ביאור:משנה ערובין פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת ערובין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מבוא למסכת ערובין ומבנה המסכת


ערוב חצירות לבני אדםעריכה

חטיבה I: הכשרת מבוי - פעולה סמליתעריכה

לגבי עשרים אמה - השוו סוכה א, א.

המבוי המקסימלי לפי ת"ק הוא בגודל 10X20 אמה, כפתח ההיכל (ראו מידות ד, א.) והשוו לקמן משנה ח.

במבוי יש למעשה חצר סגורה, ובזכויות הקרקע שלו משתתפים כל הדיירים. למרות זאת, כל מבוי חייב "הכשר", (רמז סמלי לפתח, להלן משנה ב) כדי שיהיה ניכר שהתיחסו אליו לעניין טלטול.

אם יש למבוי צורת הפתח שלמה בנוסף לו עצמו – אין משמעות לגבהו ולרחבו. אם לא – יש חשיבות. בית שמאי דורשים קורה ולחי, ובית הלל מסתפקים באחת מהשתים. וראו תוספתא א, א-ג.

לכל הדעות, אם יש מדרון תלול בין המבוי לרה"ר - אין צורך בלחי ובקורה כלל, ראו תוספתא שבת יא, ד.

(א) מבוי כניסה לרחוב ללא מוצא שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה מעל המבוי יש מבנה, אבל זה גבוה - ימעט הקורה נמוכה מהמבוי.

רבי יהודה אומר: אינו צריך.

והרחב מעשר אמות - ימעט.

ואם יש לו צורת הפתח, אף על פי שהוא רחב מעשר אמות - אין צריך למעט:


(ב) הכשר מבוי

בית שמאי אומרים: לחי וקורה, ובית הלל אומרים: לחי או קורה.
רבי אליעזר אומר: לחיין.

לדעת ר' ישמעאל יש שלושה גדלים: מתחת לארבע אמות – לחי או קורה. בין 4 ל10 - מחלוקת, ומעל 10 – צורת הפתח שלמה. ר' עקיבא אינו מחלק בין מתחת ל4 לבין 4-10.

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות,
שהוא [ניתר] או בלחי או בקורה
על מה נחלקו? על רחב מארבע אמות ועד עשר,
שבית שמאי אומרים: לחי וקורה, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.
אמר רבי עקיבא: על זה ועל זה נחלקו.


(ג) ה"קורה" שאמרו - רחבה כדי לקבל אריח

ראו תוספתא א, ד, שדנה בקורה שאינה שלמה.

שלושת הטפחים של הלבנה רלבנטיים רק לדעת ת"ק במשנה ד, כי הם מגדילים את משקל האריח.

והאריח - חצי לבנה של שלשה טפחים

דיה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי לקבל אריח לארכו: לאורך הקורה


ת"ק ור' יהודה חולקים בשאלה עד כמה הפעולה הסמלית של העירוב צריכה להיות דומה למציאות. גם ר' יהודה אינו מוותר לגמרי על הגישה המקרבת את הסמל למציאות, ועדיין דורש שהקורה תהיה ברוחב טפח.

(ד) רחבה כדי לקבל אריח - ובריאה כדי לקבל אריח.

רבי יהודה אומר: רחבה, אף על פי שאינה בריאה:


(ה) היתה של קש או של קנים - רואין אותה כאלו היא של מתכת.

המשנה היא המשך דברי ר' יהודה.

עקומה - רואין אותה כאלו היא פשוטה.
עגולה - רואין אותה כאלו היא מרובעת.

כל שיש בהיקפו שלושה טפחים קורה עגולה שהיקפה שלושה טפחים (3~π) - יש בו רוחב טפח.


(ו) "לחיין" שאמרו - גבהן עשרה טפחים, ורחבן ועבין - כל שהוא.

רבי יוסי אומר: רחבן שלשה טפחים:


המשנה עוסקת בשימוש בבעל חיים כמבנה, למרות שהוא עלול לזוז. השימוש בו ממחיש שהערוב הוא פיקציה. וראו תוספתא סוכה א, ח. כך גם לגבי הגולל. השאלה בהקשר של הגט היא שונה - האם בהמה נחשבת "ספר".

לגבי גולל ראו אהלות טו, ט. לגבי גט ראו גיטין ב, ג.

(ז) בכל עושין לחיין, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. ורבי יוסי אוסר.

ומטמא משום גולל, בהמה שעמדה בפתח מערת הקבורה - טמאה ורבי מאיר מטהר.

וכותבין עליו על גוף הבהמה גטי נשים, ורבי יוסי הגלילי פוסל:


חטיבה II: גידור זמני בבקעה ובמחנהעריכה

(ח) שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בכלי בהמה - מטלטלין בתוכה,

לשילוב של כמה דרכי גידור ראו תוספתא ב, א-ב.

לגבי הבחנה בין פירצה לפתח ראו כלאים ד, ד.

והשוו לדיני כותל החצר בתוספתא ו, ט.

ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים, ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין.

כל פרצה שהיא כעשר אמות - מותרת, מפני שהיא כפתח.

יתר מכאן - אסור:


משנה ח הציעה להקיף בכלי בהמה, המשנה שלנו מציעה בחבלים, שהם "שתי", ומשנה י - בקנים, שהם "ערב".

דיני המחיצה דומים לאלו שבעניין הכלאיים והדיר בשביעית; ראו תוספתא כלאים ד, ב-ד, ותוספתא שביעית ב, יט.

(ט) מקיפין שלשה חבלים, זה למעלה מזה וזה למעלה מזה,

ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלושה טפחים.

שעור חבלים ועבין - יתר על טפח, כדי שיהא הכל עשרה טפחים:


(י) מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלושה טפחים.

הקנים הם מועטים מהשטח הפרוץ, אבל כיוון שהם חוזרים כל שלושה טפחים הם נחשבים כמחיצה ולא כפרצה.

לדעת ר' יהודה רק שיירה של שלושה אנשים לפחות יכולה להקיף בחבלים או בקנים. בנו ר' יוסי טוען שאפילו הם אינם יכולים. יש דמיון בין דעתו לבין דעת בית שמאי על המבוי, ראו לעיל משנה ב. חכמים טוענים שההיתר תקף לכל כמות אנשים.

לפי התוספתא ב, ד, במחנה צריך מחיצות, אבל לא צריך להניח עירוב חצרות. אבל יתכן שהמשנה מקלה על החיילים יותר מכך ופוטרת אותם לגמרי.

לגבי רחיצת ידים ראו חלה א, ט.

ההיתר להביא עצים אינו קשור לדיני שבת, ואין כאן היתר לקושש עצים בשבת.

אם אין מלחמה הדין הוא כשיירא, ואם אין שיירא לדעת ר' יהודה צריך מחיצות חזקות.

בשיירא דברו, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: לא דברו בשיירא, אלא בהווה.

כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב - אינה מחיצה, דברי רבי יוסי בר רבי יהודה.

וחכמים אומרים: אחד משני דברים.

ארבעה דברים פטרו במחנה: היוצא למלחמה

מביאין עצים מכל מקום, אין חוששים לגזל של עצי ההסקה
ופטורים מרחיצת ידים, נטילת ידים
ומדמאי,
ומלערב. מלהניח ערוב חצרות, אבל לא מלגדר סביבם.