משנה שקלים א

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן, (ויקרא ו) "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלים?

משנה ה

אף על פי שאמרו, אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים, אם שקלו מקבלין מידן.

הנכרי והכותי ששקלו, אין מקבלין מידן.

ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות, וחטאות ואשמות.

(אבל) נדרים ונדבות, מקבלין מידן.

זה הכלל, כל שנידר ונידב, מקבלין מידן.

כל שאין נידר ונידב, אין מקבלין מידן.

וכן הוא מפורש על ידי עזרא, שנאמר (עזרא ד) לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו.

משנה ו

ואלו שחייבין בקלבון, לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא כהנים ונשים ועבדים וקטנים.

השוקל על ידי כהן, על ידי אשה, על ידי עבד, על ידי קטן, פטור.

ואם שקל על ידו ועל יד חברו, חייב בקלבון אחד.

רבי מאיר אומר, שני קלבונות.

הנותן סלע ונוטל שקל, חייב שני קלבונות.

משנה ז

השוקל על ידי עני, ועל ידי שכנו, ועל ידי בן עירו, פטור.

ואם הלוום, חייב.

האחין והשותפין שחייבין בקלבון, פטורין ממעשר בהמה.

וכשחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקלבון.

וכמה הוא קלבון? מעה כסף, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, חצי.

משנה מנוקדת

(א)

בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בִּכְרַכִּין,

וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוְאוֹת הַמַּיִם,

וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים,

וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת,

וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם.

(ב)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶם.

מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה,

הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים;

הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כָּל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ.

(ג)

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּמְּדִינָה.

בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, יָשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ.

מִשֶּׁיָּשְׁבוּ בַּמִּקְדָּשׁ, הִתְחִילוּ לְמַשְׁכֵּן.

אֶת מִי מְמַשְׁכְּנִין?

לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים,

גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים;

אֲבָל לֹא נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

כָּל קָטָן שֶׁהִתְחִיל אָבִיו לִשְׁקֹל עַל יָדוֹ, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק.

וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אֶת הַכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

(ד)

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה, כָּל כֹּהֵן שֶּׁשּׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא.

אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי:

לֹא כִי, אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל חוֹטֵא;

אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן (ויקרא ו, טז):

וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל;

הוֹאִיל וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ,

הֵיאַךְ נֶאֱכָלִים?

(ה)

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין מְמַשְׁכְּנִין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים,

אִם שָׁקְלוּ, מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁשָּׁקְלוּ,

אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן;

וְאֵין מְקַבְּלִין מֵידָן קִנֵּי זָבִין וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת.

אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁנִּדָּר וְנִדָּב, מְקַבְּלִין מִיָּדָן;

כָּל שֶּׁאֵין נִדָּר וְנִדָּב, אֵין מְקַבְּלִין מִיָּדָן.

וְכֵן הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד, ג):

לֹא לָכֶם וְלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ.

(ו)

וְאֵלּוּ שֶׁחַיָּבִין בְּקָלְבּוֹן:

לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים,

וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים;

אֲבָל לֹא כֹּהֲנִים, וְנָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי כֹּהֵן,

עַל יְדֵי אִשָּׁה, עַל יְדֵי עֶבֶד, עַל יְדֵי קָטָן,

פָּטוּר.

וְאִם שָׁקַל עַל יָדוֹ וְעַל יַד חֲבֵרוֹ, חַיָּב בְּקָלְבּוֹן אֶחָד.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.

הַנּוֹתֵן סֶלַע וְנוֹטֵל שֶׁקֶל, חַיָּב שְׁנֵי קָלְבּוֹנוֹת.

(ז)

הַשּׁוֹקֵל עַל יְדֵי עָנִי, וְעַל יְדֵי שְׁכֵנוֹ, וְעַל יְדֵי בֶּן עִירוֹ,

פָּטוּר.

וְאִם הִלְוָם, חַיָּב.

הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בְּקָלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעֲשַׂר בְּהֵמָה.

וּכְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

וְכַמָּה הוּא קָלְבּוֹן?

מָעָה כֶּסֶף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חֲצִי.

נוסח הרמב"ם

(א) באחד באדר -

משמעין - על השקלים, ועל הכלאים.

בחמישה עשר בו -

קורין את המגילה - בכרכים,

ומתקנים את הדרכים,

ואת הרחובות, ואת מקואות המים,

ועושין - כל צרכי הרבים,

ומציינין - על הקברות,

ויוצאין - אף על הכלאים.

(ב) אמר רבי יהודה:

בראשונה - היו עוקרין, ומשליכין לפניהם.

משרבו עוברי עבירה - היו משליכין על הדרכים.

התקינו - שיהו מפקירין את כל השדה.

(ג) בחמישה עשר בו -

שולחנות היו יושבין - במדינה.

בעשרים וחמישה בו - ישבו במקדש.

משישבו במקדש - התחילו למשכן.

את מי ממשכנין?

לוים, וישראל,

גרים, ועבדים משוחררין.

אבל

לא נשים,

ולא עבדים,

ולא קטנים.

כל קטן -

שהתחיל אביו, לשקול על ידו - אינו פוסק.

ואין ממשכנין את הכהנים -

מפני דרכי שלום.

(ד) אמר רבי יהודה:

העיד בן כוברי ביבנה,

שכל כוהן שהוא שוקל - אינו חוטא.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי:

לא כי אלא -

כל כוהן שאינו שוקל - חוטא.

אלא שהכהנים,

דורשים את המקרא הזה לעצמן:

"וכל מנחת כוהן כליל תהיה לא תיאכל" (ויקרא ו טז),

הואיל - והעומר,

ושתי הלחם, ולחם הפנים - שלנו,

היאך הן נאכלין?.

(ה) אף על פי שאמרו,

אין ממשכנין - נשים, ועבדים, וקטנים,

אבל, אם שקלו - מקבלין מידם.

הנוכרי, והכותי -

ששקלו - אין מקבלין מידם.

אין מקבלין מידם -

קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות.

חטאות, ואשמות - מקבלין מידם.

זה הכלל -

כל שהוא נידר, ונידב - מקבלין מידם.

וכל שאינו לא נידר, ולא נידב - אין מקבלין מידם.

וכן הוא מפורש על ידי עזרא -

"לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו" (עזרא ד ג).

(ו) ואלו חייבין בקולבון -

לוים, וישראל,

וגרים, ועבדים משוחררים.

אבל -

לא נשים, ולא עבדים, ולא קטנים.

השוקל -

על יד העבד, על יד האישה,

על יד הכוהן, ועל יד הקטן,

פטור.

על ידו, ועל יד חברו,

חייב בקולבון אחד.

רבי מאיר אומר:

שני קולבונות.

נתן סלע - ליטול שקל,

חייב שני קולבונות.

(ז) השוקל -

על יד עני,

על יד שכנו,

ועל יד בן עירו,

פטור.

ואם הלוום - חייב.

האחים, והשותפין -

שחייבין בקולבון - פטורין ממעשר בהמה.

ושחייבין במעשר בהמה - פטורין מן הקולבון.

כמה הוא קולבון?

מעה כסף - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: חצי.

פירושים

משנה שקלים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב