ביאור:משנה נזיר פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
תורת הנזיר, המופיעה בבמדבר ו א-כא, ניתנת לפרשנויות אחדות:
הנזיר מתחייב מרצונו החופשי בשורת איסורים, הדומים לאלו שחלים על כהנים. ניתן לפרש זאת כהזדמנות הניתנת לכל אדם לקדש את עצמו, וכפגיעה באקסקלוסיביות של מעמד הכהונה בישראל. הזכות לנדור נזירות נתונה גם לנשים; אבל ראו ספרי זוטא לבמדבר ו יח, שר' יוחנן הסנדלר לא הרשה לנשים לעמוד בפתח המקדש בסיום הנזירות שלהן, ור' שמעון שזורי אסר עליהן לגלח את שערות ראשן.
בסוף הנזירות, מגלח הנזיר את שערו, ושורף אותו באש. פעולה זו דומה להקרבה, ומבין כל הקרבנות - רק כאן מקריב האדם חלק מגופו ממש, ולא תחליף בדמות בהמה. מצד שני - אין כל סיכון בהקרבה זו, בניגוד למנהג של הקרבת קרבנות אדם. לכן ניתן לראות את הנזירות גם כסוג של קרבן לאל.
המנהגים הפגאניים כללו גם הם את מנהג הקרבת השיער, במיוחד בעיתות צרה, וראו ע"ז א, ג. מבחינה זו נראית הנזירות כאימוץ של מנהגים זרים, ויתכן שכאן אחד ממקורות ההתנגדות לה.
הנוצרים הראשונים ראו את הנזירות כפרישה מהחברה וכאסקטיזם - מניעת הנאות מהאדם - וכתגובה לכך היו מבין חז"ל שהתנגדו לנזירות בכלל, כחלק מהתנגדותם לאסקטיזם - ראו למשל הסיפור של שמעון הצדיק, בתוספתא ד, ו. מצד שני ראו ספרי דברים שנג, שפירשו 'נזיר אחיו' - שריחקוהו אחיו.
בתנ"ך מתוארים שני נזירים - שמשון ושמואל. שמשון עורר התנגדות רבה בקרב חכמים, עקב האימפולסיביות שבה נהג, והתכונות הלא-אנושיות שלו, כפי שניתן ללמוד מסוטה א, ח. שמואל הוקדש על ידי אמו לנזיר, אבל אין ראיות שאכן נהג כנזיר. גם אבשלום בן דוד, שמוצג כדמות שלילית בתנ"ך ובידי חז"ל (וראו במשנה שם), תואר כבעל שיער ארוך, ולפי תוספתא סוטה ג, ד היה נזיר גם הוא.
בסוף ימי הבית השני היתה הנזירות, כנראה, תופעה עממית נפוצה למדי. מוכרים גם נזירים שהשתמשו בנזירותם כדרך לקבץ נדבות, במיוחד לצורך הקרבנות שהקריבו בסוף הנזירות (ראו פרק ב, ה-ו, וראו ספרי זוטא במדבר ו יג, שבית הלל הגבילו את הנדרים הללו כדי שלא לעודד עניים לעשות כך) הנזירות נתפסה בעיני הציבור בדרכים שונות - החל ממעין קרבן, כמו חנה אם שמואל וכמו המנהג בעמים הפגאניים - עד לעונש או בעיה אישית, שאדם מטיל על עצמו כחיזוק לדבריו (ראו פרק ה, ה-ז.) נראה שהתכונה החיצונית הבולטת ביותר של הנזיר - גידול השיער - נתפסה בעיני חלק מהציבור, בטעות, כעיקר הנזירות. תרמו לכך הסיפורים על שמשון, המדגישים רק את שערו ולא את יתר האיסורים החלים על הנזיר; ואכן, יש בין חז"ל המבחינים בין נזיר רגיל, נזיר עולם - שמותר לו לגלח את שערו אחת לשלושים יום - ונזיר שמשון, שהאיסור היחיד שחל עליו הוא איסור הגילוח, ראו תוספתא א, ה. ויש שאינם מכירים ב"נזיר שמשון" כבעל דינים שונים.
ניתן למצוא דמיון בין היחס של חז"ל לנזירים לבין יחסם לחסידים הראשונים: מצד אחד יש עידוד כלפי התופעה - שהרי הן הנזירות הן החסידות נאבקו, כמו הפרושים, בדומיננטיות של הכהונה. אבל מצד שני יש גם הסתייגויות, שהרי שנינו (אבות ב, ה) "ולא עם הארץ חסיד", וגם בין הנזירים רבו עמי הארץ.
המשנה מדגישה כמה פעמים את הקשר בין איסור הגילוח ואיסורי הטומאה והשתיה של הנזיר ומחמירה בנדרי הנזירות - כנראה כדי להיאבק בתופעה של נזירויות שוא. את טקסי הגילוח של הנזיר קושרת המשנה (ראו פרק ח, ב) לטקסי הגילוח של המצורע, ובכך מרמזת על רתיעה מטקסים אלו.
מצד שני, המשנה מדגישה את הפוטנציאל של הקדושה הטמון בנזירות, ומשווה את הנזיר לכהנים (ראו בתחילת פרק ז) ואף מדגישה את הזמינות של הנזירות (בתחילת פרק ט,) לכל ישראל, כולל נשים ועבדים.
לאחר החורבן בוטלה הנזירות לחלוטין, בניגוד לדינים אחרים שבהם בוטל רק הקרבן (כגון גיור, יולדת, חדש וצרעת). וראו לקמן, ה, ד.
מבנה המסכת משקף את ההתמודדויות הללו, כפי שנראה:
בפרק א מניחה המשנה את הבסיס של נדרי הנזירות, ומדגישה את הקלוּת הרבה שבה יכול אדם לחייב עצמו באיסורי הנזירות. בפרק ב מסתייגים בית הלל מנזירות שאינה כרוכה בכוונה, ומוצגות עמדות המשנה כלפי התופעות השכיחות של נזירות כקרבן אישי. פרק ג מדגיש את הסכנה של הטומאה במשך הנזירות, ומציג את התופעה של נזירות חוזרת, כאשר נטמא הנזיר, על פי הפסוק (במדבר ו יב) "והימים הראשונים יפלו".
פרק ד עוסק בנדרי נזירות במשפחה: מצטמצמת התופעה של נזירות האשה הנשואה, הפוגעת בדרך זו במשפחה כולה, וכך גם התופעה של נזירות המוטלת ע"י האב על בנו. היחס כלפי הנזירות הוא כאל נדר רגיל.
פרק ה חוזר לתופעה של נזירות בטעות, שנדונה כבר בפרק ב. הנזירות נתפסת כאן כבעיה לנודר אותה, וכמין עונש שהוא מטיל על עצמו, בדומה ליחס כלפי הקדש שנעשה בטעות.
פרק ו מציג את שני הצדדים של הנזירות: מצד אחד הוא מדגיש את הקשר בין איסורי הגילוח לבין שאר האיסורים, ומצד שני הוא מפרט את דרכי הקרבן של סיום הנזירות, התומכים, לכאורה, במרכזיות הגילוח והקרבת השיער.
פרק ז קושר את קדושת הנזיר - המתבטאת באיסורי הטומאה החלים עליו - עם קדושת הכהנים והמקדש. בכך מודגש יסוד הקדושה בחיי הנזיר. פרק ח עוסק בספקות שעימם מתמודדים נזירים, ומציג את הדרכים לפתרון הספקות הללו, הקשורות לשיתוף פעולה בין נזירים אחדים. בסופו מובאת ההשוואה בין גילוח הנזיר לבין גילוח המצורע.
פרק ט מציג את הפוטנציאל של הנזירות, ואת הדרישה הגבוהה שלה מהנזיר, שמעמדו ההלכתי משתנה בעקבותיה. בסוף הפרק מועלית הדמות של הנזיר החיובי - שמואל.
לגבי הנזיר בתלמוד ובהלכה, ראו
|
הפרק ממחיש את המחוייבות בנדרי הנזירות, לעומת קלות הראש שכנראה אפיינה חלק מהנודרים. |
נדרי הנזיר
עריכהחטיבה I: הקלוּת של נדרי הנזירות
עריכה|
ראו תחילת מסכת נדרים; וראו ספרי במדבר כב, המדגישים שנזירות היא נדר - אמנם נדר מיוחד. הנוסח התיקני לקבלת נזירות הוא "הריני נזיר", אבל ניתן להחליף כל אחת משתי המילים. גם מילים שעשויות להישמע כמו "נזיר" מחייבות את הנודר, ואין הוא יכול להתחמק בטענה שלא אמר "נזיר". אבל ראו ספרי זוטא במדבר ו ב, הטוען כנראה שאם המילים אינן ברורות יכול הנודר לטעון, אם ירצה, שרק הרהר בדבר ולא החליט סופית. |
(א) כל כנויי נזירות - כנזירות:
האומר "אהא…" - הרי זה נזיר.
או: "אהא נאוה" - נזיר.
"…נזיק", "…נזיח", "…פזיח" - הרי זה נזיר.
"הריני כזה" והצביע על נזיר אחר, וראו פרק ד, "הריני מסלסל", "הריני מכלכל", מאריך את השיער
- "הרי עלי לשלח פרע" - הרי זה נזיר.
"הרי עלי צפורים" - רבי מאיר אומר: נזיר, וחכמים אומרים: אינו נזיר:
|
ראו לקמן ב, ד. המשנה מפרשת עבור הנודר את נדרו, ומכאן שלדידה טענת הבורות אינה מקובלת. שמשון עצמו כנראה הקפיד רק על איסור הגילוח, שהרי שתה (ראו שופטים יד י, אלא אם נאמר ששתה בירה...), ונטמא מהמתים (אלא אם נאמר שהפלישתים אינם מטמאים במותם). וראו תוספתא א ה: "ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מיטמא למתים". אבל המשנה אינה מתירה לנזיר שמשון לעשות כך, אלא שבדיעבד אינו מביא קרבן טומאה; ואולי ראתה מעשים אלו כעבירות של שמשון. |
(ב) "הריני נזיר מן החרצנים", ו"מן הזגים", ו"מן התגלחת", ו"מן הטומאה"
- הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו.
"הריני כשמשון", "...כבן מנוח", "...כבעל דלילה",
- "...כמי שעקר דלתות עזה", "...כמי שנקרו פלשתים את עיניו" - הרי זה נזיר שמשון.
מה בין "נזיר עולם" ל"נזיר שמשון"?
נזיר עולם, הכביד שערו - מקל בתער, אחת לשלושים יום, ראו משנה ד ומביא שלוש בהמות,
- ואם נטמא - מביא קרבן טומאה.
נזיר שמשון, הכביד שערו - אינו מקל,
- ואם נטמא - אינו מביא קרבן טומאה:
חטיבה II: נזירות רגילה ונזירות מרובה
עריכה|
המשנה קובעת תקן פרשני, ובדרך כלל אינה מאפשרת לנודר לפרש את כוונתו. היא קובעת "סתם נזירות 30 יום", וכן "שאין נוזרים לשעות" - גם אם הנודר התכוון לדבר אחר. כך גם במשנה א לעיל. אין נזירות לפחות מ-30 יום, וראו גם תוספתא ערכין א, ה; נראה שהסיבה היא שעיקר הנזירות היא בשיער, ולא ניכר בו פער קטן יותר - ראו ספרי במדבר כה. וראו דרשה בספרי דברים שנז על פסוק ח, הלומד מדיני אבלות. אפשרות נוספת היא שנזירות היא לחודש לבנה - 29.5 יום, וראו לקמן ג א. |
(ג) סתם נזירות - שלושים יום.
אמר: "הריני נזיר אחת גדולה", "הריני נזיר אחת קטנה",
- אפילו "...מכאן ועד סוף העולם" הריני נזיר אחת קטנה מכאן ועד סוף העולם - נזיר שלושים יום.
- "הריני נזיר ויום אחד", "הריני נזיר ושעה אחת",
- "הריני נזיר אחת ומחצה" - הרי זה נזיר שתים.
"הריני נזיר שלושים יום ושעה אחת" - נזיר שלושים ואחד יום
- שאין נוזרים לשעות:
|
אם לא היה ברור שהוא מתכוון למספר הנזירויות - לדעת רבי נזיר שלושים יום בלבד, וראו גם משנה ז, שם ובתוספתא א, ג מופיעה גם לשון "נזיר כמניין..." כמחייבת מספר נזירויות. |
(ד) "הריני נזיר כשער ראשי", ו"...כעפר הארץ", ו"...כחול הים"
- הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחת לשלושים יום.
רבי אומר: אין זה מגלח אחת לשלושים יום.
- ואיזהו שמגלח אחת לשלושים יום?
- האומר: "הרי עלי נזירות נזירויות, כאן ברור שהכוונה למספר הנזירויות כשער ראשי", ו"...כעפר הארץ", ו"...כחול הים":
|
כאן שואלים אותו למה התכוון, וראו תוספתא א, ד; אבל אם הסביר שנזר "סתם" - משיתים עליו פרשנות מחמירה, כאילו אמר "הריני נזיר כמספר גרגרי החרדל בקופה". |
(ה) "הריני נזיר מלוא הבית" או "...מלוא הקופה" - בודקין אותו
- אם אמר "אחת גדולה נזרתי" - נזיר שלושים יום.
- ואם אמר "סתם נזרתי" - רואין את הקופה כאלו היא מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו:
|
אם אמר "הריני נזיר מכאן עד סוף העולם" מפרשים זאת כזמן, ולכן נזיר לעולם, והשוו משנה ג, שם אמר "הריני נזיר אחת קטנה עד סוף העולם", ומתפרש לעניין תוקף הנזירות ולא לעניין זמן. |
(ו) "הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני" - אומדין כמה ימים מכאן עד מקום פלוני
- אם פחות משלושים יום - נזיר שלושים יום, כי אין נזירות לפחות מ30 יום! ואם לאו - נזיר כמנין הימים:
(ז) "הריני נזיר כמנין ימות החמה" - מונה נזירות כמנין ימות החמה. 365X30 יום, כלומר 30 שנה
- אמר רבי יהודה: מעשה היה, כיון שהשלים - מת: