ביאור:תוספתא/מעשר שני/א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת מעשר שני פרק ראשון עריכה
מע"ש - כסף מקודש עריכה
מעשר שני - אין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מהרהינין אותו
ראו משנה א, א. התוספתא מפרשת את המשנה כעוסקת במטבעות שעליהם חוללו הפירות, ולא בפירות עצמם. וראו הלכה ב.. |
ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן, ולהלוותן להתעטר בהן להשאיל אותם, אפילו יחזיר לו אותן המעות.
אם בשביל שלא יעלו חלודה - הרי זה מותר.
כיצד "אין מוכרין אותו"? - לא יאמר לו: הילך מאתים כספי מע"ש ותן לי מנה חולין
כיצד "אין ממשכנין אותו"? – לא יכנס לביתו אפילו ברשות, כגון שליח בי"ד וימשכננו יגבה בחובו מעשר שני שלו
כיצד "אין מהרהינין אותו"?- לא יאמר לו: הילך מעשר זה ויהא בידך, כפיקדון ותן לי עליו חולין
אלא אומר לו: הילך יין מפני שאין לי שמן, והלה אומר לו: הילך שמן מפני שאין לי יין
נמצאו מחליפין ואין מחליפין, ועושין טובה זה עם זה.
מעשר שני - אין נותנין אותו לא על גבי צינית פצע ולא על גבי חזזית שחין
אין להשתמש במטבע אפילו אם לא פוגע בו. |
ואין עושין אותו קמיע.
אין מחללין מע"ש על אסימון, ורבי דוסא מתיר
ראו משנה א, ב. אסימון הוא מטבע בלי החתמה. מי ששילם מראש לכמה כניסות למרחץ היה מקבל אסימונים מנחושת מבעל המרחץ כמספר הכניסות, כדי למנות כמה פעמים נכנס. |
אבל פרוטות קטנות, הנתונות סימן במרחץ - הכל שוין שאין מחללין אותו עליהן.
אין מחללין אותו לא על מטבע מרוד, של מורדים כגון בר כוכבא ולא על מטבע שאינו יוצא, שאינו מיוצר ולא על המעות שאין ברשותו שאינם נגישות
כיצד? - היו לו מעות כזביות של בן כוזבא ומעות ירושלמיות ישנות, של מלכי חשמונאי - אין מחללין אותו עליהן.
אם חלל לא קנו עליהן מעשר.
הברייתא מדגימה סוגי מטבעות שונים. בסופה היא עוסקת בבבלי שנמצא בא"י או ההפך: אין להשתמש במטבע זר, אבל בבלי שמחלל את פירותיו ששם, והוא כאן, והדרך פתוחה – יכול לחלל על מעות בבליות. אם אי אפשר להגיע לבבל – המעות אינן ברשותו. |
אין מחללין אותו לא על מעות שכֵּן בבבל ולא על מעות שבבבל
אבל אם היה כֵּן והיו לו מעות בבבל - מחללין אותו עליהן
כיצד אין מחללין על המעות שאין ברשותו? היו לו מעות בקיסטרא ובהר המלך במבצר או במקום שנכבש ע"י מדינה זרה.
או שנפל כיסו לבור - אע"פ שידוע שהוא שם, אין מחללין אותו עליהם
ואם חלל לא קנה מעשר.
כיוצא בו מי שבא בדרך ובידו מעות וראה אנס בא כנגדו
אין לחלל פירות מע"ש על מטבעות העומדים להישדד, ואין להפריש תו"מ מיין ושמן העומד להישפך. אבל בדיעבד, במקרה הראשון – החילול מועיל, כי לא בטוח שהאנס יקח את הכסף; ובמקרה השני – לא. גם כי אינם מן המוקף. |
לא יאמר: הרי הן מחוללים על מעות שיש לי בתוך ביתי. אם עשה כן - דבריו קיימים
היה טעון כדי יין וכדי שמן וראה אותם שנשתברו והיין והשמן נשפכים מהם
לא יאמר: הרי הן עשויין תרומה ומעשרות על פירות שיש לי בתוך ביתי
אם עשה כן - הרי זה אסור. הפירות עדיין טבל.
מע"ש בירושלים עריכה
לוקחין חיה ועוף לבשר התאוה, אבל לא לזבחי שלמים
ראו משנה א, ג. הברייתא מדברת על גזירת טומאה על בשר התאווה, כנראה כדי שיקנו יותר בהמות לשלמים, וראו ירושלמי מעשר שני א ב: שם התירו לקמות מכספי מע"ש בשר ועוף שחוט, אבל לא חי. הברייתא שלנו היא מהשלב שגזרו רק על בשר בהמה וחיה ולא על העוף. אבל לבסוף הגזרה בוטלה לגמרי. |
משגזרו שיהא בשר התאוה מטמא את הידים,
אמרו אין לוקחין חיה לבשר התאוה, אבל לוקחין עוף לבשר התאוה
ר' אלעזר בן יהודה איש אבליים אומר: אף העוף לבשר התאוה
שכל הגת שנעשה ע"ג בשר התאוה - טמאה לקודש ולכן אסורה בירושלים וטהור לתרומה.
הלוקח חבית בירושלים פתוחה - צריך לאכול כנגד הקנקן
ראו משנה א, ג-ד. ההנחה היא שירושלים היא מקום שדרכה להמכר סתומה. נוזלים אחרים אינם מתקלקלים אם אינם בחבית סגורה ולכן היא אינה בטלה לגביהם. |
סתומה - אין צריך לאכול כנגד הקנקן
במה דברים אמורים? בשל יין, אבל בשל ציר חומץ ושל מורייס ושל שמן ושל דבש
בין פתוחה בין סתומה - צריך לאכול כנגד הקנקן.
ריכבאות מכבדות ופטליאות סלים של תמרה ודרוסות סלים מעוכים של תמרה - אין אוכל כנגדן.
אם היו קופות - הרי זה אוכל
ושאר כל הדברים אין אוכל כנגדן, לא כנגד החרצנין ולא כנגד הזגין ולא כנגד הגפת.
הלוקח צבי בירושלים – אין צריך לאכול כנגד העור
אם קנה בשר שחוט דינו כמי שקנה פירות בקופה, ראו משנה ג, יא. וראו מדרש תנאים על דברים יד, כו: "מה בקר וצאן מיוחדים שאי אפשר לו להקנות אלא ע"י עורן..." |
שחוט - צריך לאכול כנגד העור.
אין משכירין בתים בירושלים, מפני שהן של שבטים
השוו מכות ב, ח, בשאלה האם הרוצחים משלמים שכר ללוויים בעיר המקלט. כאן קובעת הברייתא שעולי הרגל, מביאי הביכורים והמע"ש, אינם משלמים על לינתם בירושלים, אלא נכנסים לגור בבית שיבחרו. ר' אלעזר טוען שגם על שימוש במיטה לא היה נהוג לשלם בכסף, אלא בעור הקדשים שהיה ניתן לאנשי ירושלים. |
ר"א בר"ש אומר: אף לא המיטות
עורות של קדשים - בעלי אושפיזין באין ונוטלין אותן בזרוע.
לולבי הזרדין והחרובין; עד שלא ימתיקו - אין נקחין בכסף מעשר
משימתיקו - נקחין בכסף מעשר
ניתן לקנות בכספי מע"ש תבלינים, חוץ ממלח; וראו ספרי דברים קז. לעניין לולבי הזרדים ראו עוקצין ג, ד. המתקתם היתה ע"י כבישתם. אבל ראו תוספתא שבת ט, ו, שם נראה שהלולבים מומתקים מעצמם ושאינם מאכל אדם. |
בין משימתיקו בין עד שלא ימתיקו - נקחין בכסף מעשר.
בנות חריע גרגרים בודדים של חריע נקחות בכסף מע"ש, ואין מטמאות טומאת אוכלין
אמר לו חלות חריע מה הן שילקחו בכסף מעשר?
אמר לו לא ילקחו. אמר לו אף אני אומר כן, אלא שעקיבה אומר ילקחו.
קור לבבות דקלים ניקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין
כפניות תמרים מקולקלים נקחות בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין
רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבר, אלא שניקח בכסף מעשר
כפניות הרי הן כפירות לכל דבר, אלא שפטורות מן המעשרות
ר"ש אומר משום ר"א: כרכום אין ניקח בכסף מעשר, לפי שאין בו טעם אלא למראה
א"ר יהודה בן גרוש לפני ר"א: של בית אבא היו מוכרין ציר בירושלים
אמרו: מי אמר? שמא דגין מוכרין עמו!
הלוקח בהמה לזבחי שלמים; בשוגג - יחזרו דמיה למקומן,
מדובר על מי שקנה בהמה מחוץ לירושלים, וראו משנה א, ו. |
א"ר יהודה: בד"א? בזמן שמתכוין ולקחה מתחלה לשום שלמים
אבל במתכוין להוציא מעות של מעשר שני לחולין, בין בשוגג בין במזיד - יחזרו דמים למקומן
אם היתה בהמה בעלת מום, בין בשוגג בין במזיד - יחזרו דמים למקומן
אם היו פירות טמאין בין בשוגג בין במזיד - יחזרו דמים למקומן.
לוג יין שנפל לתוכו לוג דבש והרי בו ב' לוגין - השבח לפי חשבון
תבשיל של מעשר שני שתבלו בתבלין של חולין - השבח לפי חשבון
ושל חולין שתבלו בתבלין של מעשר שני - אל יוציא מעשר שני שלא בפדיון
קפלוט של מעשר שני ושל חולין שניתבלו זה עם זה השבח לפי חשבון.
היתה לו עיסה של מעשר שני ואפאה והשביחה - השבח לפי חשבון
ניפלה נשרפה הפת ונקדח התבשיל - הפגם לשני
בורר את החטים וטוחנן ומרקידן – דיים שיפדה כשער החטים לפני שהרקיד אותן
ר' יוסי אומר: מקום שמחשבין את ההוצאה שמחיר הככרות גבוה ממחיר החיטה - פודין את החטים ואין פודין את הככרות במחיר החיטה, אלא במחיר הככרות
מקום שאין מחשבין את ההוצאה - אף פודין את הככרות.
שמן של מע"ש וראשי בשמים של חולין שנתערבו בדיעבד - השבח לפי חשבון
לא הותיר במדת שבחו ניכר אין טעם לשבח או אין הגדלת הכמות - השבח לשני.