משנה אהלות ז


אהלות פרק ז', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת אהלותפרק שביעי ("הטומאה בכותל")>>

פרקי מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


הטומאה בכותל, ומקומה טפח על טפח על רום טפח, כל העליות שעל גבה, אפילו הן עשר, טמאות.

היתה עליה אחת על גבי שני בתים, היא טמאה, וכל העליות שעל גבה, טהורות.

כותל שנית, טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.

נפש אטומה, הנוגע בה מן הצדדין, טהור, מפני שטומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.

אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח, הנוגע בה מכל מקום, טמא, מפני שהיא כקבר סתום.

סמך לה סוכות, טמאות.

רבי יהודה מטהר.

כל שיפועי אהלין, כאהלין.

אהל שהוא שופע ויורד, וכלה עד כאצבע, טומאה באהל, כלים שתחת השיפוע טמאים.

טומאה תחת השיפוע, כלים שבאהל טמאין.

טומאה מתוכו, הנוגע בו מתוכו, טמא טומאת שבעה.

ומאחוריו, טמא טומאת ערב.

טומאה מאחוריו, הנוגע בו מאחוריו, טמא טומאת שבעה.

מתוכו, טמא טומאת ערב.

כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו, הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו, טמא טומאת ערב.

מקצתו מרודד על הארץ, טומאה תחתיו או על גביו, טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.

אהל שהוא נטוי בעליה, מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעליה, רבי יוסי אומר, מציל.

רבי שמעון אומר, אינו מציל, עד שיהא נטוי כנטית האהל.

המת בבית ובו פתחים הרבה, כולן טמאין.

נפתח אחד מהן, הוא טמא וכולן טהורין.

חשב להוציאו באחד מהן, או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים, הציל על כל הפתחים.

בית שמאי אומרים, יחשוב עד שלא ימות המת.

ובית הלל אומרים, אף משמת.

היה סתום ונמלך לפתחו, בית שמאי אומרים, כשיפתח ארבעה טפחים.

ובית הלל אומרים, כשיתחיל.

ומודים בפותח בתחלה, שיפתח ארבעה טפחים.

האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית, הראשון טמא בספק, והשני בודאי.

אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהיא ניטלת בגפים.

אבל אם היתה מהלכת, הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך.

אין לנפלים פתיחת הקבר, עד שיעגילו ראש כפיקה.

יצא הראשון מת והשני חי, טהור.

הראשון חי והשני מת, טמא.

רבי מאיר אומר, בשפיר אחד, טמא.

בשני שפירים, טהור.

האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו.

יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.

(א) הַטֻּמְאָה בַּכֹּתֶל,
וּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח,
כָּל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ,
אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר,
טְמֵאוֹת.
הָיְתָה עֲלִיָּה אַחַת עַל גַּבֵּי שְׁנֵי בָּתִּים,
הִיא טְמֵאָה,
וְכָל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ טְהוֹרוֹת.
כֹּתֶל שֵׁנִית [נ"א: שׁוּנִית],
טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.
נֶפֶשׁ אֲטוּמָה,
הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִן הַצְּדָדִין טָהוֹר,
מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.
אִם הָיָה מְקוֹם הַטֻּמְאָה טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח,
הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם – טָמֵא,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּקֶבֶר סָתוּם.
סָמַךְ לָהּ סֻכּוֹת,
טְמֵאוֹת;
רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר:
(ב) כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִין, כָּאֹהָלִין.
אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד,
וְכָלֶה עַד כְּאֶצְבַּע,
טֻמְאָה בָּאֹהֶל,
כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ טְמֵאִים;
טֻמְאָה תַּחַת הַשִּׁפּוּעַ,
כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל טְמֵאִין.
טֻמְאָה מִתּוֹכוֹ,
הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִתּוֹכוֹ,
טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה;
וּמֵאֲחוֹרָיו,
טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.
טֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו,
הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו,
טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה;
מִתּוֹכוֹ,
טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.
כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאֲחוֹרָיו,
הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו,
טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב.
מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ,
טֻמְאָה תַּחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו,
טֻמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.
אֹהֶל שֶׁהוא נָטוּי בַּעֲלִיָּה,
מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מַצִּיל;
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אֵינוֹ מַצִּיל,
עַד שֶׁיְּהֵא נָטוּי כִּנְטִיַּת הָאֹהֶל:
(ג) הַמֵּת בְּבַיִת,
וּבוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה,
כֻּלָּן טְמֵאִין.
נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן,
הוּא טָמֵא,
וְכֻלָּן טְהוֹרִין.
חִשֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן,
אוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים,
הִצִּיל עַל כָּל הַפְּתָחִים.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
יַחֲשֹׁב עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אַף מִשֶּׁמֵּת.
הָיָה סָתוּם וְנִמְלַךְ לְפָתְחוֹ,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
כְּשֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
כְּשֶׁיַּתְחִיל.
וּמוֹדִים בְּפוֹתֵחַ בִּתְחִלָּה,
שֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים:
(ד) הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד,
וְהוֹצִיאוּהָ מִבַּיִת לְבַיִת,
הָרִאשׁוֹן טָמֵא בְּסָפֵק,
וְהַשֵּׁנִי בְּוַדַּאי.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁהִיא נִטֶּלֶת בְּגַפַּיִם;
אֲבָל אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת,
הָרִאשׁוֹן טָהוֹר,
שֶׁמִּשֶּׁנִּפְתַּח הַקֶּבֶר אֵין פְּנַאי לְהַלֵּךְ.
אֵין לַנְּפָלִים פְּתִיחַת הַקֶּבֶר,
עַד שֶׁיַּעְגִּילוּ רֹאשׁ כְּפִיקָה:
(ה) יָצָא הָרִאשׁוֹן מֵת וְהַשֵּׁנִי חַי,
טָהוֹר;
הָרִאשׁוֹן חַי וְהַשֵׁנִי מֵת,
טָמֵא.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
בְּשָׁפִיר אֶחָד, טָמֵא;
בִּשְׁנֵי שְׁפִירִים, טָהוֹר:
(ו) הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מְקַשָּׁה לֵילֵד,
מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ,
וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים,
מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו.
יָצָא רֻבּוֹ,
אֵין נוֹגְעִין בּוֹ;
שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ:


נוסח הרמב"ם

(א) הטומאה בכותל, ומקומה טפח על טפח על רום טפח -

כל העליות שעל גבה, אפילו הן עשר - טמאות.
היתה עליה אחת על גבי שני בתים -
היא - טמאה,
וכל העליות שעל גבה - טהורות.
כותל שנותי -
טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.
נפש אטומה -
הנוגע בה מן הצדדין - טהור,
מפני שהטומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.
אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח -
הנוגע בה מכל מקום - טמא,
מפני שהיא כקבר סתום.
סמך לה סוכות - טמאות.
רבי יהודה - מטהר.


(ב) כל שיפועי אוהלים - כאוהלים.

אוהל שהוא שופע ויורד, וכלה עד כאצבע -
טומאה באוהל -
כלים שתחת השיפוע - טמאין.
טומאה תחת השיפוע -
כלים שבאוהל - טמאין.
הטומאה מתוכו -
הנוגע בו מתוכו - טמא טומאת שבעה.
מאחוריו - טמא טומאת ערב.
טומאה מאחוריו -
הנוגע בו מאחוריו - טמא טומאת שבעה.
מתוכו - טמא טומאת ערב.
כחצי זית מתוכו, וכחצי זית מאחוריו -
הנוגע בו, בין מתוכו ובין מאחוריו - טמא טומאת ערב.
מקצתו מרודד על הארץ -
טומאה תחתיו, או על גביו - טומאה בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת.


[ג] *הערה 1: אוהל שהוא נטוי בעליה,

מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעליה -
רבי יוסי אומר: מציל.
רבי שמעון אומר: אינו מציל, עד שיהא נטוי כנטיית האוהל.


(ג) [ד] המת בבית -

ובו פתחים הרבה - כולן טמאין.
נפתח אחד מהן -
הוא - טמא,
וכולן - טהורין.
חישב להוציאו באחד מהן,
או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים - הציל על הפתחים.
בית שמאי אומרין: והוא שחישב עד שלא ימות המת.
בית הלל אומרין: אף משמת.
היה סתום, ונמלך לפותחו -
בית שמאי אומרין: כשיפתח ארבעה טפחים.
ובית הלל אומרין: כשיתחיל.
ומודים בפותח כתחילה, כשיפתח ארבעה טפחים.


(ד) [ה] האשה שהיא מקשה לילד,

והוציאוה מבית לבית -
הראשון - טמא בספק,
והשני - בוודאי.
אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהיא ניטלת בגפיים,
אבל אם היתה מהלכת - הראשון טהור,
שמשנפתח הקבר, אין פנאי להלך.
אין לנפלים פתיחת קבר - עד שיעגילו ראש כפיקה.


(ה) [ו] יצא הראשון מת, והשני חי - טהור הראשון.

חי, והשני מת - טמא.
רבי מאיר אומר:
בשפיר אחד - טמא,
בשני שפירין - טהור.


(ו) [ז] האשה שהיא מקשה לילד -

מחתכין את הוולד במעיה,
ומוציאין אותו איברים איברים,
מפני שחייה קודמין לחייו.
יצא רובו - אין נוגעין בו,
שאין דוחין נפש מפני נפש.


הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם