ביאור:משנה אהלות פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

מסכת אהלות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

----

הפרק עוסק בצירוף למידת הטומאה ובחיבור אליה, עם דגש על הדם המטמא, שהוא דווקא דם המוות.

הוא פותח את נושא הגדרת האוהל, שהוא הנושא העיקרי של המסכת.

טומאה ברגע המוות

חטיבה I: צירוף לשיעור מטמא

(א) כָּל הַמְטַמִּין בְּאָהֵל שֶׁנֶּחֱלָקוּ, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת,

ראו עדיות ג, א-ב: ר' דוסא אינו מחבר חצאי שיעורים בשום עניין, ולא רק בענייני טומאה. ואכן, במשנה זו כבר מורחבת דעתו גם לטומאת מגע ולא רק לטומאת אהל.

לדעת ת"ק אם האהיל על כחצי זית מבשר המת, ונגע בחצי זית אחר – מודים חכמים שאין מצרפים אותם, אבל ר' מאיר טוען שגם במקרה זה מטמאים חכמים – אבל גם הוא מודה שאדם הנושא כחצי זית מבשר המת, ונוגע בכחצי זית אחר, או נמצא עמו מתחת לאוהל משותף – טהור.

המחלוקת בין ר' מאיר לת"ק היא האם נגיעה ואהל נחשבת "שם אחד": אמנם שתיהן נזכרות בבמדבר יט, פס' יד-טז, אבל בפסוקים שונים. לעומת זאת טומאת משא נזכרת רק בויקרא יא כח, ונלמדת לעניין טומאת מת בעקיפין, ראו ספרי חוקת פרשה ה. לכן גם חכמים מודים שאינה מצטרפת עם הטומאות האחרות.

והשוו למעילה ד, ג-ד: שני פרמטרים שרק אם שניהם שוים הטומאה מצטרפת: סוג הטומאה - ושיעורה. (בקדשי מזבח נוסף פרמטר שלישי, אבל כאן עוסקים בטומאות.)

רְבִּי דוֹסָה בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.

כֵּיצַד? - הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה, אוֹ נוֹשְׂאָן;

וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וּמַאֲהִיל בידו עַל כַּחֲצִי זַיִת; וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו; או שכחצי זית נמצא עימו מתחת לאוהל

מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים;

מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו - רְבִּי דוֹסָה בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.

אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו עַל כַּחֲצִי זַיִת;

אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, דָּבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו עַל כַּחֲצִי זַיִת אַחֵר - טָהוֹר.

אָמַר רְבִּי מֵאִיר: אַף בָּזֶה רְבִּי דוֹסָה בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.

הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאָהֵל.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא; מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר.

חטיבה II: מטמא שהתפזר או נשפך

(ב) מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזַּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת – הַבַּיִת טָמֵא. משום אוהל רְבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

ראו לעיל ב, א-ב: אמנם הרקב מטמא באהל, אבל כיוון שהתערבב עם העפר שבבית - ר' שמעון מטהר אותו כמו את עפר הקבר.

ראו תוספתא ד, ד לעניין דרך הבדיקה של הכסות.

הטעם לדברי ר' שמעון מפורש בסוף המשנה.

רְבִיעִית דָּם שֶׁנִּבְלָעָה בְתוֹךְ הַבַּיִת - הַבַּיִת טָהוֹר.

נִבְלָעָה בַכְּסוּת: אִם מִתְכַּבֶּסֶת הַכְּסוּת, וְיוֹצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם - טְמֵאָה,

וְאִם לָאו, טְהוֹרָה,

שֶׁכָּל הַבָּלוּעַ שֶׁאֵינוּ יָכוֹל לָצֵאת - טָהוֹר.

(ג) נִשְׁפַּךְ בְּאָוֵיר;

אם הדם נוזל, והאוהל הוא רק על חלק ממנו – טהור, וראו טהרות ח, ט. אפילו אם השיפוע הוא פנימה, ועדיין לא נכנסה רביעית דם לשטח המקורה – טהור, וראו תוספתא ד, ד, המתארת התפתחות הלכתית בעניין הקטפרס.

השיניים וכו' אינם נחשבים חלק מהמת אלא אם הם מחוברים אליו.

אִם הָיָה מְקוֹמוֹ קְטַפְרֵס, על שיפוע, והדם נוזל וְהֶאֱהִיל עַל מִקְצָתוֹ - טָהוֹר;

הָיָה אֶשְׁבֹּרֶן, במקום נמוך אוֹ שֶׁקָּרַשׁ - טָמֵא.

נִשְׁפַּךְ עַל הָאַסְקֻפָּה, וְהִיא קְטַפְרֵס בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו - טָהוֹר;

הָיָה אֶשְׁבֹּרֶן, אוֹ שֶׁקָּרַשׁ - טָמֵא.

חטיבה III: חיבור למת

כָּל שֶׁבַּמֵּת - טָמֵא, חוּץ מִן הַשִּׁנַּיִם, וְהַשֵּׂעָר, וְהַצִּפֹּרֶן.

וּבְשָׁעַת חִבּוּרָן, הַכֹּל טָמֵא.

(ד) כֵּיצַד? - הַמֵּת מִבַּחוּץ וּשְׂעָרוֹ בִפְנִים – הַבַּיִת טָמֵא. כי השער מחובר למת

גם אם נכנס רק חלק קטן מהשיער המחובר למת - הבית טמא, וכן אם נכנס לבית חלק מהעצם, בלי הבשר – טמא למרות האמור לעיל ב, ג, כי העצם מחוברת לבשר.

גם שתי עצמות מצטרפות, כדעת חכמים לעיל משנה א, אבל אם החיבור של העצמות לבשר נעשה בידי אדם – אינן מטמאות.

וראו הרחבה לכלל שבסוף המשנה בתוספתא ד, ג, גם לענייני אתרוג בחג הסוכות ולעניין כלים.

עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, וְהִכְנִיס מִקְצָתוֹ לִפְנִים, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עָלָיו - טָמֵא.

שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, וְהִכְנִיס מִקְצָתָם לִפְנִים, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶם - טָמֵא.

הָיוּ תְחוּבִין בִּידֵי אָדָם - טָהוֹר, שֶׁאֵין חִבּוּרֵי אָדָם חִבּוּר.

חטיבה IV: דם תבוסה

(ה) וְאֵי זֶה הוּא "דַם תְּבוּסָה" (לעיל ב, ב)?

דם תבוסה הוא דימום שיצא מהמת לאחר מותו, והשוו למונח "דם תמצית", זבחים ג, א-ב. ההבדל בינו לבין הדם שיצא בזמן המוות הוא לענייני הנזיר, ראו תוספתא ד, ו, כי מהתורה רק דם המיתה מטמא, וטומאת דם התבוסה היא מדברי חכמים.

ר עקיבא ור' ישמעאל חולקים לגבי הכמות המינימלית של הדם. ברור שערבוב של דם שיצא בחיי האדם עם דם שיצא אחרי מותו אינו דם תבוסה, אלא אם יתכן שהדימום כולל את רגע המוות.

אם הדם שותת מהצלוב – הוא עדיין בחיים, ואם הוא מנטף – הצלוב כבר מת. ת"ק ור' יהודה חולקים בשאלה איזה דם טמא, כנראה על סמך מסורת שאחד מהם טמא והאחר טהור.

הַמֵּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ שְׁמִינִית בְּחַיָּיו וּשְׁמִינִית בְּמוֹתוֹ. דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.

רְבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: רְבִיעִית בְּחַיָּיו וּרְבִיעִית בְּמוֹתוֹ.

נִטַּל מִזֶּה וּמִזֶּה רְבִיעִית - רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה כַמַּיִם. מהתורה

וְאֵי זֶה הוּא דַם תְּבוּסָה?

צָלוּב שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת, וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָּם - טָמֵא,

אֲבָל מֵת שֶׁדָּמוֹ מְנַטֵּף, וְנִמְצָא תַחְתָּיו רְבִיעִית דָּם - טָהוֹר.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא כִי; אֶלָּא שׁוֹתֵת טָהוֹר, וּמְנַטֵּף טָמֵא.

חטיבה V: האוהל המטמא ופתחיו

ה"פתח" הוא המקום שחשב להוציא דרכו את המת או כזית ממנו, ואם כל הפתחים נעולים – הם והחדרים שמאחריהם נשארים טהורים, והפתח לבדו נטמא, ראו לקמן ז, ג; אבל אם הפתחים אינם נעולים – אפילו אם הם קטנים, בגודל טפח – הטומאה עוברת דרכם, ומחברים את החדרים לעניין הטומאה.

אם חשב להוציא איבר גדול מכזית (ולדעת ר' יוסי גם אם חשב להוציא שדרה או גולגולת) – שיעור הפתח המציל הוא 4 טפחים, והשוו תוספתא ה, א, שטוענת ששיעור הפתח למת הוא במלואו של המת, כלומר בגודל שאכן מאפשר להוציא אותו בשלמות.

(ו) כַּזַּיִת מִן הַמֵּת - פִּתְחוֹ בְטֶפַח, וְהַמֵּת - פִּתְחוֹ בְאַרְבָּעָה טְפָחִים,

לְהַצִּיל אֶת הַטֻּמְאָה עַל הַפְּתָחִים. אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הַטֻּמְאָה - בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

וְגָדוֹל מִכַּזַּיִת – כַּמֵּת.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַשִּׁזְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת, כַּמֵּת.

(ז) טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרֻבָּע, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה.

שיעור האוהל המינימלי הוא טפח מעוקב. אוהל כזה מטמא את פנימו ואם יש לו פתח החוצה – הטומאה יוצאת ממנו החוצה ואינה מטמאת את מה שמעליו. אבל אם אין לו מידות אלו – נחשב כקרקע הבית, ואינו חוסם את הטומאה מלטמא את הבית שעליו.

וראו דברי רבי בתוספתא ב"ק דכלים ו, ב, שכנראה ר' אליעזר חלק על כך.

ר' יהודה טוען שאם החור נוצר באופן טבעי, כגון ע"י מים וכו' – אינו נחשב אוהל לעניין הטומאה, אבל גם הוא מודה שאם האוהל נוצר לפני הבית, כגון נקיק סלע – הוא אוהל. וראו תוספתא ז, ח, שגם חכמים מודים לר' יהודה במקרים מסוימים.

כֵּיצַד? - בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר תַּחַת הַבַּיִת, יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, טפח מעוקב וְיֶשׁ בִּיצִיאָתוֹ לרחוב שלתוכו נשפך הביב פוֹתֵחַ טֶפַח,

טֻמְאָה בְתוֹכוֹ - הַבַּיִת טָהוֹר; טֻמְאָה בַבַּיִת - מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר.

יֶשׁ בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, הטומאה אינה יכולה לצאת ממנו, ולכן מטמאת את הבית.

טֻמְאָה בְתוֹכוֹ - הַבַּיִת טָמֵא; טֻמְאָה בַבַּיִת - מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָהוֹר.

אֵין בּוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, וְאֵין בִּיצִיאָתוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח,

טֻמְאָה בְתוֹכוֹ - הַבַּיִת טָמֵא; טֻמְאָה בַבַּיִת - מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא.

אֶחָד [חֹר] שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים, אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מַלַּחַת,

וְכֵן מַרְבֵּג שֶׁלָּאֲבָנִים, וְכֵן צְבָר שֶׁלַּקּוֹרוֹת.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוּ בִידֵי אָדָם אֵינוּ אֹהֶל. וּמוֹדֶה בַשְּׁקִיפִים וּבַסְּלָעִים.