ביאור:משנה ביצה פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
גזירות חכמים ביום טוב עריכה
חטיבה I: גזירות חכמים כלליות ביום טוב ובשבת עריכה
(א) משילין פירות שהונחו לייבוש על הגג וירד עליהם גשם דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת,
|
השוו מו"ק ב, ג, שם מתירים להציל פירות מגנבים בחול המועד. לאסוף את הדלף מותר גם בשבת, אבל לא לכסות את הפירות או להכניסם לבית. |
- ומכסים פירות בכלים מפני הדלף, וכן כדי יין וכדי שמן.
- ונותנין כלי תחת הדלף בשבת:
|
הכלל שבמשנה מופיע גם במגילה א, ה; וראו דרשה במכילתא פסחא סוף ט. יתכן שלא כל איסורי חכמים נחשבים "שבות", אלא דווקא איסורים המובילים לשביתה. יתכן גם לומר שהכלל במשנה אינו מקיף את כל ההבדלים בין שבת ליו"ט. האלטרנטיבה לשני ההסברים הללו היא שהמשנה כבית שמאי, שכפי שראינו אינם מתירים דבר שאינו כרוך באוכל נפש, ולמשל אינם מתירים להציל את הפירות שנרטבו במשנה א. דברי ה"רשות" ודברי ה"מצווה" כרוכים בהעברת בעלות, שאין לעשותה בשבת וביו"ט. וראו השלמת הרשימה בתוספתא ד, ד. על האיסור לדון בשבת ראו גם קדמוניות היהודים טז, ו, ב, שגם אוגוסטוס הסכים לכך. וראו לעיל א, ו, שם אמרו בית הלל שלמרות שאין מגביהים תרומה ביום טוב - מתנות כהונה (כגון זרוע לחיים וקיבה) וחלה - מפרישים ואף מובילים לכהן. |
(ב) כל שחיבין עליו משום "שבות", משום "רשות", משום "מצוה" בשבת - חיבין עליו ביום טוב.
- ואלו הן "משום שבות": לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים,
- ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין.
- ואלו הן "משום רשות": לא דנין,
- ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין.
- ואלו הן "משום מצוה": לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין,
- ולא מגביהין תרומות ומעשרות.
כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת.
- אין בין יום טוב לשבת - אלא אכל נפש בלבד:
חטיבה II: דיני תחומים ביום טוב עריכה
(ג) הבהמה והכלים - כרגלי הבעלים כלומר תחומם מוגדר לפי בעליהם..
|
המשנה עוסקת בדיני תחומין, שחלים גם בשבת וגם ביום טוב. כיוון שלדעת בית הלל מותר לטלטל ביו"ט - עולות שאלות על טלטול מחוץ לתחום. הבהמה כרגלי הבעלים, אבל ראו תוספתא ד, ו, שר' דוסא חולק. האחים בבית שותפים ברכוש, אבל אם אחד הכלים (הבגדים) הוא בשימוש קבוע של אחד מהם - הוא נחשב כבעליו. מקום שהולכין - ראו תוספתא ד, ה. |
- המוסר ביום טוב בהמתו לבנו או לרועה - הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הבן, כי מסר לו ביום טוב..
כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית - הרי אלו כרגליו.
- ושאין מיוחדין - הרי אלו כמקום שהולכין כולם, כלומר: רק במקום שכל האחים יכולים להיות - מותר להחזיק את הכלים הללו:
(ד) השואל כלי מחברו מערב יום טוב - כרגלי השואל.
|
בדרך כלל הנשים מבשלות. אם אשה שאלה (לוותה) מחברתה חומרים לבישול - התבשיל משותף לשתיהן. המים מתיבשים במהלך הבישול, ולכן אינם נחשבים חלק מהתבשיל. יש נוסחאות שלפיהן מבטל ר' יהודה גם את המלח. |
- ביום טוב - כרגלי המשאיל.
האשה ששאלה מחברתה ביום טוב תבלין ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו כרגלי שתיהן.
- רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש:
(ה) הגחלת - כרגלי הבעלים, ושלהבת - בכל מקום אינה מוגבלת במקום, כי אינה מכילה חומר..
|
גם ר' יהודה, שפטר במשנה ד מאיסור הולכת העיסה המכילה מים - מודה לגבי מים בכמות גדולה, שאינם משמשים לבישול. וראו דינים נוספים לגבי טלטול המים בתוספתא ד, ח. גחלת היא ממשית, אבל בשלהבת אין ממש כלל, וראו דינים נוספים הנגזרים מכך בתוספתא ד, ז. אבל השוו תוספתא שבת י, ג. אמנם מועלים בגחלת, אבל במקדש היו הכוהנים רשאים להתחמם בה, כאמור בתחילת מסכת תמיד. |
גחלת של הקדש - מועלין בה אם השתמש בה לצורכו., ושלהבת - לא נהנין לכתחילה ולא מועלין בדיעבד אינו נחשב מועל, כי אינה חומרית..
המוציא בשבת גחלת לרשות הרבים - חייב, ושלהבת - פטור.
בור של יחיד - כרגלי היחיד מימי הבור.
- ושל אנשי (אותה) העיר - כרגלי אנשי אותה העיר.
- ושל עולי בבל בור שנחפר לשימוש ציבורי, כגון לעולי הרגל - כרגלי הממלא כי המים הפקר, והממלא זכה בהם:
(ו) מי שהיו פירותיו בעיר אחרת,
|
אריסים שגידלו פירות עבור בעל האחוזה הפירות נחשבים שלו ולכן אינם יכולים להביא אותם אליו. |
- ועירבו בני אותה העיר להביא אצלו (מפירותיו) - לא יביאו לו כי פירותיו כמוהו.
- ואם עירב הוא - פירותיו כמוהו:
|
מסגרת המסכת: הלנות באפר - שאפר כירה מוכן. הצד השני של המשנה הקודמת: האורחים רוצים לקחת מנות לאחר שהתארחו אצל בעל הבית. השוו לעיל א, ט, לגבי עצם המנהג לשלוח מנות. בתוספתא ד, י, מתיר רשב"ג לקחת את קינוח הסעודה. וראו שם הלכה יא הגדרות נוספות לבהמות בייתות. לעניין הבהמות - ראו לעיל ג, א: "המדבריות" אינן מוכנות, כי אינו מאכיל אותן; אבל בהמות הבית - כן. משנה זו נשנתה כאן, כי היא עוסקת בעיר ובמים, שנזכרו בפרק זה. יתכן גם שהיא מרמזת כי איסור הציד ביום טוב קשור לאיסורי תחומים. |
(ז) מי שזימן אצלו אורחים והם עירבו תחומים כדי להגיע אליו - לא יוליכו בידם מנות, שאריות מהסעודה
- אלא אם כן זיכה להם מנותיהם מערב יום טוב.
אין משקין ושוחטין את המדבריות בהמות מדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות.
- אלו הן "בייתות"? - הלנות בעיר.
- "מדבריות"? - הלנות באפר: