תניא חלק א ל
עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל (משנה אבות ד י): "והוי שפל רוח בפני כל האדם". והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש, אפילו בפני קל שבקלים.
והיינו, על-פי מאמר רז"ל (משנה אבות ב ד): "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו". כי מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, ו"העין רואה והלב חומד", ויצרו בוער כ(הושע ז ד): "תנור בוערה מאופה", כמו שכתוב בהושע (הושע ז ו): "הוא בוער כאש להבה וגו'". מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו, וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כל-כך בטבעו (כי אין היצר שוה בכל נפש, יש שיצרו כו', כמו שהסברנו במקום אחר).
והנה, באמת, גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו, ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום, אין לו שום התנצלות על חטאיו, ומיקרי רשע גמור על אשר אין פחד אלהים לנגד עיניו. כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו, כמו שכתבנו לעיל, כי המוח שליט על הלב בתולדתו. והנה, באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה', וכמו נסיון ממש.
והלכך, צריך כל אדם, לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה', לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה.
בבחינת ועשה טוב - כגון:
- בעבודת התפילה בכוונה, לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום,
- וגם בשעת התפילה - לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר, כמו שנבאר לקמן באריכות. וכל שלא הגיע לידי מידה זו, להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו, עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה, להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'.
- וכן בענין ברכת המזון וכל ברכת הנהנין והמצות בכונה, ואין צריך לומר כונת המצות לשמן.
- וכן בענין עסק לימוד התורה, ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו על-ידי מלחמה עצומה עם גופו. כי הלומד מעט יותר מטבעו, הרי זו מלחמה קטנה, ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'. ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב, הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא.
- וכן בשאר מצוות, ובפרט בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה וכהאי גוונא.
ואפילו בבחינת סור מרע, יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל, במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנ"ל, ואפילו פחות מערך הנ"ל, כגון:
- להפסיק באמצע שיחה נאה או סיפור בגנות חבירו, ואפילו גנאי קטן וקל מאד, אף שהוא אמת, ואפילו כדי לנקות עצמו, כנודע מהא דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש "לאו אנא כתביה אלא יהודא חייטא כתביה", ואמר לו: "כלך מלשון הרע [עיין שם בגמרא, ריש פרק י דבבא בתרא].
- וכהאי גוונא כמה מילי דשכיחי טובא, ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו, שהוא מדאורייתא, כמו שכתוב (ויקרא יט ב): "קדושים תהיו וגו' והתקדשתם וגו'". וגם דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו'.
אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעוונות שהאדם דש בעקביו, וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה וכו'.
אבל באמת, אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקים יחפץ, גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ"ל מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו. ואין אשמתם גדולה כל-כך, במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רז"ל גבי אחר, שידע בכבודי וכו', ולכן אמרו רז"ל על עמי הארץ, שזדונות נעשו להם כשגגות.