משנה ערכין ח

ערכין פרק ח', ב: משנה • תוספתא • בבלי

<< · משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק שמיני ("המקדיש את") · >>

פרקי מסכת ערכין: א ב ג ד ה ו ז ח ט

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

המקדיש את שדהו בשעה שאינה יובל, אומרים לו פתח אתה ראשון, שהבעלים נותנים חומש, וכל אדם אינו נותן חומש.

מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה, אמרו לו פתח אתה ראשון, אמר הרי היא שלי באיסר. אמר רבי יוסי, לא אמר זה אלא בכביצה, שההקדש נפדה בכסף ובשוה כסף. אמר לו, הגיעתך. נמצא מפסיד איסר, ושדהו לפניו.

משנה ב

אמר אחד, הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים,

חזר בו של חמשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר.
חזר בו של ארבעים, ממשכנין מנכסיו עד עשר.
חזר בו של שלשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר.
חזר בו של עשרים, ממשכנים מנכסיו עד עשר.
חזר בו של עשר, מוכרים אותה בשויה ונפרעים משל עשר את המותר.

הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים -- הבעלים קודמים, מפני שהן מוסיפין חומש.

משנה ג

אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת -- הבעלים נותנים עשרים ושש.
בעשרים ושתים, הבעלים נותנים עשרים ושבע.
בעשרים ושלש, הבעלים נותנים עשרים ושמונה.
בעשרים וארבע, הבעלים נותנים תשעה ועשרים.
בחמשה ועשרים, הבעלים נותנין שלשים, שאין מוסיפין חומש על [ עלויו ] של זה.
אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר, הבעלים קודמים. ואם לאו, אומרים הגיעתך.

משנה ד

מחרים אדם מצאנו ומבקרו, מעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו. ואם החרים את כולן, אינן מוחרמין, דברי רבי אלעזר.

אמר רבי אלעזר בן עזריה, מה אם לגבוה, אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם [ חייב להיות ] חס על נכסיו.

משנה ה

המחרים בנו, ובתו, עבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו, אינן מוחרמים, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו.

כהנים ולוים, אינן מחרימין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, הכהנים אינן מחרימין שהחרמים שלהם, הלוים מחרימים שאין החרמים שלהן.

רבי אומר, נראין דברי רבי יהודה בקרקעות שנאמר (ויקרא, כה) "כי אחוזת עולם הוא להם", ודברי רבי שמעון במטלטלים שאין החרמים שלהם.

משנה ו

חרמי כהנים אין להם פדיון, אלא ניתנים לכהנים כתרומה.

רבי יהודה בן בתירא אומר, סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר (שם כז) "כל חרם קדש קדשים הוא לה'".

וחכמים אומרים, סתם חרמים לכהנים, שנאמר (שם) "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. אם כן למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'"? שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים.

משנה ז

מחרים אדם את קדשיו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים; אם נדר, נותן את הדמים. אם נדבה, נותן את טובתו.

"שור זה עולה", אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו רשאי.

הבכור, בין תמים בין בעל מום, מחרימין אותו.

כיצד פודין אותו? [ הפודין ] אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו.

רבי ישמעאל אומר, כתוב אחד אומר תקדיש, וכתוב אחד אומר אל תקדיש. אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר אל תקדיש, ואי אפשר לומר אל תקדיש שכבר נאמר תקדיש. אמור מעתה, מקדישו אתה הקדש עילוי, ואין אתה מקדישו הקדש מזבח.

משנה מנוקדת

(א) הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל,

אוֹמְרִים לוֹ:

פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן;

שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ,

וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ.

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ.

אָמְרוּ לוֹ: פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן.

אָמַר: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּאִסָּר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְּכַבֵּיצָה;

שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבִשְׁוֵה כֶּסֶף.

אָמַר לוֹ: הִגִּיעָתְךָ.

נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר,

וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו:

(ב) אָמַר אֶחָד:

הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים,

וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים,

וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשִׁים,

וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים,

וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים –

חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים,

מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים,

מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלֹשִׁים,

מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים,

מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר,

מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָוְיָהּ,

וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר.

הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים,

וְכָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים,

הַבְּעָלִים קוֹדְמִים,

מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ:

(ג) אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת,

הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֵׁש.

בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,

הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע.

בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ,

הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה.

בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע,

הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים.

בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים,

הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים;

שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה.

אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ,

אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר,

הַבְּעָלִים קוֹדְמִים;

וְאִם לָאו,

אוֹמְרִים: הִגִּיעָתְךָ:

(ד) מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ,

מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים,

וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ.

וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן,

אֵינָן מֻחְרָמִין,

דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה:

מָה אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו,

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו:

(ה) הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ,

עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים,

וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ,

אֵינָן מֻחְרָמִים;

שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם,

אֵינָן מַחֲרִימִין,

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין,

שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם;

הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים,

שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן.

רַבִּי אוֹמֵר:

נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּקַרְקָעוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, לד):

כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם;

וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים,

שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם:

(ו) חֶרְמֵי כֹּהֲנִים,

אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן,

אֶלָּא נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים,

כִּתְרוּמָה.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר:

סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז, כח):

"כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'";

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים,

שֶׁנֶּאֱמַר:

"כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם, לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ".

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר:

"כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'"?

שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים:

(ז) מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו,

בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים,

וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים.

אִם נֶדֶר, נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים;

אִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ.

שׁוֹר זֶה עוֹלָה,

אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה,

שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי.

הַבְּכוֹר,

בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם,

מַחֲרִימִין אוֹתוֹ.

כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ?

הַפּוֹדִין אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה,

לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "תַּקְדִּישׁ",

וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "אַל תַּקְדִּישׁ".

אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "תַּקְדִּישׁ",

שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "אַל תַּקְדִּישׁ";

וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: "אַל תַּקְדִּישׁ",

שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "תַּקְדִּישׁ".

אֶמֹר מֵעַתָּה:

מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי,

וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ:

נוסח הרמב"ם

(א) המקדיש את שדהו, בשעה שאינה יובל -

אומרין לו: "פתח את ראשון",

שהבעלים - נותנין חומש,

וכל אדם - אינו נותן חומש.

מעשה באחד, שהקדיש את שדהו - מפני רעתה,

אמרו לו: "פתח את ראשון",

אמר: "הרי היא שלי - באיסר".

אמר רבי יוסי: לא אמר זה - אלא בכביצה,

שהקודש נפדה בכסף, ובשוה כסף.

אמר לו: "הגעתך" - נמצא מפסיד איסר, ושדהו לפניו.

(ב) אמר אחד: "הרי היא שלי בעשר סלעים",

ואחר אומר: "בעשרים",

ואחר אומר: "בשלשים",

ואחר אומר: "בארבעים",

ואחר אומר: "בחמישים" -

חזר בו של חמישים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של ארבעים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של שלשים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של עשרים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של עשר - מוכרין אותה בשוה, ונפרעין משל עשר את המותר.

הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם אומרין בעשרים -

הבעלים קודמין - מפני שהן מוסיפין חומש.

(ג) אמר אחד: "הרי היא שלי בעשרים ואחת" - הבעלים נותנין עשרים ושש.

"בעשרים ושתים" - הבעלים נותנין עשרים ושבע.

"בעשרים ושלש" - הבעלים נותנין עשרים ושמונה.

"בעשרים וארבע" - הבעלים נותנין עשרים ותשע.

"בעשרים וחמש" - הבעלים נותנין שלשים,

שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה.

אמר אחד: "הרי היא שלי בעשרים ושש" -

אם רצו הבעלים לתת שלשים ואחת ודינר - הבעלים קודמין,

ואם לאו - אומרין לו "הגעתך".

(ד) מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו.

ואם החרים את כולם - אינם מוחרמין,

דברי רבי אליעזר.

אמר רבי אלעזר בן עזריה:

ומה אם לגבוה - שאין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו,

על אחת כמה וכמה - שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו.

(ה) המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו - אינן מוחרמין,

שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו.

כהנים ולויים -

אין מחרימין - דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:

כהנים אינן מחרימין - שהחרמין שלהם,

ולויים מחרימין - שאין חרמין שלהן.

רבי אומר:

נראין דברי רבי יהודה בקרקעות - שנאמר: "כי אחוזת עולם הוא להם" (ויקרא כה לד),

ודברי רבי שמעון במטלטלין - שאין החרמין שלהם.

(ו) חרמי הכהנים - אין להם פדיון,

אלא ניתנין לכהנים כתרומה.

רבי יהודה בן בתירה אומר: סתם חרמים - לבדק הבית,

שנאמר: "כל חרם קודש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז כח).

וחכמים אומרין: סתם חרמים - לכהנים,

שנאמר: "כשדה החרם, לכוהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז כא).

אם כן, למה נאמר: "כל חרם קודש קדשים הוא לה'" -

שהוא חל על קודשי קדשים, ועל קדשים קלים.

(ז) מחרים אדם את קודשיו -

בין קודשי קדשים, ובין קדשים קלים.

אם נדר - נותן את דמיהם,

ואם נדבה - נותן את טובתן.

"שור זה עולה" -

אומרין, כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה - שאינו חייב.

הבכור -

בין תמים, בין בעל מום - מחרימין אותו.

כיצד פודין אותו? -

הפודין אומרין, כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה - ליתנו לבן בתו, או לבן אחותו.

רבי ישמעאל אומר:

כתוב אחד אומר: "הקדש" (ראה דברים טו יט),

וכתוב אחד אומר: "אל תקדש" (ראה ויקרא כז כו),

אי אפשר לומר הקדש - שכבר נאמר אל תקדש,

ואי אפשר לומר אל תקדש - שכבר נאמר הקדש,

אמור מעתה, מקדישו אתה הקדש עילוי - ואי אתה מקדישו הקדש מזבח.

פירושים

משנה ערכין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב