פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת תמיד: א ב ג ד ה ו ז

מסכת תמיד עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

----

מול הקטרת התמיד עומדת ההשתחווייה של הכהנים בהיכל: בעקבותיה מברכים את הציבור, ואילו בעקבות ההקטרה הציבור משתחווה ושומע את שירת הלוויים.

הפרק עוסק גם במתח שבין הזהירות בכבודו של הכהן הגדול, שהיה גם מבוגר מרוב הכוהנים במקדש - מול כבוד הקב"ה.

עבודת הכהן הגדולעריכה

חטיבה I: כניסה להיכל וברכה לעםעריכה

(א) בזמן שכהן גדול נכנס להיכל להשתחוות - שלושה אוחזין בו: לעזור לו לקום

היתה פרוכת גם בפתח האולם, כנראה. ואינה מופיעה במקום נוסף.

הכוהנים נכנסים להיכל להשתחוות בכל מקרה, בין אם נכנס הכהן הגדול - בין אם לא, וראו לעיל, ה, ו, וראו תוספתא סוטה ז, ח: "הכל כשרים לעלות במעלות האולם".

המשנה מצניעה את הפעולה הזאת, ואינני יודע מדוע.

אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות. באבני השוהם שעל כתפיו

וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא,

הגביה לו את הפרוכת,

נכנס והשתחוה ויצא, ונכנסו אחיו הכוהנים והשתחוו ויצאו:


ראו תוספתא תענית א, ט, שם מזכירים הבדל נוסף - שאין עונים אמן במקדש, וראו גם בן סירא נ פס' כב.

ברכת הכהנים הזו נאמרה דווקא בלשון הקודש, ראו תוספתא סוטה ז, ה.

(ב) באו הכוהנים ועמדו על מעלות האולם.

עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכוהנים, וחמישה כלים בידם:
הטני ביד אחד, המדשן את המזבח הפנימי והכוז ביד אחד, המדשן את המנורה והמחתה ביד אחד, מי שזכה במחתה והבזך ביד אחד, אוהבו של הזוכה בקטורת וכף וכסויה ביד אחד. הזוכה בקטורת

וברכו את העם ברכה אחת,

אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות - ובמקדש ברכה אחת. שלא הפסיקו בין פסוק לפסוק
במקדש היו אומרים את השם ככתבו - ובמדינה בכנויו.
במדינה הכהנים נושאים את [כפיהם], ידיהם כנגד כתפותיהן - ובמקדש על גבי ראשיהן.
חוץ מכהן גדול, שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ.
רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ
שנאמר (ויקרא ט כב): "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם:"


חטיבה II: הקטרת התמיד ושירהעריכה

(ג) בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר - היה עולה בכבש, והסגן בימינו.

המשנה אינה מפרטת את המצב הרגיל, שהזוכים באברים מקריבים אותם בעצמם, ראו לעיל ה, ב. כנראה כדי לסיים בתיאור חגיגי במיוחד. מאותה סיבה גם אין תיאור מפורט של הקטרת החביתין והנסכים שהוזכרו לעיל ד, ג.

ראו יומא א, ב, שהכהן הגדול יכול לעשות כל עבודה שרוצה. לכן הוא יכול גם להסתפק בסמיכה על האיברים, אם רצה בכך.

הכהן מועלה על המזבח, והזוכים באיברים מגישים לו אותם. הוא סומך עליהם וזורק אותם לאש שעל המזבח, וראו ספרא נדבה פרשה ד.

הכהן הגדול מקיף את המזבח כדי לנסך את היין, וראו גם זבחים ה, ג.

כאשר הכהן הגדול מנסך - מתחילה המוסיקה. התיאום הוא ע"י סודרים, כמו בבית הכנסת באלכסנדריה - ראו תוספתא סוכה ד, ו.

בן ארזא הוא הממונה על הצלצל, ראו שקלים ה, א.

והשוו בן סירא נ, לגבי ההשתחוות של העם. שם מופיעה גם ברכה נוספת של הכהן לעם לאחר השלמת ההקרבה.

לפי הסיום החגיגי, נראה שבסוף משנה זו הסתיימה המסכת, ומשנה ד נוספה מאוחר יותר, אבל היא תואמת היטב את עריכת הפרק, כי היא קשורה לאיזכור שיר הלויים במשנה ג, וכן לאמירות הכוהנים במשנה ב.

הגיע למחצית הכבש והתעייף - אחז הסגן בימינו והעלהו. עזר לו להשלים את העליה עד ראש הכבש.

הושיט לו הראשון הראש והרגל - וסמך עליהן וזרקן.

הושיט השני לראשון שתי הידים, נותנן לכהן גדול - וסמך עליהן וזרקן.

נשמט השני והלך לו.

וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין - והוא סומך עליהן וזורקן.

ובזמן שהוא רוצה - הוא סומך, ואחרים זורקין.

בא לו להקיף את המזבח.

מהיכן הוא מתחיל?
מקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.

נתנו לו יין לנסך - הסגן עומד על הקרן, והסודרים בידו,

ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים, ושתי חצוצרות [של כסף] בידם.
תקעו והריעו ותקעו.
באו ועמדו אצל בן ארזא, אחד מימינו ואחד משמאלו.
שחה לנסך, והניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזא בצלצל, ודברו הלוויים בשיר.
הגיעו לפרק - תקעו, והשתחוו העם.
על כל פרק - תקיעה.
ועל כל תקיעה - השתחויה.

זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו

יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן:


(ד) השיר שהיו הלוים אומרים במקדש: ביום הראשון היו אומרים (תהלים כד) "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה".

בשני היו אומרים (תהלים מח) "גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו".

ראו דרשה על משנה זו בראש השנה לא א.

בשלישי היו אומרים (תהלים פב) "אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפט."

ברביעי היו אומרים תהלים צד "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע".

בחמישי היו אומרים (תהלים פא) "הרנינו לאלהים עוזנו, הריעו לאלהי יעקב".

בששי היו אומרים (תהלים צג) "ה' מלך גאות לבש".

בשבת היו אומרים (תהלים צב) "מזמור שיר ליום השבת"

מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכלו שבת מנוחה לחיי העולמים: