ביאור:משנה אהלות פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

מסכת אהלות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

----

טומאה בתחילת החיים ובסופם

חטיבה I: טומאת הכוך וטומאת הקבר

(א) הַטֻּמְאָה בַכֹּתֶל, וּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח,

כָּל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ, אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר - טְמֵאוֹת.

הָיְתָה עֲלִיָּה אַחַת עַל גַּבֵּי שְׁנֵי בָתִּים - הִיא טְמֵאָה, וְכָל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ טְהוֹרוֹת.

כֹּתֶל שְׁנוֹת קיר הסוגר את הקברים - טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

קברים בכתל מטמאים כלפי מעלה וכלפי מטה, אבל לא לצדדים.

זה גם דין מצבה על קבר שאין בו חלל טפח (נפש אטומה).

אבל קבר שיש בו חלל טפח (קבר סתום) מגביר את הטומאה, ומטמא במגע, כיוון שהוא קבר קבוע, וראו לעיל ב, ד, וראו גם ספרי במדבר קכז.

במקרה של קבר קבוע גם סוכות האבלים הסמוכות לו ונשענות עליו טמאות.

נֶפֶשׁ אֲטוּמָה, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִן הַצְּדָדִין - טָהוֹר,

מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

אִם הָיָה מְקוֹם הַטֻּמְאָה טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח,

הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם - טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּקֶבֶר סָתוּם.

סָמַךְ לָהּ סֻכּוֹת - טְמֵאוֹת.

רְבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר.

חטיבה II: טומאת האוהל והמרתה לטומאת בתים

(ב) כָּל שִׁפּוּעֵי אֲהָלִין - כַּאֲהָלִין.

ראו תוספתא ז, ב, שר' יוסי בר' יהודה ראה כל שיפוע כשיפועי אוהלים.

הנוגע באהל המת מבחוץ טמא טומאת ערב, והנמצא בתוך האהל טמא טומאת שבעה, וראו ספרי במדבר קכו.

נגיעה מהחוץ באהל שגם הטומאה נוגעת בו מבחוץ היא כנגיעה בכלי שנגע במת, ראו לעיל א, ג,

לגבי צירוף חצאי זיתים ראו טהרות א, ה, שמצטרפים לטומאה הקלה מהשתים.

אם האהל אינו מתוח, וחלק ממנו מונח על הקרקע – או על קרקע העליה - ממש, לדעת ר' שמעון הטומאה עולה ויורדת ואינו מציל את שמעליו, כמו "נפש אטומה" במשנה א.

המשנה ממירה את מונחי האוהל המקראיים במונחים של בתים. היא ערוכה בין תיאורי הקבורה של המת (משנה א) לבין הלידה (משנה ד-ו), ובהמשכה סימן החיים – המחשבה! (משנה ג)

אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד נטוי וקירו אלכסוני וְכָלֶה, עַד כָּאֶצְבַּע;

טֻמְאָה בָאֹהֶל - כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ טְמֵאִים.

טֻמְאָה תַחַת הַשִּׁפּוּעַ - כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל טְמֵאִין.

טֻמְאָה מִתּוֹכוֹ- טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה; וּמֵאַחֲרָיו הנוגע באהל מבחוץ - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

טֻמְאָה מֵאַחֲרָיו הטומאה נוגעת באהל מבחוץ - הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאַחֲרָיו טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה,

וּמִתּוֹכוֹ - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאַחֲרָיו –

הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵין מֵאַחֲרָיו - טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.

מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ, טֻמְאָה תַחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו,

טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

אֹהֶל שֶׁהוּא נָטוּי בָּעֲלִיָּה, מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה,

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מַצִּיל.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוּ מַצִּיל, עַד שֶׁיְּהֵא נָטוּי כִּנְטִיַּת הָאֹהֶל.

חטיבה III: מחשבה מטהרת את הפתחים

(ג) הַמֵּת בַּבַּיִת, וּבוֹ פְתָחִין הַרְבֵּה - כֻּלָּם טְמֵאִין.

המת מטמא גם את פתחי הבית שעלולים להוציא אותו בהם, שדרך הטומאה לצאת. וראו דיון בשאלה מהו הפתח הראשי, שכניסה אליו מטמאת את הנכנס בספרי במדבר קכו.

אבל אם ברור שיוציאו את המת באחד מהפתחים – שאר הפתחים טהורים. בית שמאי אומרים שייחוד הפתח להוצאת המת צריך להיעשות לפני המוות, ובית הלל מאפשרים לעשות זאת לאחר המוות, ולאחר ששאר הפתחים נטמאו הם נטהרים מעצם המחשבה להוציאו בפתח מסוים.

ניתן להתחרט ולשנות את הפתח שבו משתמשים, ראו תוספתא ח, ד.

אם הפתח שבו מוציא את המת סתום באבנים – בית שמאי מכירים בו רק לאחר שפתח אותו בשיעור ארבעה טפחים, כדין הפתח להוצאת המת לעיל ג, ו. אבל גם בית הלל מודים שאם יוצר פתח חדש לגמרי הוא מטהר את שאר הפתחים רק לאחר שפתח אותו בכשיעור.

נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶם - הוּא טָמֵא, וְכֻלָּם טְהוֹרִים.

חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְאֶחָד מֵהֶן, אוֹ בַחַלּוֹן שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים,

הִצִּיל עַל הַפְּתָחִים!

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: יַחְשֹׁב עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אַף מִשֶּׁמֵּת.

הָיָה סָתוּם, וְנִמְלַךְ לְפָתְחוֹ;

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: כְּשֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: כְּשֶׁיַּתְחִיל.

וּמוֹדִים בְּפוֹתֵחַ (טֶפַח) [פתח] כַּתְּחִלָּה, שֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים.

חטיבה IV: טומאת הנפלים – לידה כפתיחת קבר

(ד) הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיאוּהָ מִבַּיִת לְבַיִת;

הטומאה כאן היא טומאת הנפל. היא אינה חלה לפני שהתחילה הלידה, כי העובר אינו נחשב יצור עצמאי, וראו גם לקמן משנה ו, וכן חולין פרק ד, לעניין עובר בהמה. וראו דרשת ר' ישמעאל בספרי במדבר קכז.

לאחר שהוא נולד בחלקו ("נפתח הקבר"), כלומר לאחר שיצא רוב ראשו, לא יתכן שהאשה הולכת ומשלימה את הלידה בבית אחר. וראו גם נידה ג, ה.

כאן "הקבר" הוא כינוי למקור החיים, ודווקא פתיחתו מגבירה את הטומאה.

האדם נולד מהקבר (משנה ד), חי בבית (משנה ב), ולבסוף מגיע לקבר הסתום (משנה א). החידוש של בית הלל הוא משמעות החיים - המחשבה, שבכוחה לטהר ולטמא, יותר מהעובדות היבשות (משנה ג)!

הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְסָפֵק, וְהַשֵּׁנִי וַדַּי.

אָמַר רְבִּי יְהוּדָה: אֶמָּתַי? - בִּזְמַן שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בַּגַּפַּיִן,

אֲבָל אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר,

שֶׁמִּשֶּׁנִּפְתַּח הַקֶּבֶר, אֵין פְּנַי לְהַלֵּךְ.

אֵין לִנְפָלִים פְּתִיחַת קֶבֶר עַד שֶׁיַּעְגִּילוּ רֹאשׁ בַּפִּיקָה.

(ה) יָצָא הָרִאשׁוֹן מֵת, וְהַשֵּׁנִי חַי - טָהוֹר.

אם הוציאו את הולד הראשון המת מהבית ואחר כך נולד תאומו חי – הוא טהור.

ר' מאיר מטהר גם אם הראשון נולד חי והוצא מהבית ואחר כך נולד התאום המת, אם היתה למת שליה נפרדת, כי לדעתו אין המת מטמא את אחיו בעודו ברחם, וראו חולין ד, ג, לטעמו של ר' מאיר ולטעמו של ר' יוסי החולק עליו ראו תוספתא ח, ו.

הָרִאשׁוֹן חַי, וְהַשֵּׁנִי מֵת - טָמֵא.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשָּׁפִיר אֶחָד - טָמֵא, וּמִשְּׁנֵי שְׁפִירִים - טָהוֹר.

(ו) הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד,

חיי האם קודמים לחיי התינוק, כי היא בחזקת חיים והוא לא, ואין לפי המשנה קשר לדין רודף.

וראו תוספתא גיטין ג, יג, שהמחתך פטור אם גרם בשוגג נזק לאשה.

רוב התינוק שיצא, או רוב ראשו – הוא נחשב ילוד, וראו נידה ג, ה.

נפש התינוק לעומת נפש המת במשנה א.

מְחַתְּכִין אֶת הַוֶּלֶד בְּמֵעֶיהָ, וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים,

מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו.

יָצָא רֻבּוֹ - אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ.