פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה ערובין פרק י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת ערובין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הפרק מסכם את מסכתות שבת וערובין. הוא קושר בין עירוב החצרות לבין המקדש והקדושה, ומדגים באמצעות מבנה מדוקדק את הרעיון העומד מאחורי כל המסכת - של עניין המקום בתוך המקדש שבזמן - השבת. לכן מוקדש בפרק זה מקום לדיני טלטול של חפצים מקודשים - כגון תפילין וספרי תורה (בהקשר זה שוב מופיעה התיחסות לעירוב התחומין) - ולענייני טלטול במקדש בירושלים, המחזירים את הלומד לתחילת מסכת שבת, ומסמנים את הקשר בין שתי המסכתות.

מקום הקדושה ורשויות השבתעריכה

חטיבה I: הכנסת קדושה מבחוץעריכה

(א) המוצא תפילין - מכניסן זוג זוג.

משחק מילים מכניס-סכנה-מכסה.

מותר להניח תפילין בשבת כדי להציל אותם, בניגוד לסנהדרין סח א, והשוו שבת פרק טז, לגבי הצלה מדליקה. לדעת רבי מניח שני זוגות בכל פעם. וראו תוספתא ח, י, שהתירו גם לאשה להניח תפילין במקרה כזה.

אם היו הרבה תפילין, שאי אפשר להעביר את כולם - נשאר עימם עד הערב. ואם מסוכן להניח אותם (השוו מגילה ד, ח) - מכסה אותם והולך.

רבן גמליאל אומר: שנים שנים.
במה דברים אמורים? - בישנות, אבל בחדשות - פטור.

מצאן צבתים או כריכות - מחשיך עליהן ומביאן.

ובסכנה - מכסן והולך לו:


ר' שמעון מציע דרך להעביר את התפילין בלי להניח אותם, וכן להעביר תינוק מחוץ לעיר או מזון לאנשים שנשארו שם. חכמים תולים את העברת החפצים באיסור תחומין, ומגבילים את המרחק שניתן להעביר בדרך זו; וראו גם תוספתא שבת יח, י, וכן ביצה ה, ג.

בכך יש דוגמא נוספת לשילוב בין איסור הטלטול לבין איסור היציאה מהתחום - שני האיסורים שמאחורי שני סוגי העירוב במסכת.

(ב) רבי שמעון אומר: נותנן לחברו, וחברו לחברו - עד שמגיע לחצר החיצונה.

וכן בנו: נותנו לחברו, וחברו לחברו - אפילו מאה.
רבי יהודה אומר: נותן אדם חבית לחברו, וחברו לחברו - אפילו חוץ לתחום.
אמרו לו: לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה!


(ג) היה קורא בספר על האסקופה, נתגלגל הספר מידו - גוללו אצלו.

ראו תוספתא ח, ז.

מה דינם של לוחות הברית, שניתנו מלמעלה ונפלו לארץ?

לגבי המידה של 10 טפחים - ראו לעיל ח, ג, והשוו גם לדברי ר' יוסי בסוכה ה א, המגדיר את "למטה מעשרה טפחים" כרשות האדם "הארץ", בניגוד ל"שמים".

היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו,

עד שלא הגיע לעשרה טפחים - גוללו אצלו. משהגיע לעשרה טפחים - הופכו על הכתב.

רבי יהודה אומר: אפילו אין מסולק מן הארץ אלא כמלא מחט - גוללו אצלו,

רבי שמעון אומר: אפילו בארץ עצמו - גוללו אצלו,
שאין לך דבר משום שבות - עומד בפני כתבי הקודש!


חטיבה II: קשרים בין רשויותעריכה

לגבי הזיז, ראו לקמן משנה ט, וכן שבת יב, ב.

מותר להזיז דברים ברשות האחרת, ולא חוששים שמא יכניס אותם לרשותו שלו.

ההשתנה,היריקה והשתיה מרשות אחרת אסורה (גם גת היא רשות אחרת), למרות שמי האמה זורמים מרשות לרשות (ראו לעיל ח, ז,) כי כאן העברת השתן, הרוק או המים או היין נעשית באופן ישיר, וראו גם תוספתא ח, ד, כדעת ר' יהודה.

הפסים לבור מאפשרים לבהמות להכנס לרשות של הבור ראשן ורובן, ראו לעיל ב, א.

(ד) זיז שלפני חלון - נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת.

עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד,

ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות:

(ה) לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתין ברשות הרבים

ברשות הרבים, וישתין ברשות היחיד,
וכן לא ירוק.
רבי יהודה אומר: אף משנתלש רוקו בפיו - לא יהלך ארבע אמות, עד שירוק:

(ו) לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתה ברשות הרבים

ראו תוספתא ו, יד, שם הבחינו בין המצרף פיו ישירות לצינור או למזחילה לבין השותה בעזרת ידו או בעזרת כלי.

לעניין ראשו ורובו ראו תוספתא ח, ג.

ברשות הרבים, וישתה ברשות היחיד
אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.

וכן בגת. גם הגת היא רשות נפרדת, ואין לשתות ממנה אם לא הכניס אליה את ראשו ורובו.

קולט אדם מן המזחילה מים מהמרזב למטה מעשרה טפחים.

ומן הצינור שאינו רשות לעצמו - מכל מקום שותה:


חטיבה III: גבולותעריכה

ראו לעיל ח, ג, לגבי השימוש בבור, וראו הסתייגות אם החוליה גדולה מדי בתוספתא ו, טו.

לעניין הטלטול מתחת העץ ושפיכת המים לאשפה ראו תוספתא ז, ג-ה.

אין לשבת על שרשים גבוהים, שהדבר הוא כטיפוס על העץ, וראו ביצה ה, ב.

נעילת הדלת של מחסן המוקצה היא בניה, השוו שבת יז, ז, ולהלן משנה י-יא. וראו גם תוספתא ח, ו.

(ז) בור ברשות הרבים, וחוליתו גבוהה עשרה טפחים, חלון שעל גביו - ממלאין הימנו בשבת.

אשפה ברשות הרבים, גבוהה עשרה טפחים, חלון שעל גבה - שופכין לתוכה מים בשבת:

(ח) אילן שהוא מסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים - מטלטלין תחתיו.

שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים - לא ישב עליהן.

הדלת שבמוקצה, וחדקים שבפירצה, ומחצלות - אין נועלין בהן,

אלא אם כן גבוהים מן הארץ:

(ט) לא יעמוד אדם ברשות היחיד, ויפתח ברשות הרבים

לדיני המפתח והפתיחה בשבת ראו תוספתא ז, א, וכן תוספתא ח, ז.

ברשות הרבים, ויפתח ברשות היחיד,
אלא אם כן עשה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, דברי רבי מאיר.

אמרו לו: מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים,

שהיו נועלין - ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח.
רבי יוסי אומר: שוק של צמרים היה:

בריח מיטלטל שיש בו גם פיקה ממתכת באחד מקצותיו, שנשאר תקוע בדלת גם כשהיא פתוחה.

ר' אלעזר ור' יוסי חלקו מה היה המעשה המדויק, וראו יבמות צו ב, שהמחלוקת גרמה לקריעת ספר תורה.

(י) נגר שיש בראשו גלוסטרא,

רבי אליעזר אוסר, ורבי יוסי מתיר.

אמר רבי אליעזר: מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו היתר,

עד שבא רבן גמליאל והזקנים - ואסרו להן.

רבי יוסי אומר: איסור נהגו בה.

בא רבן גמליאל והזקנים - והתירו להן:

במקדש היו מקילים, ואוסרים בו רק איסורי תורה מובהקים. החטיבה מונה רשימת איסורים האסורים בכל מקום אבל מותרים במקדש.

במשנה יא-יב מקל ר' יהודה, וראו גם תוספתא ח, ח-ט.

חטיבה IV: המקדש והמדינה – רשויות נפרדותעריכה

(יא) נגר הנגרר - נועלים בו במקדש, אבל לא במדינה.

והמונח כשהדלת פתוחה הוא מנותק ממנה - כאן וכאן אסור.

רבי יהודה אומר: המונח - מותר במקדש, והנגרר - במדינה:

(יב) מחזירין ציר התחתון של דלת שיצא ממקומו במקדש, אבל לא במדינה.

ראו שבת יז, א, שמותר לטלטל את הדלת. וראו דעת רשב"ג בתוספתא שבת יד, יד, שמותר לתקוע את הציר במדינה אם הוא רפוי, כדעת ר' יהודה, וראו גם תוספתא ח, יא.

והעליון קשה יותר להחזירו - כאן וכאן אסור.

רבי יהודה אומר: העליון - במקדש, אפילו הציר העליון מותר במקדש והתחתון - במדינה:

הכוהנים הסירו את התחבושת לפני שהתחילו בעבודה, כי בזמן העבודה מותרים להם רק בגדי הכהונה.

לעניין קשירת הנימא ראו תוספתא ח, יב.

(יג) מחזירין רטיה תחבושת במקדש, אבל לא במדינה.

אם בתחילה - כאן וכאן אסור.

קושרין נימא מיתר של כינור במקדש, אבל לא במדינה.

אם בתחילה - כאן וכאן אסור.

חותכין יבלת של כהן, שנחשבת מום במקדש, אבל לא במדינה.

ואם בכלי - כאן וכאן אסור:

(יד) כהן שלקה באצבעו - כורך עליה גמי חוט מגומא במקדש, אבל לא במדינה.

אם להוציא דם - כאן וכאן אסור.

הפרק נפתח בהכנסת הקדושה, כגון התפילין והספר, לעיר או לרשות היחיד - ומסיים בהוצאת הטומאה מהמקדש. באמצע הוא עובר בהדרגה מחיי החול לחיי הקודש.

לגבי בור הגולה - ראו מידות ה, ד. לעניין באר הקר ראו תוספתא ח, יד.

חטיבה V: הוצאת הטומאה ממקום הקודשעריכה

בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו,

וממלאים מבור הגוּלה ומבור הגדול בגלגל בארות במקדש שהיה להם גלגל אנטיליה, והוא הופעל בשבת בשבת,

ומבאר הקר באר שהיתה בחקרא בירושלים ביום טוב:

שרץ מת שנמצא בשבת במקדש במקומות קדושים במיוחד - מוציאים אותו משם, והמחלוקת היא באיזה כלי משתמשים: אם תופסים את השרץ באבנט - התפיסה מהירה אבל האבנט נטמא.

ר' יהודה השתמש בצבת גם בהקשרים נוספים, ראו סנהדרין ז, ב, וכן תוספתא סוטה ב, ג.

וראו בתחילת המסכת הבאה: שם מרבים את מידת הטומאה, אבל לא את כמותה.

תיאור הפסכתר ראו תמיד ה, ה.

"משלך..." - לשון מקרא, ראו דברי הימים א כט טו. ר' שמעון משתמש בה כלפי אדם, בלשון חול, ולא בלשון קודש. יתכן שהוא רומז שהמקדש נתפס כמקום לבני אדם, ובכך הוא מסכם את הפרק.

כפי שראינו, ר' שמעון הוא המיקל הגדול בהלכות עירובין, וכאן הוא מסביר שהקולות אינן פוגעות בהלכה אלא הן כנגד הסייגים שחז"ל הוסיפו לתורה.

(טו) שרץ שנמצא במקדש - כהן מוציאו בהמיינו, באבנט שלו שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקא.

רבי יהודה אומר: בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה.

מהיכן מוציאין אותו? - מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם ולמזבח, דברי רבי שמעון בן ננס.

רבי עקיבא אומר: מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - משם מוציאין אותו,
ושאר כל המקומות - כופין עליו פסכתר.

רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים - "משלך נתנו לך",

שלא התירו לך אלא משום שבות: