שיחות הר"ן/עה
[כוונה ושמחה בתפילה]
בענין התפילה סיפר רבינו זכרונו לברכה עמנו הרבה, והזהיר מאד להכריח את עצמו להתפלל בכונה גדולה, דהיינו: לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק, שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה, וזה עיקר תפילה בכונה.
ולא היה מצוה להתפלל עם כונות ממש על פי כתבי האר"י זכרונו לברכה, אפילו לאותן האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י על פי פקודתו; ואמר שעיקר שלמות התפילה הוא ״ברוך אתה ה'״ וכו' כפשוטו, וזה עיקר כונת התפילה, שיכון פירוש המילות וישמע היטב מה שהוא אומר.
והיה מתלוצץ מאד מאד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח עצמו לתפילה, והיה מזהיר מאד להתפלל בכחות, להכניס כל כחו באותיות התפילה.
ועל המחשבות זרות הבאים בתוך התפילה היה מצוה לבלי להשגיח עליהם כלל, רק יעשה את שלו ויתפלל כדרכו ואל ישגיח כלל על שום בלבול. ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל וכאשר מבואר מזה בספרים הנדפסים כבר (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן עב).
גם אמר רבינו זכרונו לברכה שאי אפשר להתפלל כל התפילה בכונה כראוי, רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפילה בכונה, כנראה בחוש שאחד אומר קטורת בכונה ואחד אומר פסוקי דזמרה בכונה וכו' וכיוצא בזה. וראיתי בכתביו תורה על זה, אך לא זכיתי להעתיקה. וקצת מה שאני זוכר משם הוא, שזה בחינת מה דאיתא בתיקונים (בדף לב:) דאית מארי דידין ואית מארי דרגלין וכו'. זה בחינה הנ"ל, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפילה כפי בחינתו. על כן אל יפול לב אדם בראותו שזכה להתפלל קצת בכונה איזה חלק מהתפילה ופתאום נפסק ואינו יכול עוד להתפלל כראוי בשום אופן, כי זה מוכרח כנ"ל. וישתדל להתפלל שאר התפילה בפשיטות גמור.
ואפילו אם לפעמים הוא מייגע עצמו ואינו יכול להתפלל כלל, אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, כי זה כלל גדול שאסור ליפול בדעתו בשום אופן אפילו אם יעבור עליו מה, ואפילו אם אינו יכול להתפלל כלל, רק יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דיבורי התפילה בפשיטות גמור כמו תינוק בבית הספר ממש, ויאמר כך כמה וכמה דבורים בפשיטות גמור. ועל פי הרוב יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה עד שיחזור ויתלהב לבו מאד ויתחיל פתאום להתפלל בהתעוררות, רק שלא יעמיד זאת לנסיון.
כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפילה, כי תפילה גבוה מאד מאד. וגבוה יותר מלימוד התורה, ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו?
על כן עליו לעשות את שלו: להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור, אדון עולם אשר מלך וכו', ויטה אזנו מה שהוא אומר, ויצמצם את מחשבתו מאד שלא תתפזר מחשבתו לחוץ, רק שתהיה כל מחשבתו בתוך דיבורי התפילה, ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות וכו' כנ"ל. ואם לפעמים אינו זוכה בכל התפילה להתעוררות, מה לעשות. אם יזכה יוכל לדבר אחר כך איזה קפיטל תהלים או בקשה ותחינה אחרת בכונה.
הכלל – שהאדם צריך להכריח עצמו בכל הכחות לכל הדברים שבקדושה מאד, בפרט לתפילה, ואם אף על פי כן אינו זוכה, אסור לו ליפול בדעתו כלל, ויחזק את עצמו ויחיה את עצמו בכל מה דאפשר, וכבר מבואר מזה הרבה בספרים הנדפסים.
ויזהר מאד להתפלל בשמחה ולהרגיל עצמו שתהיה התפילה בניגון של שמחה. ויראה לשמח את עצמו קודם התפילה ולהחיות את עצמו בכל מה דאפשר, ולחפש למצוא בעצמו איזה נקודה טובה כדי לזכות לשמחה שיוכל להתפלל בשמחה. וכבר מבואר מזה במאמר אזמרה לאלהי בעודי וכו', עיין שם היטב.
ויש בענין זה של תפילה הרבה הרבה לספר, אך אי אפשר לבאר בכתב כי אם קצת ראשי פרקים. והמשכיל החפץ באמת, יבין היטב את כל דברינו כי הם עצות נפלאות ונוראות, אמתיות ותמימות. גם יעיין היטב במאמר תהומות יכסיומו, מה שכתב שם על פסוק: צהר תעשה לתיבה וכו' בסימן ט' ובסימן קי"ב. והטה אזנך ושמע ופקח עינך וראה שם היטב באמת, מה דאיתא שם מענין האמת שעיקר הוא האמת. שכשמבלבלין את האדם בתפילתו ובעבודתו מאד מאד בכמה מיני בלבולים, העיקר הוא האמת, שיראה בתפילתו לדבר על כל פנים הדיבור באמת בפשיטות באיזה מדרגה שהוא וכו', עיין שם היטב. ועל ידי זה תזכה בודאי לתפילה. אם תרגיל עצמך לקיים מה שנאמר שם באמת. גם הוא כלל גדול בכל עבודת ה' כמבואר שם, עיין שם:
גם שמעתי שאמר שכל התנועות שעושין בשעת התפילה בידים וכיוצא, זה בחינת ״וידוהי כתבין רזין״ וכו' הנאמר בתיקונים (דף מד:):