ביאור:משנה ברכות פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט
----
תפילת הקבע של היחיד
עריכהחטיבה I: תפילות הקבע של היחיד בשגרה
עריכה|
התוספתא קושרת בין משנתנו לבין הפרקים הקודמים: "כשם שנתנה תורה קבע לקריית שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה" (תוספתא ג, א.) הדמיון בין תפילה לקריאת שמע הוא בזמנים הקבועים, אבל מהרבה בחינות אחרות דומה התפילה לברכת המזון, שהרי שתיהן תפילות. מאחורי הזמנים לתפילה חבויה שוב הקביעה כי התפילות הן חובה, כשם שהנחה כזאת עמדה מאחורי משנה א, א לגבי קריאת שמע. הביטוי "תפילת הערב אין לה קבע" ניתן להתפרש כאי קביעת זמן לתפילת הערב (ואין להקשות מתפילת המוספים, שהרי שם חולק ר' יהודה). יתכן שהדבר נבע מאי קיומו של קרבן תמיד בלילה, וכתוצאה מכך מאי קיום תפילת ערבית במקדש, וראו תוספתא סוכה ד, ה. פירוש אחר הוא שתפילת הערב אינה חובה אלא רשות, בהתאם להערה הקודמת. כאן ראוי להדגיש את המסקנה של תלמידי רבינו יונה, כי ניתנה כאן רשות למי שרוצה להוסיף תפילה בערב, אבל לא בזמנים אחרים. |
(א) תפילת השחר - עד חצות.
|
סדר הדיון בתפילה הוא מהבוקר לערב, בניגוד לסדר הדיון בקריאת שמע. |
- רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות.
תפילת המנחה - עד הערב.
- רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה.
תפלת הערב - אין לה קבע.
- ושל מוספין - כל היום.
- (רבי יהודה אומר: עד שבע שעות.)
- תפילה קצרה.
אמרו לו: מה מקום לתפילה זו?
אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי,
- וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי.
אמנם בתלמודים מובאים נוסחי התפילה של ר' נחוניא, אבל במשנה אינם. מכך ניתן להסיק כי המסר העיקרי של משנתנו אינו החובה להתפלל בכניסה וביציאה מבית המדרש. מהו המסר הזה?
ניתן לומר כי המשנה באה ללמד אותנו כי נחוניא חושש מטעות, ומכאן לקח לתלמידיו, שיחפשו טעויות בדבריו ויהיו מודעים לאפשרות זו. אבל מסר כזה אינו קשור כלל לנושא הפרק.
לכן הפירוש הסביר ביותר הוא כדברי בעל "קול הרמ"ז": המסר העיקרי במשנה אינו בתשובה אלא בשאלה: "מה מקום לתפילה זו" במובן: הרי אין כל הצדקה לתפילת קבע בנוסף לאלו שנמנו לעיל!
והשוו תוספתא יומא א טז: "מה מקום לטבילה זו?" במשמעות של ערעור על הטבילה.
ואכן, האיסור על תפילות נוספות מנוסח בצורה ברורה ביותר בתנחומא מקץ ט.
נחוניא אכן מצטדק ומסביר כי לא התפלל תפילת קבע אלא תפילה שנובעת מן הסכנה שהוא חש כאשר נכנס לבית המדרש.
הביטוי "תפילה קצרה" מסמן בדרך כלל תפילת קבע מקוצרת, ואם כך הוא אינו מתאים לתפילתו של נחוניא, אבל יתכן שזה בדיוק מה שאמר נחוניא: בניגוד למה שנראה לכאורה, איני מתפלל "תפילה קצרה", אלא תפילה הנגזרת מהסיטואציה, כמו ברכת המזון או תפילת הדרך, שלגביהן אין ערעור.
רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה.
הכינוי שבו מכנה ר' יהושע את תפילתו, "מעין שמונה עשרה", מעיד כי ר' יהושע מכיר את תפילת שמונה עשרה והיא אינה זרה לו. מתי מתפללים שמונה עשרה לדעת ר' יהושע? התשובה הסבירה היא שבציבור, כאשר שליח הציבור מתפלל בקול רם, מתפללים שמונה עשרה אפילו לדעת ר' יהושע. משנתנו [והפרק כולו] עוסקת בתפילת היחיד, כפי שניתן לדייק מהמלה "אדם".
מדברי ר' עקיבא בהמשך ניתן ללמוד כי "מעין שמונה עשרה" הוא נוסח נחות מזה המכונה "שמונה עשרה". לכן לא נראית הפרשנות שמדובר בוריאציה אישית על תפילת שמונה עשרה. יצירת וריאציה כזאת קשה בהרבה מאשר לזכור ולומר את שמונה עשרה המלאה, ואינה תחליף מסוג ב. מכאן שמדובר בנוסח מקוצר וקבוע של "שמונה עשרה", שהיה מוכר בשעתו, אולי מעין "הביננו" שמוכר לנו, בתוספת מקוצרת גם עבור שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות.
רבי עקיבא אומר: אם שגרה תפילתו בפיו – יתפלל שמונה עשרה.
ואם לאו – מעין שמונה עשרה:
הפירוש המקובל הוא שר' עקיבא מאפשר למי שאינו יודע את תפילת שמונה עשרה להתפלל מעין שמונה עשרה. אבל פירוש זה אינו משאיר פער בין ר' עקיבא לבין רבן גמליאל, כי גם רבן גמליאל אינו יכול לחייב אדם כזה להתפלל שמונה עשרה. מכאן שר' עקיבא מציע אפשרות שאדם יכול להתפלל שמונה עשרה אך אינו עושה כך.
ש. נאה הציע שבביטוי "שגרה" מדובר בזרימה עצמאית של התפילה, בלי מודעותו של המתפלל. כלומר מדובר בתפילה אקסטאטית, שאינה נשלטת על ידי המתפלל, כמו תפילתו של ר' חנינא (לקמן ה, ה.) רק במקרה שמתוך האקסטאזה פורצת תפילה – והיא בדיוק תפילת שמונה עשרה - מותר להתפלל שמונה עשרה. בשאר המקרים מסכים ר' עקיבא עם ר' יהושע שהציבור מתפללים שמונה עשרה והיחיד מעין שמונה עשרה. בתוספתא ג, ג אומר ר' עקיבא שמי שינסה להתפלל ביחידות ולא מתוך אקסטאזה שמונה עשרה - סימן רע לו.
ואכן ר' עקיבא עצמו היה נוהג להתפלל מתוך אקסטאזה, לפי עדות ר' יהודה, המובאת בתוספתא ג, ה.
את דברי ר' אליעזר ניתן לפרש בשלוש צורות שונות:
- ר' אליעזר דורש שהמתפלל ביחידות יכוון למילות התפילה, וטוען שהחזרה על הנוסח הקבוע מונעת כוונה כזאת. לכן הוא מתנגד ליחיד המתפלל בנוסח קבוע כלשהו (בניגוד למשנה ג כולה), אלא דורש מכל מתפלל לחבר תפילה מיוחדת בכל פעם שהוא מתפלל. עדיין, לפי פירוש זה, מחייב ר' אליעזר להתפלל שלוש (או לפחות שתי) פעמים ביום.
- ר' אליעזר מתנגד לקביעת התפילה כחובה (כלומר לכל הפרק), ולדעתו רק מי שמרגיש צורך בכך מתפלל. כלומר, לדעת ר' אליעזר אין תפילות יחיד בכלל, אלא רק תפילות כתגובה על סיטואציה מסוימת, כגון בשורה טובה או רעה וכו'. יש להניח שאילו נקבעה הלכה כר' אליעזר רוב הציבור היה מתפלל לעיתים נדירות ביותר. את שני הפירושים הללו יש לסייג לתפילות היחיד, שהרי לקמן ה, ב מתיחס ר' אליעזר לברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה של מוצאי שבת.
- ר' אליעזר מצפה שלמרות שהתפילה מוכרת לנו, ואנו חוזרים עליה שלוש פעמים ביום, ננסה להתמודד עם סכנת השגרה ונתפלל אותה בדרך של תחנונים. כלומר, מתוך מודעות לעמידתנו לפני הקב"ה, כפי שאמר בעצמו "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים" ברכות כח ב. לפי פירוש זה חולק ר' אליעזר בחריפות על דברי ר' עקיבא, ומתנגד לתפילה אקסטאטית ואוטומטית. והשוו אבות ב, יג - לפי הנוסח שבו דורש ר' שמעון בן נתנאל להיות זהיר בתפילה.
חטיבה II: תפילות קבע במצבים מיוחדים
עריכהרבי יהושע אומר: המהלך במקום סכנה – מתפלל תפילה קצרה. אומר:
- הושע השם את עמך את שארית ישראל,
- בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך.
- ברוך אתה ה', שומע תפילה.
נוסח התפילה מעיד שמדובר בתחליף לתפילת הקבע ולא מתפילה בגלל הסכנה, וכן בתפילות המובאות בתוספתא ג, ז. תפילת נחוניא בן הקנה במשנה ב נגרמה מהסכנה בבית המדרש, ואינה דומה לתפילה שלפנינו, למרות ששתי התפילות מכונות "תפילה קצרה".
מעניין לציין שיש 18 מילים בנוסח שלפנינו, ואולי אין זה מקרה.
תחילת התפילה במילה "הושע" רומזת אולי לשם המחבר.
לגבי הנוסח הסתום "פרשת העיבור", יש שלושה פירושים:
- פרשת הדרכים שעם ישראל נמצא בה ועובר בה בגלותו. לפי פירוש זה יש הקבלה בין מצבו של המתפלל למצב הלאומי.
- הביטוי הוא ביטוי טכני, מעין המילה "וכו'", ומעין "שיגמור כל הפרשה כולה" (פסחים י, ד). לפי פירוש זה, להלן נוסח התפילה הקצרה במלואו: "הושע ה' את עמך את שארית ישראל (ירמיה לא ו), ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש (דברים כו טו), יהיו צרכיהם לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפילה".
- יש להגיה על פי כ"י קויפמן, ולגרוס "כל פרשת הציבור העבר צורכיהן מלפניך". כלומר, הפורשים מן הציבור – אל תתחשב בתפילתם ובצרכיהם. ואכן מצאנו בסרך היחד תפילה הפוכה: "לוא יחונכה אל בקוראכה ולוא יסלח לכפר עווניך". כלומר כשם שהם מתפללים שהקב"ה לא יסלח לנו, הרי אנו מתפללים שלא יתחשב בצרכיהם של הפורשים.
|
המשנה עוברת מהחמור אל קדש הקדשים, כמשל לתפילה בכלל. |
(ה) היה רוכב על החמור – ירד.
- ואם אינו יכול לירד כגון שאין מי שישמור על החמור – יחזיר את פניו.
- ואם אינו יכול להחזיר את פניו – יכוון את לבו כנגד (בית) קדש הקדשים:
בניגוד לקריאת שמע, בה דרשו בית הלל "ובלכתך בדרך", כאן על המתפלל לחוש כעומד לפני הקב"ה, ולכן עליו להוסיף לתפילה גם מחוות גופניות.
רבי חולק על משנה זו וקובע "בין כך ובין כך יתפלל במקומו ובלבד שיהא לבו מכוון" (תוספתא ג, יח,) אבל בכך רק מתבטאת ההעדפה שלו לכוונה על פני המחווה הגופנית, וכשאין אדם רוכב על החמור מודה גם הוא שעליו לעמוד בכיוון המקדש.
מוקד כוונת הלב משתנה: משנתנו אומרת "כנגד בית קדש הקדשים", ובתוספתא ג, יד נאמר "כנגד אביהם שבשמים". נראה שאין מחלוקת בהכרח, אלא מי שמוצא את קודש הקדשים כתיאור המסייע לו לכוון את ליבו לקב"ה, יחשוב על קדש הקדשים. מי שנוח לו יותר לדמות את השמים – יעשה כך, ומי שמוצא דרך אחרת יכול לאמץ אותה, ובלבד שתעזור לו לכוון את ליבו לקב"ה, כלומר לחשוב שהוא עומד לפני הקב"ה. הכוונה בתפילה היא לנמען שלה, הקב"ה, וכוונה זו חשובה יותר מתוכן התפילה.
ראוי לציין שהמשנה נכתבה כנראה לאחר חורבן קדש הקדשים, ולמרות זאת עדיין דימו לעצמם כותביה את המקום ההוא כשרצו לעמוד לפני אלוהיהם.
|
"חבר עיר" הוא קבוצת נכבדי העיר, ראו לדוגמא מגילה כז ב. |
(ז) רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר.
- וחכמים אומרים: בחבר עיר ושלא בחבר עיר.
- רבי יהודה אומר משמו: כל מקום שיש חבר עיר – היחיד פטור מתפילת המוספין.
בתקופת המקדש היה נהוג להתפלל בשבתות ובימים טובים בחבר עיר, תפילה בת 7 ברכות. כך מפורש בתוספתא ראש השנה ב, יז: "יום טוב שחל להיות בשבת... אמרו בית הלל לבית שמאי והלא במעמד כולכם, זקני בית שמאי, ירד חוני הקטן ואמר שבע, ואמרו [לו] כל העם "נחת רוח [היה] לך"..."
כאן אנו רואים תפילה בתקופת המקדש: התפילה מתקיימת בשבת וביום טוב, ובה מתכנסים גדולי העיר [זקני בית שמאי ובית הלל], מאזינים לתפילתו של חוני הקטן ומאשרים אותה. הם אינם מתפללים בעצמם. התפילה הזו אינה מוצגת כחובה, אלא היא טקס ציבורי – עירוני. לאחר החורבן נקבעו תפילות חובה על היחיד בכל יום, אבל בשבתות ובימים טובים נשארה גם תפילת מוסף - השריד לתפילה העתיקה. לאור השינוי הזה אנחנו יכולים להבין את רוב המתחים והמחלוקות בפרקנו כולו:
- ר' אליעזר (משנה ד) מתנגד, אולי, לכל תפילת חובה ביחידות שהיא.
- ר' אלעזר בן עזריה מסכים לתפילות החובה, אבל תובע להותיר את תפילת המוספים, שהיא השריד לתפילה הקדומה – כפי שהיתה, כלומר כתפילה וולונטארית בחבר עיר.
- ר' יהודה מסכים אף לראות את תפילת המוספים כחובה, אבל דורש שאם יש חבר עיר - היחיד יהיה פטור. אם אין חבר עיר – היחיד מתפלל מוסף עד 7 שעות (וכך מתקשרת משנתנו למשנה א, כמסגרת לפרק).
- ר' יהושע (משנה ג) מסכים לכך שיחייבו כל אדם בתפילות החובה, אבל לא מסכים להשוות אותה לתפילת הציבור העדיפה עליה והעתיקה ממנה.
- רבן גמליאל מסכים לכל השינויים, ואולי אף יוזם אותם, אבל אפילו לשיטתו נותר שריד לתפילה העתיקה, בכך שאם יש שליח ציבור - הוא מוציא את הרבים ידי חובה, ופוטר אותם מתפילתם. (ראו תוספתא ראש השנה ב יח)
- חכמים מודים כנראה לרבן גמליאל רק בתפילת מוסף של ראש השנה, אבל בשאר התפילות הם הקיצוניים ביותר ודורשים שכל אדם יתפלל, בין בציבור בין ביחידות, את כל התפילות.