ביאור:משנה אהלות פרק טו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

מסכת אהלות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

----

ראו לעיל יא, ג-ה: בית הלל טמאו שם את החלק העליון של הסגוס ושל גוף האדם. הפרק הזה מרחיב בתיאור האוהלים שנוצרים מגוף האדם או מחומרים אחרים, שאינם חלולים באמת.

טומאת הגולל

חטיבה I: אוהלים נמוכים או מלאים מבפנים

(א) סָגוֹס עָבֶה, וְכֹפֶת עָבֶה אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהוּ גְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

לתחילת המשנה ראו לעיל יא, ג.

אם הטבלאות אינן מוגבהות אלא נוגעות במת - הן טמאות מהנגיעה ומונים בהן כבמת, ראו תוספתא טו, א.

המשנה מחריגה לוחות שיש המונחים זה על זה, שבהם אין דין הסגוס אלא הם נחשבים כגוף אחד, וכיוון שהתחתון מונח על הגופה – אין בעליון משום אוהל אלא המת כמונח בחוץ ולכן הטומאה עולה ויורדת.

קְפִלִּין זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ - אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

טַבְלָיוֹת לוחות מרובעים אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

אִם הָיוּ שֶׁלַּשַּׁיִשׁ - טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

(ב) טַבְלָיוֹת שֶׁלָּעֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְקַרְנוֹתֵיהֶן, וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח:

הטבלה השניה נחשבת כאילו היא מאהילה על הטומאה לעניין נגיעה בה, אבל אינה נחשבת כמאהילה לטמא כלים שתחתיה.

טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן - הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁנִיָּה טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה;

כֵּלִים שֶׁתַּחַת הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאִין, וְשֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִין.

וְהַשֻּׁלְחָן אֵינוּ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ רִבּוּעַ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

(ג) חֲבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן, אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדְדֵיהֶן, בְּאָוֵיר,

החביות יוצרות אוהל ע"י שוליהן, אבל כיוון שהן מחרס אין האוהל נטמא. אם הן טמאות מבפנים – האוהל טמא. וראו לעיל ט, טז.

וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן - טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בִּטְהוֹרוֹת.

אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת, אוֹ גְבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח,

טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן - תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא.

(ד) בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ שעשה בתוכו מחיצה בִנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת, מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת חילק לכמה חדרים או לגובה, לכמה קומות

ראו דין דומה בכוורת הנמצאת בבית, לעיל ט, ט. כמו במשנה ב, גם כאן מוזכר מקרה שאין בחדר העליון טפח עד הקורות.

והשוו תוספתא טו, ד, שם אם הטומאה בחצץ, והכלים פחות מארבעה טפחים - הם טהורים.

טֻמְאָה בַבַּיִת - כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ טְהוֹרִין;

טֻמְאָה בַחֲצָץ - הַכֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין, וְהַכֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ:

אִם יֶשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח - טְמֵאִין, וְאִם לָאו - טְהוֹרִין.

(ה) חֲצָצוֹ מֵאַרְצוֹ, טֻמְאָה בַחֲצָץ - כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין;

אם החדר החדש הוא מתחת הבית, במרתף, הטומאה מהבית מטמאת גם אותו, למרות שאין דרך הטומאה להיכנס, מהנימוק המובא בסוף המשנה. וראו גם לעיל ה, ו.

טֻמְאָה בַבַּיִת - כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ:

אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל רוּם טֶפַח - טְהוֹרִין, וְאִם לָאו - טְמֵאִין,

שֶׁאַרְצוֹ שֶׁלַּבַּיִת - כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם.

(ו) בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶבֶן, וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח:

אם הבית מלא תבן עד התקרה – דינו כדין החצץ במשנה ד, שאין בו פותח טפח. הכלים ביציאה מהבית טמאים, כמו הכלים בבית שם.

טֻמְאָה בִפְנִים - כֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד הַיְצִיאָה טְמֵאִין;

טֻמְאָה בַחוּץ - כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל רוּם טֶפַח - טְהוֹרִין, וְאִם לָאו - טְמֵאִין.

אִם יֵשׁ בֵּין הַתֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח,

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ - טְמֵאִין.

(ז) בַּיִת שֶׁמִּלָּהוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת - בִּטְּלוֹ,

בית מלא תבן עדיין נחשב כבית (משנה ו), אבל אם מילא אותו עפר או אבנים – הבית נחשב כולו כגל אבנים וכקבר. והשוו לדין טבלאות השיש במשנה א. בתוספתא טו, ה טוען ר' יוסי שההבחנה אינה בין תבן לעפר, אלא בין מקרה שהוא עתיד לפנות את הגופה (משנה ו) למקרה שאינו מתכוון לעשות כך (משנה ז), ואכן גם כאן נזכר "כרי של תבואה". בהלכה ו שם דנים במקרה שיש פותח טפח במקום הגופה, ואז הבית מטמא את סביביו אבל לא לרקיע ולתהום.

מתחת הגל של עכן (ראו יהושע ז כו) יש גופה של עכן, והטומאה שם עולה ויורדת.

וְכֵן כְּרִי שֶׁלַּתְּבוּאָה, אוֹ גַל שֶׁלִּצְרוֹרוֹת, אֲפִלּוּ כְגַלּוֹ שֶׁלְּעָכָן,

אֲפִלּוּ טֻמְאָה בְצַד הַכֵּלִים - טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

חטיבה II: טומאת גולל או אוהל ליצור חי

(ח) חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ - טָהוֹר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי.

חצר הקבר היא מקום הסמוך למערות הקבורה, ואין מעליו אוהל – ולכן הוא טהור, אפילו אם הוא קרוב לאחת המערות (ראו תוספתא טו, ו.) לדעת ב"ש אם אין בחצר ארבע אמות היא מטמאת. בית הלל מטהרים אותה כמעט תמיד.

גולל הקבר טמא, כאמור לעיל ב, ד; אבל אם הוא גדול ממידת הקבר, והמניח את הקורה מתכנן לחתוך את החלק העודף – הטומאה חלה רק על החלק שמול הקבר. ר' יהודה חולק.

טומאת הגולל דומה לטומאת הסגוס שבמשנה א, כי שניהם מלאים ובכל זאת טמאים.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה טְפָחִים.

קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, בֵּין עוֹמֶדֶת, בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּהּ,

אֵין טָמֵא, אֶלָּא כְנֶגֶד הַפֶּתַח.

עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר - אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד אַרְבָּעָה טְפָחִים, בִּזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָגוּד.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֻּלָּהּ חִבּוּר.

(ט) חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר:

החבית המוקפת צמיד פתיל, וכן הבהמה – אינן מקבלים טומאת מת; אבל לדעת ת"ק הן מקבלות טומאת גולל (החבית רק מבחוץ). ר' מאיר מטהר את הבהמה לגמרי. בתוספתא ה, ה מסיק ר' יוסי שגם ארון מציל את הכלים שבו מן הטומאה.

וראו תוספתא טו, ח, שבית שמאי טימאו את המשקים שבחבית, ופירוט של הדיון בינם לבין בית הלל.

הַנּוֹגֵעַ בָּהּ - טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין - טְהוֹרִין.

בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר - הַנּוֹגֵעַ בָּהּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים - אֵינוּ מְטַמֵּא מִשֵּׁם גּוֹלֵל.

(י) הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים – טְמֵאִין.

גוף אדם טמא מת אינו נעשה אוהל לטמא כלים, כשם שבהמה אינה נעשית גולל (משנה ט), אבל השוו לעיל יא, ד-ה, שהוא נעשה אוהל לעניין סתימת סדק.

אבל כפות ידיו (אם יש בהן טפח מרובע) הן כאוהל, הן לטמא את הכלים הן לחבר חצאי זיתים לשיעור טומאה.

מַאֲהִיל עַל הַמֵּת, וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים - טְהוֹרִין.

אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פוֹתֵחַ טֶפַח - טְמֵאִין.

שְׁנֵי בָתִּים וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, וּפָשַׁט שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶם:

אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח - מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה;

וְאִם לָאו - אֵינוּ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה.