פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה ערכין פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת ערכין: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ערכין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מימוש רכוש ההקדשעריכה

חטיבה I: הכרזה לפני מכירהעריכה

זמן פרסום המכירה של ירושה ושל כספי ההקדש הוא 30 ו60 יום בהתאמה, כדי שערך הנכסים יעלה לקראת השומה שלהם.

(א) שׁוּם הַיְתוֹמִין - שְׁלֹשִׁים יוֹם, שׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ - שִׁשִּׁים יוֹם.

וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.

חטיבה II: הקדשת נכסים משועבדיםעריכה

מי שהקדיש נכסים המשועבדים לכתובה, לדעת ר' אליעזר חושדים שמא ינסה לזכות בנכסים ע"י שיגרש את אשתו והיא תטרוף את הנכסים מההקדש עבור כתובתה, ואחר כך יחזור וישא אותה וישתמש בנכסים. לכן מחייב אותו ר' אליעזר לנדור שלא יהנה מהנכסים לאחר שיחזור וישא אותה, והשוו בכורות ז, ז. בגיטין ד, ז אין דורשים שידיר הנאה אבל אוסרים עליו לישא אותה שוב, וזו דעת ר' יהושע כאן. וראו תוספתא ד, ג.

רשב"ג דרש דבר דומה בב"ב י, ז. וראו גם הסיפור על שולית הנגר בגיטין נח א, שם מתוארת קנוניה של הערב והאשה כנגד הבעל.

הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה,

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה - יַדִּיר הֲנָיָה.
רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוּ צָרִיךְ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ, הָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ - יַדִּיר הֲנָיָה,
שֶׁמֵּא יַעֲשׂוּ קְנוֹנְיָה עַל נְכָסָיו שֶׁלָּזֶה, וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.


(ב) הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב,

ראו שבועות ו, ד: שם ובמשנה א כאן לא נזכרה החובה לפדות את ההקדש, אלא האשה ובעל החוב טורפים את הנכסים ישירות מההקדש, וכן דעת רשב"ג בתוספתא ד, ג. בעל המשנה סובר שאין מוציאים נכסים מההקדש בלי לפדותם.

אֵין הָאִשָּׁה יְכוּלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.
אֶלָּא: הַפּוֹדֶה - פּוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְתֻבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.
הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶא, וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶא - מוֹסִיף עוֹד דִּינָר, פודה את הנכסים בדינר, סכום סמלי
וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים אֵלּוּ עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְתֻבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. וחייב להם את כל החוב בנוסף לדינר שבו פדה את ההקדש.


חטיבה III: משכון הנכסים עבור ההקדשעריכה

(ג) אַף עַל פִּי שֶׁאָמָרוּ: "חַיְבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִים אוֹתָן" (לעיל ה, ו,)

ממשכנים נכסים שלא הוקדשו כדי לאלץ את המקדיש והמעריך לתת את מה שהקדיש. בכך החטיבה הזו מציגה את הצד ההפוך לקודמתה.

ראו תוספתא ג, ח, שהמשכון הוא גם על המקדישים ועל הנודרים והנודבים.

ראו משנה ה לקמן, שאין ממשכנים את רכוש אשתו ובניו. "נותנים לו" - כלומר משאירים לו, ולא כפירוש המקובל.

ויש אומרים שלא רק שלא ממשכנים אותו, אלא עוד נותנים לו צדקה מרכוש ההקדש. לפי פירוש רחוק זה נותנים לו ולא לאשתו ולבניו.

נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִטָּה מֻצַּעַת, סַנְדַּלָּיו, וּתְפִלָּיו,
לוֹ - אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו.

אֲבָל אִם הָיָה אֻמָּן - נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וּמִין:

חָרָשׁ - נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעְצָדִים גרזנים וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. משורים

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אִם הָיָה אִכָּר - נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. צמד בקר עם העול המשותף
חַמָּר - נוֹתְנִין לוֹ חֲמוֹרוֹ.


(ד) הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרֻבֶּה, וּמִין אֶחָד מְמֻעָט,

לא מכריחים את האומן להחזיק שני כלים מכל מין, אלא אם יש לו - משאירים לו.

המקדיש את כל נכסיו - מחייבים אותו לשלם להקדש גם את מחיר התפילין שלו, ולא מוותרים עליהם כפי שעושים במסגרת המשכון - ראו לעיל משנה ג.

אֵין אוֹמְרִין לִמְכֹּר מִן הַמְרֻבֶּה, וְנִקַּח לוֹ מִן הַמְמֻעָט,
אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה, וְכָל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַמְמֻעָט.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו - מַעְלִין אֶת תְּפִלָּיו.


(ה) אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ,

אין המקדיש נכסיו או המעריך יכול לתת להקדש מרכוש שמיועד לשימוש אשתו ובניו, למרות שהוא בעל הרכוש. לכן גם אי אפשר למשכן את הרכוש הזה.

אֵין לוֹ לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו,
וְלֹא בְצֶבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן בבגדים חדשים שצבע אותם עבור אשתו ובניו., וְלֹא בְסַנְדַּלִּים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן.

חטיבה IV: ביצוע המכירהעריכה

אַף עַל פִּי שֶׁאָמָרוּ: עֲבָדִים נִמְכָּרִין בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח,

החטיבה מחזירה לעניין של תחילת הפרק. שם הכריזו כדי להעלות את מחיר הסחורה, וכאן מגבילים את הדרכים להעלות אותו ואוסרים "לפרכס" אותה.

מכירת הרכוש המוקדש אינה מושפעת משיקולים של כדאיות, שאילו היו שוקלים אותם היו עשויים לדחות את המכירה, להעביר אותה למקום אחר או לייפות את מה שמוכרים - אלא היא נעשית במה שיש מיד, וכמו שהוא. והשוו ב"מ סוף פרק ד: "אין מפרכסים..." - נראה שהיה מקובל "לפרכס" למרות האיסור.

משחק מילים "מעלים-מעלים" מול סוף משנה ד.

שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר - מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶא.
וְכֵן פָּרָה, אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לְאַטְלֵס דוחים את המכירה עד זמן הביקוש באיטליז - מְשַׁבַּחַת הִיא.
וְכֵן מַרְגָּלִית, אִם מַעְלִים אוֹתָהּ לִכְרַךְ מוכרים אותה בכרך גדול - מְשַׁבַּחַת הִיא.
אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתוֹ.