשינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין מתני' דמכות אדכתובות:
הא מני - מתניתין דקתני בא על אחותו נותן קנס ר"מ היא דאמר לעיל לוקה ומשלם שלא השם מביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין:
אפי' בתו נמי - דמיקטיל עלה לישלם דהא לא סבירא ליה לר"מ דפטור משום דרבה מיניה ואמאי תנן מתני' הבא על בתו פטור מן הקנס:
וטבח בשבת - איכא חיוב מיתה וכן לעבודת כוכבים:
שור הנסקל - לקמן פריך הא לא שוה מידי:
בטובח על ידי אחר - הגנב צוה לשלוחו לשחוט:
וכי - שליח חוטא ושולח מתחייב קנס דארבעה וחמשה והא קיימא לן בקדושין (מב:) אין שליח לדבר עבירה: מכירה אי אפשר אלא ע"י אחר שהלוקח לוקחו ממנו:
תחת השור - מצי למכתב ישלם בשור:
עבד איהו לא מיחייב - דהא מיקטיל:
לאו משום דלא מיחייב הוא - דחיובא רמיא עליה אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה:
תוספות
עריכה
ודלמא מלקות חמור. הוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן ניתנה לאנשי עיר הנידחת כדאמרי' בפ"ד מיתות (סנהדרין נ.):
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא. תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד משמע שהצלם לא היה תופס באלהות ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו.:
דלמא בשוגג ונקה מגלות. תימה לר"י היכי שייך גלות אם מת אחר שחבשוהו ב' או שלשה ימים הא אמרינן במי שאחזו (גיטין ע: ושם) שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה דחיישינן שמא הרוח בלבלתו וטעמא דגבי גלות אשכחן מילי טובא דפטור כגון דרך עלייה דגבי מיתה אין חילוק בין דרך עלייה לדרך ירידה הכי נמי גבי גלות בעינן שימות מיד כדכתיב ויפל עליו וימות משמע מיד ואע"ג דגבי מיתה נמי כתיב מכה איש ומת וי"ל דמשכחת לה בביתא דשישא דלא חיישינן שמא הרוח בלבלתו כדאמרינן התם אי נמי דוקא בשחט בו רוב שנים חיישינן שמא הרוח בלבלתו דבקל הרוח מבלבלו אבל בשאר חבלות אין הרוח מזיק כל כך שיכולין לשמור יפה מבלבול רוח לכרוך על המכה שום דבר וא"ת היכי מיתוקם קרא בשוגג הא כתיב שבת בקרא רק שבתו יתן וגו' ובשוגג לא מיחייב כדאמרינן בס"פ כיצד הרגל (ב"ק כו: ושם) דמרבה מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד נזק אבל לא ד' דברים וי"ל דמשכחת לה בהוסיף לו רצועה אחת דאמר בהמניח (שם לב:) דגולה ואם לא מת חייב בד' דברים ולא דמי לשאר שוגג או כגון שנכנס לחנותו של נגר (שלא) ברשות דמוכח התם לרב פפא דשייך ביה גלות וד' דברים או נפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בד' דברים כדאמרי' בסוף כיצד הרגל (שם כז.) ומסתברא דאם מת דגולה ועוד דאפשר דהוי שוגג על המיתה ומזיד על החבלה.:
גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה'. תימה דתיקשי מהכא לריש לקיש דאמר בפ' מרובה (שם עז: ושם) כל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה והכא שור הנסקל ליתיה במכירה וי"ל דהתם קדשים חמירי דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לעובד כוכבים אין תופס דמיו ולר"ת שאומר דאין שור הנסקל נאסר מחיים ניחא:
לאו משום דלא מיחייב כו'. אע"ג דהכא אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב דדוקא בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (ב"מ צא. ושם) אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמיחייב בבא לצאת ידי שמים אבל קנס לא מיחייב אלא ע"פ ב"ד כדאמרי' אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו מ"מ ניחא דכיון שהיה ראוי להתחייב אם לא היה מתחייב בנפשו מתחייב נמי אממון ע"י שליח כיון שאינו מתחייב בנפשו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ג (עריכה)
כז א מיי' פ"ד מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה ג':
כח (ב) ג מיי' פ"ג מהל' גניבה הלכה ו':
ראשונים נוספים
אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחו לצלמא: ז"ל פירשה בתמיה, כלומר, דילמא ח"ו אפילו הלקום מי פלחי לצלמא. ויש מי שפירש: בניחותא, ודרך גוזמא קאמר. ויש מי שפירש (ר"ת בתוס'): פלחו ממש, לפי שלא היתה עבודה אלא אנדרטה של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר היו משתחוים לו. והא דאמרי ליה (דניאל ג, יח) ולאלהך לית אנחנא פלחין, למי שאתה עושה כמו אלוה קאמרי, והיינו דאמרינן התם (פסחים נג, ב) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש, ואילו לע"ז היכי אמרינן מה ראו, אפילו רשע שבישראל יהרג ואל יעבור כל שכן חנניה מישאל ועזריה, אלא משום דקדושת השם בלבד היתה, לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע"ז היתה, מסרו נפשם עליה. וכן מוכיח במדרש חזית (שיר השירים רבה פ"ז אות ח) ששם אמרו ששאלו ליחזקאל, ואמר להם, מקובל אני מישעיהו רבי (ישעי' כו, כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמרו ליה: מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר לון, ומה אתון בעון, אמרין ליה, דיהון אמרי צלמא, כל אומיא סגדין ליה לבד מישראל, ולפיכך אמרו מה ראו שהפילו עצמן לכבשן האש, שהיו יכולים להסתלק משם אלא שמסרו עצמן לקדוש השם.
בטובח על ידי אחרים: ובין גנב בחול בין גנב בשבת, דהשתא לא פליגי אלא בשחיטה שאינה ראויה דר"מ סבר שמה שחיטה, ורבנן סברי לא שמה שחיטה.
ודלמא מאי נקה מגלות: והקשו בתוס' והאיך אפשר לאוקמא קרא בגלות דהא אמרינן שחובשין אותו מכלל שלא מת ההורג לאלתר וכל שלא מת לאלתר אינו גולה על ידו חיישי' שמא הרוח בלבלתו או הוא קרב את מיתתו. ותירצו התם דוקא לענין שחיטה דמזיק ליה אורחא ומזיק ליה פרכוס ויש הכאות אחרות שאין הרוח ולא הפרכוס מקרב את מיתתו ונכון הוא. עוד יש לימוד דמעיקרא יותר דקרא דבמזיד אייתר ליה ונקה המכה ואצטריך לאוקמה לענין שחובשין ההורג אבל השתא דאוקימנא ליה בגלות לגופיה אצטריך דאי מיית גולה ואע"פ שלא נתכוין לו אלא נתכוין להרוג את זה והרג את זה אע"ג דכתיב ברישא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו לענין אומדנות אתו ברישא כדדרשינן ליה במסכת סנהדרין ואלו לענין גלות לא מת לאלתר ונקה המכה ואינו גולה דאנן לא אתינא למדרש השתא אלא יתורא דוקא המכה למה לי כן נ"ל:
מה מכירה ע"י אחר: פי' ואע"ג שהוא גרם מעיקר מכירה אינו נענש אף טביחה ע"י אחר אינו נענש ע"י אחר ובדוכתא פי' בס"ד:
דדילמא מלקות חמור ואם תאמר ואמאי קא פריך בלשון דילמא כיון דקא מייתו מדרב דאמר אלמלא נגדוהו כו'. ויש לומר דהוה משמע ליה דדילמא נחלק בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה ולהכי נקט לה בלשון דילמא ואהדר ליה דפשיטא ודאי דיש לחלק הכין ואין ספק בזה כלל והיינו דקא מהדר ליה ולא שני לן בין הכאה שיש לה קצבה כו' פי' כיון דשני לך מהא דלהכי קא אמרת דילמא אמאי לא פשיטא לך לגמרי. אבל קשה כיון דאסיק אדעתיה חילוקא דלקמן דאלימא טובא דתלמודא אסיק הכי אמאי לא קאמר הכא נמי את"ל הוי כדאמר בקושיא קמייתא ממאי דמותרה לדבר חמור כו' ואת"ל הוי רבותיה דהך קושיא בתרייתא מקושיא קמייתא כי היכי דאמרינן בקושיא קמייתא ואת"ל הוי דמשום הכי לא קשיא לן האי קושיא הכי נמי איכא למימר בקושיא בתרייתא ומאי אלימותיה דהך פירכא בתרייתא מקמייתא לכך נ"ל דלא אסיק אדעתי' חילוקא דלקמיה כלל ומשום הכי קאמר דילמא משום דהוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן נתנה לאנשי עיר הנדחת ומיהו לא אלימא הך שינויא עד דנימא עליה ואת"ל מיתה חמורה דהא איכא לדחויי דאה"נ דמיתה חמורה אבל לענין בני אדם חמירא ליה מלקות ממיתה משום אורך היסורין ולהכי מייתי ראיה מחנניה מישאל ועזריה הלכך אהני לן האי סברא דעיר הנדחת כדי שלא להקשות בפשיטות אלא בלשון דילמא ומיהו לא אלימא כולי האי לומר ואת"ל כנ"ל. ואפשר דלהכי כתבו התוס' ז"ל דילמא מלקות חמור הוה מצי לשנויי מסתברא מיתה חמורה שכן נתנה לאנשי עיר הנדחת כו'. ודוק שתפסו בקושיא ולא בשינויא:
וז"ל הריטב"א ז"ל ממאי דמיתה חמורה כו'. פי' אף על גב דדיני תורה פשיטא דמיתה חמורה אנן הכי קאמרינן ממאי (דאיכא) דהתראת מיתה חמירא להו לאינשי דילמא התראת מלקות חמירא להו דבמיתה לא חייש דמימר אמר תמות נפשי עם פלשתים אבל למלקות לא ניחא ליה דלא לקטלוהו וללקי הוא בה מלקות דידיה חמיר מחבלא דחבריה. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה דילמא מלקות חמירא. ואם תאמר הא ודאי מיתה חמורה שניתנה למגדף ולעובד עבודת גלולים בפרק ד' מיתות בית דין ליתא דאף על גב דודאי חמירא מיתה שהרי אובד נשמתו אבל מלקות חמירא על בני אדם לפי שמתבזה בחייו ונפיש נמי צעריה. ע"כ:
אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא רש"י פירשה בתמיה כלומר דילמא ח"ו אפילו הלקום מי פלחו לצלמא ויש מי שפירש בניחותא ודרך גוזמא קאמר ויש מי שפירש פלחו ממש לפי שלא היתה ע"ג אלא אנדרטא של נבוכדנצר היתה ולכבודו של נבוכדנצר היו משתחוים לו והא דאמרי ליה לאלהך לית אנחנא סגדין למי שאתה עושה כמו אלוה לית אנחנא סגדין והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש ואילו ע"ג היכי אמרו ומה ראו אפילו רשע שבישראל יהרג ואל יעבור כל שכן חנניה מישאל ועזריה אלא משום דקדושת ה' בלבד לפי שטועין בה מקצת בני אדם וחושבין שע"ג היתה מסרו נפשם עליה וכן מוכיח במדרש חזית ששם אמרו ששאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לן מה אתון בעון אמרין ליה דיהון אמרין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבד מישראל ולפיכך (אמר) אמרו מה ראו שהפילו עצמן לכבשן האש שהיו יכולים להסתלק משם אלא שמסרו עצמן לקדוש ה'. הרשב"א ז"ל:
ועוד הביא ראיה תלמידו ז"ל דאמרינן בריש פ"ק דע"ג יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ג יבא נבוכדנצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה דלא פלחו לצלמא אלמא לאו ע"ג היתה:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן אלמלי נגדו לחנניה כו'. פלחו לצלמא לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא קאמר אי נמי לאו ע"ג היתה אלא אנדרטא היתה ולכבודו של נבוכדנצר ואף על גב דכתיב לאלהך, שאתה עושה אותו כאלוה קאמר והיינו דאמרינן התם מה ראו חנניה כו' שהפילו עצמן לכבשן האש ואי ע"ג היתה היכי אמרינן מה ראו כו' הרי אמרו יהרג ואל יעבור ומשום הכי נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים כו' לומר לך דהא קדושת ה' בלחוד הוא דטעו בה אנשי וכע"ג דמיא להו ולקדש את ה' בפני עם הארץ עשו כן ולא כדברי המפרש שהיה להם להרוג את עצמן. ושוב מצאתי במדרש חזית ששאלו ליחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע כו' אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לון מה אתון בעין אמרין ליה דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל כו' אגדה וזה הוא העיקר שהיו יכולים להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדוש ה' היו מתכוונין. ע"כ:
וז"ל הרא"ה תלמידו אלמלי נגדינהו כו'. איכא דאמרי דגוזמא קאמר כלומר דילמא אי נגדוהו לא מצו למיקם בהימנותייהו וליתא דא"כ למה ליה לרב למימר הכי. ור"ת ז"ל פי' דהיינו טעמא משום דהצלם שהקים נבוכדנצר לאו ע"ג גמורה היא אלא לכבוד כעין אנדרטי של מלכים והיינו דאמר נמי התם בפסחים מה ראו כו' ואמרו נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ואילו ע"ג הוא טעמא בעי אלא כדאמרן והיינו דמפרש טעמא משום דנשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים כלומר שלא נתכוונו אלא לקדש את ה' לפי שהיו מישראל סבורים שהוא ע"ג וכוונתם לשם ע"ג ואילו לא מסרו חנניה כו' עצמן היו סבורים שהתירו פרושים את הדבר אפילו כפי כוונתן תדע שאילו הוה ע"ג האיך היה אפשר שלא היו אחרים באותו הדור בכל ישראל שמסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע"ג אלא לאו ודאי כדפרישנא. ע"כ:
וז"ל שיטה אחרת ישנה אלמלי נגדוהו כו'. יש מפרשים דצלם דנבוכדנצר אנדרטי הוה ומשום הכי אמרינן נמי במקום שנהגו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמן כו' ומפני קדוש שם שמים מסרו עצמן אף ע"פ שלא היו חייבים כל כך מן הדין אבל לא היו סובלין יסורים שקשין כל כך. ורש"י פי' התם מה ראו שהיו מדברים לפני נבוכדנצר בגאוה. שיפלו בתוך כבשן האש כו' לקדש שם שמים. והרא"ה ז"ל פירש דהא דאמרינן אלמלי נגדוהו כו' אההיא דהתם קאי כלומר מה ראו שלא שמעו לדברי יחזקאל שאמר חבי כמעט רגע כו' והכניסו עצמן בספק כי האי דשמא נגדינהו לא היו יכולין לסבול היסורין. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל עיקר הפירוש כדפר"ת משום דצלמא דנבוכדנצר לאו ע"ג היה דא"כ דכ"ע כשם שיהרג ואל יעבור כך ילקה כל יסורים שבעולם ואל יעבור אלא אנדרטא של נבוכדנצר [העשוי לכבוד היה והיינו דאמרי' התם מה ראו חנניא מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם] כדאי' במגלה מפני שהשתחוו לצלם ופרכינן וכי משוא פנים יש בדבר ואמרינן הם עשו לפנים שהשתחוו לצלם אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים. והכי נמי מוכח מקרא שאמרו לו לנבוכדנצר לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד דאלמא תרי מילי נינהו. עד כאן:
ובקונטריסין כתוב וז"ל אלמלא נגדוהו פי' ה"ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים ויפה פי' ומה שהקשה עליו ר"ת ז"ל מר' עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח. נ"ל דלא קשה מידי דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה וההיא הויא כמו נוטל את נפשך. אבל הא דאמר רב אלמלי נגדוהו כו' פירושו הכאה בלא מיתה קאמר כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא ע"כ. ולא נהירא דקרא ה"ק אפילו הוא נוטל את נפשך ובכלל הויא היסורין ומה שכתבו התוס' הוא עיקר:
ולא שאני לך כו' פי' הכאת המלקות אף על גב דאפשר שלא יכו כי אם חמשה או עשרה מכות פחות ממלקות ארבעים מכל מקום כיון דהרשות בידו להכות כמה שירצה אין אדם יכול לסבול אפילו פחות מארבעים דירא הוא פן יוסיפו להכותו אבל מלקות ארבעים כיון דידע שלא יוסיפו גם הוא מתחזק וסובל כנ"ל:
מתקיף לה רבי יעקב מנהר פקוד הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש פי' לאו היינו דוחקייהו דרבנן משום אתקפתא דרב אשי דלעיל דהא רבי יעקב לא חייש כלל להך אתקפתא דרב אשי דלדידיה נמי דמייתי לה מקרא דאם יקום להתהלך בחוץ וגו' קא קשיא הך אתקפתא דרב אשי ואלימא נמי טפי לדידיה וכדבעי לפרושי לקמן בס"ד. אלא היינו דוחקייהו דרבנן דהיכי קא יליף מההיא קרא דמשלם ואינו לוקה דילמא שניא היא דולדות דלא היתה ההתראה בענין הולדות ולהכי לא קפטר ליה ממלקות דאידך אדמי ולדות וכדאקשינן לעיל אבל בחובל בחברו דהויא מלקות ותשלומין לא הרי לעולם אימא לך דלוקה ואינו משלם ומכל מקום מצינן לתרוצי דלא שנא וכדכתיבנא לעיל והיינו דקאמר וכו' פי' אף על גב דאיכא לאקשויי וכדכתיבנא מכל מקום ניחא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הניחא לרבנן דאמרי. בסנהדרין כו' אית לן למידק לאוקמא קרא כשהתרו בו ולמילף דאף על גב דאיכא התראה כו' ע"כ. פי' אף על גב דדייקינן ומוקמינן קרא כשהתרו בו אכתי לאו פשיטא כולי האי למילף מינה לבעלמא דאף על גב דאיכא התראה כו' וכדכתיבנא מכל מקום ניחא דילפינן ודוק שכתב רש"י ולמילף דאף ע"ג דאיכא כו' כנ"ל ויצאנו בזה ידי חובותינו ממאי דרגילנא לפרושי בכל דוכתא דקאמר תלמודא הניחא למ"ד כו' דיש לו גם כן קצת דוחק ולכך הוצרך לומר הניחא ובלאו הכי צריך לפרש הכא כן דלמה ליה למימר הכא הניחא כלל והא רב ששת מעיקרא אליבא דרבנן הוא דקאמר לה דטעמייהו דרבנן היינו כדרבי אלעזר דאמר במצות שבמיתה וכו' כדאיתא בפרק הנשרפין מעתה למה ליה למיהדר ולמימר הניחא לרבנן וכו' ובמאי דכתבינן ניחא וכנ"ל. ואיכא למידק בפרק הנשרפין גבי פלוגתא דרבנן ורבי אמרינן דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דלדידיה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומממון. והקשו בתוספות שם דתנא דבי חזקיה במאי מוקי ליה לקרא לא בממון ולא במיתה. ותירצו דקרא ה"ק אם יהיה אסון כלומר דין אסון שנתכוון לאשה עצמה ונתת נפש תחת נפש ממש עיין שם. ומעתה לא מצינו למילף מהאי קרא דאף ע"ג דאיכא התראה יענש ממון כשאין שם מיתה דדילמא סיפא דקרא דכתיב ואם אסון יהיה וגו' הוא דמיירי בהתראה אבל רישיה דקרא דכתיב ואם לא יהיה אסון ענוש יענש מיירי בדלא אתרו ביה דכיון שכן קשיא אמאי לא קאמר נמי אלא לחזקיה מאי איכא למימר. ומיהו התוספות תירצו לקמן גבי פלוגתייהו דר' יוחנן וריש לקיש אליבא דרב דימי בחייבי מיתות שוגגים ודאי דלתנא דבי חזקיה לא קאי קרא דאסון אאשה אלא אחברו שנתכוון לו ולא איירי קרא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ובזה מצינן לאתויי ראיה לתנא דבי חזקיה נמי דאף על גב דאיכא התראה משלם ואינו לוקה דוק ותשכח. ובחדושי סנהדרין להר"ן ז"ל תירץ בשם ה"ר דוד כונפיר ז"ל דחזקיה לא ס"ל דרבי אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר אלא במצות שלא במיתה שלא היה כדי להמית בהכאה זו ולפיכך כשנהרגה האשה פטור עליה כדין נתכוון להכותו על מתניו שלא היה בו כדי להמית דפטור. אבל נראה ודאי דכיון שלא היה בו כדי להמית שחייב לשלם ממון ליורשיו כדין מזיק דלענין נזקין לא בעי כוונה דאדם מועד לעולם תנן ואפי' לחזקיה דפטרו בכל ענין מממון היינו דוקא כשיש בהכאה כדי להמית אבל כשאין בו כדי להמית אינה בכלל אדם אלא בכלל נזיקין הוא ונתת נפש תחת נפש היינו ממון כדדריש רבי בגמרא ע"כ. והילכך לשיטה זו יש לומר דבכלל מאי דקאמר אלא לרבי דאמר ממון מאי איכא למימר איתא נמי לדחזקיה דאיהו נמי מוקי לה בממון. וניחא דנקט הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש אלא לרבי דאמר ממון וכו' ולא נקט הניחא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב אלא למאן דאמר פטור מאי איכא למימר. אבל לשיטת התוספות יש לדייק קצת דקאמר הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש דמשמע דבהכי תליא ניחותיה דקאמר נפש ממש ומשום הכי שפיר משלם ואינו לוקה. ואכתי איכא למימר דסיפא דקרא דכתיב נפש ממש מיירי בהתראה ורישא דקרא דמיירי בממון מיירי בלא התראה כלל לכך כתב רש"י ז"ל הניחא לרבנן דאמרי. בסנהדרין באלו הנשרפין נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וכדכתבינן ונתת נפש מעתה שפיר ילפינן דבעלמא משלם ואינו לוקה דע"כ כוליה קרא מיירי בדאתרו ביה וכדאתינן לעיל אדרבי אלעזר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר וכדכתבינן לעיל כן נראה לי:
אלא לרבי (מאיר) דאמר ממון מאי איכא למימר כתב רש"י ז"ל וז"ל אלא לרבי דאמר. התם נתכוון להרוג את זה והרג א"ז אינו נהרג אלא משלם דמי האשה ליורשיה אם כן אפשר לאוקמי קרא בשלא התרו בו ומשום הכי כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה אבל אתרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם. מאי איכא למימר. (חובל בחברו) מהיכא תיתי חובל בחברו לתשלומין אף כשהתרו בו. ע"כ. ואיכא למידק אפילו תוקמא קרא בדאתרו ביה נמי ליכא למילף מהכא דבעלמא לוקה ומשלם אפילו בדאתרו ביה כיון דסבירא ליה לרבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מאי אהני ליה התראתו של זה שנתכוון לו לזה שחייב לו הממון. וי"ל דלרבנן דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב הוא דאמרינן דקרא איירי בהכי וכדר' אלעזר דאמר במצות שבמיתה הכתוב מדבר והשתא אשמועינן קרא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דלא שמעינן לה בשום דוכתא אלא מהכא. והיינו טעמייהו דרבנן דאי לא תימא הכי קשיא פשיטא דאם אסון יהיה ונתת נפש ממש. ומיהו לרבי לא אתא קרא לאשמועינן הכא דין נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור דמוארב לו נפקא כדאיתא בפרק הנשרפין. מעתה למה ליה למימר דכי כתיב קרא וכי ינצו אנשים דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר פי' שנתכוון להרוג את זה והרג וכו' אלא עיקר קרא אתא לאשמועינן כי אין אסון משלם דמי ולדות וכי יש אסון משלם דמי אשה ליורשיה ובלא אתרו ביה. אבל כי אתרו ביה לעולם אימא לך דלוקה ואינו משלם. והיינו דנקט הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש וכו' ולא נקט הניחא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב אלא לרבי דאמר פטור דאי הכי הוה משמע דרבי מוקי קרא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה כו' אלא דמשלם ממון והא ליתא וכדכתיבנא וניחא נמי דלא נקט רבנן וכ"ש דהיינו עיקר פלוגתא דפליגי במתניתין דמתכוון לזה והרג את זה דעיקר קושיא היינו משום דאוקי קרא בממון וכדכתיבנא כנ"ל:
ובפירושי רש"י ז"ל המדויקים כתוב נוסחא אחרינא וז"ל אלא לרבי דאמר התם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אינו נהרג אלא משלם דמי אשה ואף על גב דלא אתרו ביה אבל התרו ביה אימא לך לוקה ואינו משלם דמהיכא תיתי חובל בחברו לתשלומין ואף כאן כשהתרו ע"כ. והך נוסחא דייקינן שפיר טפי וכדכתיבנא. ואכתי איכא למידק ומאי קשיא ליה הא רב שישא ה"ק דלרבנן לא אצטריך דרשא דלעיל דכי ינתן בו דמהאי קרא דוכי ינצו נפקא ונימא נפקא להו חובל דממונא משלם מלקא לא לקי מהכא ומיהו אה"נ דרבי אצטריך ליה דרשא דלעיל דכי ינתן בו. ויש לומר דהא פרישנא לעיל דרב שישא קאי אדר' אלעזר דלעיל מיניה דקאמר דלעדים זוממין לא צריכי קרא. ומעתה אין לנו ראיה לחובל בחברו דאפילו בהתרו ממונא משלם וכו' דהא אמרינן לעיל כדאמר רבי אלעאי בפירוש רבתה תורה וכו'. וכתבו בתוספות ז"ל לעיל דאי לאו קרא דיד ביד דעדים זוממין לא הוה ידעינן מקרא דחובל אפילו כדאתרו ביה וכדכתבינן לעיל ולכך הוצרך רב שישא לאתויי מקרא אחרינא דחובל בחברו ממונא משלם וכו' דמקרא דלעיל לא ידעינן אפילו בדאתרו ביה וכיון שכן פריך שפיר לרב מאי איכא למימר דמהיכא תיתי חובל בחברו בתשלומין אפילו כשהתרו וזהו שכתב רש"י ז"ל מאי איכא למימר מהיכא תיתי חובל בחברו בתשלומין אפילו כשהתרו בו ע"כ כנ"ל:
מהכא אם יקום והתהלך בחוץ וגו' וכי תעלה על דעתך וכו'. ואיכא למידק בלא הך דרשא כלל מפשטיה דקרא שמעינן לה דהא כתיב אם יקום וגו' ונקה המכה הא לא יקום אלא שמת לא נקה אלא דמקטיל ואי דלא אתרו ביה אמאי מקטיל. ויש לומר דאי לאו דמוקמינן להאי קרא לענין חבישה לא הוה שמעינן דמקטיל דדילמא קרא ה"ק אם יקום והתהלך וגו' ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם לא יקום לא נקה המכה בנתינת שבתו ורפא ירפא אלא צריך ליתן דמי כולו. אי נמי הוה אמינא דקרא מיירי בשוגג ולענין גלות ומיהו השתא דמיירי לענין חבישה סבירא לן דאין חובשין אלא לקטלא אבל לממון ואפילו לענין גלות אין חובשין כלל הילכך ע"כ מיירי קרא בדאתרו ביה כנ"ל. ורציתי לדייק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב אלא מלמד שחובשין וכו' ובגמר לשונו סיים ואם מיית קטילנא ליה. פי' דהא נמי מחבישה ילפינן לה דאם מיית קטילנא ליה. ושוב מצאתי ברש"י ז"ל כתיבת יד מדוייק מפורש בו כמו שכתבתי וז"ל ואם מיית קטילנא ליה כיון דאמר חובשין ש"מ אי מיית ניזק קטלינן ליה להאי דאי לאו לקטלא למאי חובשין אותו ע"כ. וזכיתי להבין דבריו על לשון סתום ואכתי איכא למידק דרבי נחמיה אית ליה בפרק הנשרפין אמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת פטור ודריש לקרא הכי ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת שהוא פטור פי' ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפילו מת לאחר מכאן שחזר והכביד. וקשה ממה נפשך אי שמעינן נמי מדרשא דר' נחמיה דאפילו בדאתרו ביה משלם ואינו לוקה דהא קרא אתא לאשמועינן ונקה המכה ממיתה ואפילו מת לאחר מכאן שחזר והכביד ואי בדלא אתרו ביה פשיטא דונקה המכה דאין כאן חיוב מיתה ועדיפא נמי מר' נחמיה דלר' נחמיה לא מצינן לאוקמה קרא לענין גלות דפשיטא ודאי כיון דקם על משענתו דאין כאן שום גלות דהא אמרינן במי שאחזו שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכמו שהקשו התוס' ז"ל בסמוך ולהכי מייתי הכא דרשא דרבנן למימר דאפילו מדרבנן שמעינן הכי דאין חבישה אלא לענין מיתה וכדפי' ומכל מקום אתקיף עליה לקמן דדילמא חובשין לגלות ולא תילף מהכא דאפילו כשהתרו משלם ואינו לוקה ואסקינן בקושיא דלא בתיובתא משום דאיכא לתרוצי דאין חבישה לגלות דאפי' למיתה אי לאו דילפינן לה מהכא לרבנן ולר' נחמיה ממקושש לא היינו חובשין כלל והשתא דשמעינן חבישה מהכא איכא למימר תפסת מועט תפסת כו' ודוקא לענין מיתה ולא לענין גלות כנ"ל:
מתקיף לה רב אשי ממאי דמותרה כו'. פי' עלה דהך דרשא דרב יעקב קשיא טפי לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב איכא למימר דכי היכי דמהניא התראה מגברא לגברא כך מהניא מעונשא לעונשא אבל לרבי דס"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כי היכי דלא מהניא מגברא לגברא הכי נמי לא מהניא התראה א' מעונשא אעונשא אחריתי ורב יעקב לתרוצי אדרבי קא אתי הילכך אתקיף עליה רב אשי שפיר ממאי דמותרה לדבר חמור וכו' ואידך קושיא נמי ממאי דמיתה חמורה כו' אלימא טפי עלה דרב יעקב דהא האי דרב יעקב איירי בחד גברא דהיה מריב עמו והילכך איכא למימר דמלקות חמירא ליה כיון דלא קטליה לשונאו שהיה מריב עמו והוא לוקה טפי הוה ניחא ליה להמית את שונאו הגם שימיתוהו על דרך תמות נפשי עם פלשתים. ומיהו לעיל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה הא ודאי לגבי הולדות דאתינן עלייהו מיתה חמורה דהא לא היתה זאת האשה שונא לו מתמול שלשום עד שנאמר תמות נפשי עם פלשתים והילכך ודאי אם מיתה קבל עליו כל שכן מלקות לגבי זאת האשה דרדף אותה להכי חזר רב אשי לאתקיף עלה הא דרב יעקב אף על גב דכבר אתקיף עלה דרב שישא לעיל ואפי' תימא דרב אשי לא אתקיף אלא אחדא מינייהו ותלמודא הוא דמייתי לה תרווייהו מכל מקום צריך לתרץ אמאי מייתי לה תלמודא הך שקלא וטריא תרי זימני. ובמאי דכתיבנא ניחא כנ"ל. וכיוצא בזה דקדקו בתוספות בפרק שני דחולין דאמאי חזר והקשה קושיות שכבר תירץ עיין תוספות חולין (וכו') דף מ"א בשמעתא דאוסר דבר שאינו שלו:
ודילמא מאי ונקה מגלות הקשו בתוספות האיך אפשר לאוקמי קרא בגלות דהא אמרינן שחובשים אותו מכלל שלא מת הנהרג לאלתר וכל שלא מת לאלתר אינו גולה על ידו דאמרינן התם שחט שנים או רוב שנים אינו גולה על ידו חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קרב את מיתתו. ותירצו דהתם דוקא לענין שחיטה דמזיק ליה אוירא ומזיק ליה פירכוס ויש הכאות אחרות הרבה שאין הרוח והפרכוס מקרב את מיתתו ונכון הוא. ועוד יש לומר דמעיקרא דסבור דקרא במזיד אייתר לו ונקה המכה ואצטריכנא לאוקמי שחובשין את ההורג אבל השתא דאוקימנא לה בגלות לגופיה אצטריך דאי מייתי עלה ואף על גב שלא נתכוון לו אלא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ואף על גב דכתיב ברישא דקרא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו לדיני אומדנות אייתו כדדרשינן ליה במסכת סנהדרין בפרק הנשרפין ואלו לענין גלות אייתו שלא מת לאלתר נקה המכה ואינו גולה דאנן לא אתינן למידרש השתא אלא יתורא דונקה המכה למה לי כנ"ל. הריטב"א ז"ל. ורש"י לא פי' כן:
והקשה מורי יצ"ו האיך אפשר דאי מיית גולה כיון דבכוונה הכהו דכתיב וכי יריבון אנשים והכה איש וגו' וקרוב למזיד ואינו גולה. אפשר דה"ק דילמא בשוגג פי' והכה איש את רעהו שהיה מתכוון להכות חברו והכה רעהו העובר ביניהם ואצל חברו היה שוגג קרוב למזיד אבל אצל זה הוא שוגג גמור. שיטה ישנה:
ר"ל אמר הא מני ר"מ וכו'. ואיכא למידק מאי קא משני ר"ל והא עיקר מאי דאקשה בריש שמעתין היינו משום דקי"ל אדם לוקה ומשלם וכדקאמר וקי"ל דאינו לוקה ומשלם ולא הקשה סתמא אסתמא בלחוד וכיון שכן מאי קא משני ר"ל הא מני ר"מ היא והא המקשן ה"נ קאמר דלר"מ ל"ק אלא דלרבנן דקי"ל כוותייהו קשיא. וי"ל דר"ל לא מיהדר אמאי דקשיא ליה לתלמודא דקי"ל אינו לוקה ומשלם אלא רומיא לבד ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ר"ל מיהדר ארומיא דרמינן בריש שמעתין וכו' כן כתוב בפירושי רש"י ז"ל כתיבת יד ולפירושים שלנו כתוב ר"ל מיהדר אשינויא דרומיא וכו'. וכפי זאת הנוסחא נמי מצינן לתרוצי מה דאקשינן דר"ל לא מיהדר לתרוצי מאי דרמינן מעיקרא אלא לדחויי שינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין וכדקאמר תלמודא לקמן בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דקא מוקים לה כרבנן אלא ר"ל לא אמר כר' יוחנן כו'. ואיכא למידק עוד מאי קאמר הא מני ר' מאיר היא והא תרווייהו מתני' מיתוקמי שפיר כר' מאיר וההוא דמכות דהא דקתני אלו הן הלוקין אף ע"ג דמשלמי היינו כר' מאיר דאית ליה לוקה ומשלם. ויש לומר דר"ל לא קאי אלא עלה דר' יוחנן ור' יוחנן לא משני אלא מתני' דמוקי לה בדלא אתרו ביה. אבל מתני' דמכות כדקאי קאי בדאתרו ביה ומיהו עולא עביד איפכא דלא עביד אוקמתא אלא במתני' דמכות דמוקי לה באחותו בוגרת והילכך ר"ל דקאי עלה דר' יוחנן להכי קאמר הא מני ר' מאיר היא כו'. ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ר"ל מיהדר שינויא דרומיא דרמינן בריש שמעתין מתני' דמכות אדכתובות. פי' לפי' דכי קאמר תלמודא ורמינהי אלו הן הלוקין כו' רמינן ממתני' דמכות אדכתובות ומתני' דכתובות אדמכות ודלא כפירוש התוספות שפי' לעיל דממתני' דהכא קא קשיא ליה למתני' דמכות אלא תרווייהו קא קשיא ליה וכדפרישנא לעיל ועולא מיהדר לשנויי רומיא דמתני' דכתובות אדמכות ומוקי לה הא דמכות באחותו בוגרת ומתני' דכתובות שביק לה כפשטה באחותו נערה וכדקתני אלו נערות ור' יוחנן מיהדר לשנויי רומיא דרמינן מתני' דמכות אדכתובות ומוקי לה האי דכתובות בדלא אתרו ביה ומתניתין דמכות שביק לה כפשטא בדאתרו ביה דאין מלקות בלא התראה ור"ל אהך שינויא דר' יוחנן קא מיהדר ומוקי מתני' כר' מאיר כנ"ל:
ועוד אפשר לומר דבשמעתין דבסמוך עסקינן דקשיא הא דרבי יעקב מנהר פקוד ונמצא דלא ידעינן משום קרא חובל בחברו דמשלם ולא לקי דקרא דכי ינתן בו ליכא לאוכוחי מיניה אפילו בדאתרו ביה כיון דעדים זוממין לא צריכי קרא וכדכתיבנא לעיל בארוכה. מעתה הדרינן לקושיין דלעיל והרי חובל בחברו כו' וסמיכות דארבעים יכנו לא סלקא כהוגן והדרינן למימר מנא ליה לר' יוחנן הא והשתא קא מיהדר ר"ל לדחויי נמי עיקר שינויא דרומיא דרמינן כו'. ועוד נראה לומר דלהכי קאמר הא מני ר' מאיר אי משום דרישא דמתני' דהכא ע"כ היינו כרבי מאיר דקתני אלו נערות אין קטנה לא וכדדייקינן בריש שמעתין כנ"ל:
הא מני ר"מ היא דאמר לוקה כו'. ואם תאמר והא מתני' מדקתני הבא על אחותו כו' יש להם קנס דקא מיהדר ותני זימני אחריתי יש להם קנס משמע דדוקא קנס הוא דאית להו ולאו מידי אחרינא. ויש לומר דשפיר אתיא כר' מאיר ומתני' לדיוקי טעמא דר' מאיר קא אתיא דהא טעמא דר' מאיר היינו משום דלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין והכא נמי דכותה דבמקום דרבינן להו תשלומין אינן מביאן לידי מכות והשם המביאן לידי מכות אינו מביאן לידי תשלומין הילכך חלקן התנא בתרתי הכא במתני' קתני דינא דקנס וקא הדר נמי למתני' יש להם קנס לומר דהכא בהאי קרא דקנס אין רמז למלקות כלל והתם במכות קתני דינא דמלקות שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין וזהו שכתב רש"י ז"ל הא מני. מתני' דקתני בעל אחותו נותן קנס רבי מאיר היא דאמר לעיל לוקה ומשלם שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. ע"כ ודוק שרש"י כתב הא מני כו' נותן קנס והביא ז"ל הטעם דשלא השם המביאו לידי מכות כו' כך נראה לי:
אי ר"מ אפילו בתו נמי. הקשה הרא"ש ז"ל דאמאי לא פריך הכי לעיל ברישא ברבי כדאוקי מתני' כר"מ דקתני נערה ולא קטנה. ותי' דנטר ליה עד הכא משום דניחא ליה למיפרך ממת ומשלם על לוקה ומשלם ולי איברא ודאי דאי הוה אתינא לשנויי מתני' דממזרת אתיא כר' מאיר והוה פריך עלה תלמודא אי ר' מאיר אפילו בתו קושית הרב ז"ל הויא קושיא אלימתא והוה צריכנא לתירוצו ז"ל אבל השתא דמהדרינן לאוקמי מתני' דקתני בעל אחותו נותן קנס כרבי מאיר מעתה פריך שפיר אפילו בתו נמי וליכא לשנויי רישא ר' מאיר וסיפא רבנן דהא במתני' דאחותו גופא קתני אף על פי שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד וה"ל כאלו מתני' דאחותו גופא קתני הבא על בתו פטור מן הקנס וליכא לשנויי רישא ר"מ וסיפא רבנן ולהכי פריך הכא תלמודא שפיר אי ר' מאיר אפילו בתו נמי. ומיהו אמאי דאוקי בריש פרקין רישא דמתני' כר"מ ליכא לאקשויי כלל דאיכא למימר רישא ר' מאיר וסיפא רבנן כנ"ל. יש ללמוד כן מתירוצו של הרא"ש עצמו שתירץ בריש שמעתין על מאי דקשיא לן אמאי נטר למיפרך ורמינהו כו' עד הבא על אחותו דוק ותשכח לעיל. ויש לדייק כן מלשון רש"י שכתב וז"ל הא מני. מתני' דקתני בא על אחותו נותן קנס. ועוד כתב ז"ל אפילו בתו נמי. דמיקטל עלה לישלם דהא לא פטר ליה ר"מ משום דקלב"מ ואמאי תנא מתני' הבא על בתו פטור מן הקנס. ע"כ. פי' כיון דאוקי מתני' דאחותו כר' מאיר לכך פריך עליה אפילו בתו נמי ולאו דוקא מבתו פריך אלא ממאי דמקטיל עלה והילכך מרישא גופא קשיא דהא קתני בה אף על פי שאין בהכרת אין בהם מיתת ב"ד וה"ל כמאן דקתני בה בהדיא הבא על בתו פטור מן הקנס. ועוד קשיא ליה לרש"י ז"ל מאי הכריעה דתלמודא דקא פריך אפילו בתו נמי דתניא גנב וטבח בשבת כו'. מעיקרא הוה ליה לאתויי אי רבי מאיר אפילו בתו נמי דתניא גנב וטבח כו'. ותירץ ז"ל דמעיקרא פריך מסברא דכיון דלא פטר ליה גבי מלקות משום דקלב"מ מעתה אפילו בתו נמי דמה לי רבה מיניה טובא ופורתא מכל מקום הרי רבה מיניה ולא אמרינן קלב"מ ואם תשאל ומאי פריך מסברא דילמא שאני בתו דכתיב אם לא יהיה אסון ענוש יענש וכדקתני מתניתין דבתו דלקמן להדיא. תשובתך אילו הוה תני עלה דבתו דאין להם קנס שנאמר אם לא יהיה אסון גו' אה"נ דהוה אמרינן הכי דשניא היא דגלי קרא ומיהו במתני' לא קתני הכי אלא מעיקרא תני הבא על בתו פטור מן הקנס בלא קרא כלל ושוב תני וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר אם לא גו' ומצינן למימר דתני הכי לרבותא דאפילו המתחייב בנפשו דחמיר איסוריה אין משלם ממון וכל שכן מלקות דלא חמיר איסוריה וכדאמר התם בגמרא עלה דהא דקתני מתני' שנאמר לא יהיה אסון וגו' עיין שם. ואפשר דלהכי כתב רש"י ואמאי תנא מתני' הבא על בתו פטור מן הקנס. דוק ותשכח. ומכל מקום מעיקרא פריך תלמודא מסברא דלר"מ נמי אמרינן מת ומשלם והיינו דהאריך תלמודא וקאמר ולא והתניא כו' פי' מעיקרא פריך ולא בתמיה מסברא ועוד והתניא כו'. כנ"ל:
גנב וטבח בשבת ואיכא למידק אמאי שני בלישניה דגבי שבת וע"ג קתני גנב וטבח בהדי הדדי ואלו גבי שור הנסקל קתני גנב שור הנסקל וטבחו ולא קתני גנב וטבח שור הנסקל. ויש לומר דשבת וע"ג משום הטביחה הוא דפליגי ר"מ ורבנן דמשום דטבח בשבת חייב מיתה וכן לע"ג אבל שור הנסקל גניבתה הוא דלא הויא מידי ובהכי לא פליגי ר"מ ורבנן להכי קתני גנב שור הנסקל וזהו שכתב רש"י ז"ל וטבח בשבת. איכא חיוב מיתה וכן לע"ג. שור הנסקל. לקמן פריך הא לא שוי מידי. כנ"ל. ועוד הוקשה לו לרש"י ז"ל דהכא אמרינן גנב וטבח בשבת חייב ולקמן נקט רבה כי האי לישנא גופא לפטורא דקאמר גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גנבה כו'. ותירץ ז"ל דכל חד וחד מתפרש לפום דוכתיה דהכא נקט לה בהדי ע"ג וכי היכי דלגבי ע"ג אין חייב מיתה אלא בטביחה דאי גנב לשם ע"ג אין כאן מיתה אבל בטביחה שהיא אחד מד' עבודות איכא מיתה ה"נ גבי שבת בטביחה איכא חיוב מיתה ולא בגנבה אבל לקמן ע"כ בגנבה נמי איכא חיוב מיתה וליכא לפרושי מימרא דרבה בענין אחר עיין שם וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא וטבח בשבת. איכא חיוב מיתה וכן לע"ג. ע"כ ודוק:
בטובח על ידי אחר פי' רש"י ז"ל הגנב צוה לשלוחו לשחוט. ע"כ. משמע דהשליח יודע שהוא גנבו והיינו דפריך וכי זה חוטא וזה מתחייב וכתבו התוס' בפרק מרובה (דף עט א') דיבור המתחיל נתנו לבכורות בנו דהוה מצי לשנויי דהשליח סבור שהוא שלו אבל משני שפיר והאמת אבל ק"ק היכי יליף מה מכירה על ידי אחר וכו' דילמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא ייתור. כן כתבו התוס' שם ועיין הרא"ש ז"ל שם:
מה מכירה על ידי אחר פי' ואף על פי שאחר גרם עיקר המכירה אינו נענש אף טביחה על ידי אחר אינו נענש ובדוכתא פירשתי בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וז"ל שטה ישנה מה מכירה על ידי אחר שהוא ע"י מוכר וקונה אף טביחה אף על גב דכולהו הני לאו על ידי אחר הא איכא דטבח על ידי אחר כיון דדומיא דמכירה הוה מחייבי על ידי אחר דדרך מכירה להיות על ידי סרסור ע"כ:
או לרבות השליח אם תאמר או מיבעי ליה לחלק וי"ל סבר לה כרבי יונתן א"נ אי איתא לחלק הוה ליה למיכתב ומכרו וטבחו ולא הוה צריך או. שיטה ישנה:
וז"ל תוספות תלמידי הרב אלפס ז"ל בפרק מרובה או לרבות את השליח דלא מיבעי או לחלק כרבי יאשיה ורבי נתן דריש ליה מתחת ונראה דמאו דריש דאו שה מוקי ליה לקמן לרבות כלאים. ע"כ:
מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי וכו' פירוש תינח דמרבינן השליח מהו ומתחת כיון דהשליח אתי מכח המשלח איכא למימר דדוקא כשמחייב המשלח אילו עביד אז ודאי כדעבד לה השליח נמי חייב דשלוחו של אדם כמותו אבל מי איכא מידי דאלו עביד לה המשלח לא מיחייב ואילו עביד לה שליח יהא חייב המשלח ומי עדיפא כח השליח טפי מהמשלח עצמו:
עביד איהו לא מיחייב אין לפ' דס"ד דמר זוטרא דלא מיחייב כלל ואפילו לצאת ידי שמים ומשני לאו משום דלא מיחייב וכו'. פירוש דלא מיפטר לגמרי דלצאת ידי שמים מיהא חייב דלא מיפטר אלא משום דקלב"מ וכדאמרינן גבי אתנן אסרה תורה וכדכתיבנא לעיל דהא ודאי ליתא חדא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהרי הוה חייב לצאת ידי שמים ועוד דבשלמא בממון איכא למימר דחייב לצאת ידי שמים דמי פטרו מחיובא דחבריה אלא דב"ד לא נחתי לנכסיה וכדכתיבנא לעיל דקלב"מ אבל קנסא דהא קניס ליה רחמנא מאיזה טעם נאמר שיתחייב לצאת ידי שמים דיו במאי דקנסי ליה רחמנא דמקטיל והלכך ודאי מר זוטרא הכי נמי קאמר דלא מיחייב כלל כיון דהוי קנסא ומשני דאה"נ דאינו חייב כלל ואפילו לצאת ידי שמים ומכל מקום מיהו הרי חיובא רמי עליה אלא משום דקלב"מ פטרינן וכיון שכן כל היכא דליכא למימר קלב"מ הדרא חיובא עליה דהיינו היכא דהויא על ידי שליח וכן כתוב התוספות ז"ל. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל עביד איהו לא מיחייב. קנס דהא מיקטל. וכן כתוב בפירושי רש"י ז"ל כתיבת יד המדוייקים ועוד כתב ז"ל לאו משום דלא מיחייב הוא. דחיובא רמיא עליה אלא משום דקלב"מ. ע"כ ודוק ותשכח:
אי בטובח על ידי אחר מאי טעמייהו דרבנן וכו'. ואין לומר דבהכי פליגי דר"מ אית ליה או לרבות את השליח ורבנן לית להו לרבות את השליח דהא אדמפלגי בשבת לפלגו בחול. וכן כתב הרא"ה ז"ל דלא משמע לן דפליגי רבנן אדרשה דרבי ישמעאל ורבי חזקיה מדלא פליגי אלא בשבת משמע דטעמייהו משום שבת ע"כ. ואכתי איכא לאקשויי דילמא פליגי רבי מאיר ורבנן באתקפתי' דמר זוטרא ובשנויי דרבנן סברי אף על גב דבטבחו שלוחו נמי חייב היינו דוקא בחול אבל בשבת דאלו עביד איהו לא מיחייב כי עבד נמי שליח לא מיחייב ור"מ סבר כיון דמאי דלא מיחייב דלא הויא אלא משום דקלב"מ הילכך משלם תשלומי ד' וה'. וכיוצא בזה כתבו התוספות פרק המפקיד (דף לה ע"ב) דפליגי תנאי בדברי המקשה והמתרץ עיין שם. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל לא בעי למימר דרבנן לא דרשי או תחת לרבות את השליח דלא משמע ליה דפליגי בהכי ע"כ. וכיוצא בזה כתבו בתוספות ז"ל לקמן ובזה מתורץ הכל ומיהו לא נהירא ונראה לי לתרץ לשיטת הרא"ה ז"ל דלהכי לא אמרינן דפליגי באתקפיה דמר זוטרא ובשנוייא דאי הכי לא הוה ליה למיתני גנב וטבח סתם אלא הוה ליה למיתני להדיא וטבח על ידי אחר כיון דהיינו עיקר פלוגתייהו אבל השתא דתני גנב וטבח משמע דלכ"ע מאי דטבח על ידי אחר כאילו טבח הוא עצמו דמי ואפשר דלהכי האריך תלמודא וקאמר אי בטובח על ידי אחר וכו' פירוש אי מאי דקתני בברייתא גנב וטבח דמשמע על ידי עצמו מוקמי לה בטובח ע"י אחר דעלמא משמע דלא שאני לו כלל בין טביחה על ידי עצמו לטביחה על ידי שלוחו מעתה מאי טעמייהו דרבנן דפטרי והאריך עוד תלמודא וקאמר דפטרי משום דאי פלוגתייהו משום דהויא טובח על ידי אחר לא אתיא שפיר לשון פטור דלשון פטור משמע דנכנס בגדר החיוב אלא דפטרי ליה רבנן אבל אי לא מקרי טביחה אלא ע"י עצמו הרי לא נכנס לכלל חיוב כלל דהרי לא טבח כלל ולמאי דמשנינן דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אתי שפיר דהרי טבח אלא דפטרי ליה רבנן משום דהוי שחיטה שאינה ראויה ואין זה הכרח ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא הכרח גמור כנ"ל:
מאן חכמים ר"ש היא וכו'. פירוש דפליגי רבנן ור"ש באותו ואת בנו ואין להקשות דכרבנן דבאותו ואת בנו נמי אתיא דע"כ לא פליגי רבנן גבי אותו ואת בנו אלא כדמפרש התם טעמא דנין שחיטה משחיטה וכו' אבל הכא גבי תשלומי ד' וה' דכתיב טביחה דילמא ילפי רבנן טביחה מטביחה. דהא בפ' מרובה גבי תשלומי ד' וה' נמי פליגי ואם תקשי אהכא ואהתם בפ' מרובה דמאי טעמא דרבנן הרי אית לן למילף טביחה מטביחה כבר תרצוה התוספות ז"ל. ואם תשאל למה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר מאן חכמים רבי שמעון היא לישני בקוצר דסבירא ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. תשובתך דבפרק כסוי הדם שנאה ר' דברי ר"ש בלשון חכמים הילכך הכא נמי בברייתא שנאה בלשון חכמים והיינו דקאמר מאן חכמים רבי שמעון ומכל מקום קרי להו חכמים דהמה רבי שמעון משום דר' שנה באותו ואת בנו כלשון רבי שמעון ורבי מאיר כלשון חכמים כנ"ל. ואפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכתב ר"ש. בפרק מרובה ובכסוי הדם ובאותו ואת בנו. ע"כ. והקדים פרק כסוי הדם לאותו ואת בנו אף על גב דכסדר המשניות הויא איפכא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה