פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת נדרים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

הנאה מרכוש קהילתי או ציבוריעריכה

חטיבה I: נדרי הנאה בין שותפיםעריכה

הבעלות על החצר היא משותפת, אבל לבעליה יש זכות (חזקת) שימוש בה למטרות מקובלות, וראו ב"ב ג, ה. ר' אליעזר מסכים שאין למודר זכויות שימוש בחצר, אבל לדעתו אין הבעלות המשותפת מונעת גם את דריסת הרגל של המודר. יתכן שהוא סובר כחכמים, בב"ב ד, ב, המתירים לבעל הרכוש להגיע לרכושו שבחצר.

ברור לכל שאין להשאיר שותפים במצב כזה, ולכן מאלצים אותם לחלק את החצר, או למכרה. לגבי הדרך - ראו ב"ב א.

וראו תוספתא ב, י, שאוסרת עליהם גם לדור במבוי משותף וגם לגדל בהמה דקה. ושם בהלכה יא מפרשים את השורה האחרונה במשנה כקנס על מי שרגיל להדיר אחרים.

(א) השותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו.
ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור, ולגדל תרנגולים.
היה אחד מהם מודר הנאה מחברו - לא יכנס לחצר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו
"לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך".
וכופין את הנודר למכור את חלקו:


(ב) היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה - לא יכנס לחצר

רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו
"לתוך של חברך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך":


אם הרכוש עדיין שייך למדיר, ויש לו זכויות מיוחדות בו - כגון רשות מיוחדת לכניסה, או אחוזים מהרווח - אסור למודר להשתמש בו.

כמובן, אם הנדר לא נקשר לאדם, אלא לרכוש עצמו - אסור לעולם להשתמש בו.

(ג) המודר הנאה מחברו, ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר

אם יש לו בהן תפיסת יד זכויות מיוחדות - אסור. אין לו בהן תפיסת יד - מותר.

האומר לחברו "קונם לביתך שאני נכנס", ו"שדך שאני לוקח",

מת או שמכרו לאחר - מותר.
"קונם לבית זה שאני נכנס", "שדה זו שאני לוקח", מת או שמכרו לאחר - אסור:


חטיבה II: התמודדות עם חרם והקדשה של רכוש קהילתיעריכה

לשון החרם נראית לכאורה חמורה יותר מנדרי הנאה רגילים, אבל המשנה מדגישה שאפילו בנדר בלשון זו מותרים המודרים בדבר של עולי בבל, כפי שיפורט במשנה ה.

(ד) "הריני עליך חרם" - המודר אסור.

"הרי את עלי חרם" - הנודר אסור.

"הריני עליך, ואת עלי" - שניהם אסורין.

ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר:


רכוש של עולי בבל הוא רכוש לאומי, ודינו כהפקר - למרות שאינו שייך לגויים, וראו גם פאה ו, א. הר הבית והעזרות אינם "הקדש" או "חרם" - אלא הפקר לכל ישראל.

רכוש "של אנשי העיר" הוא קהילתי, ושייך לכל אנשי העיר בשותפות. וראו הבחנות בין זה לזה גם בתוספתא ב, יא ובתוספתא ב"ק ו, ד.

כנראה הנוסח הנכון הוא "וכותב חלקו לנשיא", כלומר: כדי להתיר את השימוש ברכוש אנשי העיר יכול המדיר להעביר את חלקו ברכוש העיר לנשיא, וכך יתיר למודר להשתמש בו.

(ה) ואיזהו "דבר של עולי בבל"? כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך.

ואיזהו "דבר של אותה העיר"? כגון הרחבה והמרחץ, הציבורי, בניגוד למרחץ פרטי שנדון במשנה ג ובית הכנסת, והתיבה והספרים.

והכותב חלקו לנשיא.

רבי יהודה אומר: אחד כותב לנשיא, ואחד כותב להדיוט.
מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות. לא דברו בנשיא - אלא בהווה.

רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם:


חטיבה III: נדרי הנאה ושנאהעריכה

ראו לעיל ד, ח. הדין חוזר כאן עקב דמיונו ל"כותב להדיוט" שנזכר במשנה ה.

המעשה ממחיש את הסכנה בהעברה להדיוט, ויתכן שהוא בא לעודד את ההעברה לנשיא, המפגין שיקול דעת יותר מההדיוט.

לדעת המקדיש, נדרי ההנאה אינם רק פורמליים, אלא הם נדרי שנאה, שמיועדים למנוע את הקשר בין המדיר למודר, ותיקון הקשרים הללו הוא "עוון".

ניתן לפרש שחכמים פסקו שבמקרה זה לא היתה המתנה מתנה, והנדר נשאר וחל - וניתן לפרש שהם פסקו שהסעודה והחצר שייכים להקדש.

כמובן, כל ההקשר הוא של הסתייגות חריפה מנדרי ההנאה עצמם. הנדרים דומים גם בלשונם להקדשת הרכוש לשמים, וכמו ההקדשה במעשה שלפנינו, גם הם מבטאים התנהגות אנטי חברתית.

אילו היה הבן מפקיר את החצר והסעודה, בניגוד לדעת ר' יוסי בפרק ד (שם), היו החצר והסעודה דומים לרכוש עולי בבל והיו מותרים לאביו.

בירושלמי כאן יש סיפור הפוך: אביו של יונתן בן עוזיאל הדיר אותו הנאה - וכתב נכסיו לנשיא שמאי, ושמאי העביר את רוב הנכסים ליונתן בן עוזיאל!

(ו) המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל - נותנו לאחר לשום מתנה, והלה מותר בה.

מעשה באחד בבית חורון, שהיה אביו מודר הימנו הנאה, והיה משיא את בנו

ואמר לחברו: חצר וסעודה נתונים לך במתנה,
ואינן לפניך - אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה.
אמר לו: אם שלי הם - הרי הם מוקדשין לשמים!
אמר לו: [לא] נתתי לך את שלי, שתקדישם לשמים!
אמר לו: לא נתת לי את שלך,
אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה
ויהא עוון תלוי בראשי!

[וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו

כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת - אינה מתנה]: