שמעתי מרבי יודל זכר צדיק לברכה שאמר ששמע מרבנו זכרונו לברכה שהתפאר שהוא חדוש גדול בענין שבירת תאוות שאיש רך בשנים כמותו ישבר לגמרי כל כך כל התאוות - זה הדבר לא נמצא כלל. כי נמצאים כמה צדיקים שיצאו מן התאוות אבל לא יצאו לגמרי עד עת זקנתם ותפס לדוגמא כמה צדיקים גדולים, ואמר שיודע שלא יצאו מן התאוות עד אשר באו בשנים. אבל איש רך בשנים כמוני בימי הנעורים והילדות ממש ישבר כל התאוות כל כך כמוני, זה אין נמצא כלל. ועין לעיל (שמו) שבימי ילדותו ממש קדם שהיה בן עשרים שנה כבר שבר ובטל לגמרי כל התאוות בתכלית הבטול:

והתחיל לספר אז איך הוא רחוק מכל התאוות. ואמר, שלאכל נמאס אצלו לגמרי וכשבא לו עת האכילה קשה וכבד עליו מאד, וכשנזכר מה שנעשה מן האכילה נמאס עליו מאד מאד לאכל והוא מוכרח בעת האכילה להסיח דעתו. ועל כן הוא מדבר לפעמים בשעת אכילה כדי שיוכל בהסח הדעת לחטף איזה מעט אכילה לתוך גופו בשביל קיום הגוף כי קשה ונמאס מאד עליו האכילה (שמז). ובענין תאות משגל בזה אני חדוש נפלא וכבר מבאר מזה במקום אחר (שמח):