הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי סִפֵּר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ כַּנַּ”ל.

וְאָז בְּאוֹתוֹ הָעֵת הָיָה נֶכְדּוֹ הַיֶּלֶד מֻטָּל עַל עֶרֶשׂ דְּוָי וְהָיָה לוֹ צַעַר גָּדוֹל מִזֶּה, כִּי חָלְיוֹ הָיָה כָּבֵד עָלָיו מְאֹד. בִּפְרָט שֶׁבִּתּוֹ הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדִיל תִּחְיֶה (אֵם הַיֶּלֶד הַנַּ”ל), הָיָה לָהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. הַשֵּׁם יִשְׁמְרֶהָ מֵעַתָּה.

וְהוּא ז”ל נִכְנַס בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְיָשַׁב עַל הַשֻּׁלְחָן בְּצַעַר, וְלֹא נִתְמַהְמַהּ בִּסְעֻדָּה זֹאת כְּלָל. וְתֵכֶף בֵּרַכְנוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן קֹדֶם שֶׁהִתְחִילוּ הָעוֹלָם לִכְנֹס אֵלָיו כְּדַרְכָּם תָּמִיד. אַחַר־כָּךְ - אַחַר בִּרְכַּת־הַמָּזוֹן - נִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ,

וּפָתַח פִּיו הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר וְהַנּוֹרָא, וְאָמַר אָז שִׂיחָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה שֶׁהָיָה בָּהּ תּוֹרָה קְדוֹשָׁה, כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד בְּרֹב שִׂיחוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת. וְכָל הַשִּׂיחָה הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לְצַעֲרוֹ הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה לוֹ. וְכִמְדֻמֶּה שֶׁדִּבֵּר אָז מֵעִנְיַן הַלֵּב שֶׁרוֹדְפִין אוֹתוֹ וְכוּ’.

וְאַחַר־כָּךְ בְּתוֹךְ אוֹתָהּ הַשִּׂיחָה עָנָה וְאָמַר: “אֵיךְ אָנוּ עוֹמְדִין בְּהַמַּעֲשֶׂה?” וְתֵכֶף נִבְהַלְנוּ, וְהֵשַׁבְתִּי לוֹ בְּבֶהָלָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה שֶׁ״אָנוּ עוֹמְדִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״. וְתֵכֶף עָנָה וְאָמַר: ״בַּיּוֹם הַג’ חָזְרוּ וְנִזְכְּרוּ הַזּוּג הַזֶּה אֵיךְ לוֹקְחִין״ וְכוּ’ (כַּנִּדְפַּס שָׁם), וְסִפֵּר כָּל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וְשָׁם מְבֹאָר קְצָת מֵעֵין שֶׁסִּפֵּר קֹדֶם. וְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁם שִׂמְחָה וְכוּ’, אָז אָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “זֵייא הָאבִּין אַה הִילוּא גִּיטָאן” [יש להם שמחה גדולה].

וְאַחַר־כָּךְ תֵּכֶף סִפֵּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם הָרְבִיעִי וְתֵכֶף כְּשֶׁגְּמָרָהּ תֵּכֶף וּמִיָּד נִסְתַּלֵּק מֵהַשֻּׁלְחָן בִּזְרִיזוּת.

וּמֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי טָרוּד בְּדַעְתִּי מְאֹד לַחֲזֹר הַשְּׁתֵּי מַעֲשִׂיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת מִיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְיוֹם הָרְבִיעִי, וְתֵכֶף חָזַרְתִּי אוֹתָם עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיָה שָׁם, לְבַל נִשְׁכַּח דִּבּוּר מֵהֶם. וּמֵחֲמַת זֶה נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי כָּל הַשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַנַּ”ל שֶׁדִּבֵּר מִקֹּדֶם. חֲבָל עַל דְּאַבְדִּין.

שֶׁבַח וּתְהִלָּה לְאֵל חַי עַל הַנִּשְׁאָר לָנוּ שֶׁזָּכִינוּ לִזְכֹּר וְלִרְשֹׁם הַמַּעֲשִׂיּוֹת הָאֵלּוּ, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ לְפִי מְעַט הִתְנוֹצְצוּת שֶׁבְּלִבִּי אֵין לִי כְּלֵי הַדִּבּוּר וְהַכְּתִיבָה לְדַבֵּר מִנּוֹרְאוֹת נִשְׂגְּבוֹת מַעֲלָתָם.

אַחַר כָּךְ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי, הָיָה סָמוּךְ לְפֶסַח, וְיָצָא מִבֵּיתוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיוּ מְטַיְּחִים הַבַּיִת בְּטִיט לְצֹרֶךְ פֶּסַח. וְנִכְנַס לְבֵית הָרַב (ר’ אהרון מברסלב), וְשָׁם עָמַדְנוּ לְפָנָיו, וְאֵינִי זוֹכֵר אֵיזֶה עִנְיָן סִפְּרוּ לְפָנָיו שֶׁהָיָה לוֹ אֵיזֶה שַׁיָּכוּת מְעַט לְאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי, וְעַל־יְדֵי־זֶה סִפֵּר כָּל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי. וְאַחַר־כָּךְ סִפֵּר לְפָנָיו אֶחָד וְכוּ’ כַּנַּ”ל.

וְהִנֵּה אָז הָיָה סָמוּךְ לְפֶסַח כַּנַּ”ל. וּלְדַעְתִּי מְרֻמָּז שָׁם סוֹד קְרִיעַת יַם סוּף בְּעִנְיַן הָעֶשֶׂר חוֹמוֹת שֶׁל מַיִם. (וְעַיֵּן בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת בְּיוֹרֶה־דֵּעָה הִלְכוֹת תּוֹלָעִים ה”ד שָׁם מְבֹאָר הָעִנְיָן מַה שֶּׁהֵאִיר ה’ עֵינַי בָּזֶה).

הַכְּלָל, שֶׁבְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁסִּפֵּר נִתְגַּלְגֵּל הַסִּפּוּר עַל־יְדֵי אֵיזֶה שִׂיחָה שֶׁהָיָה מֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמָּנוּ מִסִּפּוּרֵי הָעוֹלָם, וּבְתוֹךְ כָּךְ הִתְחִיל לְסַפֵּר מַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי שֶׁנִּמְצָא בְּהַסִּפּוּר אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁהָיָה לָהֶם אֵיזֶה שַׁיָּכוּת לְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ. וְזֶה הָיָה בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, לְהַמְשִׁיךְ הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת שֶׁהִלְבִּישׁ בְּתוֹךְ אוֹתָהּ הַמַּעֲשֶׂה. וְכֵן הָיָה אֵצֶל כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה.

וְכֵן אֵצֶל כַּמָּה תּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה שֶׁלֹּא בָּעֵת הַקָּבוּעַ לְקִבּוּץ (הזמנים הקבועים לאמירת תורה בברסלב היו ראש השנה, שבת חנוכה ושבועות. בשבת שירה, שנת נחמו ועוד שבת אחת במשך השנה נסע רבינו לעיירות אחרות ואמר שם תורה). וּבְכָל זֶה רָאִינוּ תָּמִיד נוֹראוֹת ה’ וּגְדֻלַּת מַעֲלַת הַצַּדִּיק, שֶׁכָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם הֵם אֶצְלוֹ תּוֹרָה וְהִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּת. אַךְ בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר רָאִינוּ זֹאת אֵצֶל סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת שֶׁל הַ”שִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְס”, שֶׁהִיא חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים נִשְׂגָּבִים עַד אֵין קֵץ, כַּאֲשֶׁר יָבִין הַמֵּבִין מְעַט בְּעַצְמוֹ אִם יָשִׂים לִבּוֹ אֲלֵיהֶם בְּעֵין הָאֱמֶת, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל נוֹרְאוֹת קְדֻשּׁוֹת הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד הַנִּזְכָּרִים שָׁם בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

וּבִפְרָט גְּדֻלַּת קְדֻשַּׁת הַהִתְפָּאֲרוּת הַשִּׁבְעָה בֶּעטְלֶירְס בְּעַצְמָם שֶׁמִּתְפָּאֲרִין בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שֶׁהָעִוֵּר הִתְפָּאֵר שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל וְעַל־כֵּן הוּא עִוֵּר מַמָּשׁ מִזֶּה הָעוֹלָם, וְכֵן הַחֵרֵשׁ - שֶׁאֵין שׁוֹמֵעַ שׁוּם קוֹל מִזֶּה הָעוֹלָם וְכוּ’ וְעַל־כֵּן הוּא חֶרֶשׁ וְכוּ’ וְכוּ’. וְכֵן כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁל זֹאת הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהֵם כֻּלָּם חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים גַּם לְפִי פְּחִיתוּת דַּעְתֵּנוּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מְבִינִים אוֹתָם כְּלָל.

וְכָל הַהִתְגַּלּוּת הַזֹּאת הַכֹּל הָיָה עַל־יְדֵי סִפּוּרֵי דְּבָרִים מֵעִסְקֵי הָעוֹלָם. עַל יָדָם נִתְגַּלְגֵּל שֶׁחָמַל עָלֵינוּ בְּחֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה כָּזֹאת וְגִלָּה לָנוּ כָּל זֶה. לְמַעַן יִיטַב לָנוּ וּלְבָנֵינוּ לְעוֹלָם.

אָמַר לְעִנְיַן הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁסִּפֵּר, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר הָיָה לִבְלִי לְגַלּוֹת בָּהֶם שׁוּם רֶמֶז לְהֵיכָן הֵם מְרַמְּזִין. כִּי כְּשֶׁהַדָּבָר נִסְתָּר יְכוֹלִין לִפְעֹל בּוֹ יוֹתֵר מַה שֶּׁצְּרִיכִים. אַךְ הוּא מֻכְרָח לִפְעָמִים לְגַלּוֹת אֵיזֶה רֶמֶז בְּעָלְמָא לְמַעַן יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דְבָרִים נִסְתָּרִים.

קנב עריכה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר לְאֶחָד שֶׁ״מִּי שֶׁהָיָה בַּעַל מַחֲלֹקֶת בְּגִלְגּוּל הֶעָבָר, אֲזַי כְּשֶׁנִּתְגַּלְגֵּל נַעֲשָׂה אִטֵּר יָד״.

וְרֶמֶז לַדָּבָר מַה דְּאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (א יז. ח”ג קעו.) עַל קֹרַח, שֶׁהוּא בַּעַל מַחֲלֹקֶת, דְּבָעֵי לְאַחְלְפָא יְמִינָא (כֹּהֵן) בִּשְׂמָאלָא (לֵוִי). וּבִשְׁבִיל זֶה עָנְשׁוֹ: כְּשֶׁנִּתְגַּלְגֵּל, נַעֲשָׂה אִטֵּר יָד, שֶׁנֶּחֱלַף אֶצְלוֹ שְׂמֹאל בְּיָמִין.

וּבְסֵפֶר הָ״אָלֶף בֵּית״ (ספר המידות אוֹת א’, אֱמֶת) כָּתַב בְּעִנְיָן אַחֵר: ״מִי שֶׁהָיָה שַׁקְרָן בַּגִּלְגּוּל הֶעָבַר״ וְכוּ’ (כְּשֶׁנִּתְגַּלְגֵּל, נַעֲשָׂה אִטֵּר יָד).

עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי שְׁמוּאֵל מִטֶּעפְּלִיק בְּעֵת שֶׁנָּסַע עִמּוֹ לְנָאוְורִיטְשׁ (הוא שימש את רבינו בנסיעתו זו) וְכוּ’, שֶׁאָמַר לוֹ פַּעַם אַחַת: “אֵיךְ יָשַׁנְתִּי אֲנִי וְאֵיךְ יָשַׁנְתָּ אַתָּה? אֲנִי יָשַׁנְתִּי בְּעִנְיַן אִטֵּר יָד״, כְּלוֹמַר: שֶׁבִּשְׁעַת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ הָיָה עוֹסֵק בְּעִנְיַן אִטֵּר יָד. וְהִזְכִּיר אָז מֵעִנְיַן שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם שֶׁהָיָה בָּהֶם שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ אִטֵּר יָד יְמִינוֹ.

קנג עריכה

בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ע”ח, בְּעִנְיַן הַנְהָגַת הַפְּשִׁיטוּת וְכוּ’, כִּי לִפְעָמִים הַצַּדִּיק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי, שֶׁקּוֹרִין ״פְּרָאסְטִיק״ וְכוּ’, עַיֵּן שָׁם.

יֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְסַפֵּר אֵיךְ וּבְאֵיזֶה עִנְיָן נֶאֶמְרָה זֹאת הַתּוֹרָה, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר בִּכְתָב כָּל מַה שֶּׁעָבַר בְּעִנְיָן זֶה. אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן אֶרְשֹׁם מַה שֶּׁאֶפְשָׁר:

דַּע כִּי זֹאת הַתּוֹרָה נֶאֶמְרָה בְּשַׁבָּת ״נַחֲמוּ״ בְּאוּמַאן, סָמוּךְ לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה: בְּאוֹתָהּ הָעֵת בְּסָמוּךְ, נִכְנַס לְדִירָה אַחֶרֶת (שֶׁנִּסְתַּלֵּק שָׁם), וְאוֹתָהּ הַדִּירָה הָיְתָה טוֹבָה לְפָנָיו מְאֹד לְיַשֵּׁב בָּהּ, כִּי הָיָה לוֹ שָׁם רַחֲבַת יָדַיִם וַאֲוִיר יָפֶה, כִּי הָיָה שָׁם גַּן לִפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. אַךְ הַדִּירָה הָיְתָה שֶׁל וְכוּ’ (בעל הבית של הבית שעמד בו היה רשע מפורסם, וישב אז בפטרסבורג, אך בני ביתו הכניסו אותו לשם). וְסָמוּךְ לְשַׁבַּת ״נַחֲמוּ״ נִכְנַס לְשָׁם. וְעַל אוֹתוֹ הַשַּׁבָּת נִתְקַבְּצוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים שֶׁבָּאוּ אֵלָיו עַל שַׁבָּת קֹדֶשׁ, וְהָיָה קִבּוּץ גָּדוֹל.

וּבְלֵיל שַׁבֶּת קֹדֶשׁ נִכְנַס מֵחַדְרוֹ לַבַּיִת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם מְקֻבָּצִים שָׁם, וְהָיָה חָלוּשׁ מְאֹד מְאֹד, כִּמְעַט לֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְתֵכֶף קִדֵּשׁ עַל הַכּוֹס.

וְאַחַר הַקִּדּוּשׁ יָשַׁב אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וְלֹא חָזַר לְחַדְרוֹ תֵּכֶף, כְּדַרְכּוֹ תָּמִיד בְּעֵת הַקִּבּוּץ. וְיָשַׁב בַּחֲלִישׁוּת גָּדוֹל וְהִתְחִיל לָשִׂיחַ וּלְדַבֵּר מְעַט בַּחֲלִישׁוּת וּבַעֲיֵפוּת גָּדוֹל.

עָנָה וְאָמַר: “מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?! כִּי אֲנִי עַתָּה רַק ‘פְּרָאסְטִיק’ לְגַמְרֵי”.

וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת, וְכָפַל וְשִׁלֵּשׁ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וְשֶׁהוּא רַק אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי וְשֶׁהוּא ״פְּרָאסְטִיק״.

וְאָז אָמַר שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַתָּה רַק בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (וְהֶאֱרִיךְ בְּשִׂיחָה זֹאת שֶׁבֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל וּכְלָל לֹא, וְשֶׁהוּא רַק פְּרָאסְטִיק לְגַמְרֵי, רַק שֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל).

וּמִתּוֹךְ שִׂיחָה זֹאת הִתְחִיל לְדַבֵּר וּלְבָאֵר כָּל עִנְיָן הַנּוֹרָא הַהוּא, אֵיךְ מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת הַפְּשִׁיטוּת מֵהַדֶּרֶךְ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁבָּזֶה מְחַיִּין אֶת כָּל הַפְּשׁוּטִים שֶׁבָּעוֹלָם (שֶׁקּוֹרִין פְּרָאסְטַאקִיס), הֵן לוֹמְדִים וּבַעֲלֵי תּוֹרָה בְּעֵת שֶׁבְּטֵלִים מִן הַתּוֹרָה, הֵן אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים שֶׁהֵם פְּרָאסְטַאקִיס גְּמוּרִים. אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם צְרִיכִים לְקַבֵּל חִיּוּת וְכוּ’ וְכוּ’ (כַּמְבֹאָר כָּל זֶה בַּסִּימָן הנ”ל עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב).

וּבְתוֹךְ זֶה נִכְלָל מַה שֶּׁנִּכְנַס לַדִּירָה הַנַּ”ל, כִּי מְבֹאָר שָׁם.

וְגַם עַכְשָׁו כָּאן - בְּחוּץ לָאָרֶץ - בָּאִין יִשְׂרָאֵל, לִפְעָמִים לַמָּקוֹם וְכוּ’, וְיִשְׂרָאֵל בָּאִין לְשָׁם וְכוֹבְשִׁין הַמָּקוֹם וּמְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם יִשְׂרְאֵלִי, שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהָיוּ יְכוֹלִים לוֹמַר: ״גַּזְלָנִים אַתֶּם״ וְכוּ’, אַךְ עַל־יְדֵי “כֹּחַ מַעֲשָׂיו” (תְּהִלִּים קיא), עַל־יְדֵי־זֶה יֵשׁ לָנוּ כֹּחַ לִכְבֹּשׁ כָּל הָעוֹלָם וּלְקַדְּשׁוֹ בִּקְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָהּ, וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ וְכוּ’ (שָׁם בְּרַשִׁ”י הַנַּ”ל), כַּמְבֹאָר שָׁם זֶה הֵיטֵב. וְגָמַר כָּל עִנְיַן הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

וְאַחַר־כָּךְ בָּא בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְצִוָּה לְזַמֵּר “אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין” תֵּכֶף, קֹדֶם נְטִילַת־יָדַיִם לִסְעֻדָּה (מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ הָיָה תָּמִיד לְזַמֵּר אַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא). וְגַם בָּעִתִּים הַלָּלוּ שֶׁהָיָה חֲלוּשׁ מְאֹד, עַל־פִּי רֹב לֹא הָיוּ מְזַמְּרִים כְּלָל, אַךְ עַכְשָׁו מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה צִוָּה לְזַמֵּר תֵּכֶף. וְגַם הוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה מְזַמֵּר עִמָּנוּ יַחַד.

וְאַחַר־כָּךְ הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ עִמָּנוּ הַרְבֵּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּבְחֵן אֲמִתִּי נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד. וְיָשַׁב כָּל הַסְּעֻדָּה בְּשִׂמְחָה רַבָּה, וְדִבֵּר וְהֵשִׂיחַ הַרְבֵּה עִמָּנוּ, וְחִזֵּק אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד בְּכַמָּה וְכַמָּה לְשׁוֹנוֹת (וּקְצָת מִזֶּה נִדְפַּס). וְאָז צָעַק מֵעֹמֶק הַלֵּב: ״גִּיוַואלְד זַייט אַייךְ נִיט מְיָאֵשׁ! (אֲהָה! אַל תְּיָאֲשׁוּ אֶת עַצְמְכֶם!)״, וְאָמַר בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ״קֵיין יֵאוּשׁ אִיז גָּאר נִיט פַאר הַאנְדִין!״.

וְאִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר הָרְמָזִים שֶׁרָמַז לָנוּ בִּתְנוּעוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים אֵיךְ לְהִתְחַזֵּק עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית. וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְאָמַר שֶׁהוּא בְּיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה. וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: ״אִיךְ בִּין הַיינְט פְרוּם פְרֵיילַךְ״.

וּלְצַיֵּר וּלְבָאֵר הַחֵן הָאֱמֶת וְהַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַיִּרְאָה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל אוֹתוֹ הַשַּׁבָּת, לֹא יַסְפִּיק כָּל עוֹרוֹת אֵילֵי נְבָיוֹת לְבָאֵר.

וְאָז רָאִינוּ יְשׁוּעַת ה’ וְנִפְלְאוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו הָעֲצוּמִים, שֶׁהוּא חוֹמֵל עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת, שֶׁמִּתּוֹךְ הַעֲלָמָה וְהַסְתָּרָה כָּזֹאת נִתְהַפֵּךְ לְרָצוֹן כָּזֶה; שֶׁבִּתְחִלָּה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ כְּלָל בֶּאֱמֶת, וּמִתּוֹךְ ‘אֵינוֹ יוֹדֵעַ’ כָּזֶה בָּא לִידֵי הִתְגַּלּוּת כָּזֶה.

וְאִם בֶּאֱמֶת אֵין אָנוּ יוֹדְעִין כְּלָל בְּעִנְיָנוֹ הַקָּדוֹשׁ, בִּפְרָט בְּעִנְיַן הָ’אֵינוֹ יוֹדֵעַ’ שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא עִנְיָן עָמֹק וְנִסְתָּר מְאֹד, וְאָמַר בְּעַצְמוֹ שֶׁהָ’אֵינוֹ יוֹדֵעַ’ שֶׁלּוֹ הוּא חִדּוּשׁ יוֹתֵר מִידִיעָה שֶׁלּוֹ (כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר), אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן בַּמֶּה שֶּׁמִּתְנוֹצֵץ בְּדַעְתֵּנוּ - רָאִינוּ אָז נִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר וּלְסַפֵּר.

וְהָעִקָּר - מַה שֶּׁרָאִינוּ יְשׁוּעַת ה’ מַה שֶּׁחָמַל עָלֵינוּ בְּרַחֲמָיו הַפְּשׁוּטִים וְגִלָּה לָנוּ דְּבָרִים הָאֵלֶּה, שֶׁהָיוּ מְחַיִּין אוֹתָנוּ וּמְחַזְּקִין אוֹתָנוּ מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ, אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַיּוֹשְׁבִים שָׁם. וְכָל אֶחָד נִדְמֶה לוֹ שֶׁעִמּוֹ לְבַד הוּא מְדַבֵּר וְשֶׁאֵלָיו לְבַד מַגִּיעִים כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְגַם בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל כְּבָר זָכִינוּ לְהַחֲיוֹת עַם רַב עִם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וַעֲדַיִן דְּבָרָיו חַיִּים וְקַיָּמִים וְנֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּמְחַיִּין נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה. מָה אֲדַבֵּר, חַסְדּוֹ גָּבַר עָלֵינוּ וֶאֱמֶת ה’ לְעוֹלָם.

אַחַר כָּךְ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי זֹאת הַתּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבֵאתִי הַכְּתָב לְפָנָיו, וְתָפַס בְּיָדוֹ בְּרִפְיוֹן יָדַיִם, וּמֵחֲמַת זֶה נָפַל מִיָּדוֹ לַחוּץ עַל הָאָרֶץ לִפְנֵי הַחַלּוֹן שֶׁהָיָה עוֹמֵד לְפָנָיו אָז, וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ לַחוּץ לְתוֹךְ הַגָּן. וְהִגְבַּהְתִּי הַכְּתָב וְחָזַרְתִּי וּמְסַרְתִּי לְיָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְהִסְתַּכֵּל וְרָאָה בּוֹ כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב עַד הַסּוֹף.

אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר: “מַה זֶּה כָּתַבְתָּ? הֲלֹא זֶה שַׂחְתִּי לִי בְּעַצְמִי״ (בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: ״וָואס הָאסְטִי דָא אוּף גִישְׁרִיבְּן? דָּאס הָאבּ אִיךְ מִיר אַזוֹי גִּישְׁמוּסְט״.). וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.

אָמַר הַכּוֹתֵב: ״יְדִידִי הַקּוֹרֵא, עַיֵּן הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַשַּׁיָּךְ לְזֶה הַסִּפּוּר בְּ׳לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא׳ סִימָן ע”ח הַמַּתְחֶלֶת ׳וָאֶתְחַנַּן׳ וְכוּ’, וְאָז תָּבִין הֵיטֵב סִפּוּר הַזֶּה וְיֻנְעַם לְנַפְשְׁךְ לָעַד״:

קנד עריכה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁעִקַּר מַה שֶּׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגָתוֹ, הוּא רַק עַל יְדֵי עִנְיַן ״פְּרָאסְטִיק״ (פְּשִׁיטוּת), שֶׁהָיָה מְדַבֵּר הַרְבֵּה וּמֵשִׂיחַ הַרְבֵּה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וְאָמַר תְּהִלִּים הַרְבֵּה בִּפְשִׁיטוּת. וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא הִגִּיעַ לְמַה שֶּׁהִגִּיעַ.

וְאָמַר: ״אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה מִמֶּנִּי מַה שֶּׁאֲנִי עַתָּה״, דְּהַיְנוּ: חִדּוּשׁ כָּזֶה, ״הָיִיתִי עוֹשֶׂה בְּיוֹם אֶחָד מַה שֶּׁעָשִׂיתִי בַּשָּׁנָה כֻּלָּהּ״ (כְּלוֹמַר: שֶׁהָיָה מִזְדָּרֵז כָּל כָּךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ עַד שֶׁמַּה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה וְעוֹבֵד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁנָה כֻּלָּהּ הָיָה עוֹשֶׂה בְּיוֹם אֶחָד).

וְהָיָה מִתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד אַחַר מַעֲלַת הָעֲבוֹדָה בִּבְחִינַת ״פְּרָאסְטִיק״ בֶּאֱמֶת, וְאָמַר: “אַי אַי פְּרָאסְטִיק”.

גַּם אָמַר שֶׁדִּבֵּר עִם כַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְמַדְרֵגָתָם כִּי אִם עַל יְדֵי עִנְיָן פְּרָאסְטִיק, שֶׁעָסְקוּ בַּעֲבוֹדָתָם בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּהִתְבּוֹדְדוּת וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְכוּ’. וְעַל יְדֵי זֶה הִגִּיעוּ לְמַה שֶּׁהִגִּיעוּ, אַשְׁרֵי לָהֶם.

קנה עריכה

שַׁיָּךְ לְסִימָן י”ז בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא”, הַמַּתְחִיל: “צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” וְכוּ’.

כָּל זֶה אָמַר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ. וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: “הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת?” הֵשַׁבְתִּי: “אֲנִי לִפְעָמִים נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת” (שֶׁקּוֹרִין ״פְרוּם״). וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “אִיךְ בִּין אַמָאל פְרוּם”. וְהֵשִׁיב: “לֹא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה”.

וְאָז הוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּיְקָא בְּשַׁבָּת. וְאָז אָמַר כָּל הָעִנְיָן הַנִּדְפַּס (בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא” סִימָן י”ז הנ”ל) מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְנִכְלָל שָׁם שֶׁגַּם הַיִּרְאָה עִקַּר עֲלִיָּתָהּ - עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא, הַיְנוּ: שֶׁעִקַּר הוּא רַק הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְאָז דַּיְקָא עוֹלָה הַיִּרְאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁקּוֹרִין ״פְרוּם״.

וְהֶאֱרִיךְ הַרְבֵּה בַּשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת, וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ -וְאוֹתִי בְּיוֹתֵר - לְהִתְגַּבֵּר לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת, וּלְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנוּגֵי שַׁבָּת וְכוּ’ (כַּנִּדְפַּס שָׁם).

וְאָמַר: ״הֲלֹא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב״ וְכוּ’ (א״ה: ראה ביצה טז.).

וְאָמַר: ״הֲלֹא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ’וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ״.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: “עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה”. כַּוָּנָתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֶהְיֶה ח”ו בְּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּיוֹתֵר מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְאֵינִי זוֹכֶה לָזֶה. (וּבֶאֱמֶת כִּוֵּן מְאֹד לְמַחֲשַׁבְתִּי בָּזֶה, כִּי תֵּכֶף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ כָּל הנ”ל הִתְחִיל לַעֲלוֹת עַל מַחֲשַׁבְתִּי דְּאָגוֹת אֵיךְ זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת). וּבָזֶה שֶׁאָמַר דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ - “עַתָּה יִהְיֶה לְךָ” וְכוּ’ - בָּזֶה נִחֵם וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה, שֶׁעַל כָּל פָּנִים לֹא יִהְיֶה לִי מָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּת, וכנ”ל.

גַּם בְּעֵת שֶׁהָיָה מַרְבֶּה לְהוֹכִיחַ אוֹתִי עַל זֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת, אָז עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: “אֲנִי חָפֵץ וְרוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” (וְכַוָּנָתִי הָיָה: אִם אֵינִי זוֹכֶה לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, עַל כָּל פָּנִים אֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. וּכְבָר שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מִגֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין וְכוּ’), עָנָה וְאָמַר לְהָעוֹלָם: “הַשְׁמַעְתֶּם מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר? הֵיטֵב אֲשֶׁר דִּבֵּר!״.

גַּם הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ אָז לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת הַרְבֵּה, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנָם בָּזֶה, רַק לְהִתְחַזֵּק לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשִׂמְחָה, וּלְהַנְהִיג הַשֻּׁלְחָן כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי עִקָּר הוּא הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת.

קנו עריכה

כְּשֶׁהָיָה בְּ״אוּמַאן״ שָׁמַע בְּבֵיתוֹ קוֹל שֶׁל הַצּוֹעֲקִים עַל הַבֵּית עָלְמִין עַל קִבְרֵי אֲבוֹתָם, שֶׁדַּרְכָּם לִצְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל שָׁם בְּקוֹל מַר, כַּנָּהוּג.

וּפַעַם אַחַת שָׁמַע אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה צוֹעֶקֶת שָׁם עַל קֶבֶר אָבִיהָ: “אָבִי, אָבִי״ בְּקוֹל מַר מְאֹד, וּבִתּוֹ (תִּחְיֶה) הָיְתָה עוֹמֶדֶת אֶצְלוֹ אָז, עָנָה וְאָמַר לָהּ: “הָאִשָּׁה הַזֹּאת צוֹעֶקֶת בְּכַוָּנָה הֵיטֵב ‘אָבִי אָבִי’, אֲבָל אָבִיהָ אֵינוֹ בְּכָאן כְּלָל”.

וְאָמַר אָז שֶׁטּוֹב כְּשֶׁבָּאִים עַל קִבְרֵי אָבוֹת לוֹמַר לְהַמֵּתִים הַשּׁוֹכְנִים סָבִיב סָבִיב לְקֶבֶר אֲבִיהֶם וְאִמָּם וְכַיּוֹצֵא, שֶׁבָּאִים אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיּוֹדִיעוּ לוֹ שֶׁבָּא בְּנָם אוֹ בִּתָּם אֵלָיו, כִּי בְּוַדַּאי לֹא כָּל הַמֵּתִים נִסְתַּלְּקִים מִמְּקוֹם קְבוּרָתָם לְמָקוֹם שֶׁנִּטְרָדִים, כִּי הַרְבֵּה שְׁרוּיִים עַל קִבְרָם. עַל כֵּן טוֹב לְהוֹדִיעָם כְּדֵי שֶׁהֵם יוֹדִיעוּ לַאֲבִיהֶם וְכוּ’.

וְאָמַר אָז: ״אֲבָל אֵצֶל הַצַּדִּיק אֵין צְרִיכִים לַחֲשֹׁשׁ עַל זֶה שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁם, כִּי מִיתַת הַצַּדִּיק הוּא רַק כְּמוֹ מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵחֶדֶר לְחֶדֶר אַחֵר״.

וְהִמְשִׁיל אָז לְבִתּוֹ עַל עַצְמוֹ: “כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עַתָּה בְּחֶדֶר זֶה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי יוֹצֵא מֵחֶדֶר זֶה וְנִכְנָס לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי וְסוֹגֵר הַדֶּלֶת אַחֲרַי; אִם אַתָּה תָּבוֹא אֵצֶל הַדֶּלֶת וְתִצְעַק ‘אָבִי אָבִי’ וְכוּ’ - לֹא אֶשְׁמַע דְּבָרֶיךָ?!”. כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁרָמַז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה גְּדוֹלָה הַמַּעֲלָה שֶׁל מִי שֶׁיִּזְכֶּה לָבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא. כִּי בְּוַדַּאי יִשְׁמַע דְּבָרָיו וְיַעֲזֹר וְיוֹשִׁיעַ לוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר.

וּכְבָר נִרְשְׁמוּ אֵיזֶה שִׂיחוֹת לְעֵיל, כִּי כֵן הָיָה דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ, לָשִׂיחַ וּלְדַבֵּר בְּחָכְמָתוֹ הַנִּפְלָאָה, וּבִשְׁעַת הַשִּׂיחָה לֹא הֵבִינוּ כַּוָּנָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ הֵבִינוּ לְמַפְרֵעַ כַּוָּנָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה; בִּפְרָט בְּעִנְיָן זֶה, לָבוֹא עַל קִבְרוֹ, שֶׁדִּבֵּר הַרְבֵּה מִזֶּה בְּפֵרוּשׁ וּבְרֶמֶז כַּמָּה פְּעָמִים, וּכְבָר מְבֹאָר מַה שֶּׁיִּחֵד שְׁנֵי עֵדִים, וכנ”ל.

קנז עריכה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁכְּבָר אָמַר כַּמָּה תּוֹרוֹת עַל חוֹלַאַת שֶׁלּוֹ. כִּי אַחַר שֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְ הִזְכִּיר כִּמְעַט בְּכָל תּוֹרָה מֵעִנְיַן הָרֵאָה, שֶׁזֶּה הָיָה הַחוֹלַאַת שֶׁלּוֹ, כִּי הָיָה לוֹ חֳלִי הַהוּסְט (שִׁעוּל, שַׁחֶפֶת), רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁהוּא חֳלִי הָרֵאָה.

וְאָמַר שֶׁכְּפִי רִבּוּי הַתּוֹרוֹת שֶׁאָמַר עַל זֶה כְּבָר הָיָה רָאוּי לְהִתְרַפֵּא, אַךְ הַחִסָּרוֹן הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אֱמוּנָה שֶׁל הַשּׁוֹמְעִים, שֶׁאֵין אֱמוּנָתָם חֲזָקָה כָּל כָּךְ.

קנח עריכה

סִפֵּר שֶׁפַּעַם אַחַת בִּימֵי נְעוּרָיו הָיָה אֵצֶל הָרַב וְכוּ’, וְאָמַר שֶׁאָז עֲדַיִן לֹא הָיָה אוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זוֹ שֶׁל עַכְשָׁו – שֶׁיּוּכַל לְדַבֵּר עִם הָעוֹלָם וְאַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה דָּבוּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מַמָּשׁ.

״כִּי אַתָּה סָבוּר שֶׁבְּפַעַם אַחַת בָּאִין לְכָל הַמַּעֲלוֹת?! כִּי לֹא כֵן הוּא, רַק צְרִיכִין לְהִתְיַּגֵּעַ וְלִטְרֹחַ בַּעֲבוֹדָתוֹ מְאֹד (שֶׁקּוֹרִין ״הָארִיוֶוין״) קֹדֶם שֶׁבָּאִין לְאֵיזֶה מַעֲלֶה טוֹבָה. וְאָז הָיָה קָשֶׁה לִי לִהְיוֹת בְּיַחַד עִם הָעוֹלָם״, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה רוֹצֶה לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת ה’.

וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים בְּעֵת שֶׁסִּפֵּר מֵעִנְיַן הַפְלָגַת מַעֲלָתוֹ וְכוּ’ הָיָה רָגִיל לוֹמַר: ״אִיךְ הָאבּ אָבֶּער זֵייעֶר גִּיהָארִווֶיט אִיךְ הָאבּ אַסַךְ גִּיפַאסְט״ (״אֲבָל מְאֹד הִתְיַגַּעְתִּי, הִתְעַנֵּיתִי הַרְבֵּה״ וְכוּ’).

קנט עריכה

פַּעַם אַחַת - אַחַר שָׁבוּעוֹת בִּקְהִלַּת זַאסְלַאב - אָמַר לְפָנַי בְּדֶרֶךְ קֻבְלְנָא (א״ה: התאוננות): “אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי?”, וְהָיִיתִי מִשְׁתּוֹמֵם מְאֹד לְפָנָיו עַל זֶה, כְּפִי מַה שֶּׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ מִגְּדֻלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ מִכְּבָר אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר בַּמֹּחַ כְּלָל, וַעֲדַיִן נִדְמֶה בְּעֵינָיו שֶׁלֹּא הִתְחִיל כְּלָל.

עָנָה וְאָמַר: “הֲלֹא בְּעֵת שֶׁהָיִיתִי יָגֵעַ בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת ה’, לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי שֶׁאֶזְכֶּה לָזֶה, וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ כְּלָל מִמַּה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו. וְכִי עָלָה עַל דַּעְתִּי לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ לֵידַע מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַכְשָׁו?! כִּי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ כְּלָל שׁוּם מְצִיאוּת וִידִיעָה מֵהַשָּׂגָה זוֹ לִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיו. אִם כֵּן גַּם עַכְשָׁו, מִי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ עוֹד לְהַשִּׂיג וּמַה שֶּׁאוּכַל לִזְכּוֹת עוֹד?!”. וְהָבֵן.

אַחַר כָּךְ אָמַר: “אַךְ זֹאת נֶחָמָתִי, שֶׁכָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֲנִי מְבַלֶּה רַק עַל תּוֹרָה וּתְפִלָּה”.

קס עריכה

שָׁמַעְתִּי מִפִּי הָאִישׁ שֶׁשִּׁמֵּשׁ אוֹתוֹ בִּימֵי יַלְדוּתוֹ בְּעֵת שֶׁעָסַק בְּתַעֲנִיתִים (כַּמְבֹאָר בְּהַשִּׂיחוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם), וְסִפֵּר לְפָנַי הָאִישׁ הַנַּ”ל שֶׁפַּעַם אַחַת הִתְעַנָּה רַבֵּנוּ ז”ל מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וּבְאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ בְּיוֹם רְבִיעִי יָצָא מִמֶּנּוּ דָּם מֵחָטְמוֹ וּמִשְּׁתֵּי עֵינָיו וּמִשְּׁתֵּי אָזְנָיו וּמִפִּיו. וְצָעַק הָאִישׁ הַנַּ”ל לְפָנָיו, וְאָמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה רַעַשׁ בְּבֵיתוֹ עַל שֶׁנֶּחֱלַשׁ כָּל כָּךְ. וּפִיֵּס אוֹתוֹ בְּחָכְמָתוֹ, וְאָמַר לוֹ: “כָּךְ הַדֶּרֶךְ, שֶׁמַּכְבִּידִין הַתַּעֲנִית בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ; הֲלֹא תִּרְאֶה בְּיוֹם מָחָר יֵקַל עָלַי”. עַד שֶׁהֻכְרַח הָאִישׁ לִשְׁתֹּק, כִּי הִשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ תְּחִלָּה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה לְשׁוּם אָדָם הַתַּעֲנִיתִים שֶׁלּוֹ.

פַּעַם אֶחָד הִתְעַנָּה מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וּבְאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ הֻכְרַח לִשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ, וְרַגְלוֹ תָּלָה לְמַעְלָה וּסְמָכָם עַל הַמּוֹט וְכַיּוֹצֵא, מֵעֹצֶם חֲלִישׁוּתוֹ.

קסא עריכה

פַּעַם אֶחָד הָיָה מְסֻכָּן מְאֹד מְאֹד בְּלֵיל שַׁבָּת, אַחַר הַתַּעֲנִית מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, כִּי לֹא הָיָה מֵכִין לְעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר אַחַר הַתַּעֲנִית מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת - כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁמְּכִינִין לְעַצְמָן חָלָב וּמַשְׁקָאוֹת חַמִּין וְכַיּוֹצֵא, וְהוּא לֹא הֵכִין לְעַצְמוֹ כְּלָל, וְגַם שׁוּם אִישׁ לֹא יָדַע מִזֶּה, וְאָכַל הַמַּאֲכָלִים שֶׁאוֹכְלִים שְׁאָר בְּנֵי אָדָם.

וְהָיָה פַּעַם אַחַת מְסֻכָּן מְאֹד כַּנַּ”ל, וְהָיָה רַעַשׁ גָּדוֹל, וְאַף עַל פִּי כֵן אַחַר הַתַּעֲנִית מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת בְּיוֹם שִׁשִּׁי הָיָה הוֹלֵךְ לַמֶּרְחָץ, וְשָׁם הָיָה הַמִּקְוֶה קַר מְאֹד מְאֹד, וְהָלַךְ לִטְבֹּל, וְעָמַד בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה זְמַן רַב מְאֹד מְאֹד בְּעֵרֶךְ שְׁתֵּי שָׁעוֹת רְצוּפִים, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ אָדָם בָּרִיא לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל זֹאת.

קסב עריכה

בִּקְהִלַּת ״זְלַאטִיפָּאלִי״ הִתְעַנָּה פַּעַם אַחַת מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, וּבְיוֹם שִׁשִּׁי הֻכְרַח לִנְסֹעַ לְהַמֶּרְחָץ, כִּי לֹא הָיָה יָכוֹל לֵילֵךְ, וְאָמַר שֶׁזֶּה הָיָה מֵחֲמַת שֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לָרַבִּים שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה, מֵחֲמַת זֶה נֶחֱלַשׁ כָּל כָּךְ.

רַבֵּנוּ ז”ל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד בַּכְּפָר שֶׁיָּשַׁב בּוֹ לְבַדּוֹ, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה הוֹלֵךְ עַל פִּי הָרֹב עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּתוֹךְ אֵיזֶה יַעַר וְכַיּוֹצֵא, וְהָיָה מִתְבּוֹדֵד שָׁם הַרְבֵּה.

וּפַעַם אַחַת הָלַכְתִּי עִמּוֹ בִּקְהִלַּת מֶעדְוֶועדִוְוקֶע, שֶׁהָיָה דָּר שָׁם בִּתְחִלָּה (כַּמְבֹאָר לְעֵיל), וְהָלַכְתִּי עִמּוֹ אָנֶה וָאָנָה אֵצֶל הַשָּׂדוֹת וְהֶהָרִים, וְנָטָה יָדוֹ עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת וְהֶהָרִים, וְאָמַר לִי: “עַל כָּל אֵלּוּ הַשָּׂדוֹת וְהֶהָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה סְבִיב הָעִיר וְעַל כָּל הַמְּקוֹמוֹת הַסְּמוּכִים לְהָעִיר סָבִיב, בְּכֻלָּם הָלַכְתִּי וְסִבַּבְתִּי כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים”, הַיְנוּ שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּמִתְבּוֹדֵד שָׁם בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת הַנַּ”ל.

וְסִפֵּר לִי שֶׁשָּׁם עַל רֹאשׁ הָהָר יֵשׁ מָקוֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד, וְשָׁם בְּרֹאשׁ גָּבְהוֹ שָׁם יֵשׁ בְּתוֹכוֹ כְּמוֹ בִּקְעָה, וְהָיָה עוֹלֶה עַל רֹאשׁ גֹּבַהּ הָהָר וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבִּקְעָה שֶׁבְּתוֹכוֹ, וְשָׁם הָיָה אוֹהֵב לְהִתְבּוֹדֵד כַּמָּה פְּעָמִים. וְלִפְעָמִים הָיָה הוֹלֵךְ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים כַּנַּ”ל. וְכָל זֶה הָיָה בִּקְהִלַּת־קֹדֶשׁ ״מֶעדְוֶועדִוְוקֶע״ שֶׁכְּבָר הָיָה צַדִּיק מְפֻרְסָם בְּעֵת שֶׁדָּר שָׁם. חוּץ מַה שֶּׁהָיָה מַרְבֶּה בְּהִתְבּוֹדְדוּת מְאֹד בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בְּהַכְּפָר, וְכַּנַּ”ל. וְכֵן בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיָּשַׁב בְּמֶעזְ’בּוּז, וְגַם אַחַר כָּךְ בְּעֵת שֶׁיָּשַׁב בִּזְלַאטִיפָּאלִי, וּפֹה קְהִלַּת־קֹדֶשׁ בְּרֶסְלַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מִתְבּוֹדֵד הַרְבֵּה.

וְכַמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה מִתְבּוֹדֵד כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.

קסג עריכה

סִפֵּר לִי אִישׁ אֶחָד מִ״זְּלַאטִיפָּאלִי״ שֶׁבִּהְיוֹתוֹ יוֹשֵׁב רַבֵּנוּ ז”ל ב״זְלַאטִיפָּאלִי״ פַּעַם אַחַת בַּקַּיִץ הִתְפַּלֵּל רַבֵּנוּ ז”ל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח אֶת בִּתּוֹ הַיַּלְדָּה שָׂרָה, תִּחְיֶה, וְקָרְאָה אוֹתוֹ.

וּבָא לְרַבֵּנוּ ז”ל, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל: “לֵךְ עִמִּי לְטַיֵּל”. וְהָלַךְ עִמּוֹ חוּץ לָעִיר וְהָלַךְ בֵּין הָעֲשָׂבִים. עָנָה רַבֵּנוּ ז”ל וְאָמַר: “אִם הָיִיתָ זוֹכֶה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל הָעֲשָׂבִים, אֵיךְ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב אוֹמֵר שִׁירָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּלִי פְּנִיָּה וּבְלִי שׁוּם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, וְאֵינָם מְצַפִּים לְשׁוּם תַּשְׁלוּם גְּמוּל, כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם וְטוֹב מְאֹד בֵּינֵיהֶם לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּיִרְאָה”. (וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז: ״עֶס אִיז זֵייעֶר גוּט פְרוּם צוּ זַיין צְוִוישִׁין זֵייא״).

אַחַר כָּךְ הָלְכוּ יוֹתֵר, וּבָאוּ סָמוּךְ לְהַר אֶחָד (שֶׁקּוֹרִין מַאגִּילַא) שֶׁהָיָה שָׁם סָמוּךְ לְהָעִיר, וְשָׁאַל אוֹתוֹ: “מַה זֹּאת?״, וְהֵשִׁיב לוֹ, וְסִפֵּר לוֹ עִנְיַן אוֹתוֹ הַמַּאגִּילַא. וְאָמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְשָׁם, וְנִכְנְסוּ לְשָׁם. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ לְשָׁם, לֹא נִרְאוּ לַחוּץ כְּלָל, כִּי הָהָר הַנַּ”ל הָיָה חָלוּל בְּתוֹכוֹ וְעָמֹק קְצָת בְּתוֹכוֹ. וְנִכְנַס לְשָׁם רַבֵּנוּ ז”ל, עִם הָאִישׁ הַנַּ”ל. וְיָשַׁב רַבֵּנוּ ז”ל שָׁם עַל הָאָרֶץ וְלָקַח מִבֵּית יָד שֶׁלּוֹ סֵפֶר “שַׁעֲרֵי צִיּוֹן”, וְהִתְחִיל לוֹמַר וּבָכָה מְאֹד מְאֹד. וְהָיָה אוֹמֵר לְהַלָּן מִדַּף לְדַף וּבָכָה הַרְבֵּה מְאֹד מְאֹד בְּלִי הֶפְסֵק. וְהָאִישׁ עָמַד אֶצְלוֹ וְהֶחֱזִיק הַצּוּבֶּיךְ (בֵּית קִבּוּל הַמִּקְטֶרֶת) שֶׁלּוֹ, וְעָמַד מִשְׁתּוֹמֵם, וְרָאָה בְּכִיָּתוֹ הַגְּדוֹלָה מְאֹד. וְשָׁהָה זְמַן הַרְבֵּה בָּזֶה.

וְכַאֲשֶׁר פָּסַק לִבְכּוֹת, צִוָּה עַל הָאִישׁ הַנַּ”ל שֶׁיֵּלֵךְ וְיִסְתַּכֵּל בַּחוּץ הֵיכָן הַיּוֹם עוֹמֵד, וְיָצָא וְרָאָה שֶׁכְּבָר פָּנָה הַיּוֹם וְהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטָה לִשְׁקֹעַ. וְכָל כָּךְ הִתְמַהְמַהּ בִּבְכִיָּתוֹ קָרוֹב לְיוֹם שָׁלֵם בַּקַּיִץ בְּלִי הֶפְסֵק.

אַחַר כָּךְ צִוָּה לוֹ לְהוֹצִיא אֵשׁ וְעִשֵּׁן הַלּוּלְקֶע (מִקְטֶרֶת), וְיָשַׁב מְעַט וְיָצְאוּ לַחוּץ. וְאָמַר לוֹ שֶׁיִּהְיֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, “אַךְ אֲנִי עַכְשָׁו בְּיֶדְכֶם. וְאַתֶּם וְרַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף (מזלטיפולי מחותן רבנו) - אִם תִּרְצוּ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִכֶּם צַדִּיקִים כָּמוֹנִי בְּעַצְמִי”.

קסד עריכה

גַּם כְּשֶׁיָּצָא לִקְהִלַּת אוּמַאן, שֶׁהָיָה סָמוּךְ מְאֹד לְהִסְתַּלְּקוּתוֹ, כְּמוֹ חֲצִי שָׁנָה, וּכְבָר זָכָה לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלֹּא זָכָה בָּהּ אָדָם מֵעוֹלָם (כַּמְבֹאָר כְּבָר), גַּם שָׁם הָיָה לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת הַרְבֵּה מְאֹד.

וּפַעַם אַחַת נִכְנַס הַבַּעַל הַבַּיִת שֶׁדָּר רַבֵּנוּ ז”ל אֶצְלוֹ בִּשְׁכֵנוּת שָׁם בְּאוּמַאן. וְשָׁם הָיָה לְרַבֵּנוּ ז”ל חֶדֶר מְיֻחָד שֶׁהָיָה לְהַבַּעַל הַבַּיִת תְּפִיסַת יָד בּוֹ, וְנִכְנַס הַבַּעַל הַבַּיִת פִּתְאֹם לְאוֹתוֹ הַחֶדֶר וּמָצָא אֶת רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַל הָאָרֶץ.

אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָז חֲלוּשׁ מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר, אֲשֶׁר חִיּוּתוֹ הָיָה בְּנֵס וְכִמְעַט שֶׁנִּגְוַע בְּכָל עֵת, אַף עַל פִּי כֵן לֹא עָזַב דַּרְכּוֹ הַטּוֹב עַל פִּי פְּשִׁיטוּת עַד הַשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּסְתַּלֵּק לְמַעְלָה בְּשָׁלוֹם. אַשְׁרֵי לוֹ.

קסה עריכה

בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה מְסַפֵּר מֵעֹצֶם הַפְלָגַת מַעֲלָתוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ הַגָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד, הָיָה אוֹמֵר בְּכָל פַּעַם: “אֲבָל מְאֹד יָגַעְתִּי עַל זֶה” (״אִיךְ הָאבּ זֵייעֶר גִּיהָארִווֶיט. אִיךְ הָאבּ זֵייעֶר פִיל גִּיפַאסְט״).

וְעִקַּר סִפּוּרוֹ בְּפָנֵינוּ דְּבָרִים כָּאֵלּוּ הָיָה בִּשְׁבִיל קִנְאַת סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה מְקַנְּאִים עַצְמֵנוּ בְּמַעֲלָתוֹ הַגְּדוֹלָה, כְּדֵי שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה כְּמוֹתוֹ וְנֵלֵךְ בִּדְרָכָיו לְהִתְיַּגֵּעַ וְלִטְרֹחַ וְכוּ’ וְלַעֲבֹד ה’ כְּמוֹתוֹ.

וּפַעַם אַחַת סִפֵּר עִם אֶחָד מֵעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְהִתְפָּאֵר לְפָנָיו מֵעֹצֶם גְּדֻלַּת מַעֲלָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ הַגְּבוֹהָה הָעֲצוּמָה וְכוּ’, כְּמוֹ שֶׁמִּתְפָּאֵר וּמִתְגָּרֶה עִם חֲבֵרוֹ בִּגְדוֹלוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַנֵּא בּוֹ חֲבֵרוֹ. וְזֶה הָאִישׁ אָמַר לוֹ: “מִי יוּכַל לָבוֹא לָזֶה לִזְכּוֹת לְמַדְרֵגַתְכֶם, כִּי יֵשׁ לָכֶם נְשָׁמָה גְּבוֹהָה מְאֹד בְּוַדַּאי!?”, וְהִקְפִּיד רַבֵּנוּ ז”ל מְאֹד עַל זֶה, וְאָמַר: “זֶהוּ הַחִסָּרוֹן שֶׁלָּכֶם, שֶׁנִּדְמֶה לָכֶם שֶׁעִקַּר גְּדֻלַּת וְהַשָּׂגַת הַצַּדִּיקִים הַגְּבוֹהִים הוּא רַק מִצַּד הַנְּשָׁמָה הַגְּבוֹהָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם, כִּי בֶּאֱמֶת לֹא כֵן הַדָּבָר, רַק כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לָבוֹא לְמַדְרֵגָתִי, לִהְיוֹת כָּמוֹנִי מַמָּשׁ, כִּי הָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת בֶּאֱמֶת”.

וְכֵן שָׁמַעְתִּי גַּם כֵּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים - שֶׁהָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת וְכוּ’.

קסו עריכה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר: הָעוֹלָם סוֹבְרִים שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁאֲנִי נֶכֶד הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב ז”ל, מֵחֲמַת זֶה זָכִיתִי לְמַדְרֵגָתִי - לֹא כֵן הוּא, רַק עִם דָּבָר אֶחָד הִצְלַחְתִּי, וְעַל יְדֵי זֶה זָכִיתִי לַעֲלוֹת לְמַה שֶּׁזָּכִיתִי. (וְאָמַר בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: ״מִיט אֵיין זַאךְ אִיז מִיר גִּירָאטִין״)

קסז עריכה

לְעִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (בְּרָכוֹת נה: כְּתֻבּוֹת סב.): ״אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם״, סִפֵּר שֶׁאֶצְלוֹ הָיָה כָּךְ מַמָּשׁ; כִּי בִּימֵי נְעוּרָיו בְּעֵת שֶׁיָּגַע בַּעֲבוֹדַת ה’,הָיָה לִפְעָמִים עוֹשֶׂה אֵיזֶה אֲנָחָה, וְאַחַר כָּךְ הָיָה מְנַסֶּה עַצְמוֹ אִם יוּכַל לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו וְלֹא הָיָה יָכוֹל אָז לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו, כִּי גּוּפוֹ הָיָה מִשְׁתַּבֵּר בֶּאֱמֶת מַמָּשׁ מֵחֲמַת אַנְחָתוֹ.

קסח עריכה

גַּם סִפֵּר מִגֹּדֶל הַבּוּשָׁה שֶׁהָיָה לוֹ - שֶׁהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהָיָה מַרְגִּישׁ מַמָּשׁ הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו. וְהָיָה מַרְגִּישׁ כְּמוֹ מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ מְאֹד. כִּי הָיָה מַרְגִּישׁ שֶׁמַּתְחִילִין מַרְאֵה פָּנָיו לְהִשְׁתַּנּוֹת לְכַמָּה גְּוָנִין, כְּדֶרֶךְ הַמִּתְבַּיְּשִׁין, מַמָּש בְּלִי שׁוּם שִׁנּוּי.

וּכְבָר נִתְבָּאֵר מִגֹּדֶל הַבּוּשָׁה וְהַיִּרְאָה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת עַל פָּנָיו תָּמִיד, אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה כָּזֹאת.

וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נַחוּם ז”ל מִטְּשֶׁארְנָבִּיל רָאָה אוֹתוֹ בִּימֵי נְעוּרָיו בִּקְהִלַּת מֶעדְוֶועדִוְוקֶע, וְנִתְבַּהֵל מֵעֹצֶם הַיִּרְאָה שֶׁהָיָה עַל פָּנָיו אָז, וְאָמַר שֶׁמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר (שְׁמוֹת כ): “לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ”, זֶה רוֹאִין בְּחוּשׁ אֶצְלוֹ.

קסט עריכה

וְעֵינָיו הָיוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ מַמָּשׁ; בִּפְרָט בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, הָיוּ עֵינָיו מְאִירוֹת מְאֹד מְאֹד, וּפָנָיו הָיוּ מְאִירוֹת וּמַאֲדִּימוֹת מְאֹד בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ.

וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה עֹצֶם קְדֻשָּׁתוֹ וְרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת דְּבֵקוּתוֹ בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ, וְסֵדֶר הַקִּדּוּשׁ שֶׁלּוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת עִם סֵדֶר הַשֻּׁלְחָן, וְהַנִּגּוּן שֶׁהָיָה מְזַמֵּר “אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא”, “אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין”, וְאֵיךְ שֶׁהָיָה מְזַמֵּר שְׁאָר הַזְּמִירוֹת: “כָּל מְקַדֵּשׁ”, “מְנוּחָה וְשִׂמְחָה”, וְ”אֵשֶׁת חַיִל” וּ”מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא”, וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה זֹאת - לֹא רָאָה טוֹב מֵעוֹלָם.

וְכָל מִי שֶׁעָמַד אָז בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד, הָיָה מֵעִיד שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כָּזֹאת עַד שֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

וְאִלּוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְכוּ’ אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֶפֶס קָצֶה וְעֹצֶם הַיֹּפִי וְהַקְּדֻשָּׁה הַנּוֹרָאָה וְהַיִּרְאָה הָעֲצוּמָה וַעֲרִיבַת נְעִימַת דְּבֵקוּת הַנִּפְלָא שֶׁהָיָה אָז, בַּעֲנָוָה בֶּאֱמֶת, אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה כָּזֹאת בָּעוֹלָם. וְכָל זֶה לְפִי תְּפִיסַת דַּעְתֵּנוּ, מִלְּבַד סִתְרֵי נִסְתָּרוֹת שֶׁהָיָה לוֹ בָּזֶה.

קֹדֶם הַקִּדּוּשׁ הָיָה נוֹטֵל הַכּוֹס בְּיָדוֹ, וְהָיָה עוֹמֵד זְמַן רַב עִם הַכּוֹס בְּיָדוֹ לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָן בִּשְׁתִיקָה, וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין מִמֶּנּוּ כִּי אִם קְצָת קוֹל הִשְׁתּוֹקְקוּת, וְעָלָה אָז לְמָקוֹם שֶׁעָלָה; אַחַר כָּךְ - אַחַר שֶׁשָּׁהָה הַרְבֵּה מְאֹד - פָּתַח פִּיו בִּנְעִימוּת נִפְלָא: “יוֹם הַשִּׁשִּׁי” כוּ’. (וְאָמַר שֶׁבְּתֵבָה רִאשׁוֹנָה וְכוּ’, עַיֵּן לְקַמָן).

קע עריכה

פַּעַם אַחַת שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַדּוּעַ כַּמָּה יְרֵאִים הִתְיַגְּעוּ בַּעֲבוֹדַת ה’ הַרְבֵּה מְאֹד (שֶׁקּוֹרִין ״הָארִיוֶוין״) וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הִגִּיעוּ לְמַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים? הֵשִׁיב בִּפְשִׁיטוּת: מִסְּתָמָא לֹא הִתְיַגְּעוּ כָּל כָּךְ.

וְאָמַר בְזֶה הַלָּשׁוֹן: ״מִן הַסְּתָם הָאבְּן זֵייא נִיט גִּיהָארִיוֶועט״,

כִּי הַכְּלָל - שֶׁעִקָּר הוּא הַיְגִיעָה, וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה.

קעא עריכה

שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי יוּדְל זצ”ל שֶׁאָמַר שֶׁשָּׁמַע מֵרַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁהוּא חִדּוּשׁ גָּדוֹל בְּעִנְיַן שְׁבִירַת תַּאֲווֹת, שֶׁאִישׁ רַךְ בְּשָׁנִים כְּמוֹתוֹ יִשְׁבֹּר לְגַמְרֵי כָּל כָּךְ כָּל הַתַּאֲווֹת – זֶה הַדָּבָר לֹא נִמְצָא כְּלָל.

כִּי נִמְצָאִים כַּמָּה צַדִּיקִים שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתַּאֲווֹת, אֲבָל לֹא יָצְאוּ לְגַמְרֵי עַד עֵת זִקְנָתָם, וְתָפַס לְדֻגְמָא כַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים, וְאָמַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִן הַתַּאֲווֹת עַד אֲשֶׁר בָּאוּ בְּשָׁנִים.

אֲבָל אִישׁ רַךְ בְּשָׁנִים כָּמוֹנִי - בִּימֵי הַנְּעוּרִים וְהַיַּלְדוּת מַמָּשׁ - יִשְׁבֹּר כָּל הַתַּאֲווֹת כָּל כָּךְ כָּמוֹנִי, זֶה אֵין נִמְצָא כְּלָל.

וְעַיֵּן לְעֵיל, שֶׁבִּימֵי יַלְדוּתוֹ מַמָּשׁ קֹדֶם שֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּבָר שָׁבַר וּבִטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַתַּאֲווֹת בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל:

וְהִתְחִיל לְסַפֵּר אָז אֵיךְ הוּא רָחוֹק מִכָּל הַתַּאֲווֹת, וְאָמַר שֶׁלֶּאֱכֹל נִמְאָס אֶצְלוֹ לְגַמְרֵי, וּכְשֶׁבָּא לוֹ עֵת הָאֲכִילָה - קָשֶׁה וְכָבֵד עָלָיו מְאֹד, וּכְשֶׁנִּזְכָּר מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה מִן הָאֲכִילָה - נִמְאָס עָלָיו מְאֹד מְאֹד לֶאֱכֹל, וְהוּא מֻכְרָח בְּעֵת הָאֲכִילָה לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. וְעַל כֵּן הוּא מְדַבֵּר לִפְעָמִים בִּשְׁעַת אֲכִילָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בְּהֶסַּח הַדַּעַת לַחֲטֹף אֵיזֶה מְעַט אֲכִילָה לְתוֹךְ גּוּפוֹ בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַגּוּף, כִּי קָשֶׁה וְנִמְאָס מְאֹד עָלָיו הָאֲכִילָה. וּבְעִנְיַן תַּאֲוַת מִשְׁגָּל - בָּזֶה אֲנִי חִדּוּשׁ נִפְלָא (וּכְבָר מְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר).

קעב עריכה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁפַּעַם אֶחָד נָתַן הַטַּלִּית הַיָּשָׁן שֶׁלּוֹ בְּמַתָּנָה לְאֶחָד מֵחֲשׁוּבָיו. עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז”ל לְהָאִישׁ הַזֶּה שֶׁנָּתַן לוֹ הַטַּלִּית שֶׁלּוֹ: ״הִזָּהֵר מְאֹד לְכַבֵּד הַטַּלִּית הַזֶּה, כִּי כְּמוֹ מִסְפַּר שְׂעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּהַטַּלִּית, כָּל כָּךְ דְּמָעוֹת שָׁפַכְתִּי עַד שֶׁיָּדַעְתִּי מַהוּ טַלִּית״.

קעג - גדולות נוראות השגתו עריכה

שָׁמַעתִּי מֵאֲנָשִׁים שֶׁאָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן (תלמידו ושמשו) בְּעֵת שֶׁבָּא מֵעֵבֶר לַגְּרֶענִיץ (מֵעֵבֶר לַגְּבוּל), שֶׁנִּתְרַחֵק לְשָׁם אֵיזֶה שָׁנִים וְלֹא רָאָה אֶת רַבֵּנוּ ז”ל עֵרֶךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹתֵר, מֵחֲמַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּמֶעדְוֶועדִוְוקֶע שֶׁהִקְפִּיד עָלָיו רַבֵּנוּ ז”ל וְכוּ’, וְאֵינִי בָּקִי בַּמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת הֵיטֵב. וּמֵחֲמַת זֶה אָמַר רַבֵּנוּ פַּעַם אַחַת: “אֲנִי רוֹצֶה לְשַׁלֶּחֲךָ (שֶׁקּוֹרִין ״פַאר שִׁיקֶען״) מֵעֵבֶר לַנָּהָר דַּאן”. וְסִבֵּב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סִבּוֹת שֶׁבְּסָמוּךְ מְאֹד נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁנָּסַע רַבִּי שִׁמְעוֹן לְשָׁם לִסְבִיבוֹת נְהַר דַּאן הַנַּ”ל, שֶׁהוּא רָחוֹק בְּעֵרֶךְ מֵאָה פַּרְסָאוֹת וְיוֹתֵר מִמֶּעדְוֶועדִוְוקֶע, כִּי שָׁם עִקַּר מְדִינַת רוּסְיָא, כַּיָּדוּעַ, וִיהוּדִים אֵינָם נִמְצָאִים שָׁם כִּי אִם אֶחָד מֵאֶלֶף. וּבִפְרָט לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים. וְנָסַע רַבִּי שִׁמְעוֹן לְשָׁם לְפִי שָׁעָה. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סִבֵּב שֶׁנִּתְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבֵּנוּ ז”ל, וְהֻכְרַח רַבִּי שִׁמְעוֹן לְהִתְעַכֵּב שָׁם כַּמָּה שָׁנִים.

וּמַה שֶּׁעָבַר עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאוֹתָן הַשָּׁנִים יִקְצְרוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת. כִּי הָיָה דָּר בֵּין הַגּוֹיִים כַּמָּה שָׁנִים וְכוּ’. וְהָיָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁם כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת. וּבְתוֹךְ כָּךְ בְּאוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁם, בְּתוֹךְ כָּךְ יָצָא רַבֵּנוּ ז”ל מִזְּלַאטִיפָּאלֶע וְקָבַע דִּירָתוֹ פֹּה ״בְּרֶסְלַב״, וְיָשַׁב כָּאן לְעֵרֶךְ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְאַחַר כָּךְ בָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכָאן.

וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל: “דַּע, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה חִלּוּק אֶצְלִי מִיּוֹם לֵדָתִי עַד הַיּוֹם שֶׁיָּצָאתָ מִמֶּנִּי, כְּמוֹ כֵן יֵשׁ חִלּוּק עַכְשָׁו בֵּין הַיּוֹם שֶׁיָּצָאתָ מִמֶּנִּי לְבֵין הַיּוֹם הַזֶּה”, כְּלוֹמַר: כָּל כָּךְ עָלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה וּמִשָּׁם לְהַלָּן יוֹתֵר, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה, עַד שֶׁנֶּעְתַּק בְּאֵלּוּ הַשָּׁנִים מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק אֶצְלוֹ בֵּין אוֹתוֹ הַזְּמַן לְבֵין עַכְשָׁו, כְּמוֹ הַחִלּוּק שֶׁהָיָה בֵּין יוֹם לֵדָתוֹ לְאוֹתוֹ הַזְּמַן.

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ יוּכַל לְהָבִין מְעַט מִגְּדֻלַּת רַבֵּנוּ ז”ל מֵעִנְיָן זֶה. כִּי בְּעֵת שֶׁיָּצָא רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ כְּבָר הָיָה רַבֵּנוּ ז”ל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכָל מַה שֶּׁעָבַר עַל רַבֵּנוּ ז”ל קֹדֶם זֶה, וְכָל הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת פִּלְאֵי פְּלָאוֹת שֶׁזָּכָה לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת עֲצוּמוֹת וְנוֹרָאוֹת שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ וְלֹא נִרְאוּ בָּעוֹלָם קֹדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ’, וְאַחַר־כָּךְ כָּל הַצָּרוֹת וְהַהַרְפַּתְקָאוֹת וְכוּ’ שֶׁעָבַר עָלָיו קֹדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁזָּכָה לָבוֹא לְשָׁם וְלַחֲזֹר מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם וְכוּ’, וְהִשִּׂיג שָׁם מַה שֶּׁהִשִּׂיג וְכוּ’. וְאָמַר שֶׁכָּל מַה שֶּׁיָּדַע קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא כְּלֹא מַמָּשׁ. וְהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד מְאֹד עִם דַּרְכֵי תּוֹרָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ שֶׁיָּדַע קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ’.

וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ מַעְלָה מַעְלָה בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה וְכוּ’. וּבְעֵת שֶׁנָּסַע רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ כְּבָר הָיָה אֵיזֶה שָׁנִים אַחַר בִּיאָתוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

רְאֵה וְהָבֵן וְהַבֵּט בְּאֵיזֶה מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה עָמַד אָז.

וְאַחַר כָּל אֵלֶּה - כְּשֶׁנִּתְרַחֵק רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר קְצָת - אָמַר שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בֵּין הַשָּׂגָתוֹ בְּעֵת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ וּבֵין עַכְשָׁו, כְּמוֹ הַחִלּוּק שֶׁיֵּשׁ בֵּין יוֹם לֵדָתוֹ לְיוֹם שֶׁיָּצָא רַבִּי שִׁמְעוֹן מִמֶּנּוּ.

קעד עריכה

שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן הנ”ל שֶׁאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ ז”ל, פֹּה בְּרֶסְלַב סוֹף יָמָיו: “כְּמוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, כָּל מַה שֶּׁיָּגַעְתִּי וְטָרַחְתִּי וּפָעַלְתִּי עַל יְדֵי עֲבוֹדָתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה - עַתָּה אֲנִי יָכוֹל לִפְעֹל כָּל זֶה בְּיוֹם אֶחָד”.

וְאַחַר־כָּךְ בִּזְמַן אַחֵר אָמַר לוֹ שֶׁעַתָּה יָכוֹל לִפְעֹל כָּל זֶה בְּשָׁעָה אַחַת.

וְאַחַר־כָּךְ אָמַר שֶׁעַתָּה יָכוֹל לִפְעֹל כָּל זֶה בְּרֶגַע אַחַת.

וְהָבֵן הֵיטֵב עַד הֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים, כִּי בְּעֵת שֶׁאָמַר זֹאת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּבָר הִשִּׂיג מַה שֶּׁהִשִּׂיג, וּכְבָר אָמַר עַד אוֹתָהּ הָעֵת כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׂגָה שֶׁמִּקֹּדֶם אֵינָהּ נֶחֱשֶׁבֶת לִכְלוּם נֶגֶד מַה שֶּׁהִשִּׂיג עַכְשָׁו, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם מִקֹּדֶם הָיְתָה הַשָּׂגָתוֹ עֲצוּמָה וְנִשְׂגָּבָה מְאֹד מְאֹד.

וְכֵן הָיָה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים עַד אוֹתָהּ הָעֵת, כִּי גַּם קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה הַשָּׂגָתוֹ גְּבוֹהָה מְאֹד מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר.

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה בְּעֵינָיו כָּל הַהַשָּׂגָה שֶׁל קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נֶחֱשֶׁבֶת כְּלֹא מַמָּשׁ, וְהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנָּהּ.

וְגַם אַחַר כָּךְ עָלָה בְּכָל פַּעַם לְמַעְלָה לְמַעְלָה בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר וְהַלֵּב לַחֲשֹׁב וְכוּ’ וְכוּ’, כַּמּוּבָן מְעַט בַּסִּפּוּרִים שֶׁמִּכְּבָר.

וְאַחַר־כָּךְ אָמַר כַּנַּ”ל.

רְאֵה וְהַבֵּט וְהָבֵן בַּסִּפּוּרִים שֶׁמִּכְּבָר, וְאָז תָּבִין מְעַט מֵעֹצֶם גְּדֻלַּת דְּבָרִים הָאֵלֶּה.

גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר: כְּשֶׁזּוֹכִין לַדַּעַת הַשָּׁלֵם, אֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת וְלַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרֶבַע שָׁעָה מַה שֶּׁאָדָם אַחֵר צָרִיךְ לַעֲבֹד וּלְהִתְיַגֵּעַ עַל זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה.

קעה עריכה

קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר: אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הַצַּדִּיקִים עוֹשִׂים פִּדְיוֹן, כִּי צְרִיכִין לֵידַע כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה [כ”ד] בָּתֵּי דִּינִין, כִּי כְּשֶׁמְּבִיאִים הַפִּדְיוֹן, צָרִיךְ לֵידַע בְּאֵיזֶה בֵּית דִּין דָּנִין אוֹתוֹ, כִּי אוּלַי הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן וְהַמְתָּקָה הַשַּׁיָּךְ לְבֵית דִּין זֶה וּבֶאֱמֶת הוּא נִדּוֹן בְּבֵית דִּין אַחֵר, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לֵידַע בְּאֵיזֶה בֵּית דִּין הוּא נִדּוֹן וְלֵידַע הַפִּדְיוֹן וְהַהַמְתָּקָה שֶׁל אוֹתוֹ הַבֵּית דִּין.

אֲנִי יוֹדֵעַ כָּל הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִינִים, וַאֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אַפִּילַאצְיֶע (עִרְעוּר) מִבֵּית דִּין לְבֵית דִּין עַד הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִּינִים, דְּהַיְנוּ: שֶׁאֲנִי יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה לִי הַמִּשְׁפָּט שֶׁל בֵּית דִּין זֶה וַאֲנִי רוֹצֶה לָדוּן בְּבֵית דִּין אַחֵר, וְכֵן מִבֵּית דִּין לְבֵית דִּין עַד כֻּלָּם. וּמִסְּתָמָא מוֹעִיל בְּוַדַּאי, כִּי עַל כָּל פָּנִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִמְשָׁךְ וְנִדְחֶה הַמִּשְׁפָּט, וּכְשֶׁנִּמְשָׁךְ - קַל יוֹתֵר הַדָּבָר, כִּי בְּתוֹךְ כָּךְ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ הָאָדָם אֵיזֶה מִצְוָה וְכַיּוֹצֵא, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מוֹעִיל - אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת “אַנְדֶענְסֶענְיֶא”, דְּהַיְנוּ לִשְׁלֹחַ הַדָּבָר לְהַקֵּיסָר בְּעַצְמוֹ. וְזֶהוּ מְלָאכָה גְּדוֹלָה וְחָכְמָה גְּדוֹלָה, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שׁוּם אֶחָד בַּדּוֹר, וְגַם לֹא יָדַע עֲדַיִן מִזֶּה שׁוּם אָדָם, כִּי הוּא מְלָאכָה גְּדוֹלָה לְהַכְנִיס כָּל הַבַּקָּשָׁה בְּתוֹךְ אֵיזֶה תֵּבוֹת בְּמִסְפָּר, וְגַם לִתֵּן הַכָּבוֹד לְהַקֵּיסָר כָּרָאוּי, כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לִשְׁלֹחַ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְהַקֵּיסָר וְכוּ’:

גַּם אָמַר: אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן כִּי אִם כְּשֶׁיּוֹדְעִין אֵיךְ הָיָה נוֹהֵג הַכֹּהֵן גָּדוֹל עִם הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

קעו עריכה

קֹדֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר: ״אֵינִי יָכוֹל לִישֹׁן, מֵחֲמַת שֶׁקֹּדֶם הַשֵּׁנָה בָּאִים וְעוֹמְדִים לְפָנַי כָּל הַשִּׁשִּׁים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה״.

קעז עריכה

חִזֵּק אֶת אֶחָד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וְאָמַר: שֶׁרָאוּי לוֹ לִשְׂמֹחַ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ;

״וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִים מִגְּדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רָאוּי לָכֶם לִסְמֹךְ עָלַי, כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ מִגְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ״ וְהִזְכִּיר אָז הַפָּסוּק (תְּהִלִּים קלה): “כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל ה'” וְכוּ’.

“גַּם רָאוּי לָכֶם לִשְׂמֹחַ בִּי, מַה שֶּׁזְּכִיתֶם שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם רַבִּי כָּזֶה”.

גַּם חִזֵּק אֶת אֶחָד, שֶׁיְּשַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ בְּעִסְקֵי חֹל, וְאָמַר לוֹ: “בְּוַדַּאי כֵּן הוּא, שֶׁבַּתְּחִלָּה צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ עַצְמוֹ בְּמִלֵּי דְּעַלְמָא בְּכָל מַה שֶּׁיְּכוֹלִין, וְאַחַר כָּךְ בָּאִין לְשִׂמְחָה אֲמִתִּית”.

קעח עריכה

פעם אחת עמדתי לפניו לעת ערב סמוך לתפלת המנחה. והיה מסתכל בחלון בדרך השתוקקות נמרץ וכליון עינים ודבר עמי מענין היום שחולף ועובר מהרה.

ענה ואמר: מה שיש לי לעשות בזה העולם! (ואמר זאת בדרך הפלגה, כלומר שיש לו הרבה מאד לעשות בזה העולם שאי אפשר לשער), והנה היום חולף ועובר מהרה.

ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: ״וואס איך האב צו טהון אין דעם עולם״:

קעט עריכה

קֹדֶם הִסְתַּלְּקוּתוֹ אָמַר שֶׁכְּבָר הוּא עוֹמֵד עַכְשָׁו עַל מַדְרֵגָה כָּזוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג יוֹתֵר בְּשׁוּם אֹפֶן, כָּל זְמַן שֶׁמְּלֻבָּשִׁין בְּהַגּוּף.

וְאָמַר שֶׁמִּתְגַּעְגֵּעַ מְאֹד מְאֹד לְהַפְשִׁיט גּוּפוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד עַל מַדְרֵגָה אַחַת בְּשׁוּם אֹפֶן.

כִּי כָּל יְמֵי חַיָּיו מֵעוֹלָם לֹא עָמַד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִגִּיעַ לְאֵיזֶה מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ לְתַכְלִית הַמַּעֲלָה, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה מְחַפֵּשׂ יוֹתֵר, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְכֵן הָיָה תָּמִיד כָּל יְמֵי חַיָּיו (כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר). וּלְבַסּוֹף הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה כָּזוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּתוֹךְ הַגּוּף לְהַשִּׂיג יוֹתֵר בְּשׁוּם אֹפֶן. וְעַל כֵּן הָיָה מֻכְרָח לְהִסְתַּלֵּק.

וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: ״אִיךְ וָואלְט שׁוֹין גִּיגֶערִין דָּאס הֶעמְדִיל אוֹיס גִּיטָאן. וָוארִין אִיךְ קָאן אוֹיף אֵיין מַדְרֵגָה נִיט שְׁטֵיין״ (״כְּבָר רָצִיתִי לִפְשׁוֹט כֻּתָנְתִּי מִפְּנֵי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד עַל מַדְרֵיגָה אַחַת״).

קפ עריכה

פַּעַם אַחַת אָמַר לִי רַבֵּנוּ ז”ל שֶׁהַיּוֹם נִרְאָה לוֹ מַלְאָךְ חָדָשׁ וְיוֹדֵעַ שְׁמוֹ, וְיֵשׁ תַּחְתָּיו מְמֻנִּים, וְיֵשׁ לָהֶם שׁוֹפָרוֹת בְּיָדָם; וְהֵם תּוֹקְעִין תְּקִיעָה, וְאַחַר כָּךְ תְּרוּעָה, וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים וְתוֹקְעִים תְּקִיעָה. וְהֵם כֻּלָּם חוֹפְרִים וּמְבַקְּשִׁים אַחַר אֲבֵדוֹת, כִּי יֵשׁ דְּבָרִים אֲבוּדִים הַרְבֵּה. וְזֶה בְּחִינַת “תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד” (תְּהִלִּים קיב) תר”ת – “יַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ” (תְּהִלִּים פג־יח).

וְלִפְעָמִים הַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ, שֶׁמְּחַפֵּשׂ אַחַר אֲבֵדוֹת, הוּא בְּעַצְמוֹ אֹבֵד לִפְעָמִים, וְזֶה בְּחִינַת “יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ” (קֹהֶלֶת ז). וְאָז הַצַּדִּיק עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל אוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁעַל יָדוֹ בָּאִין אֲבֵדוֹת; וּבְוַדַּאי אֵין לְהַצַּדִּיק אוֹתוֹ הַחֵטְא מַמָּשׁ, רַק אֵיזֶה פְּגָם דַּק מִן הַדַּק ימֵאוֹתוֹ הַחֵטְא, וַאֲזַי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל אוֹתוֹ הַפְּגָם הַדַּק שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַחֵטְא, אֲזַי אַחַר־כָּךְ חוֹזֵר וּמוֹצֵא אֲבֵדוֹת נוֹרָאוֹת, וּכְשֶׁמּוֹצֵא - נַעֲשֶׂה שִׂמְחָה וְרַעַשׁ גָּדוֹל.

וְאָמַר אָז שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת מְקַבֵּל. וּכְפִי הַנִּרְאֶה הוּא, שֶׁמְּקַבֵּל מַזִּיק וּפוֹגֵם בְּעִנְיַן הָאֲבֵדוֹת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּאִין אֲבֵדוֹת, כָּךְ נִרְאֶה לִי מִדְּבָרָיו; וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים וְנִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד. וְעַיֵּן מִזֶּה בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא מֵעִנְיַן הַכַּוָּנוֹת אֱלוּל שֶׁמְּסֻגָּל לִפְגַם הַבְּרִית, וּמֵעִנְיַן הַפֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ, כִּי הַכֹּל אֶחָד עִם הַנַּ”ל. כָּךְ שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה.

קפא עריכה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “אֲנִי יוֹדֵעַ חָכְמוֹת שֶׁאִם הָיִיתִי מַתְחִיל לְגַלּוֹת מְעַט מֵהַחָכְמוֹת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ, הָיוּ יְכוֹלִים לִחְיוֹת עַל יְדֵי הַתַּעֲנוּג שֶׁל הַשָּׂגַת הַחָכְמוֹת הָאֵלּוּ לְבַד, בְּלִי שׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְהָיָה כָּל הָעוֹלָם בְּטֵלִים בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ לִשְׁמֹעַ חָכְמָתִי, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִים מֵחִיּוּתָם מֵעֹצֶם הַפְלָגַת מְתִיקַת נְעִימַת עֲרִיבַת הַחָכְמוֹת שֶׁהָיִיתִי מְגַלֶּה. אַךְ אֵינִי יָכוֹל לְגַלּוֹתָם לִבְנֵי אָדָם, כִּי תָּמִיד כְּשֶׁאֲנִי מַתְחִיל לְדַבֵּר עִם אֶחָד, אֲנִי חָפֵץ לִשְׁמֹעַ וּלְקַבֵּל מִמֶּנּוּ דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים״; וּמֵחֲמַת זֶה, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְגַלּוֹת חָכְמָתוֹ הַגְּדוֹלָה וְהַמֻּפְלֶגֶת מְאֹד.

וְעוֹד סִפֵּר בְּעִנְיַן עֹצֶם חָכְמָתוֹ, אַךְ לֹא זָכִיתִי לִשְׁמֹעַ זֹאת מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּעַצְמוֹ כִּי אִם מִפִּי אֲחֵרִים (וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסוֹף סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת, מְבֹאָר שָׁם מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי בְּעַצְמִי שֶׁאָמַר שֶׁיֵּשׁ חָכְמוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם שֶׁיְּכוֹלִין לִחְיוֹת בָּהֶם בְּלִי שׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עַיֵּן שָׁם).

קפב עריכה

פַּעַם אַחַת עָנָה וְאָמַר: “עָלַי אֵין חוֹלְקִים כְּלָל, רַק הֵם חוֹלְקִים עַל מִי שֶׁעָשָׂה כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים הַחוֹלְקִים עָלָיו, וְעַל אִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק”.

כְּלוֹמַר: כִּי הַחוֹלְקִים בּוֹדִים עָלָיו כְּזָבִים וּשְׁקָרִים אֲשֶׁר לֹא עָלוּ עַל לִבּוֹ שֶׁעָשָׂה כָּךְ וְכָךְ, מַה שֶּׁהַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב; וְעַל אִישׁ כָּזֶה שֶׁעָשָׂה כָּךְ כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הֵם, בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק. נִמְצָא שֶׁעָלָיו אֵינָם חוֹלְקִים כְּלָל, כִּי אִם הָיוּ יוֹדְעִין גֹּדֶל צִדְקָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וּמַעֲלָתוֹ וְכוּ’, בְּוַדַּאי לֹא הָיוּ חוֹלְקִים עָלָיו, רַק אַדְּרַבָּא - הָיוּ רָצִים אַחֲרָיו בְּהִתְלַהֲבוּת נִפְלָא כָּרָאוּי, רַק הֵם חוֹלְקִים עַל מִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה כְּמוֹ שֶׁהֵם אוֹמְרִים, עַל אִישׁ כָּזֶה בְּוַדַּאי רָאוּי לַחֲלֹק.

וְאָמַר שֶׁהֵם חָתְכוּ וְצִיְּרוּ לְעַצְמָם אָדָם וְחוֹלְקִים עָלָיו: ״זֵייא הָאבִּין זִיךְ אוֹיס גִּישְׁנִיצְט אַה מֶענְטְשׁ אֵין קְרִיגְן אוֹיף אִיהם״ (הַיְנוּ כַּנַּ”ל, שֶׁאֵינָם חוֹלְקִים עָלָיו רַק עַל זֶה הָאִישׁ שֶׁצִּיְּרוּ לְעַצְמָן בְּשֶׁקֶר שֶׁעָשָׂה כָּךְ וְכוּ’, וכנ”ל).


קפג עריכה

פַּעַם אַחַת בָּא מִן הַחוּץ וְחָשׁ בְּמֵעָיו, וְאָמַר שֶׁהִרְגִּישׁ בָּזֶה שֶׁיָּבוֹא לוֹ מָעוֹת, וְהָרֶמֶז: “וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעוֹתָיו” (יְשַׁעְיָה מח); וְכֵן הָיָה, שֶׁבָּא מָעוֹת עַל הַבֵּי דֹּאַר.

קפד עריכה

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאֶחָד בָּא אֵלָיו וְהוּא נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם וּפוֹשֵׁט יָדוֹ לְיָדוֹ (כְּמִנְהַג הָעוֹלָם בִּשְׁעַת נְתִינַת שָׁלוֹם), אָז תֵּכֶף הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁעָבַר אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְאָמַר רֶמֶז עַל זֶה: “יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע” (מִשְׁלֵי יא כא), שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁפּוֹשֵׁט “יָד לְיָד”, דְּהַיְנוּ: נְתִינַת שָׁלוֹם, שׁוּב “לֹא יִנָּקֶה רָע”, כִּי תֵּכֶף נִתְגַּלֶּה לוֹ הַכֹּל.

גַּם כְּבָר שָׁמַעְתִּי קְצָת מִזֶּה. וְעָשָׂה זֹאת כִּלְאַחַר יַד, וְהָיָה נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ לְדָבָר פָּשׁוּט וְקַל מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁהוּא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה וְעָבַר וְכוּ’.

וְאָמַר שֶׁבִּלְתִּי יְדִיעָה בְּדֶרֶךְ הַשָּׂגָה, יְכוֹלִים גַּם כֵּן לְהָבִין וְלֵידַע עַל פִּי חָכְמָה. כִּי יְכוֹלִים לְהָבִין מִדְּבָרָיו שֶׁל הָאִישׁ. גַּם יֵשׁ כַּמָּה סִימָנִים.

וְאָמַר כִּי בְּהַחֹטֶם יְכוֹלִים לְהַכִּיר הַנּוֹאֵף.

גַּם אָמַר שֶׁבְּהַחֲגוֹרָה יְכוֹלִין לְהַכִּיר אֱמוּנָתוֹ - אִם אֱמוּנָתוֹ שְׁלֵמָה, וְכֵן יֵשׁ שְׁאָר סִימָנִים.

וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לְפָנָיו וְהוּא הִגִּיד לָהֶם מַה שֶּׁעָשׂוּ.

קפה עריכה

ואמר רבנו זכרונו לברכה שהוא יודע כל שרשי נשמות ישראל. ומתחלה אמר שיודע אותם מתורה שבכתב, ועדין אינו יודע אותם מתורה שבעל פה. אחר איזה זמן אמר שכבר זכה לידע את שרשי הנשמות ישראל גם מתורה שבעל פה:

והיה יודע לתת תקונים לכל אחד ואחד כפי שרש נשמתו. וכל הדברים שצוה לא היה עניני סודות לכון כונות ויחודים, רק כל ההנהגות שצוה למקרביו היו עניני עובדות. לאחד שצוה בתחלה להתענות איזה הפסקות. והזהיר על מקרביו שלא יתענו מעצמן כלל רק בימים שצוה עליהם (שסב). ולפעמים צוה לאחד להתענות משבת לשבת. וצוה לכמה אנשים שיהיו נעורים לילה אחת בשבוע ושלא יאכלו מעת לעת אחד בשבוע דבר מן החי (שסג). לכמה אנשים צוה להתענות ערב ראש חדש. וכן צוה על רב אנשים שיזהרו לילך למקוה לטבל בימים שאין אומרים בהם תחנון (שסד). וזה צוה לכמה אנשים. לכמה אנשים צוה לומר ח"י [שמונה עשר] פרקים משניות בכל יום (שסה), וכן כמה וכמה הנהגות שצוה בענין הלמוד, שלזה צוה ללמד זאת ולזה צוה ללמד זאת:

וזאת היתה הנהגה הכללית שצוה והזהיר את כולם. דהינו ללמד פוסק בכל יום. אפלו ביום שאין לו פנאי ילמד על כל פנים איזה סעיף "שולחן ערוך" בכל מקום שהוא. ואמר שהוא חיוב גדול על כל אחד מישראל (שסו):

גם זאת היתה הנהגה כללית שהזהיר את כל אחד ואחד. דהינו להתבודד בכל יום ויפרש שיחתו לפני השם יתברך ולבקש מלפניו רחמים ותחנונים לזכות להתקרב לעבודתו יתברך. ושיחה זו תהיה בלשון אשכנז שמדברים בו וכו'. וכמבאר מזה בספריו הקדושים, וכבר נדפס:

וכיוצא בזה שאר עניני הנהגות שצוה על כל אחד ואחד בפרט כי לכל אחד ואחד צוה הנהגות אחרות (שסח). וגם באדם אחד היה שנוי בענין ההנהגות, שבתחלה צוה על אחד לנהג הנהגות אלו, כגון לומר ח"י פרקים משניות וכיוצא, ואחר כך במשך איזה זמן פטרו מהנהגה זו וצוה עליו הנהגות אחרות. ואחר כך עוד במשך איזה זמן צוה עליו הנהגות אחרות. וכן התנהג עם מקרביו תמיד. לאחד צוה לומר פסוק מיוחד בכל יום ולאחד צוה לומר איזה משנה מיוחדת בכל יום וכיוצא בזה:

והכלל שלכל אחד ואחד צוה הנהגות מיוחדות כפי מה שהיה צריך לתקן מה שפגם וכפי שרש נשמתו. ויש הנהגות כלליות שצוה לכל המקרבים שלו כנ"ל. ויש הנהגות שהיה כלליות לכמה וכמה אנשים ויש הנהגות שהיו מיוחדות לכל אחד ואחד ביחוד:

וכן בענין הזמן, יש הנהגות שצוה לנהג אותם כל ימי חייו, כגון למוד הפוסקים שעל זה הזהיר בפרוש לנהג זאת כל אחד ואחד כל ימי חייו, ויש הנהגות שהיו תלויים בזמן, שבזמן זה צוה לנהג הנהגה זו, ובזמן אחר צוה הנהגות אחרות וכנזכר לעיל. וכל ההנהגות שצוה אפלו ההנהגות שהיו נראים כדברים פשוטים, לא היתה שום הנהגה על פי פשוט כי היה לו, זכרונו לברכה, בזה כמה וכמה סודות נסתרות ונוראות מאד. אבל לנו לא גלה שום דבר. רק צוה לעשות הדבר בפשיטות והוא עשה בזה מה שעשה:

ואמר בפרוש בזה הלשון: כל הנהגה והנהגה שאני מצוה לעשות הוא סגולה, ותקון. ומועיל על מה שעבר, ועל העתיד, ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים, ולעתיד לבוא:

וכל מה שצוה לעשות, אפלו היה נראה דבר קל ופשוט מאד, היה כבד מאד על האדם לעשות. והיה מונח עליו כל מיני כבדות והיו עליו כמה וכמה מניעות אף על פי שהדבר היה דבר פשוט. ואלו לא היה מצוה רבנו זכרונו לברכה לעשות אותו הדבר, רק האדם היה רוצה לעשות זאת מעצמו היה קל עליו מאד לעשות, אבל כשצוה רבנו זכרונו לברכה לעשותו היה כבד מאד. אבל אף על פי כן היו אנשים שלו מקימים דבריו תמיד. כי ידעו מזה שדבריו שהוא מצוה כבד מאד לעשותן והיו מכריחים עצמם מאד מאד לקים דבריו דיקא. והיו מתחננים ומבקשים מאד מהשם יתברך על זה שיעזר אותם לקים דברי הנהגותיו הקדושים. והשם יתברך עזרם על זה:

ושמעתי מפיו הקדוש בפרוש שאמר: כל מה שאני מצוה לעשות הוא כבד מאד לעשות וכו'. ומי שזכה להתקרב אליו היה רואה קצת מעין זה. ולא היה לרבנו זכרונו לברכה שום מנוחה כל ימיו אפלו רגע אחת. כי היה לוחם מלחמות ה' בכל עת ובכל רגע ואי אפשר להאריך ולספר בזה מכמה טעמים. וזה היה ענין המחלקת הגדולה שהיה עליו וכו', אבל אף על פי כן השם יתברך היה בעזרו תמיד וזכה לעלות על ידי זה בכל יום ובכל עת למעלות והשגות גבוהות מאד אשר לא נשמעו ולא נראו וכו':

וגם עכשו עדין מונח כל מיני כבדות ללמד ספריו הקדושים ויש עליהם כמה מניעות אפלו מי שזוכה לידע מרבנו זכרונו לברכה ורוצה ללמד אותם יש לו כבדות גדול ומניעות רבות מאד כידוע בחוש לנו. וגם עדין האור נעלם ונסתר:

קפו עריכה

כמה וכמה דברים ראינו בעינינו שהודיע לנו רבנו זכרונו לברכה קדם שהיה שיהיה כן וכן היה (שע). פעם אחת בעשרת ימי תשובה אמר שבשנה זו יהיה חולשות רחמנא לצלן. (הינו בשנת תקס"ז), וכשיצא מהמרחץ בערב יום הכפורים, אמר שהוא ממשש בראשו של עצמו אם הוא חי (הינו מחמת הפחד שרואה חולשות גדולות רחמנא לצלן). וכן היה, שבאותה השנה היה חולשות גדולות רחמנא לצלן:

כשהיה יקרות בעולם בשנה אחת, ואחר כך בימי הקיץ בעת גדול התבואה היה נראה להעולם שיהיה זול. ואמר הוא שלא יהיה זול באותו השנה כי היקרות הרחיב זמנו על שתי שנים. וכן היה, שגם שנה שניה היה יקרות, ואחר כך אחר כלות השתי שנים נעשה זול:

וכן היה בכמה וכמה דברים. אך כבר אמרנו שאין זה רצוננו לספר מופתים מרבנו זכרונו לברכה. כי לא באלה תהלתו, גם כי היה אסור במופתים כאשר היה מובן מדבריו, שלא הותר לו לגלות מופתים. ועל כן לא נראו ממנו כי אם קצת מופתים ועתידות, אף על פי שבאמת היה יודע בברור כל העתידות אפלו מה שיהיה לזמן רחוק וכו' כאשר היה נראה לעין כל מי שהסתכל היטב על דבריו. אף על פי כן הכל היה בהצנע ובהעלם גדול ואין אנו עוסקין לספר מזה כנזכר לעיל:

קפז עריכה

פעם אחת בא לפניו איש אחד מאנשיו שהיה לו חלי וכאב גדול בידו, עד שלא היה יכול להזיז בידו כלל. והיתה ידו תלויה בצוארו כדרך החולים בידיהם. ולא היה יכול בשום אפן להורידה, כי היה חליו וכאבו גדול מאד. והיו מדברים לפני רבנו זכרונו לברכה שהוא צריך לשתות סאלץ (מי מלח) ולקבל רפואות. והאיש ההוא היה עני גדול ולא היה לו דבר על הוצאות ורפואות:

ביום השבת בשעה שהיה יושב על השולחן בסעודת שחרית, ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר לאותן היושבין סביבו שזה האיש בודאי יש לו אמונה, והשיבו: הן. וכפל הדברים ודבר מזה קצת אם יש לו אמונה, והשיבו: הן. אחר כך צוה רבנו זכרונו לברכה פתאם להאיש הנ"ל שיוריד ידו. ונבהל מאד, וכל העם נבהלו ונשתוממו, כי היה דבר תמוה מאד מאד, כי זה האיש היה חולה בידו זמן רב שאינו יכול להוריד ידו ועכשו יורידנה פתאם?! אבל תכף שצוה רבנו זכרונו לברכה גזר אמר ויקם. ותכף לקחו ממנו המטפחת שהיתה ידו תלויה עליה בצוארו והוריד ידו תכף. והיה נס מפורסם לעין כל שנתרפא ידו תכף באותה השעה ותכף חזרה ידו לבריאותה ואיתנה כשאר כל אדם עד היום הזה. כאלה וכאלה נראו ממנו כמה מופתים נוראים לפרקים:

אך בעת שהיה ענין הנ"ל של האיש הנ"ל, אחר כך באתי אליו וספר עמי קצת מזה והיה לרבנו זכרונו לברכה אז איזה מחוש וחולאת. ואמר אז שבכל עת שהוא עושה איזה דבר מופת יש לו יסורים אחר כך תמיד. ואמר שבכל פעם שהוא עושה איזה דבר הוא מבקש אחר כך מהשם יתברך שישתכח הדבר:

קפח עריכה

אמר: שפליאה בעיני אם מביאין פדיון לאחד ומספרין לו צערו, כגון: מחולה וכיוצא כשאינו מרגיש הצער והיסורין כמו החולה בעצמו וכו'. והיוצא מדבריו הוא שהוא מרגיש הצער והיסורין כשבאין לפניו שיתפלל על החולה וכיוצא כמו החולה בעצמו ממש. וכן נשמע מפיו כמה פעמים. ואמר: בתחלה הייתי מבקש מאתו יתברך שאהיה מרגיש צער ויסורין של ישראל, כי לפעמים היה אחד בא וספר לי צערו ולא הייתי מרגיש הצער והייתי מתפלל שארגיש צערו של ישראל. עכשו כשאחד מספר לי צערו אני מרגיש בעצמי הצער יותר ממנו. וממש נוטפין ממני הדמים מגדל הצער שאני מרגיש יותר ממנו. כי הוא יכול לחשב מחשבות אחרות ולשכח הצער, אבל אני מרגיש מאד כנזכר לעיל. ואמר לאחד מאנשיו שבקש אותו שלא ישכח אותו, ענה ואמר: איך אפשר לשכח אחד מכם? הלא כל אחד ואחד יש לו אצלי מקום בלבי:

קפט עריכה

פעם אחת היה נכדו זכרונו לברכה מוטל על ערש מחלי הפאקין (אבעבועות שחורות) רחמנא לצלן (שעב). והיה קובל לפני מאד שיש לו צער גדול מזה מאד. וספר לי אז ואמר שיש דרכי ה' שאי אפשר להבינם. כי איתא שאצל האר"י זכרונו לברכה נסתלק בן אחד. ואמר, שנסתלק בשביל הסוד שגלה לתלמידו רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה (קכא). והלא באמת האר"י היה מוכרח לגלות לו. כי רבי חיים ויטאל הפציר בו מאד, וכשהפציר בו היה מוכרח לגלות לו, כי אמר שלא בא לעולם כי אם לתקן נשמתו של רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה. נמצא שהיה מוכרח מן השמים לגלות לו הסוד, ואף על פי כן נענש על ידי זה כנזכר לעיל. וזהו דרכי ה' שאי אפשר להבין בשכל בשום אופן (שעד):

והמובן מדבריו לענין עצמו שכל צערו ויסורין וצער בניו שיחיו, הכל הוא רק מחמת שעוסק עמנו לקרבנו להשם יתברך. ואף על פי שהוא מוכרח לזה, כי בודאי השם יתברך רוצה בזה, כי הוא יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ואף על פי כן היה לו יסורים קשים גדולים מאד על ידי זה כי הוא דרכי ה' כנזכר לעיל. והיה הולך ומספר לפני צערו הגדול שיש לו מזה שנכדו חולה כנזכר לעיל. ואמר שהוא רוצה שהוא בעצמו יהיה חולה בעד התינוק הנ"ל. ואמר שהוא מרגיש כל גניחות התינוק (שקורין קרעכצין) בלבו וכו':

אחר כך אמר: אך זאת יחשב לי לטובה שגם כשאדם אחר יש לו חולה בתוך ביתו ומביא לי פדיון או מבקש להתפלל עליו יש לי גם כן צער כזה ממש ככל הנזכר לעיל. גם כשאחד מאנשינו שהיה מקרב מתרחק עצמו חס ושלום, יש לי צער כזה ממש בלבי ככל הנזכר לעיל. וספר אז מאחד שנתרחק באותן הימים, ואמר שיש לו ממנו כל צער הנ"ל. שוב שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע גם כן מרבנו זכרונו לברכה ענין זה בעת שנסתלק אצלו בנו הקטן שלמה אפרים, זכרונו לברכה. שאמר שיש לו יסורים בשבילנו. הלא האר"י זכרונו לברכה לא גלה כי אם סוד אחד היה לו ענש, מכל שכן שאני גליתי לכם כל כך סודות רבות כאלה:

קצ עריכה

אמר: שכמה פעמים ציר לעצמו עניני מיתה (לעיל לז) כאלו הוא מת ממש עד שהרגיש טעם מיתה ממש. גם אני שמעתי שאמר שבימי נעוריו היה מציר לעצמו מיתתו ואיך יבכו עליו וכו'. וציר לעצמו היטב כל עניני מיתה ואמר שהוא מלאכה לציר לעצמו זאת היטב:

קצא עריכה

פעם אחת נכנס לבית וענה ואמר: מה לעשות כשעומד לפני האדם הר גדול של אש ומעבר השני של ההר מונח אוצר טוב ויקר ונחמד מאד מאד. אבל אי אפשר לבוא אל האוצר כי אם כשעוברין דרך ההר של האש. וההכרח לבוא לאותו האוצר הנחמד והיקר וכו'. אחר איזה ימים שוב דבר מזה ושחק ואמר: כבר נודע לי הדבר הזה מה לעשות לזה:

קצב עריכה

פעם אחת דברתי עמו זכרונו לברכה מענין זה שאין העולם רוצים להאמין שיהיו נמצאים עכשו צדיקים גדולים במעלה מאד כמו בדורות הראשונים. ענה ואמר: אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהשם יתברך נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור. והבן מאד:

קצג עריכה

אמר לענין ממון: צריך האדם שיהיו לו כל הכחות שיש בענין אכילה, כי יש כמה כחות באדם לענין אכילה, כי יש כח המקבל וכח המעכב שלא יצא לחוץ המאכל תכף וכח המעכל וכח המחלק המאכל לכל אברי הגוף, להמח המבחר וכן ללב וכן לכל שאר האיברים לכל אחד כראוי לו, וכח הדוחה הפסלת לחוץ, כמבאר כל זה לחכמי הרופאים, כמו כן כל אלו הכחות צריכין לענין ממון. כי צריך שיהיה לו כח המעכב שלא יפזר מעותיו מיד (כדרך שיש בני אדם שבתחלה מתאוים מאד לממון ומבלים ימיהם על זה, ותכף כשמשיגין הממון מפזרין אותו מיד) וכן כח המחלק שיתחלק מעותיו למקומות הצריכין לכל אחד כראוי כנזכר לעיל לענין האכילה, דהינו שמבחר יגיע לצדקה. וכיוצא בזה בשאר המעות כל אחד למקומו הראוי לו כנזכר לעיל לענין האכילה. וכמו שמספרין מהבעל שם טוב זכרונו לברכה, שאמר לענין מה שמקבל מעות מרשעים ואמר שהמעות כשבא לידו, אזי הוא מתחלק. ומעות שקבל מאנשים הגונים אלו המעות יוצאים על הוצאות הכנסת אורחים צדיקים שבאים אצלו וכיוצא בשאר המעות. ומעות שבא ממי שאינו הגון, זה המעות יוצא על הוצאות הסוסים שלו והערל עבד שלו דהינו שממילא מתחלק המעות אצלו כך. אף על פי שבאמת היה כל המעות מערב אצלו אך ממילא היה נעשה כך אצל הבעל שם טוב זכרונו לברכה. וזה בחינת כח המחלק הנזכר לעיל וכח הדוחה הפסלת לחוץ, הינו כנזכר לעיל, כי יש מעות שצריך לצאת לחוץ בשביל ערלים וסוסים וכיוצא. ואמר עקר תאות ממון. מי שאין לו כלי לקבל. כמו לענין תאות אכילה כי בודאי מי שיכול לאכל וכו'. ועקר התאוה ביותר מהשעור כמו כן לענין ממון. אני יש לי כלי וכו':

קצד עריכה

אמר אחר כל היסורים: אף על פי כן השם יתברך מיטיב עמנו, רק שאין אנו רוצים להקטין את היסורים. וגם באמת בודאי אינם יסורים קטנים, אבל נגד דבקות אחד להשם יתברך מה שזוכין לאיזה בחינה של דבקות במחשבה או בבחינה אחרת, כל היסורים אינם כלום נגד זה ועל ידם בעצמם מתקרבים ומתדבקים אליו יתברך, כי נוטלין ממני הבריאות גופי, מי נוטל ממני הבריאות השם יתברך. אם כן אני נדבק בו יתברך. וכן כשלוקח חס ושלום איזה בן. מי לוקח השם יתברך. אם כן אדרבא עתה הוא סמוך יותר אליו יתברך, כי בעולם הבא סמוכין יותר להשם יתברך:

קצה עריכה

שנת תק"ע פרשת נח נכנסנו אליו בלילה כדרכנו תמיד ענה ואמר: מה שאני עושה עמכם הוא דבר קטן לפני. זה אתם צריכים לעשות (כונתו הינו מה שהוא עוסק עמנו להכניסנו ולקרבנו לעבודתו יתברך אפלו זאת הוא דבר קטן לפניו וזה הדבר אנחנו צריכים לעשות לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך אבל הוא בעצמו יש לו עבודה גבוהה מזה). והייתי עומד ומשתומם כמתמיה כי כפי הנראה לדעתנו אין עבודה גבוהה מזו לקרב בני אדם להשם יתברך. ענה ואמר יש נשמות ערטילאין שאין יכולין לכנס בגוף כלל וגדל הרחמנות שעליהם גדול ועצום מאד מאד יותר מעל החיים כי הם כבר נכנסו בגוף ויש להם בנים ויש להם מצוות אבל הרחמנות שעל אלו הנשמות הערמות הוא גדול מאד מאד כי אינם יכולים לעלות למעלה. וגם למטה אינם יכולים להתלבש בגוף כנזכר לעיל. ויש גלגולים בעולם שעדין לא נתגלו כלל בעולם (הכונה כי יש גלגולים שדברו מהם בספרים שנתגלו על ידי הקדמונים. אבל יש עוד גלגולים שעדין לא נתגלו כלל בעולם). גם מדה זו הוא מצד הגלגול שהגלגול מחיב שיהיה לו מדה זו שיתאוה תמיד לנסע לדרכים ויהיה מוכן לנסע ואחר כך אינו עולה בידו ונמנע מלנסע:


שיחתו הקדושה של רבנו זכרונו לברכה

אור ליום שני פרשת נח שנת תק"ע

קצו עריכה

התורה שלי גדולה מאד והיא כלה רוח הקדש ויכולין לידע ממנה עתידות שמי שיטה עצמו ויאזין ויקשיב התורה שלי יכול לידע עתידות שיהיה ואין צריך לומר אחר כך כשנעשין הדברים בעולם שאז יכולין בודאי למצא הכל בתוך התורה שלי ולראות ולהבין שהכל מבאר בתוך התורה שנאמרה כבר. כל זה שמעתי אחר שבת בראשית שנת תק"ע בעת שהראיתי לו התורה בראשית לעיני כל ישראל בכתב הנדפסת בלקוטי תנינא סימן ס"ז. ובאותו השבוע ראינו בחוש כל הנזכר לעיל, איך בהתורה הקדושה שלו הוא מגלה נעלמות ועתידות, כי מעשה שהיה כך היה, כי בשבוע הקודם ביום חמישי שהוא כ"ה תשרי שנה הנ"ל נסתלק כבוד הרב הגאון בוצינא קדישא החסיד המפרסם מורנו הרב ר' לוי יצחק זכר צדיק לברכה אב בית דין דקהלת קדש ברדיטשוב, ובשבת שאחר יום חמישי הנ"ל שהוא שבת בראשית אז נאמרה התורה הנ"ל מפי רבנו זכרונו לברכה המתחלת בראשית לעיני כל ישראל המדברת מהעלמת הפאר של ישראל דהינו העלמת והסתלקות הצדיק שהוא הפאר של ישראל. ובעת ששמענו זאת התורה מפיו הקדוש של רבנו זכרונו לברכה לא היינו מבינים כלל להיכן מגיע כונתו כי אז באותו השבת עדין לא נודע כלל מפטירת הצדיק הנ"ל עד יום שני אחר שבת. ואחר כך בשבוע שאחר שבת בראשית נודע לנו מצרתן של ישראל שנסתלק הצדיק הגדול הנ"ל אז היינו מבינים למפרע שרבנו זכרונו לברכה גלה בהתורה הנ"ל כי זאת התורה מדברת מהעלמת הפאר וכו' והצדיק הנ"ל היה נקרא בפי רבנו זכרונו לברכה פאר של ישראל בחינת תפלין כמבאר במקום אחר. וכן באותה השנה לא היו אתרוגים מצויים ואחר כך באו אתרוגים על פי נס. ואמר רבנו זכרונו לברכה שהיה בטוח על צדיקי הדור ובפרט על הצדיק הנ"ל שהוא פאר הקהלה שלנו שיהיו אתרוגים וכו' על כן ראינו בברור שרבנו גלה ברוח קדשו בהתורה הנ"ל הסתלקות הצדיק הנ"ל כמבאר עתה להמעין שממש כל התורה הנ"ל מדברת מענין זה דוק ותשכח:

גם אלה דברי רבנו זכרונו לברכה בעת שראה התורה הנ"ל בכתב: המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאד אלו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר היה מעורר ומשבר את הלב מאד כי כלה מוסר השכל מוסר גדול ונורא מאד על כן צריך לזהר לקים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפלה כי תכף כשמתחילין להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפלה בודאי תעורר ותשבר את לבו מאד כנזכר לעיל:

קצז עריכה

בענין הצדיק הנזכר לעיל שנפטר אמר שאפלו איש פשוט מחיב להרגיש החסרון כי בודאי כל אחד מרגיש מה שנחסר דבר מן העולם, אך כל אחד מרגיש החסרון באיזה מרה שחורה, כי זה מרגיש בהפרנסה שאין הפרנסה כסדר וזה מרגיש בעצמיו שאין העצמות מישבים בו עתה כסדר וכיוצא בזה (וחשב לדגמא כמה דברים כאלו מה שכל אחד מרגיש החסרון באיזה ענין משנה) אבל מי שיש לו עינים פקוחות הוא רואה ממש שנכבה נר מן העולם ונעשה חשך והלא מצינו כמה שנויים שנעשו בעולם בעת הסתלקות הצדיקים כמו שמצינו בגמרא מועד קטן ד': שכיב וכו' שפעי מרזבו דמא וכו', ואם כן במקומות כאלו נעשו שנויים מחמת הסתלקות הצדיקים. ומה שמספרין שראו אש אף שהוא רחוק קצת בעיני מחמת שעכשו אין הדור ראוי לכך לראות דברים כאלו אבל מצד הצדיק שנסתלק בודאי יכול להיות שיהיה עמודא דנורא בעת הסתלקותו. כי נסתלק ראש כזה ראש באמת בפרט ראש של ישראל כי אפלו כשמת ראש ושר של אמות העולם נעשין גם כן שנויים בשמים בין הכוכבים מכל שכן וכל שכן ראש של ישראל:

קצח עריכה

שנת תק"ע בחרף אחר חנכה בעת שבאתי מברדיטשוב אמר לי שיש לו מעשה לספר ואמר שהמעשה הזאת שרוצה לספר לא ספרו אותה כי אם פעם אחד לפני בית ראשון וגם הנביאים לא ידעו הסוד שלה, כי אם הנביא שספר אותה ומי שספר אותה לפניו והוא חדוש גדול, והגם שכבר ספרו אותה כנ"ל, אף על פי כן הוא חדוש גמור, הינו דבר חדש לגמרי. כי בודאי מאז עד עתה נעשה מה שנעשה ואז ספרו אותה כמו שהיה ראוי אז ועתה צריכין לספרה כמו שראוי עתה (ולא זכינו לשמעה). ועל ידי המעשה שוב אינו קשה לי כלל בעניננו כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו', אבל עכשו על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו אך אף על פי כן נתגלגל הדבר ולא זכינו לשמעה. אחר כך בסמוך ספר המעשה של הבעל תפלה הנדפס בספורי מעשיות ואמר שאין זאת המעשה הנ"ל, ואמר שהמעשה הנ"ל שרצה לספר הוא יפה עוד יותר ממעשה זאת של הבעל תפלה הנפלאה והנוראה מאד, אשרי מי שיזכה לשמעה לעתיד:

קצט עריכה

אמר: אין מי שיוכל להבין בהספר (הינו בספר לקוטי מוהר"ן) כי אם מי שיכול לומר כל תורה ותורה פנים ואחור:

ר עריכה

אמר: כל התורה שלי הוא כלה הקדמות:


רא עריכה

אמר: כל תורה ומאמר שאומר יכולין לילך ולעבר בו כל תורה נביאים וכתובים, ותורה שבעל פה:

רב עריכה

שמעתי בשמו זכרונו לברכה שאמר שיש חלוק בין החדושי תורה שמגלין הצדיקים כעין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיש חלוק בין נביא באספקלריא שאינה מאירה לנבואת משה רבנו עליו השלום שהיה באספקלריא המאירה ועל כן שאר הנביאים התנבאו בכה אמר ה' שהוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה אבל משה אמר: זה הדבר, שהוא דבר ברור, בחינת אספקלריא המאירה כמובא בפרוש רש"י פרשת מטות. ואמר הוא זכרונו לברכה שכמו כן יש בחינת חלוק הזה בין החדושי תורה של הצדיקים כי יש צדיקים שאומרים חדושי תורה אמתיים ומכניסים אותם באיזה פסוק או מאמר רבותינו זכרונם לברכה אבל אין מכונים ונכנסים היטב בתוך דברי המקרא וכו' רק באיזה רמז וסמיכות בעלמא וזה בחינת נביא באספקלריא שאינה מאירה שאינו מתנבא רק בבחינת כה אמר ה' וכו'. אבל יש צדיקים נוראים שהם בבחינת משה שחדושי תורתם הם ברורים וזכים כשמש ומבארים ומפרשים היטב בהפסוק או מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהם מכניסים אותם בהם וזה בחינת אספקלריא המאירה בחינת זה הדבר כי דבריהם מבארים ומפרשים היטב בהמקרא וכו' שהם מפרשים כפי דרכם שזהו בחינת זה הדבר:

רג עריכה

אמר: התורה שלי גבוה מאד, ובכל מקום שאני משתמש עם צרופי אותיות (דהינו הראשי תבות וסופי תבות וצרופים נוראים שמגלה בספריו הקדושים) הוא גדולה ביותר. ואמר: הייתי רוצה לילך להלן מן צרופי אותיות אבל אף על פי כן עדין אני מעכב בבחינה זו. וגם יש לו נחת מזה, כי לפעמים יש דברים שהם סתומים ונעלמים מאד שאי אפשר למצאם כי אם על ידי בחינת צרופי אותיות דהינו בראשי תבות או סופי תבות וכיוצא:

רד עריכה

אמר שמי שבקי היטב בתורתו ובשיחותיו הקדושות דהינו בספריו הקדושים ראוי לו למצא כל שיחות העולם בתוך תורתו הקדושה ואין שום שיחה וענין בעולם שלא יוכל השלם למצא בתוך תורתו. (פרוש כי בודאי באמת בכל הדבורים ושיחות של העולם. בודאי יש בהם תורה בהעלם, אבל אין מי שיזכה לגלות זאת לידע הנסתרות שנעלם בשיחות בני אדם, כי אם אנשים גדולים במעלה מאד מאד. אבל על ידי התגלות תורתו הקדושה והנוראה של רבנו זכרונו לברכה, מי שבקי בספריו היטב היטב ויש לו שכל קצת יוכל למצא בכל שיחות העולם רמזים בהתורה הקדושה, אפלו אם לא יהיה גדול במעלה ביותר):

רה עריכה

פעם אחת נכנסו אנשים אליו, והוציא חתיכת ניר בידו, והיה כתוב עליו בכתיבת ידו הקדושה ואחזו בידו. וענה ואמר כמה תורות כתובות על חתיכת ניר הזה. ואמר שיש כמה וכמה עולמות שהם נזונין ויש להם חיות מהעשן של התורה שלו. ונטל הניר ושרפו אצל הנר. ואמר שיש כמה וכמה תורות שעדין לא באו אפלו לתוך תמונת אותיות, ועל כן הוא חדוש נפלא כשזוכין להוריד אלו התורות להכניסם על כל פנים לתוך תמונות אותיות. (כלומר אבל עדין אין העולם כדאי שיכנסו לתוך העולם רק שזהו גם כן חדוש גדול כשבאו על כל פנים לתוך תמונות אותיות כנזכר לעיל):

רו עריכה

אמר: אפלו מי שאינו שומע דבורי התורה שאמר, רק הקול לבד, הוא גם כן טוב מאד. וזה בחינת לשמע בקול דברו, בקול דיקא. ואפלו מי שהוא רק עומד בבית אצל התורה שאומר טוב מאד מאד בלי שעור:

רז עריכה

אמר: לפעמים אני מדבר איזה דבור לאיזה אדם, ואין הדבור עושה פעלתו עד לזמן רחוק. כמו שיש כשנותנין איזה סמים לרפואה. לפעמים הסם עושה פעלתו ומועיל מיד ולפעמים צריך הסם לשהות בתוך האדם איזה זמן ואחר כך הוא עושה פעלתו. כמו כן יש דברים שהוא מדבר שהם מנחים אצל האדם ואינם מעוררים אותו עד לזמן רחוק. אבל סוף כל סוף יעשה הדבור פעלתו ויועיל בודאי:

רח עריכה

אמר: יש כמה דברים שאני אומר לאיזה אדם, ועדין אין עושים פעלתם רק שמתגלגלים הדברים מאדם זה לאדם אחר ומחברו לחברו וכו'. עד שיתגלגלו הדברים ויבואו לאיזה אדם ויכנסו הדברים ללבו בעמק גדול, ושם יעשו פעלתם בשלמות. ויעוררו אותו וכו':

רט עריכה

אמר שכל התורות והשיחות שלו אינם בשבילנו לחוד, כי אם את אשר ישנו פה ואשר איננו פה (ועין ברש"י שפרש: ואשר איננו פה, ואף עם דורות העתידים לבוא והבן) וכמה פעמים דברנו עמו מענין זה ורמז לנו בדבריו להודיע לדורות הבאים את כל מעשי ה' הגדול שעשה עמנו. ופעם אחת אמר בפרוש: גם לבניכם תודיעו את כל התורות והשיחות הנפלאות והנוראות והמעשיות וכיוצא בהם אשר גלה לנו. ואמר אז זה הפסוק בהתלהבות גדול כגחלי אש: והודעתם לבניך ולבני בניך. (ואמר בזו הלשון: אייערי קינדער זאלט איר מודיע זיין וואס דא האט זיך גיטאן) ואמר ברתת וזיע בהתלהבות נורא: והודעתם לבניך ולבני בניך. ואמר: דע והאמן אם אפשר להוציא אחד מן הרפש. גם מי שיתאחז בו יוציאו אותו גם כן:

רי עריכה

אמר: כל מה שהוא צריך לעשות ברבים קשה לו מאד מאד וצריך שיהיה לו מסירת נפש ממש על זה. וספר שקדם הקדוש כשרוצה להתחיל תבה הראשונה של הקדוש נדמה לו שתצא נפשו ממש. וכן קדם אמירת התורה כשרוצה להתחיל לומר תורה, אזי נדמה לו שבתבה הראשונה שיאמר תצא נפשו ממש (וויא איך וויל ארויס לאזין דאס ערשטי ווארט דאכט זיך מיר אט גייא איך אויס). ולא היה מתפלל לפני העמוד בשום פעם ולא עשה שום דבר כיוצא בזה כגון קריאת המגלה וקריאת התורה ואפלו לקרות לפני התוקע ושאר דברים כאלה רק קדוש וזמירות על שלחנו בשבת קדש ואמירת התורה וגם זה היה כבד עליו מאד כנזכר לעיל. ואפלו כשהיה צריך לומר קדיש על אמו ביום היארצייט היה קשה וכבד עליו מאד:

ריא עריכה

היה מתלוצץ מאד מהחולקים עליו ואומרים שתורתו קבל מזקנו רבי נחמן הארידענקיר זכרונו לברכה. ואמר בדרך צחות: כמה היטיב עמי זקני שהשאיר לי תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא. וכפי מה שצריכין האנשים השומעים. כגון על שבת חנכה מחנכה; ועל שבת נחמו כיוצא בו וכו'. וכל האנשים עם כל הצטרכותם בגשמיות וברוחניות יהיו נכללים בזאת התורה באותו העת וכל מה שעבר בעולם אז וכו'. כלומר הלא בתורתו היה כלול כל מה שהיה צריך כל אחד ואחד מהשומעים כאשר ראינו בעינינו בפשיטות כמה וכמה מעשיות נוראות בענין זה איך מה שהיה צריך כל אחד ואחד בגשמיות ורוחניות וכל מה שעבר בעולם אז הכל נכלל בתורתו. וגם התורה דברה מענינא דיומא, מלבד שאר ענינים וחדושים נפלאים שראינו בשעת אמירת תורתו הנוראה. שכל מי שהיה לו מח בקדקדו ראה שהם דברי אלקים חיים שנתגלו לו עתה מן השמים ממקור עליון קדוש ונורא ונשגב מאד מאד, כי היה חדושים חדשים שלא נשמעו בעולם ואיך יעלה על הדעת שטות כזה שזקנו רבי נחמן זכרונו לברכה השאיר לו כל כך תורות וכל כך מעשיות וכל כך שיחות נפלאות וכל כך שיחות ועצות נפלאות שדבר עמנו וכו'. והכל הגיע לרבנו זכרונו לברכה דיקא. ומקדם לא נשמע לשום אדם שבעולם דבר אחד מאלו התורות והחדושים שגלה זקנו. מי פתי ושוטה שישמע לדבר הבל וכזב ושטות כזה. גם אמר שמי שהיה יודע ומכיר את זקנו הקדוש מורנו הרב רבי נחמן הארידענקיר זכר צדיק לברכה יודע שלא היה בעל תורה כזה. כי אף על פי שהיה צדיק קדוש ונורא מאד מאד, אבל לא היה בעל תורה כל כך מכל שכן וכל שכן חדושים כאלה וכו'. ופעם אחת היה פה איש אחד זקן מסלאפקיוויץ שהיה יודע את זקנו הרב הקדוש מורנו הרב רבי נחמן הארידענקיר זכרונו לברכה, והיה עומד לפני רבנו זכרונו לברכה. ענה ואמר: הם אומרים שתורתי היא מזקני רבי נחמן זכרונו לברכה; אם היה זקני רבי נחמן בעצמו שומע תורתי היה אצלו גם כן חדוש וכו':

לענין המחלקת שעליו

ריב עריכה

פעם אחת אמר: הלכה כרב נחמן בדיני, הינו לענין המתנגדים שחלקו עליו בודאי הלכה כמותו כי הלכה כרב נחמן בדיני כי דיני הוא לשון מחלקת ששני בני אדם מחלקין לפני הבית דין על איזה דבר (זה שמעתי בשמו). ועין בגטין פרק השולח שאמרו שם שלש פעמים: הלכה כרב נחמן והלכה כרב נחמן, והלכה כנחמני:

ריג עריכה

שמעתי בשמו שדבר בענין מחלקת ואמר שלכאורה מאי אכפת שזה מדבר על זה. אך באמת על ידי מחלקת שחולקים על אחד יכולין חס ושלום להפיל אותו ממדרגתו חס ושלום. וכעין שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שרצו למנות גם את שלמה המלך עליו השלום וכו' עד שבא דוד ונשתטח לפניהם וכו', כי היה להם כח לדחותו חס ושלום על ידי דבוריהם. ואמר שזה שאמר דוד המלך עליו השלום: שרים רדפוני חנם, הינו שגדולים ושרים רדפוני אני יודע שהוא בחנם שאינם פועלים כלל במחלקתם עלי. והסימן כי: ומדברך פחד לבי, שאני מפחד מדבריך, דהינו שיש לי יראת שמים ואיני נופל ממדרגתי חס ושלום. וזה סימן שהרדיפה שלהם חנם בחינת שרים רדפוני חנם:

ריד עריכה

שמעתי בשמו שאמר: כשאדם שואל להצדיק אם לעשות דבר שיש בו מסירת נפש בשביל השם יתברך, הוא ראוי לו להשיב ולצוות עליו שלא לעשות. ואף על פי כן השואל אין צריך לקים דבריו. כן שמעתי בשמו. עוד שמעתי בענין אחר: כל מה שהצדיק מצוה לעשות צריך לקים. רק כשמצוה שלא לסע על ראש השנה אצלו זה אין צריך לקים. ערב ראש השנה ראוי לתן על פדיון:

רטו עריכה

אמר: אצלי העקר הוא ראש השנה. ותכף כשחולף ועובר ראש השנה, אני מטה אזני ושומע אם מכין בכתל לעורר לסליחות לשנה הבאה, כי אין שום זמן כלל, כי כל השנה חולף ועובר כהרף עין:

להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה

רטז עריכה

עין אלשיך על משלי, ובפרט בקפיטל ז' בדרך שלישי שם מרחיב הדבור והאזהרה להתרחק מהם ועין שם כי מדבר שם בדרך צחות ונפלא, ומסביר הדבר איך הם מטעים את העולם שבתחלה אינם מגלים האפיקורסות והכפירות שלהם, רק מראים המתיקות המדמה הנראה בתחלה בדרכיהם הרעים עין שם. וזהו: כי נפת תטפנה שפתי זרה וכו', ופרש רש"י אפיקורסות. ואחריתה מרה כלענה וכו' עין שם. והכלל שכל האזהרות של משלי להתרחק מאשה זרה כונתו על חכמות החצוניות שנקראת אשה זרה כנגד חכמת התורה שנקראת אשת חיל. ומי שבקי בהם ובדרכיהם ואיך הם מטעין את העולם בפרט בני הנעורים שהם מחנכין אותן בחנוך הרע והמר שלהם הם ממש כמו אשה המנאפת המקשטת עצמה ומדברת דברי חן ובתחלה אינה מגלה זדון לבה ומראית עצמה ככשרה עד אשר היא מטעית כל מי שנסת אחריה. כמו כן ממש הם דרכיהם הרעים למי שיודע מעט מדרכיהם ועל קטב משל זה סובב רב ספר משלי, וכל מקום שקורא כסיל ופתי המהפכים ארחות ישר וכיוצא בזה, כל כונתו על אלו החכמים להרע שנקראו כסילים ופתאים כמו שכתוב: ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, וכתיב: הוי חכמים בעיניהם. ואי אפשר להאריך בזה, כי הם אומרים בהפך ממש. ומביאים ראיה ממשלי דיקא ומשאר כתבי קדש לדרכיהם הרעים, כי תורתנו הקדושה יש בה סם חיים למי שזוכה, ולא זכה נעשית לו סם מות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ו*) על פסוק אשר שם משה, וכתיב: כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. על כן להמתעקש לילך בדרכיהם הרעים לא יועילו רב הדברים ולהחפץ באמת יספיקו דברינו אליו לחזק נפשו ודעתו לעמד כעמוד ברזל נגדם ולשבר מתלעות עול. והשם יתברך יגלה האמת במהרה. אמן כן יהי רצון:

ריז עריכה

אמר שאיתא בספר אחד שמה שמובא בספרי המחקרים ראיה שצריכין לחקר מפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך וכו', שצריכין לדעת אותו יתברך על פי חקירות. זה הפרוש הוא מכת הקראים שהם מפרשים פסוק זה כך שצריכין לדעת אותו יתברך על פי חקירות, אבל האמת לא כן הוא כי באמת העקר לדעת אותו יתברך הוא רק על ידי אמונה שלמה שעל ידי זה דיקא זוכין אחר כך לדעת והשגה גדולה בידיעת רוממותו יתברך שמו. וכמו שכתוב: וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ועין בלקוטי הלכות ביורה דעה הלכות גלוח, שם מבאר היטב שעקר הידיעה הוא על ידי אמונה, עין שם. ובאמת עקר הפרוש הפשוט של פסוקים אלו המזהירים לדעת אותו יתברך כגון: וידעת היום והשבות וכו'. וכן: דע את אלקי אביך ועבדהו. וכן: דעו כי ה' הוא אלהים וכו', עקר האזהרה זו היא בפשיטות לדעת ולזכר אותו יתברך תמיד בכל עת ואל ישכח אותו יתברך חס ושלום בשום עת כמו למשל שדרך המלכים והאדונים שמזהירין את עבדיהם שידעו שיש עליהם מושל ובפרט אנשי חיל של המלכים שמלמדין אותם שידעו מי המלך והקיסר שלהם למען תהיה יראתו על פניהם ויעבדו עבודתם בשלמות וכן הרגילות לומר להעבד דע שיש עליך אדון ומושל, שהכונה שיקח זאת בדעתו בכל עת ואל ישכח לבל יעשה שום דבר נגד רצונו כמו כן להבדיל במלכותא דשמיא שמזהיר אותנו דע את אלקי אביך וכו'. הינו ידוע תדע ואל תשכח בשום עת. וכן: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וכו'. וכן: דעו כי ה' הוא אלהים. כי בודאי צריכין כמה וכמה אזהרות גדולות ורבות על זה בכמה וכמה לשונות כי אף על פי שכל אחד יודע בכלל כי ה' הוא האלהים, אף על פי כן מחמת טרדות עולם הזה ותאוותיו והבליו נמצאים הרבה שברב העתים שוכחים אותו יתברך. ועל זה מזהירים הפסוקים: דעו כי ה' הוא האלהים וכו', וכן: דע את אלקי אביך וכו', כלומר קחו זאת בדעתכם היטב עד שיהיה קשור וחזק בדעתכם ולבבכם בכל עת. וזה: וידעת היום והשבות אל לבבך וכו', כי זה עקר שלמות הידיעה כשמקשרין הדעת אל הלב לידע בלבו היטב כי ה' הוא אלקים וכו', כי בכל עת שמשימין זאת אל לבבו היטב כי ה' הוא האלהים בודאי נופל פחדו ואימתו ויראתו עליו לבלתי יחטא. ואי אפשר לדבר בזה יותר כי ידיעת אלקותו יתברך הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה כידוע. וכל חד כפום מה דמשער בלבה יבין היטב דברינו אלה. אבל חלילה לומר שכונת הפסוקים לדעת אותו יתברך על פי חקירות אנושיות הבנויים על שכל המטעה כי עקר הידיעה ממנו יתברך כבר הודיעו לנו אבותינו הקדושים שיגעו וטרחו כל ימיהם ופשטו את עצמם מגשמיות לגמרי כי שברו כל התאוות והמדות בתכלית ובפרט הרע הכולל שהוא תאות המשגל. ועל ידי זה היה דעתם בשלמות וזכו להכיר את בוראם בתכלית השלמות והניחו לנו ירשה טובה כזאת. ואנחנו מחיבים לקבל הירשה הטובה הזאת בשמחה גדולה כמו שנאמר: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירשתנו וכו' רק הפסוקים מזהירים אותנו לקח הידיעה הקדושה הזאת במחנו ולהמשיכה ולקשרה בלבנו היטב תמיד בכל עת למען תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא וכו':

ריח עריכה

והתלוצץ מאד מהמחקרים שאומרים שיש בהלבנה ישוב כמו על הארץ הזאת על שרואין שם בתוכה כמו אילנות ושאר ברואים שבזו הארץ והיה מתלוצץ מזה ואמר שהוא שטות גדול. כי הלבנה הוא כמו אספקלריא שכל דבר שעומד כנגדו נראה בתוכו, ועל כן נראה בתוך הלבנה דברים שבזאת הארץ אבל באמת אין שם דבר מאלו הברואים, והבל יפצה פיהם של המחקרים:

ריט עריכה

אחר שבא מלמברג שחי אחר כך שתי שנים היה מדבר בכל פעם הרבה מאמונה והבנו מדבריו שכל דבוריו שמדבר כל כונתו היה הכל בשביל להכניס אמונותינו האמתיות בלב כל אחד ואחד מישראל. והיה רגיל להזכיר כמה פעמים גדל עצם נפלאות הטובה שעשה לנו משה רבנו עליו השלום שנתן לנו את התורה ופתח בה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וגלה לנו האמונה הקדושה בלי שום חכמות וחקירות וגנה הרבה את ספרי המחקרים והפילוסופים והתלוצץ מהם בכמה מיני ליצנות. וברר לעינינו שאינם יודעים כלום והאריך בשיחות כאלו הרבה מאד בכמה וכמה מיני לשונות של חכמה אמתית נפלאה ונוראה אשר כל דבור ודבור היה מתוק מדבש ונפת צופים ונכנס בעמק הלב לכל אחד ואחד. וכבר כתבנו מהם הרבה כאשר כבר נדפסו קצתם אבל עדין לא נכתב חלק אלף מהם. וגם אי אפשר לבאר תמונת הדבור הקדוש והנורא הנעים והמתוק בתכלית הנעימות שיצא מפיו הקדוש בקדשה ובטהרה באימה וביראה ברתת וזיע שהיה לו כל מין חן שבעולם כאשר יעידון ויגידון כל מי שזכה לדבר עמו אפלו במלי דעלמא. וכפי המובן מדבריו בסוף בשתי השנים הנ"ל שחי אחר שבא מלמברג שכל דבוריו הן במלי דעלמא הן בדברי תורה הכל כאשר לכל כדי להכניס אמונה בעולם שהוא יסוד כל התורה והמצוות כמו שכתוב: כל מצוותיך אמונה:

רכ עריכה

פעם אחת אמר לאחד: אגלה לך סוד; שיהיה אפיקורסות גדול בעולם. כי מלמעלה יבוא אפיקורסות בעולם בשביל נסיון ואני יודע שאנשים שלי גם בלא זה יתחזקו באמונה באמת וישארו קימים באמונתם אך אני מגלה לך זאת כדי שיתחזקו יותר כשיראו שדברו מזה מקדם, וכדברים האלה נשמע מפיו הקדוש כמה פעמים. והיה מתאנח מאד על זה ואמר: אוי איך יוכלו לעמד אנשים מועטים נגד כל העולם. והנה סמוך מאד אחר הסתלקותו זכרונו לברכה ראינו בעינינו זאת שתכף התחיל להתפשט אפיקורסות גדול בעולם מה שלא היה כזאת מימי קדם. כי אף על פי שכבר התחיל לצמח נגע המספחת הזאת במדינות רחוקות האפיקורסים המפרסמים דשם כמפרסם וחברו חבורים רעים בפרט ספרי המאסף וכו', אבל עדין לא נתפשטה הנגע במדינתנו עד אשר בימינו אחר הסתלקותו זכרונו לברכה והסתלקות עוד גדולי הצדיקים הקדושים זכרונם לברכה, פשתה נגע המספחת הרעה הזאת גם במדינתנו. וכבר צוחו ככרוכיא הצדיקים והכשרים שבדורותינו אלה ואין שומע להם כי ידם תקפה בעוונותינו הרבים. אוי לנו מה שהגיע לנו בדורותינו אלה. ועל ידי זה נצמחה הגזרה הרעה בימינו שנמשכה על ידם אוי מה היה לנו, ונתקים בעוונותינו הרבים כאשר הודיע אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה הנורא מקדם ברוח קדשו ועדין הולכים ומתפשטים בכל עת. אוי מי יודע מה יהיה בימים הבאים. וכבר כתבנו מה שאמר הוא זכרונו לברכה שעל זה התנבאו כל נביאינו בפרט דניאל שאמר: יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים וכו'. שכל כונתם היה שבאחרית הימים האלה יתנסו ויצטרפו ישראל באמונה שיעמדו ויקומו רבים שירצו להטעות אותם מהאמונה הקדושה שהם האפיקורסים והמחקרים שבימינו. ומאחר שכבר הודיע זאת מקדם שזה יהיה הנסיון היה ראוי לעמוד בנסיון בודאי אף על פי כן יהיה נסיון גדול עד אשר רבים יהיו נכשלים מאד, אך אף על פי כן אנו כותבים כל זאת למען ידעו החפצים באמת ובאמונה הקדושה שכבר הודיע הוא זכרונו לברכה לנו את כל זאת מקדם למען יהיה להם למשיב נפש לחזק לבם בה' ובתורתו הקדושה כאשר קבלנו מרבותינו זכרונם לברכה בגמרא ופוסקים:

רכא עריכה

היה מתלוצץ מאד מהלוחות שלנו או שלהם להבדיל שכותבים המארעות והשנויים כגון קר וחם וכו'. ועל פי הרב אינם מכונים דבריהם כלל. ענה ואמר: אם כן שיודעין יאמרו נא השנויים שיש בעולם בכל יום ויום בעצמו, כי כמעט בכל יום ויום משתנים בעולם שנויים הרבה מאד ביום אחד, כי יש קור וחום וגשם ושלג ורוח ואויר צח וכיוצא בזה שנויים רבים אין מספר שנעשין ביום אחד על פי הרוב. ומי יוכל לכון ולידע זאת. מה רבו מעשי ה' מאד עמקו מחשבותיו. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת על פי חכמות חיצוניות שלהם כל השנויים הנעשים ביום אחד (וגם בספרי התכונה בעצמם מבאר שענין זה של הלוחות הנ"ל אינו ברור כלל. כמו שכתוב בסוף ספר נחמד ונעים, עיין שם):

רכב עריכה

שמעתי בשמו שדבר עם איש אחד שהיה לו בלבולי אמונה. וחזק אותו רבנו זכרונו לברכה ואמר לו שאיתא שכל התהוות מעשה בראשית היה רק בשביל מה שצפה השם יתברך שיהיו אנשים שיהיה להם יסורים בענין האמונה הקדושה מחמת הבלבולים והכפירות העולים על מחשבתם רחמנא לצלן, והם יתגברו כנגד אלו המחשבות ויתחזקו באמונה. ורק בשביל זה ברא השם יתברך את כל מעשה בראשית. ועל ידי דבורים אלו נתחזק זה האיש מאד תמיד בכל עת שבאו עליו בלבולים הנ"ל. וכן מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים שעקר הבריאה היה בזכות האמונה, כמו שכתוב: וכל מעשהו באמונה:

רכג עריכה

בענין שהיו מספרים לפני רבנו זכרונו לברכה והיו משבחים מאד את פרוש רש"י ושאין צריכין ללמד פרוש אחר על המקרא על פי פשוט כי שאר הפשטנים רבם הולכים על פי דרכי החקירות וכו' (כונת הדבר כי יש כמה פשטנים שהם כנגד דברי רבותינו זכרונם לברכה והם הולכים על פי דרכי החקירה קצת בכמה מקומות, ואלו הפשטנים אין צריכין ללמד אותם כי אם רק פרוש רש"י זכרונו לברכה). ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה: זה אינך יודע שרש"י זכרונו לברכה הוא כמו אחיה של התורה הקדושה, כי כל תינוקות של בית רבן וכל ישראל כלם לומדים את התורה שבכתב ושבעל פה עם פרוש רש"י. ומזה מובן עצם גדלת רש"י זכרונו לברכה:

רכד עריכה

בענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאסור להסתכל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, אמר רבנו זכרונו לברכה שכל אדם ואדם יש לו בחינת מה למעלה מה למטה וכו' לפי מדרגתו שאסור לו להסתכל בהם. כי אצל קצת מסתים שכלו אצל הגלגלים ורקיעים, ואסור לו להסתכל להלן יותר. וגם כל הפילוסופים והמחקרים, כל שכלם וחקירתם הוא רק עד הגלגלים ולמעלה מזה אין יודעים כלום. וגם במה שתחת הגלגלים טעו הרבה בכמה דברים עד שנפל ביניהם מחלוקות גדולות בכל דבר, וכבר מבאר שאסור להסתכל בהם כלל. והכלל שכל אדם במקום שמסתים שכלו אסור לו להלך יותר, כי זהו אצלו בחינת מה למעלה מה למטה, רק לסמך על אמונה לבד:

רכה עריכה

רבנו זכרונו לברכה כשהיה באומאן שאל אותו אחד אם אפשר לידע חכמת הקבלה בלי תעניתים ומקואות, כי אחד אמר שאי אפשר לידע הקבלה כי אם וכו'. השיב: אפשר לידע החכמה בלא הנ"ל, כי הוא חכמה וכו'. ואמר אז שמה שקשה להבין ספר העץ חיים וכו', הוא מחמת שלא נכתב כסדר. ואמר שבמקום שחכמת הפילוסופיא מסתימת שם מתחיל (חכמת האמת שהוא) חכמת הקבלה. (פרוש כי הפילוסופים לא חקרו כי אם עד הגלגלים. ומשם ולמעלה אין יודעים מאומה. וגם בהחכמות שמהגלגלים ולמטה גם כן הם נבוכים מאד ברבם ככלם כידוע להם בעצמם. וחכמת הקבלה מתחלת במקום שמסתימת חכמתם, דהינו מהגלגלים ולמעלה, כי כל עולם העשיה עם הגלגלים בכלל כוללת חכמת הקבלה בתבה אחת שהוא עולם העשיה. וכל חכמת הקבלה הוא מעשיה ולמעלה שהוא יצירה ובריאה ואצילות למעלה למעלה וכו'. וגם בעשיה בעצמה בפנימיות העשיה דהינו רוחניות העשיה אין להפילוסופים שום ידיעה כלל. אבל חכמת הקבלה מדברת רק משרש העשיה ברוחניות ומשם ולמעלה. נמצא שבמקום שמסתימת חכמתם של המחקרים משם מתחלת חכמת הקבלה). גם אנכי שמעתי מפיו הקדוש לענין השגותיו הנוראים, שדבר כמה פעמים מזה ואמר: הלא אצל המחקרים מסתימת ידיעתם בגלגלים. ונדמה להם שמשם ולמעלה הוא רק עצם האלקות יתברך. ובאמת כל למוד הקבלה הוא בעולמות ומדרגות שמשם ולמעלה. כמו כן אפלו מי שהשיג חכמת הקבלה היטב שהוא חכמת האמת אף על פי כן אין חקר לתבונתו, כי עדין יש גבוה מעל גבוה וכו'. וכן פעם אחת ראה ספר אחד שמלקט מכתבי האר"י זכרונו לברכה שאינם מצויים שמדבר מהשתלשלות והמדרגות שקדם האצילות שהוא עולם המלבוש וכו' כמו שכתוב בספר ויקהל משה וכו'. ודבר עמי מזה ונפלאתי מאד על זה מה שיש למוד בקבלה גם למעלה מאצילות ונדמה לי שאין גבוה יותר, ושחק. ואמר אז גם כן: הלא אצל המחקרים נדמה שמסתים הידיעה בגלגלים וכו' כנזכר לעיל. וכונתו היה כמו כן אפלו בידיעת האמת למעלה למעלה יש עוד גבוה מעל גבוה בלי שעור וערך וכו', כי לגדלתו אין חקר. וענין זה אי אפשר לבאר בכתב:

רכו עריכה

פעם אחת שחק ואמר: אם היו מניחין לכנס מת אחד בין המחקרים כשיושבין וחוקרין בחכמתם היו מתבטלים כל החכמות שלהם:

מדבר ממעלת ההתבודדות

רכז עריכה

מצאתי כתב יד החברים שאמר שטוב יותר שההתבודדות יהיה מחוץ לעיר במקום עשבים כי העשבים גורמים שיתעורר הלב:

רכח עריכה

שמעתי בשמו שאמר: בודאי נמצאים כשרים אף על פי שאין להם התבודדות. אבל אני קורא אותם "פלייטיס"; מבהלים ומבלבלים. ופתאום כשיבוא משיח ויקרא אותם יהיו מערבבים ומבלבלים. אבל אנחנו נהיה דומים כמו האדם אחר השנה שדעתו נוחה ומישבת היטב כן תהיה דעתנו נוחה ומישבת עלינו בלי מהומה ובלבול:

רכט עריכה

שמעתי בשמו שהיה מדבר עם אחד מבני הנעורים והיה מחזק אותו מאד מאד בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו כדרכו זכרונו לברכה. ואמר לו שבתחלה זה היה עקר התפלה מה שהיה כל אחד מדבר מה שבלבו לפני השם יתברך בלשון שהיו מדברים בו כמבאר ברמב"ם בתחלת הלכות תפלה. עין שם שמבאר שם זאת היטב שבתחלה היה זה עקר התפלה וכו'. אך אחר כך ראו אנשי כנסת הגדולה וכו' ותקנו סדר התפלה עין שם. אבל על כל פנים מדינא זהו עקר התפלה. על כן גם עכשו שמתפללין סדר התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני השם יתברך תפלות ותחנות ובקשות מלבו בלשון שמבין שיזכהו השם יתברך לעבודתו באמת כי זה עקר התפלה כנזכר לעיל. ועין במקום אחר בכמה מקומות בדברינו כמה האדם צריך להרגיל עצמו ולחזק עצמו בהנהגה זו שעל ידי זה דיקא באו כל הצדיקים למדרגתם עין שם היטב:

רל עריכה

שמעתי מרבי נפתלי נרו יאיר ששמע מרבנו זכרונו לברכה שטוב כשהלב של איש הישראלי נמשך כל כך להשם יתברך עד שבכל עת ועת שידפקו על הלב יתחיל תכף להתלהב ולהשתוקק להשם יתברך בכלות הנפש כראוי. ועשה אז תנועות בידיו על ענין זה. ואמר שאפלו כשיושבין בין אנשים ישא ידיו ולבו לה' ויצעק אליו בכלות הנפש. והרים אז ידיו בהתעוררות נפלא ואמר הפסוק: אל תעזבני ה' אלקי בקול נעים של תחנה וגעגועים נפלאים להשם יתברך. ותפס זאת לדגמא. שכך ראוי לאיש ישראלי שאפלו כשהוא בין אנשים יתעורר בכל פעם להשם יתברך בהתעוררות נמרץ כנזכר לעיל:

רלא עריכה

ספר לי אחד מאנשיו שפעם אחת שאל את רבנו זכרונו לברכה: מהו החלוק שבין לב נשבר למרה שחורה. השיב לו: לב נשבר הוא כך שאפלו כשעומד בין העולם יחזיר פניו ויאמר רבונו של עולם וכו'. ובאותה שעה בעצמה ובתוך כך אמר רבנו זכרונו לברכה בעצמו: רבונו של עולם, בהתעוררות נפלא ובנשיאת ידים בהשתוקקות נמרץ כדרכו:

רלב עריכה

עוד שמעתי מפי הנ"ל שכמה פעמים נכנס אליו ורצה לדבר עמו, ולא היה יכול לפתח פיו לדבר לפניו מה שבלבו. ופעם אחת היה עומד ומשמשו, והיה בדעתו לדבר עמו מיד, אבל לא היה יכול לפתח פיו כלל. ואחר כך צוה רבנו זכרונו לברכה שיושיט לו מנעליו לנעלם לכבוד שבת, כי היה אז אחר יציאה מהמרחץ בערב שבת. ואז בעת שהושיט לו מנעליו ענה רבנו זכרונו לברכה מעצמו ואמר לו: תרגיל עצמך לדבר לפני השם יתברך ואז תוכל אחר כך לדבר עמי גם כן. אחר כך בעת שזכה לדבר עמו, אז כשנכנס אליו ורצה גם כן לדבר והיה קשה עליו מאד לדבר, ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: גבור אחד חגר מתניו לכבש חומה חזקה. ואחר כך כשבא אל השער היה ארוג על השער מטוה מקורי עכביש שסתם השער. וכי יש שטות מזה שיהיה חוזר ממלחמתו מחמת הסתימה של הקורי עכביש. (והנמשל מובן). ואחר כך אמר לו: העקר הוא הדבור. שעל ידי הדבור יכולין לכבש הכל ולנצח כל המלחמות. ואמר: אף על פי שיכולין להתבודד במחשבה, אבל העקר הוא הדבור. ומבאר הנמשל ממילא לענין מה שקשה על האדם לדבר לפני השם יתברך או לפני הצדיקים האמתיים מה שבלבו. וכל זה מחמת בושה וכבדות שלו שאין לו עזות דקדשה, בודאי הוא שטות גדול. כי הלא הוא רוצה לכבש בדבורו מלחמה חזקה שהוא מלחמת היצר. ועכשו כשהוא סמוך לדבר, ולכבש ולשבר חומות ולפתח שערים על ידי הדבור, ובשביל מניעה קלה מחלישות דעתו וכיוצא ימנע חס ושלום מלדבר, כי הלא המניעה הזאת נחשבת לסתימה של קורי עכביש כנגד החומות שרוצה לשבר בדבורו. גם ספר לי האיש הנ"ל שרבנו צוה לו שיהיה לו התבודדות שתי שעות ביום; שעה אחת שילך וישתוקק ויכין עצמו לדבר ויערך לבו לכך, אחר כך ידבר שעה אחת:

רלג עריכה

שמעתי מאיש אחד מאנשיו, שפעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה עמו מענין בגדים. ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל. הינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד, יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו, אף על פי שהעקר להתפלל על העקר, דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל. ואמר שמי שאינו מתנהג כך אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו, אבל כל חיותו הוא כמו בהמה שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה וכו'. כן הוא חיותו שנותן לו השם יתברך, כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפלה מהשם יתברך על כן כל חיותו הוא כמו חיות בהמה ממש, כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפלה ותחנונים דוקא:

וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד שהיה קצת מכרח לי. ואמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם, כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה וגם כי לא היה מכרח ביותר. ענה ואמר (בלשון תמה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה. ואחר כך ספר מעשה קטנה מענין בטחון אפלו על דברים קטנים מאיש אחד ממז'בוז'. והכלל שעל כל הדברים שבעולם צריכין להתפלל להשם יתברך. וכן מבאר באלף בית בספר המדות] עין שם:

רלד עריכה

שמעתי בשמו לענין התחזקות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו אמר שאפלו אם עוברים ימים ושנים הרבה, ונדמה לו שלא פעל עדין בשיחתו ודבוריו כלום, אף על פי כן אל יפל מזה כלל כי באמת בודאי עושים הדבורים רשם. והביא משל כמו מים היורדים על האבן אף על פי שנדמה לנו שאין להמים כח כנגד האבן הקשה ואין נכר רשם המים באבן, אף על פי כן כשהמים יורדים על האבן כמה וכמה זמנים רצופים הם עושים נקב בהאבן כנראה בחוש, כמו כן אפלו אם לבו לב האבן ואין נכר בו רשם דבוריו ותפלתו, אף על פי כן ברבות הימים והשנים ינקב לבו האבן על ידי שיחתו כמו אבנים שחקו מים, כנזכר לעיל:

וכבר מבאר הרבה מענין התחזקות בהתבודדות שהוא שיחה בינו לבין קונו בספרים הנדפסים שמכבר, עין שם היטב. והעקר שתקים הדברים ככל הכתוב שם וכאן למען ייטב לך לעד:

(שיחות מורנו הרב רבי נחמן

רלה עריכה

כבר מבאר בלקוטי תנינא סימן מ"ד שרבנו זכרונו לברכה הזהיר מאד לבלי להחמיר חמרות יתרות בשום דבר כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ולא נתנה התורה למלאכי השרת וכו'. ואמר אז שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החמרות והדקדוקים. וכעין שמצינו בגמרא:אביך במאי זהיר טפי וכו'. ואף על פי כן גם באותה המצוה אל יכנס בחמרות של שגעון ושטות ומרה שחורות רק ידקדק בה בלי שגעון בכל החמרות. אבל בשאר כל המצוות אין צריכין להחמיר כלל. והלואי שנזכה לקים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חמרות. וגם בענין החמרות יתרות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדאי ונכנסים במרה שחורות גדולות והאריך בשיחה זו אז כי איש אחד מאנשינו שאל לו זכרונו לברכה שאלה אחת בענין איזה חמרה בפסח איך להתנהג. ואז התלוצץ ממנו מאד. והרבה לדבר מענין זה שאין צריכין לחפש אחר חמרות יתרות ושגעון ובלבולים. ואמר שהוא בעצמו גם כן כבר היה שקוע בענין זה מאד שהיו עולים על דעתו חמרות יתרות מאד מאד ופעם אחד היה חושב מחשבות בענין המים על פסח שחשש שמא יש איזה משהו במים ששואבין, ואם יכין לו מים על כל ימי הפסח כמו שנוהגין קצת. גם זה לא הוטב בעיניו, כי קשה לשמר היטב המים מערב פסח על כל ימי הפסח. ולא הוטב בעיניו שום מים רק מי מעין הנובעים ויוצאים והולכים ובאים מים חדשים בכל עת. אבל במקום שהוא זכרונו לברכה היה יושב לא היה שום מעין כזה. והיה בדעתו לנסע על פסח למקום שיש שם מי מעין כזה. כל כך נכנס בחמרות ומרה שחורות ודקדוקים יתרים. אבל עכשו הוא מתלוצץ מזה כי אין צריכין לחפש אחר חמרות יתרות אפלו בפסח. והאריך בשיחה זו הרבה אז כי עקר העבודה באמת הוא תמימות ופשיטות להרבות בתורה ותפלה ומעשים טובים בלי לחפש לחדש דוקא חמרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים. ולא נתנה התורה למלאכי השרת. ואמר אז שבשביל זה עזבו העולם חכמות הדקדוק ואינם עוסקים בו כלל, כי דקדוק אין צריכין כלל, כי אין צריכין לדקדק על עצמו יותר מדאי לבקש חמרות יתרות. והאריך בזה עוד ואמר אז שאין שום דבר שיהיה חיוב בדוקא ואם לאו וכו'. רק אם יוכל יוכל ואם לאו אנס רחמנא פטרה וכבר מבאר זאת במקום אחר:

רלו עריכה

אמר לאחד שהיה חולה גדול מאד ויסוריו היו קשים מאד מאד, כי היה חולה מטל על ערש דוי, והיה לו כאב השנים כמה וכמה זמנים בכאב מפלג ועצום מאד מאד בלי שעור, עד שכל פניו נעשה נפוחות (שקורין גישוואלין), והכרחו בתחבולות גדולות של דאקטורים מפלגים להוציא שניו. וגם באיברים הפנימיים היה חולה גדול עד למיתה, ויסוריו היו בלי שעור. ואמר רבנו זכרונו לברכה אליו שכל היסורים הקשים והמרים שסבל כמה שנים, כלם הם טובים יותר מכויה אחת בגיהנם. כויה אחת בגיהנם גרוע מזה. (עס איז אלץ בעסיר איידיר איין בריא אין גיהנם איין בריא אין גיהנם איז ארגיר דער פון):

רלז עריכה

אמר שצריך לזהר מאד לבלי להוציא מפיו דבור של רשעות חס ושלום אפלו בדרך לצנות, דהינו שלא לומר חס ושלום על עצמו שיהיה רשע חס ושלום או שיעשה עברה זאת חס ושלום, אף שאומר זאת בדרך לצנות ואין בלבו כלל לעשות זאת, אף על פי כן זה הדבור מזיק לו מאד ויכול להכריחו חס ושלום אחר כך לעשות זאת שהוציא מפיו אף על פי שלא אמרה מלבו רק בדרך לצנות. ועל ידי זה נכשל יהוא המלך, על ידי שהוציא מפיו ואמר יהוא יעבדנו הרבה אף על פי שבלבו היה לבלי לעבדו רק אמר זאת בדרך לצנות כדי להטעות את עובדי הבעל כמבאר שם במקרא, אף על פי כן נכשל אחר כך על ידי זה עד שעבד בעצמו עבודה זרה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. על כן צריכין לזהר מזה מאד כי ברית כרותה לשפתים וכו', כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה:

רלח עריכה

היה מדבר עם אחד, בתוך כך שמע אחד שהיה מתפלל תפלת ערבית ואמר: ותקננו בעצה טובה מלפניך, ואמר אותו האיש במהירות אלו התבות: ותקננו בעצה וכו'. וענה רבנו זכרונו לברכה ואמר לזה שעמד אצלו: הראית שזה חוטף במהירות אלו התבות: ותקננו בעצה טובה וכו', הלא אלו התבות צריכין להתפלל בהתעוררות גדול ובכונה גדולה מעמקא דלבא מאד, כי זאת היא תפלה יקרה מאד מאד כי מאד צריכין לבקש רחמים מהשם יתברך שנזכה שיתן לנו השם יתברך עצה טובה שנזכה לידע איך להתנהג וכו'. ודבר זה מובן מאד לכל מי שרוצה לכנס בעבודת השם שצריכין לבקש מאד מהשם יתברך על זה שנזכה לעצה טובה מלפניו יתברך. ואמר על עצמו: כשמגיע היום אני מוסר כל תנועות שלי של כל היום אליו יתברך שיהיו כל התנועות שלי ושל בני ושל התלויים בי, שיהיו הכל כרצונו יתברך וכו'. וכן כשמגיע שבת או יום טוב וכיוצא אני מוסר היום להשם יתברך שיהיה כל הנהגת אותו השבת כרצונו יתברך, ואחר כך כמו שמתנהג אצלו באותו היום או באותו השבת וכיוצא שוב אינו מבלבל דעתו אחר כך כלל, אם היה הנהגת של אותו היום כראוי, והבן:

רלט עריכה

אמר: שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, כי האדם כשעושה לעצמו מלבוש, אזי בתחלה כשהוא חדש חשוב אצלו ביותר, ואחר כך כל מה שמזקין אצלו המלבוש נתקלקל בכל פעם יותר ונתמעט חשיבותו בכל פעם כשמזקין, אבל הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ובתחלה היה העולם מקלקל, ואחר כך בכל פעם נתתקן העולם ונחשב העולם אצלו יותר, כי אחר כך בא אברהם יצחק ויעקב ואחר כך משה רבנו עליו השלום וכו'. וכן בכל פעם באים צדיקים ומתקנים בכל פעם את העולם יותר ויותר ונחשב בכל פעם אצלו יתברך העולם ביותר, ואחר כך בסוף יבוא משיח במהרה בימינו, ואז יהיה גמר תקון העולם:

רמ עריכה

שמעתי מר"א מטעפליק שאמר לו לענין מה שרצון רבנו זכרונו לברכה לא היה שיהיה מלמד כנ"ל, והוא הוכיח לו שטוב יותר להיות מלמד, וספר לו בשם הבעל שם טוב זכרונו לברכה שמספרים בשמו שטוב להיות מלמד. ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה: איני יודע אם הבעל שם טוב זכרונו לברכה אמר כך, ואפלו אם אמר כך, כל צדיק הדור יש לו כח לעשות גדרים ולהנהיג את העולם כפי אותן הדורות. ואני אומר עתה שטוב לעבודת הבורא יתברך שלא להיות מלמד. וספר לי הנ"ל בשנוי לשון מזה, אך זהו היוצא מדבריו. ופעם אחת דבר עם אחד מאנשיו שהיה מלמד, ושאל אותו: כמה יש לך שכר למוד לזמן, השיב לו: כך וכך. וחשב עמו כמה עולה על יום, בודאי עולה סך מועט מאד. ואמר לו: אם כן תחשב עוד כמה עולה על שעה אחת שכר למוד, בודאי לא יעלה כי אם דבר שבוש. אם כן כשאתה מבטל שעה אחת מלמודך, אתה אובד עולם הבא בשביל דבר שבוש בשביל גדול אחד או שנים, אבל כשתעשה משא ומתן ותגזל חלילה את חברך בהמשא ומתן איזה דבר שבוש גדול אחד או שנים על ידי איזה אנס מחמת שאי אפשר לזהר ולדקדק על פרוטה אחת, בודאי ימחל לך, אבל השעה שאתה מבטל מלמודך, בודאי אין הבעל הבית מוחל לך בשום אפן:

רמא עריכה

שמעתי בשמו שהקפיד מאד על המלמדים שלומדים בעיר אחרת חוץ לביתם וקרא אותם בלשון גנאי גדול, ואמר שהמלמד שלומד חוץ לביתו דומה אצלו כמו שפחה כנענית:

רמב עריכה

אמר: ענין עין הרע הוא, כי יש כח ממש בהראיה, כי כח הראות הולך לחברו ומזיקו כשעינו רעה, כי הראיה הוא כח ממש שהולך כח הראות ופוגע בהדבר הנראה, וכשעינו רעה מזיק בראיתו ממש כנ"ל, ועל כן נדה כשתסתכל במראה ימצא שם רשם דם כמובא:

ודע שסגלה לעין הרע, סנפיר של דג לעשן בו. וסימן: סנפיר בגימטריא רע עין. וביותר מסגל סנפיר של מין דגים שקורין אותו שלעיין, לשון נופל על לשון, של עין. עוד שמעתי בשמו זכרונו לברכה נסח אחר: לתלות הסנפיר הנ"ל על האדם או תינוק שמרגל שיהיה לו לפעמים עין הרע, יתלו עליו סנפיר הנ"ל וינצל כנ"ל. וספר לי עוד שאז אמר שעין הרע נמשך מהארבע מאות איש שהלכו עם עשו להלחם עם יעקב כמו שכתוב: וארבע מאות איש עמו. ואיתא שהלכו להטיל עין רעה חס ושלום במחנה של יעקב. וסנפיר הוא מספר ארבע מאות, שהוא מספר רע עין במכון כנ"ל. וכל זה הוא כנגד הארבע מאות איש של עשו הנ"ל שמהם נמשך הרע עין כנ"ל. ועל כן סנפיר מציל מזה כנ"ל. ועוד חשב אז כמה דברים שעולים ארבע מאות שהם שיכים לענין זה:

רמג עריכה

צוה לאחד שהיה אצלו חולה בתוך ביתו שיקום קדם אור היום ויאמר שיר השירים כלו. ואמר שכל הרפואות שבעולם כלם כלולים בשיר השירים. וכן היה שתכף היה שנוי להחולה וחזר לאיתנו:

רמד עריכה

שמעתי מאחד מחשובי אנשים, איש כשר וירא שמים ועובד את השם באמת, שאמר לו רבנו זכרונו לברכה שיש בני אדם עובדי השם שאין השם יתברך מראה להם מה שפעלו כל ימי חייהם, רק אחר מותם בעולם הבא אז יראו מה שפעלו. והבנתי שרבנו זכרונו לברכה אמר לו דבר זה לענין התחזקות לבל יפל בדעתו מה שכבר עסק בעבודת השם, ועדין אינו רואה בעצמו שום פעלה, כי יש שאינו יכול לראות כל ימי חייו מה שפעל כי אם לאחר כך כנזכר לעיל:

רמה עריכה

ספר עמי לעניל חדושי תורה; מי שזוכה לחדש איזה דבר בתורה, אמר בלשון תמה וחדוש: מהיכן לוקחין החדוש, כי באמת ענין חדושין מי שזוכה לחדש הוא דבר נפלא ונעלם מאד מאד, כי מהיכן לוקחין זאת. והמובן מדבריו היה שבזה שזוכין לחדש, בזה רואין התגלות אלקותו יתברך שהוא יתברך ממציא מאין ליש, כי בתחלה לא היה יודע כלל זאת החדוש, רק עכשו הוא לוקח ושואב ממקור החכמה שהוא בחינת אין הינו מאין סוף. ובזה אנו רואין בעיני השכל התגלות הבורא יתברך. ואחר כך דברתי עמו ואמרתי: הלא רואין זאת, כי לפעמים אני מתיגע קדם שאני מוציא דבור אחד בדחק גדול. (ולפעמים נפתח הלב ונובעין חדושים רבים). השיב: גם זה פלא וחדוש גדול, הינו כשאפלו אין מוציאין אלא דבור אחד בדחק גדול גם זה פלאות הבורא יתברך, כי מהיכן לוקחין אפלו זה הדבור. ובאמת מי שיש לו לב להבין וחפץ באמת יוכל לראות מזה אמתת מציאותו יתברך עין בעין. לא מבעיא מי שזוכה לחדש בעצמו הוא בודאי רואה ומבין בדעתו התגלות אלקותו יתברך וכנ"ל, אך אפלו מי שאינו בר הכי לחדש בעצמו גם הוא יכול לראות אמתתו וגדלתו יתברך על ידי חדושי תורה הנפלאים שרואה בספרים קדושים. ועל כן התורה הקדושה היא עדות נאמנה עליו יתברך כמו שכתוב: עדות ה' נאמנה, ועין מזה בספר לקוטי הלכות בהלכות עדות הלכה ה' ובהלכות פסח הלכה ט':

רמו עריכה

הייתי מסתכל על אכילתו. והיה מתכון שלא להכניס הדבר שאוכל לתוך הפה והחך. רק היה מכניס בין שניו והיה לועסו שם בלי סיוע החך. ומי שאוכל כך כמעט שאין מרגיש שום טעם באכילתו ואי אפשר לציר ענין זה בכתב אך המעין יבין זאת מעצמו. ומי שרוצה לשבר תאות אכילה בתכלית שלא יקבל שום תענוג מאכילתו על ידי עצה זאת בנקל יזכה לזה:

רמז עריכה

אמר: כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר הכבוד רחוק ממנו ביותר. כי כשאחד יש לו מעט מעות הוא יכול להחזיק המעות אצלו סמוך לבשרו, אבל כשיש לו הרבה מעות המעות שלו מנח בתבה. נמצא שהכבוד שהוא העשירות רחוק ממנו ביותר. וכן כשיש לו עוד יותר עשירות אזי מעותיו וסחורותיו מנחים בחנות וכיוצא ורחוק ממנו עוד יותר. וכשיש לו עוד יותר ויותר עשירות אזי הונו ועשירות שלו מנח במקומות ועירים אחרים רחוק עוד יותר ויותר ממנו. וכן כל מה שיש לו כבוד ועשירות יותר, אזי הכבוד רחוק ממנו ביותר. והקיסרים והמלכים שכבודם מרבה מאד, כבודם רחוק מהם עוד יותר כי המלך או הקיסר יושב בביתו וכאן מזמרין ומשוררין הקאפעליע* בשבילו לעת ערב כנהוג, כי בעסקי עולם הזה כל מה שיש לאדם כבוד ביותר הכבוד רחוק ממנו ביותר. אבל תורה ומעשים טובים כל מה שיש לו יותר הם סמוכים אליו ביותר:

רמח עריכה

אמר: טוב היה להאדם שיבחר לו איזה מקום וישב שם יומם ולילה ויעסק בתורה ותפלה ועבודת ה', וכשצריך לאכל ירוץ לתוך איזה בית ויקח שם בחפזון איזה חתיכת לחם וכיוצא להעביר רעבונו, ואחר כך יחזר לעבודתו:

רמט עריכה

אחד עמד לפניו בכפר ושמו וכו'. והיה מקבל גדול ולמדן, אבל דרכו היה שהיה בכעס תמיד על פועליו ומשרתיו וכיוצא, והכה אותם וכיוצא בזה. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: מפני מה כתיב: ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'. מדוע רע ולא רשע (ועין בזהר הקדוש שמדקדק גם כן דקדוק זה). אך מי שעובר עברה זו של ער חס ושלום, הוא רע תמיד (שקורין בלשון אשכנז בייז). דהינו שהוא איש רע ובכעס תמיד. ולא אמר רבנו זכרונו לברכה יותר. ותכף כששמע האיש הנ"ל דבורים אלו, נזדעזע לאחוריו ונפל עליו רתת וזיע ופחד ואימה גדולה ונוראה מאד בלי שעור וערך וכפף קומתו. ולא היה יכול להגביה ראשו ולא היה יכול עוד לעמד כלל לפני הדרת קדשת רבנו זכרונו לברכה. ונשמט מן הבית אל החוץ והתחיל לבכות ובכה הרבה הרבה מאד בדמעות שליש. ובקש מאד מאד מהמלמד שלו שהיה הנלמד שלו מאנשי רבנו זכרונו לברכה שיקרב אותו לרבנו זכרונו לברכה. ואחר כך ראה רבנו זכרונו לברכה שמנח אצלו על הקורה ספר. ושאל איזה ספר הוא, ונודע לו שהוא ספר קבלה. ואמר לו רבנו זכרונו לברכה שאין ראוי לו ללמד קבלה וכו'. אחר כך נסע אחרי רבנו זכרונו לברכה. וכששב לביתו חזר בתשובה גדולה ובחר לו חדר מיחד וישב שם ועסק בתורה ותפלה בהתעוררות גדול כמה שבועות, אך אחר כך חזר לכעסו. אך אף על פי כן היה כרוך תמיד אחר רבנו זכרונו לברכה. ואמר רבנו זכרונו לברכה להמלמד הנ"ל שישב אצלו עוד, כי כשתהיה אצלו טוב שיהיה איש כשר על ידך לפעמים שעה אחת ביום. אחר כך כשחזר לרע כעס כנ"ל היה לו קטטה עם משרתו ולא רצה לשלם לו. ועמד המשרת והלך רגלי מן הכפר אל העיר למקום רבנו זכרונו לברכה בקבלנא רבה עליו והקפיד רבנו זכרונו לברכה עליו מאד מאד. אחר כך התחיל רבנו זכרונו לברכה ללמד עליו זכות לפני המשרת ואמר לו: מה לעשות, הלא הוא עני ואין לו לשלם לך וכו'. ועוד יש בזה מעשה לספר וכו'. ובאמת אם נרצה לספר מעשיות שעברו אצל רבנו זכרונו לברכה עם אנשיו אפלו מה שעבר עם הקטן שבקטנים יכלו המון יריעות ולא תמלא האזן משמע. וכבר אמר רבנו זכרונו לברכה שיהיה כמה מעשיות מאנשיו, שמכל אחד ואחד יספרו הרבה מעשיות ומי שהיה רגיל לפני קדשתו הנוראה היה יכול לראות מופתים גדולים ונוראים בכל עת ובכל רגע. ועקר החדושים והמופתים הנוראים שראינו ממנו זכרונו לברכה הוא רק בענין התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שתכף כשנכנס אחד אצלו ורצה להתקרב להשם יתברך תכף נהפך מיד לאיש אחר ממש. ועצם היראה וההתעוררות וההתלהבות וההרהורי תשובה באמת לאמתו שהכניס בכל אחד ואחד שזכה לעמד לפניו אי אפשר לבאר ולספר אלו כל הימים דיו וכו', כי לא נראה כזאת ולא נשמע בעולם שיעורר להשם יתברך כל כך בהתעוררות כזה לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן:

רנ עריכה

שמעתי בשמו שאמר: מה לדאג על פרנסה; הלא אין דאגה וחשש כי אם שמא ימות ברעב אם לא יהיה לו פרנסה. ומה בכך כי ימות, כי גם בלא זה צריכין למות:


רנא עריכה

בימי אלול ועשרת ימי תשובה וימים נוראים עד הושענא רבא צוה לכמה אנשים לומר אז כל ספרי תנ"ך מתחלתם ועד סופם. וגם הוא בעצמו נהג כך כמה פעמים. גם היה גומר כמה ספרים בימים הללו ואיני זוכר לבארם היטב:

רנב עריכה

שמעתי בשמו שאמר: כשמקרבים לצדיק האמת, טועמים טעם גן עדן כי איתא בזהר הקדוש שהצדיק הוא גננא דגינתא:

רנג עריכה

איש אחד מחשוכי בנים והיה מאנשי רבנו זכרונו לברכה, ופעם אחת היה בבית רבנו זכרונו לברכה, והיה יום אחד שנכנסו אצלו כמה חשוכי בנים ושחרו אותו שיעזר להם. ונכנס האיש הנ"ל מאנשיו גם כן ובקש אותו גם כן עבור בנים. השיב לו: מה הרעש הזה, הלא עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וזהו העקר, על כן העקר לבקש על יהדות שתזכה לילך בדרך הישר וכו'. בודאי אם אפשר לזכות לבנים בגשמיות בודאי מה טוב, אבל העקר הוא לשום לב להתקרב להשם יתברך כי זה עקר התולדות וכו' כנזכר לעיל. ומאז פסק אותו האיש הנ"ל להפציר אותו עבור בנים והלך ועסק רק בעבודת ה' כדרך אנשי רבנו זכרונו לברכה. אחר כך שוב פעם אחת היה רבנו שם ונכנסו גם כן חשוכי בנים אצלו ובקשו אותו זכרונו לברכה עבור בנים. וזה האיש הנ"ל שוב לא פתח פיו לבקש אותו על זה. והתחיל רבנו זכרונו לברכה בעצמו ואמר לו: אף על פי כן טוב שיהיו לך בנים ואמר לו: לך והבא לי מאה רובל סוג, והלך מהרה והביא לו. ובאותו הלילה היה ליל טבילה ונפקדה אשתו ותהר ותלד בן. יהי רצון שיזכו לגדלו לתורה ולחפה ולמעשים טובים אמן:

רנד עריכה

לענין קדשת שבת אמר ששבת דומה כמו שיש חתנה גדולה מאד ושמחים ומרקדים שם הרבה מאד מאד בשמחה וחדוה גדולה. ועומד אחד ומלביש עצמו בבגדיו היקרים ורץ מהרה ורוצה לכנס ולשמח שם. אבל צריכים זכיה שיוכל לראותו מן החרכים מתוך סדק קטן (שקורין שפארינע):

רנה עריכה

קל יותר לתן עצה לאחר מלעצמו. כי כשהאדם בעצמו צריך לעצה קשה לו מאד. כי בתחלה חושב מחשבות ויש לו כמה סברות והוכחות שצריך לעשות ולהתנהג כך, ואחר כך כשנגמר בדעתו דרך זה, בתוך כך חוזר ועולה במחשבתו סברא אחרת, ובזה חוזר וסותר כל דרך העצה וההנהגה ראשונה שהיה בדעתו, ויש לו הוכחות וסברות רבות להפך ממש. אשרי הזוכה לעצה שלמה ונכונה מהשם יתברך באפן שלא יאבד עולמו בחנם חס ושלום:

רנו עריכה

שבח את אקדמות מאד מאד ואמר שישראל מחמת שהם משקעים ורגילים כל כך בטוב על כן אין מרגישין כל כך את שבח מעלת גדלת השבח הקדוש הזה של אקדמות שאומרים בשבועות. ואמר: מי שיודע מעלת השיר של אקדמות עם הנגון שלו כמו שרגילין העולם לזמר אותו בנגון הידוע הוא דבר נפלא וחדוש גדול מאד. והתחיל לומר קצת איזה תבות מאקדמות עם הנגון. ואמר שאקדמות הוא שיר של חשק. (עין בהמעשה של הבערגיר, שם מדבר משיר של חשק). כל זה ספר בשבועות אחר תפלת שחרית בבקר השכם כנהוג בשבועות והיה יושב אצל הסעדה של מאכלי חלב וכבר התפללו בבית הכנסת פעם שני. וזמר החזן אקדמות ואז דבר עמנו ממעלת השיר הקדוש הזה והפליג במעלתו מאד:

רנז עריכה

אמר שיודע כל מה שחטא האדם. ואמר: עיני ה' אל צדיקים, היינו שהצדיקים יש להם עיני ה'. וזהו עיני ה' אל צדיקים, שעיני ה' הם אצל הצדיקים ועל כן בודאי הם יכולים להסתכל בעיני ה' ולדעת כל מה שעבר האדם. ולכמה בני אדם גלה ואמר להם כל מה שעברו:

רנח עריכה

הוכיח אותנו מאד לעשות מצוות הרבה. והנראה מכונתו היה שרצונו שנהיה עוסקים במצוות גם כן, דהינו לקבץ נדבות ולעסק בגמילות חסדים וכיוצא בזה. ואמר לנו בזו הלשון: עפיס טוט איר גאר קיין מצוות ניט. וכונתו היה כנזכר לעיל:

רנט עריכה

פעם אחת אמר: צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שהוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו. נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון. כמו כן הוא כל עניני כסופין וגעגועים דקדשה להשם יתברך ולעבודתו באמת. וזהו עקר תענוג עולם הבא שאז יזכו לרצון ולכסופין בחינת רעוא דרעוין שהוא בחינת הסתלקות משה. והוא בחינת ארבע מאות עלמין דכסופין דירתין צדיקיא לעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב: ארבע מאות שקל כסף וכו' כמבאר בזהר הקדוש דכסופין דיקא. כי אז יזכו לצמאון ולכסופין אמתיים להשם יתברך שזהו עקר התענוג של עולם הבא שיזכו בכל פעם לרוות צמאונם:

רס עריכה

פעם אחת דבר עמי והפליג במעלת ההשתוקקות והכסופין והגעגועים לדברים שבקדשה אף על פי שאינו זוכה לעשותם, אף על פי כן ההשתוקקות והגעגועים בעצמן טובים מאד וכו', וכמבאר בדברינו כמה פעמים. ואז הביא ראיה לזה מהדין המבאר בשלחן ערוך ארח חיים סימן ס"ב, שמי שהוא במקום שאינו נקי ואינו יכול לקרות קריאת שמע יהרהר בלבו. ופרשו שם שהפרוש הוא שיהרהר בלבו שהוא צריך לקרות קריאת שמע ואינו יכול ויצטער על זה והוא מקבל שכר על זה עין שם. נמצא שההשתוקקות והגעגועים שמצטערים לעשות המצוה אף על פי שאינם יכולים לגמרה הם גם כן יקרים מאד ומקבלים שכר עליהם:

מה שמצאתי מכתבי יד איש ולא נכתב כסדר

וכתקונו, ומה שהוצאתי משם העתקתי, וזהו:

רסא עריכה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף. כתיב: רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה'. רגל הוא בחינת אמונה שעליה עומדים כל המדות וכל התורה כלה כמו שמובא במקום אחר. וכמו שאמרו: בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה, כי האמונה יסוד ושרש כל התורה והעבודה. וצריך שיהיה האמונה ברורה וזכה בלי שום ערבוב, שלא תהיה בבחינת ערב. ואמונה הוא צנור כל ההשפעות וכל הברכות כמו שכתוב: איש אמונות רב ברכות. ועל ידי הכפירות אזי הקלפות הם נוטלין חס ושלום ההשפעות והברכות, כי סביב רשעים יתהלכון, שהם הכפירות שמסבבין את הקדשה, דהינו האמונה. ועל כן כשמניחין חס ושלום הכפירות לכנס במח אזי נפגם האמונה חס ושלום ואזי הם נוטלין ההשפעות והברכות חס ושלום. ועקר הכפירות שבאין להאדם ומבלבלין את האמונה הם באים מגדלות, כי מי שיש בו גסות, הקדוש ברוך הוא אומר: אין אני והוא יכולין לדור. נמצא שעל ידי גדלות נסתלק הקדוש ברוך הוא ממנו ואזי באין כפירות שזהו בחינת הסתלקות השם יתברך והסתרת פניו ממנו. וצריך כל אדם להשגיח בעינא פקיחא לראות שפלותו ורוממות השם יתברך, ובודאי לא יבוא לגדלות וכפירות. וזהו על ידי שבת, על ידי שמקבלין שבת בכבוד גדול ובקדשה כראוי. כי שבת הוא בחינת עין, שעל ידי זה זוכין לראות שפלותו ורוממות השם יתברך, כי שי"ן של שבת הוא תלת גונין דעינא, ובי"ת הוא בחינת בת עין. ועל ידי זה זוכין לראות שפלותו. עין במקום אחר שם מבאר יותר מזה (בסימן ע"ט בלקוטי מוהר"ן חלק ראשון). נמצא שעל ידי שמירת שבת נצולין מגדלות ואזי זוכין לאמונה כנזכר לעיל. וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: כל השומר שבת כהלכתו אפלו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כי על ידי שבת משברין ומבטלין הכפירות שהם עבודה זרה וזוכין לאמונה כנזכר לעיל. ועל ידי פגם אמונה, דהינו כפירות עבודה זרה, על ידי זה דינא שריא חס ושלום כי כל זמן שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם, וזה בחינת אלקים פגימת הלבנה. כי אלקים בחינת לבנה כמו שכתוב: שמש ומגן ה' אלקים. והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בעולם הזה לא כשאני נכתב אני נקרא. כי נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, ולעולם הבא נכתב ונקרא ביו"ד ה"א. וזהו מחמת פגימת הלבנה שנמשך על ידי פגם האמונה כנזכר לעיל. על כן אי אפשר שיהיה הקריאה והכתיבה אחת כי מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. (פרוש, כי הקריאה והכתיבה הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהוא בחינת ה' אלקים בחינת חמה ולבנה. בחינת שמש ומגן ה' אלקים. ומחמת שהלבנה נפגמת כעת על ידי פגם אמונה שהוא בחינת לבנה כנ"ל, על כן אי אפשר שתהיה הקריאה והכתיבה כאחד כדי שלא תראה חמה פגימתה של לבנה. אבל לעתיד יתמלא פגימת הלבנה. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד ויהיה הכתיבה והקריאה אחד בשם יו"ד ה"א כנזכר לעיל). נמצא שכל מה שהאדם זוכה לאמונה יתרה נתקרב ונתיחד יחוד יותר בחינת הוי"ה לשם אלקים ונכללים יחד כמו שיהיה לעתיד. ויעקב הוא בחינת שמש שהוא בחינת הוי"ה, ויצחק הוא בחינת אלקים בחינת לבנה. וזהו: וישב יעקב בארץ מגורי אביו, דהינו שנתישב ונתיחד בחינת יעקב בבחינת יצחק, בחינת ה' הוא האלקים, שנתיחד ה' עם אלקים, חמה ולבנה. (וזהו: בארץ כנען, לשון הכנעה ושפלות, כי זה זוכין על ידי שפלות שעל ידי זה זוכין לאמונה וכו' כנ"ל, נראה לי). וזהו: אלה תולדות יעקב יוסף. יוסף זה בחינת תוספת שבת כי על ידי שבת זוכין לשפלות. ועל ידי זה זוכין לאמונה שלמה שעל ידי זה נתמלא פגימת הלבנה ונתיחד הוי"ה ה עם אלקים בחינת יעקב ויצחק כנזכר לעיל. וזהו: רגלי עמדה במישור, כשזוכין לאמונה ישרה בשלמות בלי שום ערבוב, גם במקהלים אברך ה', כי אז אוכל לברך ולהזכיר שם הוי"ה, כי אז יתמלא פגימת הלבנה ויהיה ה' אחד ושמו אחד. ויהיה הכתיבה והקריאה אחת ונזכה לברכו במקהלים בשם הוי"ה ברוך הוא בחינת במקהלים אברך ה', כנזכר לעיל. ועל ידי זה נמשך שפע טובה וברכה כנ"ל. וזהו בחינת נר חנכה, כי שמן הוא בחינת חכמה בחינת עינים כמו שכתוב: ותפקחנה עיני שניהם. ופרש רש"י על שם החכמה נאמר, ועל ידי עיני החכמה זוכין לראות שפלותו, ועל ידי זה זוכין לאמונה שלמה כנ"ל. וזהו ששעור נר חנכה עד שתכלה רגל מן השוק (ל*), רגל זה בחינת אמונה כנ"ל וצריך להשגיח בעיני שכלו עד שיברר האמונה שהוא בחינת רגל מן השוק שהוא מקומות החיצונים בחינת כפירות, כי על ידי בחינת שמן של נר חנכה בחינת שכל זוכה לראות שפלותו ועל ידי זה זוכין לאמונה שלמה כנזכר לעיל:

רסב עריכה

עוד מצאתי מכתב יד החברים: דע שיש חן שמי שיכול להשתמש בזה החן הוא יכול לעשות שאלת חלום ולידע עתידות על ידי החלומות, כי בכל החלומות בודאי יש בהם עתידות רק שיש בהן כמה פסלת ותבן כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אין חלום וכו'. וגם יש חלומות ברורים כמו שכתוב: בחלום אדבר בו. ומי שיש לו זה החן הנ"ל חלומותיו צודקים בודאי אלא שאפלו כששומע חלום מאחר שמספר לו אזי נופל התבן והפסלת מן החלום ועל ידי זה שומע רק החלום המברר, ועל ידי זה יכול לפתר החלום ולידע העתידות מהם. ויוסף היה לו זה החן בחינת בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, לשון חן כמו שפרש רש"י, על ידי זה היה חלומותיו צודקים, כי השתמש תמיד בחלומות ופתר אותם מחמת שהיו חלומותיו צודקים ונכתבו בתורה. גם על ידי זה היה יכול לפתר חלומות כמו שכתוב בתורה:

רסג עריכה

ספר לי אחד שהיה משיח עמו זכרונו לברכה מענין בני הנעורים ששכיח מאד שנעשה קלקול ביניהם ובין נשותיהם ונפרדים זה מזה איזה זמן ולפעמים נעשה מזה פרוד לגמרי חס ושלום. אמר שזה מעשה בעל דבר שמניח את עצמו על זה מאד לקלקל השלום של בני הנעורים כדי שיתפסו במצודתו חס ושלום על ידי זה כי הוא אורב על זה מאד לתפסם בנעוריהם על ידי קלקול השלום בית חס ושלום שגורם בערמומיותו לקלקל השלום שביניהם והאריך בשיחה זאת:

רסד עריכה

הזהיר לכבד וליקר את אשתו, כי אמר: הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם; צער העבור והלדה והגדול, כאשר ידוע לכל עצם מכאובם וצערם ויסוריהם בכמה אפנים הקשים וכבדים מאד מאד. על כן ראוי לרחם עליהם וליקרם ולכבדם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אוקירו לנשיכו כי היכי דתתעתרו. וכן אמרו: דינו שמגדלות את בנינו וכו':

רסה עריכה

הזהיר מאד לבלי לאכל בצלים חיים כלל אפלו עם שמן או שומן ואפלו על ידי תערובות כגון על ידי ביצים וכיוצא, ואפלו בשבת. והלעיג על האומרים שבשבת מצוה לאכל דבר המזיק שהם בצלים חיים ואמר שהם מזיקים מאד לכמה דברים וחשב אז כמה עניני חולאת ומכאובים וחלישות שגורמים אך שכחתים בפרטיות. אך הכלל שהחמיר מאד והזהיר מאד לבלי לאכלם חיים כלל אפלו על ידי תערובות ואפלו בשבת רק מבשלים מתר לאכל. ובתחלה שאלנו אותו על זה מחמת ששמענו בשם הבעל שם טוב זה שהזהיר מאד לבלי לאכל בצלים חיים ואמר שבודאי כן הוא והתחיל לחשב לכמה דברים הם מזיקים וכו' כנ"ל, ואז שמענו כל הנזכר לעיל:

רסו עריכה

אמר שיש צדיקים שהם גדולים בתורה ובקיאים בספרים הרבה ובדרשות רבותינו זכרונם לברכה ומחמת זה דיקא אינם יכולים לחדש בתורה מחמת שהם בקיאים מאד כי כשמתחיל לומר תורה ורוצה לחדש איזה דבר מבלבל אותם בקיאותם הגדולה ומתחילים לומר מיד הקדמות הרבה ודברים הרבה מה שיודעים מספרים ומחמת זה נתבלבל דבריהם ואינם יכולים להוציא לאור איזה חדוש נאה. ותפס אז לדגמא גדול אחד בדורו שלא היה יכול לומר תורה מחמת זה. והמובן מדבריו היה כי כשרוצין לחדש חדושין צריכין לצמצם את מחו לבלי לרוץ מיד לבלבל דעתו ברבוי הקדמות שאינם מכרחים לחדושיו ויעשה עצמו כאינו יודע ואז יכול להוציא לאור לחדש חדושים הרבה בהדרגה כסדר ועוד דבר מזה אך אי אפשר לבאר דבר כזה בכתב והחכם יבין מדעתו:

רסז עריכה

אמר: מי שרוצה לחדש בתורה מתר לו לחדש ולדרש כל מה שירצה כל מה שיזכה לחדש בשכלו ובלבד שלא יוציא איזה דין חדש על פי דרושיו שדורש בדרך דרוש וסוד. והמובן מדבריו היה שאפלו בכונות האר"י זכרונו לברכה ודרכי הקבלה מתר לחדש בהם כאשר ישיג שכלו ובלבד שלא יוציא מהם שום דין חס ושלום:

רסח עריכה

איכה נחרב האולם וכו'. עד אן יצעק בשבי וכו'. עד אן וכו'. בן אמתך וכו'. ורמז עלי כמה אני צריך לצעק זאת לפניו יתברך, ותפס לדגמא איך הם מעוררים הלב ואמר אותם בנגון חצות בקול נעים עמק מאד. גם מהחרוז: דודי ירד לגנו, ספר ושבחו מאד. כי הוא מדבר מוכוח של כנסת ישראל עם השם יתברך ומעורר הלב מאד:

רסט עריכה

לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו. שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג. ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו'. ולפעמים יש להאדם בלבולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין עושין ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום. וויא מען טיט, טיט מען, אביא מעטיט ניט קיין שלעכץ חס ושלום:

רע עריכה

אמר: בהודו שאומרים בערב שבת במנחה יכולין לשבר לבו מאד ולפרש כל שיחתו שם כי שם מדבר מענין צרות הנפש מאד ומענין צעקה על כל דבר, והוא מובן לכל. כשאומרים וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין ראוי להתעורר מאד בשמחה גדולה והתלהבות גדול:

רעא עריכה

אמר: הלא החנוני דרכו להקיף בהקפה, שיתנו לו לאחר זמן. ומדוע לא יאמר האדם איזה קפיטליך תהלים או ללמד או לעשות שאר מצוות, ויהיה מנח ומוכן אצלו לעת הצרך. כי יהיה זמן שיצטרך לזה, שיגבה שכרו ופעלתו. לא יהא שנותן החנוני סחורה בהקפה וכו'. ולא שמעתי שיחה זו בעצמי מפיו הקדוש רק מפי אחר. וכפי הנראה שהיה בזה שיחה נאה ולא זכיתי לשמעה:

רעב עריכה

איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים. כי היה עתה בבתי ערכאות שלהם ולא ידעו הסופרים שלהם תבה אחת לקרותה היטב והוא פרשה להם. והיה לזה האיש הנ"ל גדלות גדול מאד על שהוא מלמד כל כך בלשונותיהם. ואחר כך יצא האיש הנ"ל והיה רבנו זכרונו לברכה מתלוצץ ממנו על שיש לו גדלות כל כך משטותים כאלה. וישב שם איש אחד מאנשיו שהיה למדן מפלג וירא ה'. וענה ואמר לרבנו זכרונו לברכה: אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות חס ושלום מדברי תורה. ושתק רבנו זכרונו לברכה איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבאר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כ"ב לקוטי מוהר"ן חלק ראשון, ועין בלקוטי תנינא סימן ס"ג בהתורה המתחלת כשיש מלחמות וכו', כי שם מובא מענין התפיסה של רבי עקיבא עין שם. נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים:

רעג עריכה

אמר: טוב להאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה נגון, כי נגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך. ואפלו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל להחיות את עצמו באיזה נגון כפי שיוכל לזמר אותו. כי מעלת הנגון אין לשער וכבר מבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה תורות גבוהות מענין נגון. ועין בסוף המעשה של השבעה בעטלירס, שם מרמז קצת מעלת הנגון, כי מבאר שם שעקר רפואת הבת מלכה שנפלה חלשות הוא על ידי נגון, הינו על ידי עשרה מיני נגינה כמו שמבאר שם, עין שם. והבן מאד עד היכן הדברים מגיעים:

כי גם הנשמה הקדושה של כל אחד מישראל היא נקראת בת מלך כידוע והיא מנחת במקום שמנחת אצל כל אחד ואחד עיפה ויגעה וחלושה בעוונותיה שהם העשרה מיני חצים שזרק וירה בה המלך שתפסה כמו שמבאר שם. וצריכין צדיק בעל כח גדול שיוכל לכנס לתוך כל המקומות שנפלה לשם ולהוציא ממנה כל העשרה מיני חצים ולידע כל העשרה מיני נגינה כי עקר רפואתה על ידי נגון ושמחה. והבן שם עוד דברים מתוך דבר. והעקר להוציא משם עצות טובות לשוב להשם יתברך באמת כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה:

רעד עריכה

טוב מאד להאדם שיהיה לו חדר מיחד לו לבדו לעסק שם בעבודת השם בתורה ותפלה. ובפרט התבודדות ושיחה בינו לבין קונו שלזה צריכין בודאי חדר מיחד:

רעה עריכה

ואמר רבנו זכרונו לברכה שאפלו הישיבה בעצמה שיושבין בחדר מיחד לבדו גם זה טוב מאד. ואף על פי כן אפלו אם אין זוכין שיהיה לו חדר מיחד אף על פי כן יכולין להתבודד ולדבר בינו לבין קונו. ואמר רבנו זכרונו לברכה שתחת הטלית הוא גם כן חדר מיחד, כי כשמשלשלין הטלית על עיניו יכולין לדבר בינו לבין קונו מה שרוצין. גם יכולין להתבודד ולפרש שיחתו כששוכב על מטתו ומכסה עצמו בהסדין כמבאר במקום אחר שכך נהג דוד המלך עליו השלום, שזהו בחינת: אשחה בכל לילה מטתי וכו'. גם יכולין לישב על הספר ויסברו אחרים שהוא לומד, והוא יכול לדבר בינו לבין קונו. ועוד יש לזה כמה תחבולות למי שחפץ באמת לנהג הנהגה זו של התבודדות העולה על הכל שהוא יסוד שרש הקדשה והטהרה והתשובה וכו' כמבאר כבר כמה פעמים. אבל טוב יותר להשתדל שיהיה לו חדר מיחד:

רעו עריכה

ספרו לי שפעם אחד היה מדבר עם אנשיו, והיה מוכיח ומיסר אותם הרבה בדברים על שעדין אינם עובדים השם יתברך כרצונו, כדרכו הטוב תמיד לדבר רק מזה. אחר כך אחר שהוכיח אותם הרבה, אחר כך נתרצה להם קצת והתחיל לקרבם ולדבר עמהם רכות ואמר: מה אני רוצה מהם, הלא אף על פי כן הם אנשים כשרים. והתחיל לדבר על לבם וכו'. אחר כך ענה ואמר: בודאי אתם אנשים כשרים אך אלו השם יתברך קטן כמו אנכי בודאי היה די מאד העבודה שלכם אבל באמת השם יתברך גדול מאד מאד. על כן בודאי צריכין לחזק בכל פעם ברצון חזק לעבדו כראוי לעבד אותו יתברך אשר לגדלתו אין חקר. והרים אז את עצמו והגביה ידיו למעלה ואמר: אבל השם יתברך גדול כל כך וכו' כנ"ל, ונשא ידיו למעלה בתנועה נפלאה לרמז על הפלגת גדלתו יתברך:

רעז עריכה

אמר שמעולם לא שתה אפלו מים קדם התפלה והקפיד מאד על אלו השותין קאווע וכיוצא בזה קדם התפלה:

רעח עריכה

אמר שנמצאים כמה מאמרים בזהר הקדוש שגלה רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו אחר הסתלקותו. וזה ענין ובחבורא קדמאה שכתוב בזהר הקדוש בפרשת פינחס ובשאר מקומות, כי העולם אינם מבינים מהו ענין ובחבורא קדמאה. אך האמת שהוא גלה להם כמה תורות אחר פטירתו. ומה שגלה להם קדם קרא חבורא קדמאה ובזה מישב היטב מה שנמצאים בספרי הזהר הקדוש ובתקונים פרוש על מימרות האמוראים שהיו אחר רבי שמעון בר יוחאי זמן מרבה. אך באמת אלו המאמרים גלה רבי שמעון בר יוחאי אחר פטירתו ואז כבר היו אלו האמוראים בעולם. אחר כך מצאתי ענין זה באיזה ספר:

רעט עריכה

פעם אחת אמר לי בזו הלשון. אין אז עס איז שוין גאר שלעכט, איז מין זיך גאר מבטל. ושאלתי אותו איך מבטלין עצמו. והשיב: מע פאר מאכט דאס מויל און דיא אויגין איז בטול. מזה מובן עצה שכשהבעל דבר מתגבר מאד מאד על האדם ומבלבל דעתו מאד בכמה מיני הרהורים רעים ובלבולים הרבה שקשה לו מאד לנצחם, אזי יבטל האדם עצמו לגמרי. כי כל האדם יכול לבטל עצמו לגמרי לפעמים. דהינו לסתם פיו ועיניו ולסלק דעתו לגמרי כאלו אין לו שום דעת ומחשבה כלל. רק יבטל עצמו להשם יתברך לגמרי:

רפ עריכה

שמעתי בשמו שאמר לענין מה שהצדיקים הם נעים ונדים בדרך, אמר שיש נשמות נדחות שאינם יכולים להתעלות כי אם על ידי מה שהצדיק נע ונד. ויש צדיק שאינו רוצה להיות נע ונד. אבל אף על פי כן הוא נע ונד בביתו הינו מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד:

רפא עריכה

היה מזהיר מאד שישמר האדם את ממונו בשמירה גדולה ומעלה מאד והיה מקפיד מאד על זה. והיה מתלוצץ ומקפיד על אלו האנשים המתעצלים שקורין בלשון אשכנז שלים מזלניק. כי זמנים ועתים בטל עצמו מתורה ותפלה וטרח ויגע ביגיעות גדולות בשביל להרויח ממון כדי לפרנס ביתו ואחר כך כשהגיע לו הממון הוא נעשה שלים מזלניק ואינו משגיח עליו כלל. כי ממון כשר של איש הישראלי צריך שמירה כמו עין שבראש. ובכל עת שנזדמן שאחד מאנשיו נאבד אצלו איזה סך ממון בדרך והיה באים בקבלנא לפניו. היה מבזה ומוכיח אותו מאד על זה על שלא נזהרו בשמירתו יפה:

רפב עריכה

אמר לאחד: כשנפרדין חס ושלום מהצדיקים כאלו עובדין עבודה זרה. כי איתא בזהר הקדוש שהצדיק הוא קוצא דאות ד' וכשנפרדין ממנו חס ושלום אזי מפרידין קוצא דאות ד' דאחד ונעשה חס ושלום אחר שהוא אל אחר (ט*), כפירות. כי עקר אמונת היחוד הוא על ידי הצדיקים האמתיים שהם קוצא דאות ד' דאחד וכנ"ל. וכן מבאר ענין זה בכמה מקומות בדברי רבנו זכרונו לברכה שעקר האמונה תולה בהתקרבות לצדיקים האמתיים:

רפג עריכה

שמעתי בשמו שאמר לענין בני הנעורים, שעל פי הרב מבלבל אותם בתפלתם מחמת שלא זכו להתקדש כראוי בקדשת הזווג. ועל כן כשעומדין אחר כך להתפלל קשה עליהם מאד להתפלל. והוא זכרונו לברכה הזהיר על זה כמה פעמים לבלי לפל בדעתו מזה כלל. ומה דהוה הוה. ובשעת התפלה צריכין לשכח הכל לגמרי ולהתגבר להתפלל בשמחה כראוי תמיד איך שהוא. ואמר שעל זה הצטער אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי, מטה הוא לשון זווג, וזהו על תפלתי שתהא סמוכה למטתי, שאוכל להתפלל אחר כך בסמוך מיד ולא יבלבל הענין הזה את תפלתי כלל:

רפד עריכה

אמר לענין בני הנעורים הכשרים והמתפללים בכונה ובהתלהבות. ויש בני אדם המבלבלים אותם ועושים להם יסורים. וכשאלו המתפללים מתחילים להקפיד ולהתקוטט עמהם עם אלו המצערים אותם ומבלבלים אותם אזי אומרים המבלבלים: אם אתם מתפללים בכונה באמת מדוע אתם שומעים הבלבולים. כי מחמת גדל כונת התפלה ראוי לכם לבלי לשמע שום בלבול כלל. אמר רבנו זכרונו לברכה שהאמת אינו כן, כי באמת אפלו צדיק גדול אמתי מגדולי המפרסמים באמת המתפללים בכח ובדבקות גדול, אף על פי כן אם יבוא אדם וישחק ממנו ויבלבל אותו אף על פי שהוא דבוק מאד בתפלתו בהתלהבות גדול באמת, אף על פי כן יבלבל אותו מאד ויהיה לו צער ובלבול גדול מזה אף על פי שהוא מתפלל בכונה באמת:

שמעתי מאחד ששמע מפי רבנו זכרונו לברכה שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, וכל העולם מתקנאין בו ורודפין אחר הממון והעשירות ומבלים ימים ושנים על זה והכל מחמת קנאה והסתכלות שמסתכלין על זה שנתעשר כל כך. ואחר כך אין עולה בידם כלום. וכל זה מעשי הבעל דבר שהשתדל בזה להזמין עשירות גדול לאחד כדי שהרבה הרבה יבלו ימיהם ושנותיהם חס ושלום על ידי זה כנזכר לעיל. רחמנא לצלן מהאי דעתא שבשתא:

רפה עריכה

שמעתי מפיו הקדוש פעם אחת שדבר בהפלגת גדלות סודות נוראות תורתנו הקדושה. אמר: הלא כל ספר תקונים הוא על תבת בראשית לבד. ועל ספר התקונים לבד לא יספיקו אלפים ספרים לבאר עצם רבוי הסודות שיש שם, אשר לא יכילם העיון. כידוע לכל גדלת קדשת התקונים הקדושים אשר כל עורות אילי נביות לא יספיקו לבאר סודותיו ורמיזותיו וכו'. וכל ספר התקונים עם כל מה שנכלל בו כנזכר לעיל הוא רק פרוש על תבת בראשית לבד. וכן על תבת ברא יכולין גם כן לעשות ספר תקונים עם רבוי סודות וכו' כנזכר לעיל. ומזה יכולין להבין ולשער קצת גבהות עמקות תורתנו הקדושה כי כן על כל תבה ותבה של התורה יש סודות רבות כמו אלו הסודות הכלולים בספר התקונים שהוא על תבת בראשית לבד. ועתה כלליות התורה הקדושה שיש בה הרבה תבות כאלו. מה גדלו סודותיה, אשר אי אפשר לבאר ולדבר מזה כלל:

רפו עריכה

פעם אחת אמר לי בזו הלשון: די שמוסט זיך יא מיט מענטשין, קענסטי זייא צו פרעגן וואס. ואמר תבה זאת "וואס" בהמשכה ובקול גדול מעמק הלב. כלומר שראוי לשאל לבני אדם שאין חושבין על אחריתם: מה. כלומר, לאחר כל הסכסוכים והבלבולים והמניעות והטענות ואמתלאות של שטות והבל שיש לרב בני אדם תרוצים של שקר על שרחוקים מהשם יתברך, אף על פי כן סוף כל סוף מה יהיה ממך, מה תעשה באחריתך ומה תשיב שלחך דבר ומה אתה חושב. וכי אין אתה יודע שאתה גר בארץ הזאת וכל ימי שנותינו הבל וריק כצל עובר וכענן כלה וכו'. וכל זה אדם יודע היטב. ואם כן מה אתה חושב. שים לבך לדברים האלה היטב, והכניסם היטב בעמק לבך ואל תשליכם אחרי גוך. הפך בהם והפך בהם למען תהיה לך נפשך לשלל:

רפז עריכה

אמר: מה יש להאדם לעשות בזה העולם. אין צריך כי אם להתפלל וללמד ולהתפלל. מע באדארף מער ניט, נאר דאווינין אין לערנין אין דאווינין. עוד שמעתי כמה דברים ושכחתי:

רפח עריכה

שמעתי שפעם אחת אמר לאיש אחד בזו הלשון: שוב יום אחד לפני מיתתך, ודחק ומשך תבת יום אחד. וכונתו היה לענין מה שמפיל את האדם מה שקדם לו ומה שלאחריו, דהינו מה שרואה שלפעמים מתעורר קצת להשם יתברך. אבל קדם ואח- כך היה מה שהיה כפי מה שעובר על כל אחד לפי בחינתו. ומחמת זה נופלים רבים מעבודתם כידוע. ועל זה אמר רבנו זכרונו לברכה להאיש הנ"ל וגער עליו ואמר: שוב יום אחד לפני מיתתך, כלומר שאפלו אם לא תזכה כל ימי חייך קדם שתמות כי אם לשוב להשם יתברך יום אחד בלבד גם זה טוב מאד ויקר מכל הון כי מה יתרון לאדם מכל עמלו ולא ישאר לו מכל יגיעתו כל ימי חייו כי אם זה היום ששב לה' וזהו שוב יום אחד לפני מיתתך כנזכר לעיל והבן:

רפט עריכה

אמר לאחד שמי שאינו להוט ונבהל להון, ואיננו נושא ונותן יותר מכפי ממונו שיש לו, רק עושה משא ומתן באמונה בממונו לבד ואינו לווה מאחרים לעשות משא ומתן גדול, זהו מקים ובכל מאדך. גם אמר לאחד, שכשנותנין חמש לצדקה מממונו הוא מקים ובכל מאדך:

רצ עריכה

שמעתי בשמו שהצדיק הגדול בהדבור שהוא מדבר נכללין בו כל הדבורים הצריכין אל כל ישראל. וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל. וזהו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, שהדבורים שדבר משה נעשה ממנו דברים אל כל ישראל. כי כל אחד מישראל מצא בו מה שצריך כנזכר לעיל:

רצא עריכה

מצאתי בספר לקוטי מוהר"ן ענין אחד שלא נדפס עדין וזהו: דע שבכל דור ודור נתחדשין בו חלאים חדשים רחמנא לצלן בבחינת יוסיף דעת יוסיף מכאוב. הינו מחמת שבכל דור שבא מאחר נתוסף הדעת של הפילוסופים, כי בכל דור באים על חכמות חדשות. ועל ידי זה יוסיף מכאוב שנתחדשו חלאים חדשים רחמנא לצלן. ה' יצילנו:

רצב עריכה

ספרו לי שיחתו הקדושה, שחסיד אחד בא לפניו שהיה חשוב קצת וכבר היה בא בימים קצת. והיה לו ידיעה בכתבי האר"י זכרונו לברכה ורצה להתקרב לרבנו זכרונו לברכה והתחיל לדבר עם רבנו זכרונו לברכה כדרך החסידים החשובים. ואמר לרבנו זכרונו לברכה: יורנו רבנו דרך לעבודת הבורא יתברך. ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה בלשון תמיהה: לדעת בארץ דרכך, הינו מי שהוא עדין משקע בארציות גמור הוא רוצה לדעת דרך להתקרב להשם יתברך. וכפי המובן מהספור שקפידתו היה מה שמדבר עמו בלשון גדלות שרוצה לידע דרך להשם יתברך כאלו לא חסר לו כי אם לידע דרכים, כי רבנו זכרונו לברכה רצה שידבר עמו באמת:

רצג עריכה

שמעתי בשמו מאיש אחד שדבר עמו והזהירו להתפלל בכונה, ואמר לו שכמו שהקול מעורר הכונה, כן להפך הכונה מעורר הקול שכשמתפלל בכונה ונזהר להכניס כל לבו ומחשבתו בתוך דבורי התפלה, אזי ממילא יתעורר קולו להתפלל בקול כראוי. וכן נראה בחוש כמה פעמים:

רצד עריכה

שמעתי מפיו הקדוש שבימי אלול שנוהגין ישראל לומר תקונים ותפלות ובקשות אחר התפלה וכו', ומאחרין יותר בבית הכנסת ובבית המדרש, אמר שמהנגון של התקונים ומה שהלב כואב וחלש מחמת שמתאחרין בבית המדרש, מכל זה נעשין דברים גבוהים וגדולים למעלה:

רצה עריכה

שמעתי בשמו לענין התחזקות בתפלה שאפלו אם האדם כמו שהוא אף על פי כן יחזק ויאמץ את לבבו להתפלל להשם יתברך. ואמר שיחשב בלבו: הלא אם אני רחוק בעיני מהשם יתברך כל כך מחמת רבוי עוונותי, אם כן אדרבא עקר שלמות התפלה על ידי דיקא, כי הלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל תפלה שאין בה מתפלת פושעי ישראל אינה תפלה. וילפינן מקטרת שהיה בהם חלבנה. ואם כן אם אני בעיני כפושע ישראל חס ושלום, אם כן אדרבא כל שלמות התפלה על ידי דיקא וכנזכר לעיל. ובודאי אני צריך להתחזק ביותר להתפלל להשם יתברך ולבטח בחסדי ה' שישמע ויקבל גם את תפלתי. כי אדרבא דיקא על ידי עקר שלמות התפלה כי אי אפשר להקטיר קטרת בלא חלבנה. נמצא שגם חלבנה היא שלמות הקטרת וכמו כן הוא לענין תפלה וכנ"ל, שבלא תפלתי הגרוע המצטרפת לתפלת ישראל לא היה שלמות להתפלה כמו קטרת בלא חלבנה וכנזכר לעיל:

רצו עריכה

בשעת התפלה צריכין לקשר עצמו להצדיקים שבדור כמובא בסימן ב' ובסימן ט' בלקוטי מוהר"ן חלק ראשון ובשאר מקומות. על כן הזהיר לאנשיו שיאמרו קדם התפלה: הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו:

רצז עריכה

דבר עמנו כמה פעמים שרצונו חזק מאד שנלך עם התורות שגלה. דהינו לילך תחלה איזה זמן עם תורה פלונית בערך שנים או שלשה חדשים דהינו שיהיו כל עבודתו והלוכו ביראת ה' על פי הנאמר באותה התורה. וכל תפלתו ושיחתו יהיה לזכות להגיע למה שנאמר באותה התורה, וכן יתנהג איזה זמן. ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה אחרת וכן אחר כך עד שיגמר לילך עם כל התורות. ודבר כמה פעמים מזה. אשרי מי שיאחז בזה:

רצח עריכה

פעם אחת בא לפניו בערב יום הכפורים איש אחד מאנשיו שנחלש באותן הימים וספר לפניו צערו וחלשתו. ועמד שם עוד אחד מאותו העיר של זה האיש הנ"ל שהיה אוהבו. ואמר לפני רבנו זכרונו לברכה שחולאתו הכבידה עליו בשביל שהלך היום למקוה לטבל. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: למה אתם תולים הכבדת החולאת במצוות, טוב וראוי יותר שתתלו בעברות. וזה היה בערב יום כפור האחרון של קדם הסתלקותו הקדוש באומאן:

רצט עריכה

אחר שמחת תורה הייתי רגיל לבוא אליו. אחר שמחת תורה שאל אותי אם הייתי שמח בשמחת תורה. וספר לי כמה פעמים איך היו העולם שמחים בביתו והיה לו נחת גדול מזה וכן עוד פעם אחת באמצע השנה דבר עמי מענין שמחת תורה אם אני מרגיש שמחה בלבי אז או על כל פנים פעם אחר בשנה אם אני מרגיש שמחה בלבי (וברוך ה' שעזרני בחסדו הגדול לשמח בכל לב כמה פעמים בשנה. והרגשתי השמחה בלבי מה שאי אפשר לספר לחברו כלל. כי שמחת יהדותנו מה שזכינו להיות מזרע ישראל ולהאמין בו יתברך הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה, ואי אפשר לספר לחברו כלל. כמו שמבאר אצלינו כמה פעמים בפרט בחינת הדבקות שמרגישין בשעת השמחה אפלו הפחות שבישראל זה אי אפשר לספר כלל) כי חפצו ורצונו היה מאד שנהיה שמחים בכל השנה כלה בפרט בשמחת תורה ופורים ובשבת ויום טוב. וספר לי שפעם אחת בשמחת תורה רקד בעצמו לבדו בחדרו בלי סיועת אנשים אחרים:

ש עריכה

פעם אחת אמר לי: כל מה שאתה רואה בעולם, כל מה שנמצא בעולם, הכל בשביל הבחירה והנסיון:

שא עריכה

שמעתי בשמו שאמר שעקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף לקום בחצות לילה. ובקיץ בעת שהלילה קצר מאד (שאז אין עומדין בחצות (בחוץ לארץ) כמבאר במקום אחר) אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר:

שב עריכה

פעם אחת עמדתי לפניו והוא זכרונו לברכה היה מנח על מטתו ונזרקו דבורים אלו מתוך פיו הקדוש ואמר בזו הלשון: דער עקר איז מבטן שאול שועתי:

שג עריכה

פעם אחת דבר עמי מענין מאוס תאוה הידוע. ואמר אז: מי שמהרהר בהרהורי נאוף הוא שוטה. כי הלא אפלו איש פשוט שקורין בעל הבית הוא גם כן אינו חפץ שיהיה נתפס חס ושלום בענין זה אפלו אם אינו ירא חטא כלל על כל פנים בודאי אינו רוצה שיהיה לו בזיון בזה שיתפסו אותו עם אשה אחרת ואם כן למה לו להרהר ולצער נפשו בחנם. וכבר מבאר שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו וכו'. עין בספרים הנדפסים בכמה מקומות מזה ויערב לך לעד אם תרצה לקבלם באמת:

שד עריכה

פעם אחת התלוצץ מזה ואמר שעל זה מבקשים בכל יום: ואל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון. ואמר בזו הלשון: אדער אה נסיון אדער אה בזיון. הינו כי אם לא יעמד בנסיון יהיה לו בזיון. וכבר מבאר קצת שספר הרבה מענין מאוס תאוה זאת ואמר שאינה תאוה כלל וכו'. אחר כך אמר שנמצאים הרבה שמעצם גשמיותם ורגילותם בענין זה אין מועיל להם כלל מה שממאסין להם ענין זה, אדרבא באיזה לשון שידברו עמהם מזה יתגברו עליהם ההרהורים יותר. על כן טוב לרב בני אדם לבלי להתחיל לחשב בזה כלל וכמבאר מזה בספר הא"ב [ספר המדות]: אל תכנס עם פתוייך בטוען ונטען וכו':

שה עריכה

שיך להשיחות ששמעתי ממנו זכרונו לברכה כמה פעמים שאמר בזה הלשון: מע האט גאר ניט צו טאהן (וכבר נדפסו כמה שיחות נפלאות) וכן מבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה במנחות דף צ"ט עמוד ב': תנא דבי רבי ישמעאל: דברי תורה לא יהיה עליך חובה ואי אתה רשאי לפטר עצמך מהן. והוא עצה נפלאה למי שמבינה מעט:

שו עריכה

שיך להא"ב החדש אות ד', דעת, סימן א' המתחיל: דע כי לכל העולמות ולכל נברא יש קומה מיחדת וכו' למשל מין האריה וכו' וההבדלים כלם הם רמוזים בתמונת האותיות ובצרופיהם והזוכה להבין את התורה וכו'. נראה לי שזהו ענין השיחה ששמעתי מפיו הקדוש קדם שבת חנכה שנת תקס"ה מענין הבריות של העולם שכל התמונות והצורות של כל בני אדם כלם נכללים בתבת "אדם" הנאמר בתורה נעשה אדם, כי בזו התבה "אדם" שאמר השם יתברך נעשה אדם, בתבה זו בעצמה נכללים כל מיני התמונות של כל בני אדם שבעולם. וכן תבת בהמה וחיה וכו' הנאמר במעשה בראשית, בזו התבה גם כן נכלל כל התמונות של כל בהמה וחיה וכן שאר הנבראים והאריך בשיחה זו. ואמר אז שיש חכמות אפלו בזה העולם שיכולין לחיות בהם לבד בלי שום אכילה ושתיה, כי יש דברים נפלאים וחכמות עליונות ונוראות אפלו בזה העולם שיכולין לחיות בהם לבד בלי שום אכילה ושתיה. והאריך בשיחה זו הרבה ולא זכינו לכתבה:

שז עריכה

לענין מה שדרך העולם לומר בכל שנה ובכל עת שעכשו אינם עתים טובות ובשנים הקודמים היה טוב יותר וכו', כידוע שיחות כאלו בין רב העולם, דברנו עמו מזה הרבה. ורב השיחה היה שספרו לפניו הרבה שבימים הראשונים הטובים היה הכל בזול גדול הרבה יותר משל עכשו. כי לא היה אז נגידים ועשירים גדולים כמו עכשו. ומה שמוציא עכשו בעל הבית פשוט ואפלו מקבל חשוב הוא יותר מההוצאות של הנגידים שבשנים הקודמים כידוע ומפרסם כל זה. ענה ואמר: הלא אדרבא השם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקדם ואמר בזה הלשון: אדרבא דער אייבערשטער פירט היינט שעניר דיא וועלט:

שח עריכה

ויש לנו בזה שיחות הרבה שכל דבורים ושיחות כאלו של העולם הכל הם מן היצר הרע. שמרבה שיחות כאלה להכביד הצער ולהגדיל דאגת הפרנסה כאלו עכשו חס ושלום אפס תקוה. ובאמת הוא שקר וכזב כי השם יתברך מפרנס ומכלכל העולם תמיד, ובכל דור ובכל שנה נמצאים עולים ויורדים. ואם נסתכל היטב בכל שנה ובכל עת בודאי נמצא תמיד אנשים רבים שהיו עניים ומשרתים וכיוצא בשנים הקודמים ועכשו נתעשרו, וגם הם רבם אומרים שהשנים אינם מתקנות עתה כמקדם מחמת שרוצים בכל פעם עשירות יותר, ומנהיגים בביתם בגדולות יותר, עד שהוצאתם מרבה, ואומרים שעתה אינם שנים טובות כמקדם אף על פי שאנו זוכרים שזה סמוך לפני איזה שנים היו עניים או משרתים וכיוצא בהם. ויהיה איך שיהיה מאי נפקא מנה, מה שצועקים בכל פעם שהימים הראשונים היו טובים מאלה. וכבר צוה שלמה על זה וסתר דבריהם, ואמר: אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. ואף על פי שרש"י פרש שם כי הכל לפי זכות הדורות, אף על פי כן הרבה פנים לתורה ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, כי שלמה המלך עליו השלום שהיה חכם גדול מכל אדם אמר בחכמתו ורוח קדשו שזה שטות גדול מה שאומרים שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי בכל פעם אומרים כך. ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר ומתנהג העולם בגדולות ובהוצאה מרבה יותר משנים קדמוניות:

ובאמת מאי נפקא מנה בזה, אדרבא אם עכשו העולם בדחקות יותר צריכים לברח להשם יתברך ולעסק בתורה ועבודה, כי אין מקום לברח מצרות ויסורי עולם הזה רק אל השם יתברך ואל התורה כי אדם לעמל יולד וכמו שכתוב במדרש: אדם לעמל יולד, אשרי מי שעמלו בתורה. פרוש מאחר שאיך שיהיה אם יהיה עשיר או עני וכו' אף על פי כן בודאי יהיה לו עמל וכעס כל ימיו כי צרות ויסורי כל אדם רבים מאד וכמו שכתוב: גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו'. וכמובא בשל"ה [=שני לוחות הברית] בלשון חרוז: אין רגע בלא פגע אין שעה וכו' אין יום וכו', על כן בודאי אשרי מי שבורח מזה העמל של פגעי העולם הזה אל עמל התורה ואז בודאי אשרי וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא אבל בזה שאומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה ובגדל דאגתו וטרדתו וצערו על פרנסתו וממון בכל פעם יותר ויותר בזה לא יפעל כלום רק מבלה ימיו בצער ודאגה וכעס ומכאובות ומבטל עצמו מהתורה ותפלה וכו' מחמת דאגות ושיחות ושטותים כאלו ולבסוף מאומה לא ישא בעמלו. כי בהבל בא ובחשך ילך וכו', כי באמת מי שיש לו עינים לראות ולב להבין האמת לאמתו יבין בשכל ויראה שגם בימים הראשונים היה העולם מלא דאגות וטרדות הפרנסה, וכמו שאנו רואים בכל הספרים שנתחברו לפני מאות שנים שרבם ככלם כותבים בהקדמותיהם שהיה להם צרות רבות בימיהם וחסרון כיס ודחקות הפרנסה הקשה מכלם ואף על פי כן חברו ספרים קדושים הרבה כי מה שהיה הוא שיהיה וכו'. והכלל שגם בימים הראשונים היה העולם מלא דאגות פרנסה כמו שכתב שלמה המלך עליו השלום: גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו'. וכתיב: אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רגז וכו'. וכיוצא כאלה פסוקים הרבה וגם אז נדמה לכל אחד שבצוק העתים כאלה צריכים לדאג רק על הפרנסה ועל ידי זה אבדו ימיהם והלכו מן העולם בלא חמדה ואף על פי כן נמצא בכל דור צדיקים ויראים וכשרים שלא השגיחו על זה וברחו מן העמל של עולם הזה לעמל התורה ועבודה וזכו להם ולדורותיהם וכו' אשרי להם וכן עכשו בודאי הבחירה חפשית ובודאי יש כח עתה גם עתה לכל אחד ואחד לברח מדאגות ושיחות של צער כאלה לברח מהם ולבטח בה' ולקבל על עצמו עמל התורה תחת עמל המר של דאגת העולם הזה ובודאי יפרנסו השם יתברך כי השם יתברך מפרנס העולם תמיד כאז כן עתה אדרבא השם יתברך מנהיג העולם בכל פעם יפה יותר:

הכלל שהעולם הזה מלא דאגות ויגונות וצער ויסורים תמיד כמו אז כמו עתה וכמו שנזכר מחטא אדם הראשון: בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם, ואין מקום לברח מהעצבון והדאגות האלו המקצרים ומכלים ימי האדם, אין מקום לברח מהם כי אם אל השם יתברך ואל התורה וכנזכר לעיל. וכבר דברנו שזהו מה שאמרו רבותינו זכרונו לברכה במשנה: כך הוא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ומקשין ההמון עם: איך שיך אשריך בעולם הזה מאחר שצריך לסבל עמל כזה, לאכל פת במלח וכו'. וכבר מבאר באיזה ספרים איזה תרוצים דחוקים בדרך דרש אבל באמת מי שיש לו עינים ולב להסתכל בעניני עולם הזה באמת, מי שזכה לינק באמת מתורותיו ושיחותיו ומעשיותיו הנוראים של רבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה, אצלו מבאר המשנה בפשיטות גמור ויכולין להסביר הדבר לכל בר שכל אמתי הבקי קצת בטוב הנהגת העולם כי כל העשירים והגבירים הגדולים מודים שהעולם הזה מלא יגונות ויסורים כי דאגותיהם ויסוריהם רבות מאד מאד בכל פעם ובכל יום ובכל שעה, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: מרבה נכסים מרבה דאגה. ואף על פי שההמון עם העניים אינם מבינים זאת ונדמה להם שאם היה להם עשירות לא היה להם דאגות, אבל באמת הם טועים הרבה בזה וכנראה בחוש וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. והעניים והבעלי בתים יש להם גם כן בודאי דאגות הרבה וכנזכר לעיל. על כן אין מקום לברח מיסורי עולם הזה המלא מכאובות יסורים מיסורים שונים, הן בענין פרנסה הן בענין צער ויסורים מאשתו ובניו ולהנשים נדמה שיש להם מבעליהם יסורים, והן בענין יסורים ומכאובים ממש, שנמצאים הרבה סובלי חלאים ומכות מפלאות רחמנא לצלן בעולם, הן על כל אלה וכיוצא בהם אין מקום לברח מכל זה כי אם אל התורה. כי כל מי שרוצה שיהיה לו טוב בעולם הזה שיחיה בנחת בלי צער הוא מלא צרות תמיד. כי כל מה שמקוה לטוב בא להפך. ואפלו אם יהיה לו לפעמים איזה טוב מדמה הוא בודאי מערב ביגונות תמיד כידוע בחוש למסתכל על האמת. על כן בעולם הזה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לחיות בנחת כי אם כשמתרצה באמת להסתפק בתכלית המעוט ולחיות חיי צער כמו שאמרו שם במשנה הנ"ל: פת במלח תאכל וכו', שאז דיקא כשמקבל על עצמו כל הדחקות וחיי צער ולסבל הכל ולעסק בתורה כמו שכתוב שם: ובתורה אתה עמל, אז דיקא יש לו חיות גם בעולם הזה ואשרי לו גם בעולם הזה כמו שכתוב שם: אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה_ודאי, כי לא יהיה לו שום יסורים מפגעי העולם הזה המרבים אצל כל אדם מאד מאחר שמקבל על עצמו הכל בשביל התורה וכל חיותו וטובו הוא התורה שהוא טוב אמתי ואז בודאי חייו חיים אמתיים ואשרי לו גם בעולם הזה. אבל הרוצה תענוגי עולם הזה ולחיות בנחת בעולם הזה, בודאי חייו מרים ומרורים מאד, כי אפלו רוח קימעא עוכרתו, כי תכף כשבא עליו דבר נגד רצונו יש לו צער ויסורים וזה אי אפשר שיתנהג הכל כרצונו אפלו אם יהיה גביר ואדון ומושל כי עולם הזה מלא יסורים כנ"ל, על כן אין מקום לברח מעמל עולם הזה ויסוריו כי אם אל עמל התורה לקבל על עצמו לילך בדרכה של התורה לאכל פת במלח וכו' ואז אשרי וטוב לו. אשריו בעולם הזה ודאי. והדברים מובנים היטב לבקי קצת ביסורי עולם הזה ודאגותיו הרבים ומסתכל על האמת. ועין מזה בשיחותיו של רבנו זכרונו לברכה הנדפסים אצל הספורי מעשיות לעיל, ועין בהמעשה של החכם והתם וכו':

אפלו חכמי המחקרים של אמות העולם מודים לכל זה שהעולם הזה מלא יסורים תמיד וכמבאר בספריהם הרבה מזה. ואמרו שאין טוב בעולם הזה כי אם הסבל, דהינו שצריכין בעולם הזה לקבל על עצמו לסבל כל מה שיעבר עליו וכו'. אבל כל דבריהם אינם מועילים להעולם בלא התורה הקדושה שזכינו אנחנו בני ישראל כי אין אדם זוכה לזה שיקבל על עצמו הסבל בעולם הזה ושלא יטרידוהו צרות העולם הזה כי אם על ידי התורה הקדושה כי כשמישב האדם עצמו היטב האמת לאמתו שהעולם הזה אינו שום תכלית כלל כי אפלו אם היה עולם הזה מלא טובות ועשירות בלי שום יסורים וצער ודאגות כלל אף על פי כן הוא הבל וריק כי הזמן חולף ועובר כהרף עין וימינו כצל עובר ולא כצלו של דקל וכו', וכמו שכתוב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו' ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה, מכל שכן שגם כל העולם הזה מלא צער ויגונות ויסורים ודאגות וטרדות בלי שעור מגדול ועד קטן מן גדולי גדולי העשירים המפלגים עד תכלית עני שבעניים כלם מלאים דאגות וטרדות הוצאות פרנסתם ושארי יסורים מיסורים שונים וצרות והרפתקאות כידוע לכל ואפלו קיסרים ומלכים ושרים גדולים מלאים דאגות ויסורים ופחדים רבים בלי שעור כידוע למי שבקי בהם ובדרכיהם, וכל זה ידוע ומבאר אפלו לחכמי האמות העולם ואף על פי כן אין מי שיברח מזה כי אם כשבוחר חלקו בתורה ומצוות הקדושים ומרצה להסתפק בתכלית המעוט מזה העולם כדי לעסק בתורה ולבלות ימיו על התורה ועל העבודה אז דיקא יכול לברח מן עמל העולם הזה לפטר מעליו עמל ויגיעות וטרדות ומרירות נפש של דאגות העולם הזה ולחיות חיים אמתיים בתורה ועבודת ה' אשר הוא עקר החיים האמתיים בעולם הזה ובעולם הבא ובודאי צדקו ונאמנו דברי המשנה הקדושה אפלו על פי פשוטה שמי שבוחר לסבל בעולם הזה לאכל פת במלח ומים במשורה ישתה ועל הארץ יישן וחיי צער יחיה כי אפלו פת במלח ומים במשורה לאו כל אדם זוכה בהרחבה. ועל כן הוא צריך עם כל זה להיות מרצה לחיות חיי צער. אבל כל זה הוא מקבל על עצמו כדי לעסק בתורה כמו שכתוב שם: ובתורה אתה עמל. אז אם עושה כן בודאי אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה ודאי, כי בודאי יש לו חיות אמתי מאחר שמקבל על עצמו לסבל כל יסורי עולם הזה, וזכה להשיג האמת שהעולם הזה לא נברא בשביל נחת להתענג בו. אדרבא מי שרוצה להתענג בזה העולם הוא מלא יסורים וכעס ומכאובות וכנזכר לעיל, רק הוא בורח מעמל העולם הזה לעמל התורה אשר הוא חיינו וארך ימינו. אז לא די שיזכה לעולם הבא שהוא עולם הנצחי שכל העולם הזה אינו עולה כנגדו אפלו כהרף עין, אף גם בעולם הזה אשרי לו אשרי חלקו, כי בעולם הזה אין טוב כמו הסבל אבל אי אפשר לקבל הסבל של יסורי העולם הזה כי אם כשבורח אל עמל התורה והמצוות הקדושים וכנ"ל. והדברים מבארים ומובנים מאד למי שחפץ באמת ואינו רוצה להטעות את עצמו, כי מי שמתלוצץ מדברים כאלו הוא מתלוצץ רק מעצמו, הינו שאינו רוצה לקבל עצותינו האמתיות ופונה ערפו אליהם, כי הוא רוצה רק לטבע ביון מצולת העולם הזה, ומי ימחה בידו. יאחז כל אחד דרכו ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר וכמו שאמר רבינו זכרונו לברכה על אחד שדבר עמו הרבה וכונת רבנו זכרונו לברכה היה להוציאו ממקומות שנטבע בהם במים שאין להם סוף, אבל אותו האיש נתן כתף סוררת וחזק את לבו ולא קבל דברי רבנו זכרונו לברכה בלבו אף על פי שגם הוא הבין שדברי רבנו זכרונו לברכה אמתיים ונפלאים, אבל לא רצה לקבלם. ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה: זה האיש דומה כמו מי שנטבע במים והולך לאבוד ובא אחד ופושט ידו ורוצה להוציאו משם, והוא נותן כתף סוררת ופונה ערפו בעזות ואינו רוצה להניח את עצמו לתפס בו להוציאו ובורח מן הבא להצילו. ולהשומע ינעם בעולם הזה ובעולם הבא:

תם ונשלם ספר שיחות הרב רבי נחמן בעזרת השם יתברך: