תמיד פרק ה', ב: משנה תוספתא בבלי


<<משנהסדר קדשיםמסכת תמידפרק חמישי ("אמר להם")>>

פרקי מסכת תמיד: א ב ג ד ה ו ז

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


אמר להם הממונה, ברכו ברכה אחת, והן ברכו.

קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, ברכו את העם שלש ברכות; אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים.

ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא.

אמר להם, חדשים לקטורת בואו והפיסו.

[ הפיסו ], זכה מי שזכה.

[ אמר להם ], חדשים עם ישנים בואו והפיסו, מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

רבי אליעזר בן יעקב אומר, המעלה אברים לכבש, הוא מעלה אותן על גבי המזבח.

מסרום לחזנים, היו מפשיטין אותם את בגדיהם, ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד.

וחלונות היו שם, וכתוב עליהם תשמישי הכלים.

מי שזכה בקטורת, היה נוטל את הכף.

והכף דומה לתרקב גדול של זהב, מחזיק שלשת קבים, והבזך היה בתוכו, מלא וגדוש קטורת.

וכסוי היה לו, וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלן.

מי שזכה במחתה, נטל מחתת הכסף, ועלה לראש המזבח, ופנה את הגחלים הילך [ והילך ] וחתה.

ירד ועירן לתוך של זהב.

נתפזר ממנה כקב גחלים, והיה מכבדן לאמה.

ובשבת היה כופה עליהן פסכתר.

ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך, ושתי שרשרות היו בה, אחת שהוא מושך בה ויורד, ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל.

ושלשה דברים היתה משמשת, כופין אותה על גב גחלים ועל השרץ בשבת, ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח.

הגיעו בין האולם ולמזבח, נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח.

אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה.

ושלשה דברים היתה משמשת, כהן ששומע את קולה, יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות, והוא רץ ובא.

ובן לוי שהוא שומע את קולה, יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר, והוא רץ ובא.

וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח.

(א) אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה:
בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת,
וְהֵן בֵּרְכוּ.
קָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים,
שְׁמַע, וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, וַיֹּאמֶר.
בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת:
אֱמֶת וְיַצִּיב, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.
וּבַשַּׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא:
(ב) אָמַר לָהֶם:
חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ.
הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה.
אָמַר לָהֶם:
חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים,
בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ,
מִי מַעֲלֶה אֵיבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
הַמַּעֲלֶה אֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ,
הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:
(ג) מְסָרוּם לַחַזָּנִים.
הָיו מַפְשִׁיטִין אוֹתָם אֶת בִּגְדֵיהֶם,
וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִים עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִכְנְסַיִם בִּלְבַד.
וְחַלּוֹנוֹת הָיוּ שָׁם,
וְכָתוּב עֲלֵיהֶם תַּשְׁמִישֵׁי הַכֵּלִים:
(ד) מִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת,
הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף.
וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב,
מַחֲזִיק שְׁלֹשֶׁת קַבִּים;
וְהַבָּזָךְ הָיָה בְּתוֹכוֹ,
מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת.
וְכִסּוּי הָיָה לוֹ,
וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן:
(ה) מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה,
נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף,
וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ,
וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה.
יָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב.
נִתְפַּזֵּר מִמֶּנָּה כְּקַב גֶּחָלִים,
וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה;
וּבְשַׁבָּת הָיָה כּוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר.
וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְּלִי גָּדוֹל,
מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ;
וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָּהּ,
אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד,
וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְמַעְלָן,
בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל.
וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת:
כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בְּשַׁבָּת,
וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:
(ו) הִגִּיעוּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ.
נָטַל אֶחָד אֶת הַמַּגְרֵפָה,
וְזוֹרְקָהּ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ.
אֵין אָדָם שׁוֹמֵעַ קוֹל חֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם מִקּוֹל הַמַּגְרֵפָה.
וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת:
כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ,
יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְהִשְׁתַּחֲווֹת,
וְהוּא רָץ וּבָא;
וּבֶן לֵוִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ,
יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִים לְדַבֵּר בְּשִׁיר,
וְהוּא רָץ וּבָא;
וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח:


נוסח הרמב"ם

(א) אמר להם הממונה: "ברכו ברכה אחת" - והן בירכו.

וקראו -
עשרת הדברים,
"שמע" (דברים ו ד), "והיה אם שמוע" (דברים יא יג), ו"ויאמר" (במדבר טו לז).
ובירכו את העם שלש ברכות -
אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים.
ובשבת - מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא.


(ב) אמר להם: "חדשים לקטורת - בואו והפיסו",

הפיסו - זכה מי שזכה.
"חדשים עם ישנים -
בואו והפיסו - מי מעלה איברים מן הכבש למזבח".
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
המעלה איברים לכבש - הוא מעלה אותן על גבי המזבח.


(ג) מסרום לחזנים -

היו מפשיטין אותן את בגדיהם,
ולא היו מניחין עליהם - אלא מכנסים בלבד.
וחלונות היו שם - וכתוב עליהם "תשמיש הכלים".


(ד) מי שזכה בקטורת -

היה נוטל את הכף,
והכף דומה לתרקב גדול של זהב,
מחזיק שלשת קבין,
והבזך בתוכו - מלא וגדוש קטורת,
וכסוי היה לו,
וכמין מטוטלת היה עליו - מלמעלן.


(ה) מי שזכה במחתה -

נטל מחתת הכסף,
ועלה לראש המזבח,
ופינה את הגחלים - הילך והילך,
וחתה מן המאוכלות הפנימיות,
וירד - ועירן לתוך של זהב.
נתפזר ממנה כקב גחלים - והיה מכבדן לאמה.
ובשבת - כופין עליהם פסכתר.
ופסכתר - היתה כלי גדול, מחזקת לתך,
ושתי שרשרות היו בה -
אחת - שהוא מושך בה ויורד,
ואחת - שהוא אוחז בה מלמעלן, בשביל שלא תתגלגל.
ושלשה דברים היתה משמשת -
כופין אותה על קב גחלים, ועל השרץ - בשבת,
ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח.


(ו) הגיעו בין האולם ולמזבח -

נטל אחד את המגרפה,
וזרקה בין האולם ולמזבח.
אין אדם שומע קול חברו בירושלים - מקול המגרפה.
ושלשה דברים היתה משמשת -
כוהן שהוא שומע את קולה -
יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות - והוא רץ ובא.
ובן לוי שהוא שומע את קולה -
יודע שאחיו הלוים נכנסין לדבר בשיר - והוא רץ ובא.
וראש המעמד -
היה מעמיד את הטמאים - בשערי המזרח.